רבי אברהם אביחצירא [השני]-ארזי הלבנון כרך א'

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

ידועה היתה מסירות נפשו של רבנו על שמירת השבת בעיירה. ומספרים תושבי העיירה על יהודי שהעז לפתוח את חנותו בשבת, לאחר שהזהירו רבנו ולא נענה, ביקש מכל תושבי העיירה להגיע ביום שבת קודש אל מול חנותו ולקרוא תהילים. ואכן היתה זו השבת האחרונה שחנות זו היתה פתוחה בה.

בימי בראשית אלו שלאחר הקמת המדינה, בעוד שבניית מבנה דת היתה כרוכה בקשיים גדולים, נחלץ רבינו להקים מקוה גדול בעיירה, ביודעו את חשיבות טהרת המשפחה כבסיס לקיומו של עם ישראל, וכן להקמת בית כנסת שבו יתרכזו חיי הדת של התושבים בתפלה ובלימוד תורה.

ביתו היה פתוח לרווחה, וכל נזקק באשר הוא נתקבל בכבוד והערכה, וזכה למלוא העזרה והיחס מצידו. לא היה לפניו כל משוא פנים, וגדולים וקטנים זכו לאותה התייחסות. עובדה זו נבעה מענוותנותו הגדולה, ומהרגשת הביטול שהתבטל בפני ולפני כל אדם.

ממידותיו התרומיות יש לציין את זהירותו הרבה בקיום מצות כיבוד אב ואם. בפני אביו הגדול – רבי יצחק [בבא חאקי] התבטל ביטול מוחלט. בדברו עמו היה מרכין את ראשו וכולו מלא יראה, כבוד והערצה לאביו הגדול. יחס זה לא נבע מהקרנת מורא מצד האב ־ שכן רבי יצחק זצ״ל נודע היה ביחסו הלבבי והמלא הומור כלפי כל אדם – אלא מאופיו המלא ענוה וצדקות של רבי אברהם.

בהזדמנויות רבות ישב רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל בפני מלכים ורוזנים, רבנים ואנשי ממשל, ותמיד כשרבי אברהם נכח בכנסים בעין אלו, היה נחבא אל הכלים ונזהר מלהתבלט, עובדה מעניינת זו נבעה מיראתו וריחוקו מכל רבב של גאוה ח״ו. ורק כאשר נצטווה על ידי אביו הגדול לשאת דברי תורה, היה נכנע מפני כבוד אביו עושה רצונו. מעולם השתדל להסתיר את מעלותיו וצדקותיו, ומעטים הכירו בגדולתו במלוא היקפה, מרוב כיסויי הענוה שאפפוהו.

בעבודתו ראה שליחות ואחריות עצומה, על כן ירא שלא יכשל בשליחות זו, ועל כן לא נמנע מלהתריע ולחזור ולהתריע על כל פגיעה בקדשי ישראל, אף אם הדבר יסכן את מעמדו וכבודו.

רבינו היה מוהל מומחה, ומעולם לא קיבל תשלום עבור היותו מוהל. ואכן לא פעם, אלא פעמים רבות, אף העניק מכספו לבעלי הברית, והשתדל לשמח כל עני ונדכה, גם אם לא היו מבני הגבירים וחשובי הציבור.

בשנת תש״ל [1970] נזדעזעה ארץ ישראל כולה בפטירתו הפתאומית של הרב הנערץ רבי יצחק אביחצירא [בבא חאקי] זיע״א – חבר הרבנות הראשית ומנהיגה הגדול של יהדות צפון אפריקה בתאונת דרכים קטלנית. ארעא דישראל איבדה את אחד מגדוליה בתורה ובמעש.

העיר רמלה נשאה את הכאב וחיפשה אישיות מתאימה וראויה לירש את מקומו של בבא חאקי. ואז, כשנודע שרצונו של רבי יצחק היה שבנו רבי אברהם ירש את מקומו ברבנות, הפצירו ברבינו שיטול לידיו את התפקיד. רבנו מרוב ענוותנותו לא היה מעוניין בתפקיד גדול ואחראי זה, אילולא ידיעתו והכרתו שזהו רצון אביו הגדול, ורק מחמת יראתו והערכתו העצומה את אביו ניאות לשאת במשרה רמה זו.

