ארכיון יומי: 7 באוגוסט 2015


קהילה קרועה – ירון צור

קהלה קרועה

לאמיתו של דבר, לא רבים היו האזורים במרוקו שהשינויים שהביא עמו השלטון הקולוניאלי לא חוללו בהם תמורות כאלו או אחרות ביחסי הרוב והמיעוט המקומיים. בסיפורי התקריות שהתחוללו אחרי הפלישה האמריקנית בנקודות יישוב אחרות מלבד קזבלנקה, משתקפות ההשפעות החדשות לצד דפוסי היחסים הישנים. ברבאט, הבירה הרשמית של מרוקו, השוכנת גם היא לחוף האוקיינוס האטלנטי, השתתף כנראה מספר מצומצם של יהודים באספה גוליסטית רבת־משתתפים שנערכה לשם הבעת שמחה על הפלישה. מפקד המשטרה המקומי, ברונל, שעתיד היה למלא בשנת 1948 תפקיד מפתח בפוגרום שנערך בעיירת הגבול אוג׳דה, יזם בעקבות זאת שורה של צעדים נגד אנשי הקהילה, ובמרכזם הוצאה של כמה עשרות מהם לעבודות כפייה. בד בבד הופקדו מוח׳זינים על שמירת ״המלאח״, הרובע היהודי, וניצלו את ההזדמנות לסחיטות בנוסח הישן, כולל מעשה אונס בבית שעליו אמורים היו כביכול לשמור. מאלף במיוחד העירוב בין ישן לחדש בעיירה בני מלאל, שם חודשו כנראה בתקופת וישי גזרות, שמקורן בתקנות עומר המוסלמיות – תקנות ההפליה המסורתיות בין המאמינים המוסלמים לד׳ימים. תקנות אלו אסרו על הד׳ימי לרכוב על סוס, למשל, אות להבדל בינו לבין המוסלמי. בתקופת וישי ולאחריה אסר הפאשה המקומי, בשיתוף פעולה עם המפקח האזרחי הצרפתי, על היהודים לרכוב על סוס והוסיף על כך תקנות ששורשיהן בהחרמות הרכוש היהודי שנהגו באירופה הנאצית. כך אפשרו לנוצרים שחפצו להשתקע בבני מלאל לבחור לעצמם בית מבתי היהודים, ואף המוסלמים לא הופלו לרעה בעניין זה וגם להם התירו לבחור לעצמם בית־עסק יהודי."

הערת המחבר: " דו"ח על התעללות באוכלוסייה היהודית בבני מלאל ", שם בעמוד 177-179. מחבר הדו"ח על מצב היהודים תהה : " השפעת היטלר ותורתו הייתה חזקה ואכזרית כדי שתימשך. אל לא ברור למה נמשך הדבר זמן רב לאחר כניסת האמריקאים "

עדויות אלו על ההתנכלויות ליהודים באו ממקורות יהודיים בני הזמן. הן מלמדות על האופן שבו תפשו והציגו את קצו המאכזב של שלטון וישי מנהיגיה המתמערבים של האוכלוסייה היהודית העירונית. רשמים דומים של מועקה שאחרי המלחמה מצטיירים גם מטקסט שונה לגמרי – ספרו האוטוביוגרפי של נהוראי מאיר שטרית, אימת החלום. שטרית לא היה אלא ילד בן חמש בשנת 1942, ועל כן המאורעות שהוא מספר עליהם משקפים מן הסתם זיכרון קולקטיבי כלשהו של בני קהילתו או של משפחתו המצומצמת. הוא מספר על מה שהתרחש באותה תקופה בעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, על גבול הסהרה ואלג׳יריה. ספרו מעביר אותנו מן הריכוזים העירוניים של מרוקו לאזורי הכפר והמדבר של מפת היישובים היהודיים בארץ. שלושת היסודות המרכיבים את החברה הקולוניאלית – המוסלמים, היהודים והצרפתים – מופיעים גם בתיאורו של אזור נידח זה של מרוקו, ואולם זו הפעם היסוד האירופי אינו מיוצג על־ידי מתיישבים או על־ידי ציבור גדול של פקידים ואנשי שלטון. בגוראמה הטביעה את חותמה רק דמות צרפתית בולטת אחת – זו של המושל המקומי. גוראמה לא היתה קהילה יהודית כפרית אופיינית, שכן לא שכנה מדורי דורות בכפר קיים, אלא ייצגה קהילה חדשה ויזומה במרכז אדמיניסטרטיבי שבנו הצרפתים אחרי הכיבוש בשנת 1912, והמושלים הצרפתים מתוארים כמי שהתערבו ישירות ביחסים בין היהודים למוסלמים:

היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שנאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערבים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והטיל עליהם מסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכוב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

שטרית מתייחס אל גזרותיו של שפלאר כאל חידוש, אך למעשה אפשר לראות בהן מתן תוקף מחודש לתקנות עומר וכן אישור הנוהג המקומי בדבר לבושם של היהודים. האסכולה המרכזית שרווחה בקרב מושליה הצרפתים של מרוקו דגלה במדיניות של שימור המסורות המקומיות, כדי לא לזעזע את המערכת המקומית וכדי להקל כך את התקבלות השלטון הקולוניאלי. הנציב הצרפתי העליון הראשון, הגנרל ליוטה(כיהן בשנים 1925-1912), הוא שעיצב את יסודות המדיניות הזו. אין לדעת אם המושל המקומי שפלאר היה מנאמניה של אסכולה זו או סתם הצטיין ברגשותיו האנטישמיים. מכל מקום, ברור שנוכחותו במרכז האדמיניסטרטיבי החדש הטביעה את חותמה על נורמות ההתנהגות כלפי היהודים.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי


המסרבים להתעתמן יעזבו את הארץ

דברי דוד הרוש

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החלו הטורקים לגלות יחס עוין ליישוב היהודי בארץ. היהודים הואשמו בציונותם וייחסו להם כוונות אהדה למעצמות אנגליה, צרפת ורוסיה, וכן עוינות לממלכה העות׳מאנית, אשר שלטה בארץ. השלטונות פנו בתביעה לכל התושבים, נתיני המדינות הזרות, שיתעתמנו; אלה שיסרבו להתעתמן יצטרכו לעזוב את הארץ.

מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם השלטונות המרכזיים והשתדלו להשיג את הבטחתם, שקבלת הנתינות העות׳מאנית בשנתיים הראשונות לא תהיה כרוכה בשירות בצבא, וכן שהמתעתמנים יידרשו לעבוד רק בגבולות ארץ ישראל.

רבים פקפקו בכך, ומספר לא מועט של נתיני חוץ עזבו את הארץ. כיוון שלא יכלו לשוב לארצות מוצאם ירדו מצריימה.

ביום חמישי אחד אחרי הצהריים, יצאה פקודה נמרצת מעם הרשות הטורקית: ״המסרבים לקבל את הנתינות העות׳מאנית יעזבו בתוך שעות אחדות את הארץ״. שררה אווירת מלחמה, הכול התארגנו לקראת הגלות. מחנות מחנות של אנשים וילדים הובלו כשבויים אל החוף, כל אחד צרורו על שכמו. המחזה היה מזעזע. כל הגולים נקבצו על שפת ימה של יפו, מחוסרי כול, הרבה נתפזרו. אוניות צרפתיות, אשר הגיעו למטרה זו, חיכו לגולים; בין הגולים היה הרב דוד אזולאי, בן ה־89, אשתו סוליקה, בת ה־26, ובניו: ציון, בן ה־6, ועקיבא, בן השנה.

כבד תנועה ונתמך על ידי גולים עלה הרב דוד אזולאי עם משפחתו לאונייה, לרדת מצריימה. בזעם ובכאב מלמל: ״עוד אחונן עפרייך ארץ ישראל״. הגענו לאלכסנדרייה, שתי המשפחות: משפחת הרוש ומשפחתו של עקיבא אזולאי. הקשר בין המשפחות היה הדוק. אמי עיישה היא בתו של הרב דוד אזולאי מנישואיו הראשונים. הרב אזולאי נישא שנית כשהיה בן 80 שנה לסוליקה. בנם עקיבא הוא אפוא דודי. אמי הייתה גדולה בשנים מאמו של עקיבא, אך היחסים בין אמי לבין סוליקה היו יחסים של חברות נאמנה, והיינו משפחה אחת לכל דבר. באלכסנדרייה התחלקנו לשלוש מחנות שנקראו: שונה, גאברי, ורדאין. משפחת הרב דוד אזולאי גרה במחנה ״גאברי". כל הפליטים נקראו ״מהגרין". במחנה נבנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת. כל משפחה גרה בחדר אחד. מיטות לא היו, והלינה הייתה על הרצפה או על גבי גרוטאות עץ. האחראים על המחנה היו חיילים אנגלים בלבוש אזרחי. המהגרים עסקו בכל עבודה שבה חפצו. תעסוקה הייתה גם לנשים; במתפרות תפרו מדים לצבא האנגלי, וגם סוליקה מצאה פרנסתה במתפרות אלה. במקרה של אי־ציות לכללי המחנה או של עבירה על החוק היו נשפטים על ידי הקונסול ונכבדי העדה, בהם הרב דוד אזולאי. אם הנאשם נשפט וגזר דינו היה להיכלא, היה נכלא בביתו של הקונסול. מהגרים צעירים גויסו, מרצונם הטוב, לצבא האנגלי, כדי להילחם בצבא הטורקי. פלוגת המהגרים נקראה פלוגת ״גליפולי״, גדוד נהגי הפרדות, והמפקד היה יוסף טרומפלדור, שכונה "אבו דרייע" (בעל היד האחת). הבחורים התפעלו ממפקדם על יכולתו להשתלט על הפרדה ביד אחת.

תנועות נוער אחדות הוקמו. אני הייתי חניך בצופים. בפעולות אלה היינו משחקים ורוקדים. השיר ״שאו ציונה נס ודגל" הושר ממש כהמנון. היחס של העם המצרי היה אוהד, ולא הרגשנו שנוטרים לנו, לא מצד הצבא ולא מצד העם המצרי. הקונסולים דאגו לכל צורכי המהגרים. המהגרים חיו בליכוד ובשיתוף פעולה, כמשפחה אחת. בתי הכנסת היו ממוקמים בתוך המחנה. בית הספר נוהל על ידי גברת לנדאו, ורופא המחנה היה אבוג׳דיד, יפואי יהודי. הסבא, דוד אזולאי, היה שליח־ציבור של המחנה "גאבר", והיה נותן עצות בנושא שלום בית, בענייני נישואין, גירושין, ברית־מילה, בר־מצווה, וכן בענייני בריאות. בדרך הדת מצא מרפא לכל מכאוב. בשבתות ובחגים נהגנו לבוא ממחנה "שונה״ ברגל אל מחנה ״ג׳יברין", ולבלות עם משפחת אזולאי. החגים והשבתות התנהלו בהוד והדר. נהניתי בעיקר מההליכה לתפילה בבית הכנסת שבאלכסנדרייה, על שם אליהו הנביא. תמיד הייתי מתקנא בעקיבא ובציון, על כי לומדים הם עם אביהם. סבי נהג לקרוא לציון"יעקב", תם יושב אוהלים והוגה בתורה. לעקיבא נהג לקרוא "עשיו" בשל שובבותו. לא יישכח ממני הטיול לדימנהור שבמצרים, כדי להישטח על קברו של הצדיק, הרב אבוחצירה זצ״ל, להתפלל לשלומי בשל מחלת הטיפוס שפקדה אותי. ציון ואני פוסעים הראשונים, ועקיבא צמוד לאביו ואמו, מעין קמיע שאסור להינתק ממנו. אמונה הייתה אז, אם נתקפת במחלה קשה, החלף השם ויצאת מכלל סכנה. ולכן עקיבא נקרא: משה, אבנר, עקיבא. תיאורתית, עקיבא הושאל לשכניו ולידידי המשפחה, כמעשה חנה אם שמואל הנביא, כדי שיוכל להאריך ימים. מעשית, היה כמובן תחת השגחת אמו.