מיותר לציין שתושבי העיירה יבנה עשו כל שביכולתם לשכנע את רבינו שישאר בעיירתם, אך רבינו בלב כבד ומתוך כוונה לעשות רצון אביו, עבר לרמלה וכיהן בה עד לפטירתו בשנת תשל״ד [1974].

בענוותנותו הגדולה של רבינו, לא ראה עצמו ראוי להוציא לאור את חידושיו על התורה, התלמוד והפוסקים. וכל שנתחדש לו ונאמר בהזדמנויות רבות נשאר גנוז בבית גנזיו עד לאחר פטירתו. מעניין הדבר שאפילו קיבוצם בסדר מסויים וכדו' רחוק היה ממחשבתו – לאחר פטירתו נמצאו בין דפי ספריו גליונות רבים של חידושיו שהונחו שם סמוך לכתיבתם ואמירתם בציבור.

ואכן עובדה זו שרבינו כתב גם חידושים בכל מקצועות התורה, היתה לפלא בעיני מכיריו ויודעיו. והעיד על כך הרה״ג רבי חיים דוד הלוי ־ רבה של ת״א, בהסכמתו למהדורה הראשונה של הספר ״תולדות אברהם״: ״שמענו דברי תורתו על פה, ומענותנותו כי רבה, לא ידענו שידיו רב לו גם בכתב. והן עתה ראיתי דפים אחדים מחידושיו בדרוש, ודבריו נאמרים בטוב טעם ודעת, דבר דבור על  אופניו, והכל ספוג אהבת ה; אהבת התווה, ואהבת ישראל. אלה הם קווי אפיו הטוב ותכונותיו הנעלות שהטביע גם בספרו״.

[ואגב, כך גם נהג זקנו הגדול בעל אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שאף הוא לא נתנו לבו להדפיס את ספריו הרבים בעודו בחייו, ורק לאחר פטירתו נגלה אל בנו רבי אברהם והרשה לו להדפיסם].

רבינו הגה בתורה ביומו ובלילו, ובקיאותו בכל מכמני חלקי התורה היתה גדולה. היה חריף בתלמודו וירד לעומק הסוגיות, הן בפרשנות התורה והן בהלכה.

ספרו ״תולדות אברהם" במהדורתו השניה והרחבה [מהדורה ראשונה יצאה לאור בעריכת חתנו רבי אברהם מוגרבי שליט״א שכיום משמש כרבה של הקהילה הספרדית באנטוורפן שבבלגיה] היוצא לאור בימים אלה, הוא ביטוי נפלא לבקיאותו העצומה, לדרכי לימודו באגדה ובהלכה, לשליטתו בכל דרכי הלימוד הליטאי והחסידי, הספרדי והאשכנזי.

תורה אחת בלולה בשינויי סגנון ודרך. על שלחן רבינו באו פרשני התורה ללא הבדל במוצאם ובארצות גידולם, את כולם למד ובכולם העמיק ודלה פנינים.

לא שנים רבות זכתה העיר רמלה שיכהן בה רבינו ברבנות. ואכן לאחר שנים מעטות חלה רבינו חולי שממנו סבל סבל רב ויסודם קשים ומרים. וביום כ״ב בכסליו שנת תשל״ד, החזיר רבנו את נשמתו הטהורה מזוככת לבוראה בקדושה ובטהרה.

בשעת פטירתו נכחו חותנו האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא [בבא סאלי], הצדיק רבי יחיא שניאור, גיסו רבי מאיר [בבא מאיר]

– זיע״א, ועוד רבים מרבני המשפחה שיבדלו לחיים ארוכים.

רבינו הותיר אחריו זרע ברך ה׳ – בנים יראי ה׳ עוסקים בתורה, ובנות שנישאו לתלמידי חכמים יקרים וחשובים.

התולדות נלקטו מתוך ספר"תולדות אברהם״

סוף המאמר…..