הדבר השנוא על סבי היה השבועה בילדיו לצורך קבלת עזרה. בכעס ובחריקת שן היה עונה: לא להישבע בילדי, זכיתי בהם לאחר סבל רב.

רבי אברהם אביחצירא [השני]-ארזי הלבנון כרך א'

ארזי הלבנון

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

ידועה היתה מסירות נפשו של רבנו על שמירת השבת בעיירה. ומספרים תושבי העיירה על יהודי שהעז לפתוח את חנותו בשבת, לאחר שהזהירו רבנו ולא נענה, ביקש מכל תושבי העיירה להגיע ביום שבת קודש אל מול חנותו ולקרוא תהילים. ואכן היתה זו השבת האחרונה שחנות זו היתה פתוחה בה.

בימי בראשית אלו שלאחר הקמת המדינה, בעוד שבניית מבנה דת היתה כרוכה בקשיים גדולים, נחלץ רבינו להקים מקוה גדול בעיירה, ביודעו את חשיבות טהרת המשפחה כבסיס לקיומו של עם ישראל, וכן להקמת בית כנסת שבו יתרכזו חיי הדת של התושבים בתפלה ובלימוד תורה.

ביתו היה פתוח לרווחה, וכל נזקק באשר הוא נתקבל בכבוד והערכה, וזכה למלוא העזרה והיחס מצידו. לא היה לפניו כל משוא פנים, וגדולים וקטנים זכו לאותה התייחסות. עובדה זו נבעה מענוותנותו הגדולה, ומהרגשת הביטול שהתבטל בפני ולפני כל אדם.

ממידותיו התרומיות יש לציין את זהירותו הרבה בקיום מצות כיבוד אב ואם. בפני אביו הגדול – רבי יצחק [בבא חאקי] התבטל ביטול מוחלט. בדברו עמו היה מרכין את ראשו וכולו מלא יראה, כבוד והערצה לאביו הגדול. יחס זה לא נבע מהקרנת מורא מצד האב ־ שכן רבי יצחק זצ״ל נודע היה ביחסו הלבבי והמלא הומור כלפי כל אדם – אלא מאופיו המלא ענוה וצדקות של רבי אברהם.

בהזדמנויות רבות ישב רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל בפני מלכים ורוזנים, רבנים ואנשי ממשל, ותמיד כשרבי אברהם נכח בכנסים בעין אלו, היה נחבא אל הכלים ונזהר מלהתבלט, עובדה מעניינת זו נבעה מיראתו וריחוקו מכל רבב של גאוה ח״ו. ורק כאשר נצטווה על ידי אביו הגדול לשאת דברי תורה, היה נכנע מפני כבוד אביו עושה רצונו. מעולם השתדל להסתיר את מעלותיו וצדקותיו, ומעטים הכירו בגדולתו במלוא היקפה, מרוב כיסויי הענוה שאפפוהו.

בעבודתו ראה שליחות ואחריות עצומה, על כן ירא שלא יכשל בשליחות זו, ועל כן לא נמנע מלהתריע ולחזור ולהתריע על כל פגיעה בקדשי ישראל, אף אם הדבר יסכן את מעמדו וכבודו.

רבינו היה מוהל מומחה, ומעולם לא קיבל תשלום עבור היותו מוהל. ואכן לא פעם, אלא פעמים רבות, אף העניק מכספו לבעלי הברית, והשתדל לשמח כל עני ונדכה, גם אם לא היו מבני הגבירים וחשובי הציבור.

בשנת תש״ל [1970] נזדעזעה ארץ ישראל כולה בפטירתו הפתאומית של הרב הנערץ רבי יצחק אביחצירא [בבא חאקי] זיע״א – חבר הרבנות הראשית ומנהיגה הגדול של יהדות צפון אפריקה בתאונת דרכים קטלנית. ארעא דישראל איבדה את אחד מגדוליה בתורה ובמעש.

העיר רמלה נשאה את הכאב וחיפשה אישיות מתאימה וראויה לירש את מקומו של בבא חאקי. ואז, כשנודע שרצונו של רבי יצחק היה שבנו רבי אברהם ירש את מקומו ברבנות, הפצירו ברבינו שיטול לידיו את התפקיד. רבנו מרוב ענוותנותו לא היה מעוניין בתפקיד גדול ואחראי זה, אילולא ידיעתו והכרתו שזהו רצון אביו הגדול, ורק מחמת יראתו והערכתו העצומה את אביו ניאות לשאת במשרה רמה זו.

מיותר לציין שתושבי העיירה יבנה עשו כל שביכולתם לשכנע את רבינו שישאר בעיירתם, אך רבינו בלב כבד ומתוך כוונה לעשות רצון אביו, עבר לרמלה וכיהן בה עד לפטירתו בשנת תשל״ד [1974].

בענוותנותו הגדולה של רבינו, לא ראה עצמו ראוי להוציא לאור את חידושיו על התורה, התלמוד והפוסקים. וכל שנתחדש לו ונאמר בהזדמנויות רבות נשאר גנוז בבית גנזיו עד לאחר פטירתו. מעניין הדבר שאפילו קיבוצם בסדר מסויים וכדו' רחוק היה ממחשבתו – לאחר פטירתו נמצאו בין דפי ספריו גליונות רבים של חידושיו שהונחו שם סמוך לכתיבתם ואמירתם בציבור.

ואכן עובדה זו שרבינו כתב גם חידושים בכל מקצועות התורה, היתה לפלא בעיני מכיריו ויודעיו. והעיד על כך הרה״ג רבי חיים דוד הלוי ־ רבה של ת״א, בהסכמתו למהדורה הראשונה של הספר ״תולדות אברהם״: ״שמענו דברי תורתו על פה, ומענותנותו כי רבה, לא ידענו שידיו רב לו גם בכתב. והן עתה ראיתי דפים אחדים מחידושיו בדרוש, ודבריו נאמרים בטוב טעם ודעת, דבר דבור על  אופניו, והכל ספוג אהבת ה; אהבת התווה, ואהבת ישראל. אלה הם קווי אפיו הטוב ותכונותיו הנעלות שהטביע גם בספרו״.

[ואגב, כך גם נהג זקנו הגדול בעל אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שאף הוא לא נתנו לבו להדפיס את ספריו הרבים בעודו בחייו, ורק לאחר פטירתו נגלה אל בנו רבי אברהם והרשה לו להדפיסם].

רבינו הגה בתורה ביומו ובלילו, ובקיאותו בכל מכמני חלקי התורה היתה גדולה. היה חריף בתלמודו וירד לעומק הסוגיות, הן בפרשנות התורה והן בהלכה.

ספרו ״תולדות אברהם" במהדורתו השניה והרחבה [מהדורה ראשונה יצאה לאור בעריכת חתנו רבי אברהם מוגרבי שליט״א שכיום משמש כרבה של הקהילה הספרדית באנטוורפן שבבלגיה] היוצא לאור בימים אלה, הוא ביטוי נפלא לבקיאותו העצומה, לדרכי לימודו באגדה ובהלכה, לשליטתו בכל דרכי הלימוד הליטאי והחסידי, הספרדי והאשכנזי.

תורה אחת בלולה בשינויי סגנון ודרך. על שלחן רבינו באו פרשני התורה ללא הבדל במוצאם ובארצות גידולם, את כולם למד ובכולם העמיק ודלה פנינים.

לא שנים רבות זכתה העיר רמלה שיכהן בה רבינו ברבנות. ואכן לאחר שנים מעטות חלה רבינו חולי שממנו סבל סבל רב ויסודם קשים ומרים. וביום כ״ב בכסליו שנת תשל״ד, החזיר רבנו את נשמתו הטהורה מזוככת לבוראה בקדושה ובטהרה.

בשעת פטירתו נכחו חותנו האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא [בבא סאלי], הצדיק רבי יחיא שניאור, גיסו רבי מאיר [בבא מאיר]

– זיע״א, ועוד רבים מרבני המשפחה שיבדלו לחיים ארוכים.

רבינו הותיר אחריו זרע ברך ה׳ – בנים יראי ה׳ עוסקים בתורה, ובנות שנישאו לתלמידי חכמים יקרים וחשובים.

התולדות נלקטו מתוך ספר"תולדות אברהם״

סוף המאמר…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר