ארכיון יומי: 8 באוגוסט 2015


הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן :קזבלנקה 1926-1936

קזבלנקה 003

הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן :

העיתון ל'אווניר אילוסטרה

קזבלנקה 1926-1936

לצד קהל הקוראים הקבוע גייס טורש גם כתבים, עשה מאמצים לפרוש רשת כתבים ביישובים השונים במרוקו ואף ניסה לחצות גבולות ולייסד תאים באלג׳יריה ובתוניסיה (ליאווניר, 30.12.27, עמוד 2; 28.1.27, עמוד 2; 38.ו.15, עמוד 2). ציבור הקוראים, הכתבים והמפרסמים יהווה בעתיד את גרעין התומכים של העיתון.

בד בבד עם ביסוס מעמדו ברחוב היהודי, פנה טורש לגיבוש קבוצה המסוגלת למתוח ביקורת על הממסד הקהילתי הקיים ולהציג דרכים חלופיות לפתרון הבעיות של הציבור היהודי (ל׳אווניר, ״החיים היהודיים״, 35.וו.29, עמוד ו). טורש ביקש להיבנות מן התסכול של הבלתי מרוצים מהמצב הקיים. כדי לתת תוקף ציבורי למאבקו נגד השלטון בקזבלנקה הוא נאחז במצוקתו של ההמון ושל הכוחות המסורתיים, אך גם בשלב זה הוא הוסיף לפזול לעבר קהל יעד שונה לחלוטין.

בפרקים הבאים נראה, כי מגמת העיתון היתה בעצם לטפח מנהיגות בעלת תודעה ציבורית, שתוכל להוביל את ההמון הבלתי מרוצה ולשמש פה למצוקותיו. ואולם, על אף פזילתו של העיתון לחברה המסורתית הפגועה, הרי שהמנהיגים החדשים נבחרו מקרב חוגים אחרים. לפי תפיסתו של טורש, שלא כמו זו של הרבנים, או של המנהיגות המסורתית, נדרשה המנהיגות החדשה לבטא ערכים מסורתיים בכלים, במושגים ובדפוסים מודרניים; שלא כמו ההמון היא היתה מחויבת להוות משקל בחברה הקולוניאלית: אך שלא כמו המנהיגות הקיימת – אשר שאבה את כוחה מהמצב הקיים ושאפה להנצחתו – היא נדרשה להשתחרר מכבלים מוסדיים כלכליים או פוליטיים, אשר היו עלולים להרתיע אותה מפני רפורמה מרחיקת־לכת.

נשאלת השאלה, מהיכן עשוי היה לצמוח גרעין מוביל ברחוב היהודי שלימים ייקח חלק בהתארגנות הציונית־המקומית? התשובה של ציוני קזבלנקה היתה: מקרב המתמערבים, בני המעמד הבינוני ומקומץ בעלי מקצועות חופשיים בעלי זיקה לחברה הילידית אך המוכשרים לפעול במערכת המודרנית של השלטון האירופי־הקולוניאלי. ואולם, מי שהכשיר את מרבית הצעירים שמילאו את שורותיו של המגזר המתמערב היו מוסדות כי״ח, בעלי אידיאולוגיה שהיתה נתונה בתחרות עם הציונות. לכן קשה להבין ממה ניסו ציוני קזבלנקה להיבנות כאשר פנו דווקא לבוגרי כי״ח כיעד עיקרי לתעמולתם. אומנם, ביחידה הראשונה קראנו על ההתקרבות של תומכי כי״ח לארגון הציוני, תהליך שהתעצם לאחר הקמת מדינת ישראל; על התערערות מעמדו של כי׳׳ח ועל התקרבות תומכיו לארגון הציוני, אך בשנות העשרים דומה היה שהמונופול של ממסד כי״ח ושל גורמים פרו־צרפתיים במרוקו היה בלתי מעורער. מהבחינה של יחסי הכוחות בין שתי התנועות היה המאבק של התנועה הציונית על בוגרי כי״ח בבחינת מערכה אבודה מראש. ובכל זאת, מהו הגורם שהיה עשוי להניע חלק מבוגרי כי״ח לחפש אלטרנטיבות לאידיאולוגיה השלטת בממסד הקהילה?

 צריך לזכור, כי השלטון הקולוניאלי חולל תמורות חשובות במצבם הביטחוני והחברתי־הכלכלי של יהודי מרוקו, אך לא שינה את מעמדם האזרחי. שכן, לפי הסכמי הפרוטקטורט, השלטון הצרפתי לא היה רשאי להוציא את הנתינים היהודיים מתחום שליטתו של הממשל המרוקני כדי לשנות את מעמדם האזרחי. יתרה מזו, לאדמיניסטרציה הצרפתית לא היה עניין לשנות דבר בנושא זה, ולכן נותרו היהודים בני חסותו של השליט המוסלמי בתקופה הקולוניאלית הצרפתית. חלק גדול בקרב בוגרי כי״ח לא יכול היה להיחלץ מהמעמד של ד׳ימי ולקבל אזרחות צרפתית ומכאן נבע תסכולו הפוליטי; אנשים אלה תרמו לקהילה ללא תמורה ואף־על־פי־כן נחסמה בפניהם הדרך להנהגה על־ידי העילית הפרו־צרפתית הוותיקה.

על תסכולם החברתי ניתוספו גם משבר זהות ותרבות. החינוך של כי״ח, יאמרו המקטרגים, ״אינו יוצר יהודים ואינו יוצר צרפתים אלא אנשים חסרי שורשים שאינם מספיק יהודים כדי דתיות גאים ביהדותם ואינם מספיק צרפתים כדי שיעריכו אותם ככאלה״ (ליאווניר, 7.36.ו3, עמוד 2). מכאן, שהשכלתם והצלחתם הכלכלית לא מנעה מהם את הסבל הכרוך בתסכול פוליטי, חברתי או תרבותי. ממצוקה זו ניסו ידידי ליאווניר להיבנות.

הקריצה לעבר בוגרי כי״ח בולטת כבר בגיליון הראשון של מערכת העיתון: המאמר הפותח מוקדש לכי״ח, בין חברי המערכת נמצא את שמו של ש״ד לוי, לשעבר מנהל בית־ספר כי׳׳ח וראש אגודת בוגרי כי״ח במרוקו. בגיליונות הבאים נמצא אישושים רבים להשערתנו זו, שכן מאמרי המערכת פונים לא פעם לציבור בוגרי כי״ח, על אף היותם חניכי ארגון בעל תפיסות ומגמות שונות בתכלית מאלה של יוזמי העיתון.

בהמשך ננסה להוכיח, כי ליאווניר עשה ניסיון להיות שופר לבלתי מרוצים בחברה היהודית הקזבלנקאית: להמון במלאח מחד גיסא ולאינטליגנציה המתמערבת מאידך גיסא. על־ידי שיתוף פעולה בין השניים קיוו במערכת העיתון לבסס אופוזיציה שתקרא תיגר על הממסד הקיים. ביטוי לכך אפשר למצוא גם בשינויים שחלו בהרכב האנושי של מערכת העיתון. בראשית שנות השלושים, הצטרפו לקבוצת המייסדים כתבים נוספים מתמערבים מבני המקום. אחד מהכתבים הללו היה יעקב אוחיון (ohayon) בוגר כי״ח, יליד המלאח במוגדור שבמרוקו, שבחברתו נבלה במהלך היחידה.

אוחיון דיבר בשפת ההמון במלאח (ליאווניר, 23.6.32, עמוד 8) ובשפת המגזר המתמערב. הוא אמור היה לשמש גשר בין המון העם היהודי – נושא התעניינותו העיקרי של ליאווניר, לבין המתמערבים – קהל היעד העיקרי של העיתון. אם מותר לנחש הוא איפשר לטורש, מהגר ציוני ממזרח אירופה ויוזם התא הציוני בקזבלנקה, להתגבר על הפער בינו לבין היהדות המקומית, שאותה ניסה לקרב למחנה הציוני.

מקבלים עול של מצוום ואומרים – ״ שמע ישראל"..בתיה כרמי

 

סוד הפמוט - בתיה כרמימקבלים עול של מצוום ואומרים – ״שמע ישראל"..

על הצטרפותו לבית-הדין לגיור בבלמונטה, שמענו מדב הכהן, שהוא חוקר היסטוריה של עם ישראל במכון ״יד בן-צבי״. מספר דב הכהן – דודי ר׳ שמואל הכהן, עובד במשרד הדתות ומטפל בנושא הגיור. את הרב סבג, רבה של בלמונטה, הכיר בהיותו בברזיל. כשביקש הרב סבג, לגייר את אנשי הקהילה שלו, בבלמונטה, התקשר עם ר׳ שמואל הכהן ועם הרב אליהו אביחיל וביקש שיבואו לבלמונטה, כדי שיהיו שלושה יהודים כשרים, שישמשו כבית-דין לגיור אנשי הקהילה. לפי ההלכה, כל יהודי שומר-מצוות, יכול לשמש כחבר בית-דין לגיור. לכן, מכיוון שדודי לא יכול היה לנסוע, הוא התקשר אלי ושאל אותי, אם אני מוכן לנסוע במקומו. הסכמתי ונסעתי. למרות שאני עוסק בחקר תולדות עם-ישראל, חשבתי תמיד, שאנוסים כיום, הם אנשים מתבוללים, שאין להם, שום זיקה ליהדות ורק ידוע להם שאבות אבותיהם היו יהודים שנאלצו להתנצר.

כשהגעתי לשם, ראיתי שאין זה כך כלל. נוכחתי לדעת, שצאצאי האנוסים, הם יהודים ממש, ששמרו על יהדותם במשך 500 שנה. הצורך להסתיר את יהדותם, שיבש חלק מהמנהגים שלהם, כמו, הדלקת נרות בסתר, מנהג שהפך להם כיום לחוק והם חושבים שאסור להדליק נר שלא בתוך כד. לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותם, שאין צורך להסתיר את הנרות.

הגענו לבלמונטה בשעה אחת אחר-חצות. חיפשנו את ביתו של אחד מאנשי הקהילה.

היינו עייפים וראיתי שאין אפשרות אחרת, מאשר לשאול את אחד העוברים ושבים מתושבי בלמונטה.

בשעה אחת וחצי, עברה מכונית. עצרתי אותה ושאלתי את הנהג בפורטוגזית, אם הוא יודע היכן גר האיש שאני מחפש. הוא השיב לי – תסלח לי על הביטוי, אבל האם הוא יהודי ? הוא חשב שהוא צריך להתנצל על כך שהוא מזכיר את המלה ־ יהודי. אמרתי – כן, הוא יהודי והוא הראה לנו את ביתו.

על אף שחלפו 500 שנה, הגויים שם יודעים להצביע – כאן גר יהודי, כאן גר גוי…

זה עורר בי שוב את התחושה, שהאנוסים כיום, הם יהודים הממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, אם כי לפני עשר שנים, היה מצבם גרוע יותר, כששמרו באופן חיצוני, על אורח חיים נוצרי. עדויות לכפילות הדתית, ניתן לראות אפילו בבית-הקברות, שם נמצאת, למשל מציבה, שעליה יש גם צלב וגם מגן-דוד.

כשהגענו, היה זה יום רביעי בלילה. למחרת, הכרנו את אנשי הקהילה ומוסדותיה. הם שכרו דירה מאחד אנשי הקהילה והיא משמשת להם כבית-כנסת.

את ספר-התורה, הביאו מתורכיה. ראינו קהילה המתרכזת מסביב לרב סבג, שהצליח להפוך אותם, אכן, לקהילה. ביום חמישי בערב, הכרנו אנשים נוספים. ארגנו אותם בקבוצות והתחלנו ללמד אותם הלכות שבת וברכות.

החל מהמגע הראשון ומסקירת עבודתו של הרב סבג, הבנו שכל אדם בקבוצה זו, הרוצה להתגייר ־מצווה לגיירו. נסענו לשם לימים אחדים בלבד ולכן מיהרנו. שלב ראשון של הגיור היה – קבלת עול מצוות.

הכוונה הייתה, שכל אחד מהם, יאמר בפנינו, שהוא מקבל עול מצוות, עול מלכות שמים ושהוא יקיים את כל הכתוב בתורה. לאחר מכן, אמר כל אחד מהם – ״שמע ישראל״…

הקבוצה הראשונה שמנתה 23 איש, עברה את הגיור כבר ביום חמישי. בחרנו באנשים אלו, כקבוצה ראשונה, על פי קריטריון שהיצבנו לנו ־ מי שקרוב יותר לקהילה ולבית-הכנסת ומגיע לכל האירועים שהרב סבג מארגן, יגוייר בקבוצה הראשונה. ביום שישי בבוקר, התפללנו יחד עם אנשי הקבוצה. לקראת אחר-הצהרים, באו האנשים עם מגבות בידיהם, לטבילה במקווה. הנשים לבשו חלוקים וכך טבלו גם הן בפנינו, כשהן חוזרות ואומרות, שהן מקבלות עליהן עול מצוות.

הגיור שלהם היה ״גיור לחומרה״. כפי שמגיירים יהודים שנתרחקו מהמצוות ולא כפי שמגיירים גויים. הטבילה הייתה ללא ברכה. אצל הנשים הגיור כלל ־ תחילה קבלת עול מצוות ואחר־כך, טבילה ללא ברכה. אחרי שהנשים יצאו, נכנסו הגברים.

אצל הגברים, קיימת גם הבעיה של ברית-מילה, אבל התברר שלכל הגברים שבאו להתגייר, כבר נערכה ברית־מילה. מל אותם, דר׳ יהושע רוח שהוא רופא אורולוג וראש הקהילה בליסבון. בשנים האחרונות, הוא מבקר בבלמונטה ומל שם את כל הגברים.

לאלא חנו חניני זאוי.נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל במרוקו

חזרה מהתאסלמות ליהדות.

על פי ידיעה שהתפרסמה בשנת 1885שנתיים קודם לכן הגיעה מוגדור לטנג'יר אישה בת למעלה מ-80 יחד עם בעלה. היא הודתה שהתאסלמה בהיותה ילדה ועתה, כאשר סופה קרב, היא מבקשת להגיע לאוראן שבאלג'יריה במטרה לחזור ליהדות. ברצונה למות יהודייה ולהיקבר בבית קברות יהודי. נאמר לה שתוכל לעשות זאת בטנג'יר.

מאבק במיסיונרים.

המאבק במיסיונרים במרוקו נשא אופי עממי, שבא לידי ביטוי בין השאר באלימות. הרופא המיסיונר רוברט קֶר, שליח הכנסיה הפסביטרית של אנגליה, שפעל במרוקו משנת 1886 ואילך, כתב, שמיסיונרית נרגמה באבנים על ידי נשים יהודיות.

נשים ששמרו על המסורת יותר מגברים.

בתקופת החסות של צרפת, כשהיהודים, בעיקר בערי החוף, הושפעו מן התרבות הזרה והחל הכרסום בדבקות במצוות, היו יהודים שחיללו שבת מסיבות כלכליות או משום נוחות. אך הנשים דבקו במסורת יותר מן הגברים. הרב יוסף משאש כתב על אישה, שהשליכה מידי בעלה תיבת סיגריות, משום שעישן בשבת.

הרב שלום משאש דן באישה, שמאסה בבעלה משום שהוא רכב בעגלה עם סוסים בשבת – עילה שהצדיקה לדעתה ניתוק של קשר הנישואין. הרב דוד עובדיה נשאל בשנת תשי"א האם מותר לעקור " עץ מאכל שהזקין ושרשיו יוצאים על הארץ ומשחתים אתלגינתך, ומה גם שענפיו העבים חוסמים בעד קרני השמש מלרדת אל האדמה.

ולכן רצונך לעוקרו ולתת אותו במקום אחר, ועקרת הבית ברוכה אסתר חוששת לעקירה זו. מכאן שהאיה חששה יותר לאיסור כריתת עצי מאכל הנזכרת בתורה ( דברים כ, יט – כ ) מאשר בעלה.

לאלא חנו חניני זאוי.

בירושלים חיה עתה ( הספר יצא לאור בשנת תשס"ד ) צדקת עיוורת בת מאה מתאפילאלת, שעלתה לירושלים דרך אלג'יריה בשנת 1946. האישה, המתגוררת במוסררה, היא נינה של הרב יעקב אביחצירה, שנפטר בשנת 1880 בדרכו ארצה ונקבר בדמנהור אשר במצרים.

אמו של אביה הייתה אסתר לבית אביחצירא ואביה היה יחייא אדהאן, מחבר ספר הפיוטים " אני לדודי ". לאלא חנו עסקה כל חייה בעשיית חסד ובפעילות למען הנזקקים. היא קיבלה סגולות ותרופות מאביה ונהגה לברך את המשכימים לפתחה.

עקרות נהגו לפנות אליה לאחר שעקרות שבירכה אותן נפקדו. בין הסיפורים המסופרים אודותיה : בשנות החמישים, כאשר שרר בארץ מחסור במזון, עזר לה הרב אברהם אלמליח. לאחר שנפצע קשה והרופאים אמרו נואש הדליקה לאלא חנו נר לכבוד אביה וביקשה ממנו לשלוח רפואה לרב. למחרת חלה הטבה במצבו של הרב אלמליח וכעבור זמן מה הבריא לגמרי.

 

היא שאפה לעליית אביה הצדיק ארצה, אך עקב מכשולים שונים לא עלה הדבר בידו. בצר לה לעתה להשתטח על קבריהם של הרב חייא ובניו בטבריה. לאחר שבוע קיבלה ידיעה, שאביה ואחותה מגיעים ארצה. מאז פטירת אביה בי' באדר תשי"ז עורכות לאלא חנו ואחיותיה את ההילולה ביום פטירתו. על פעלה קיבלה בשנת תשנ"ו את התואר " יקיר ירושלים ". ה' יהיה בעזרי ואביא בפניכם, קטעים נרחבים מספרו של הרב הצדיק נכדו של רבי יעקב אביחצירא ", הרב יחייא אדהאן זצוק"ל אשר נמצא ברשותי.

 

סוף הפרק נשים למדניות וצדיקות מאת מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן.

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

נשים יהודיות

היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

ביחסי האנוש שבין היהודים למוסלמים היו מגמות שליליות וחיוביות. אחד מכינויי הגנאי המקובלים לאדם שהמוסלמי בז לו הוא " יהודי ". בתודעה העממית היה דמיון בין היהודי והנוצרי לאישה המוסלמית. כשם שזו, נחשבה לחלשה, למושפלת, למפוחדת ולטמאה, כך גם היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם עלולה להבריח את ה " ברכה " ולחלל מה שנחשב קדוש.

נאסר עליהם להיכנס לגורן, לגעת במזון. מצויים פתגמים, אמרות וסיפורים בגנות היהודי כגון : " היהודי מטמא את הים ", " היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון ". עם זאת, היהודי נחשב לפיקח ולמצליח. ההצלחה הכלכלית של היהודים ותדמית העשירים המלווים בריבית שהוצמדה להם הוסיפה שמן למדורת הקנה והעוינות.

דימוי המוסלמים בעיני היהודי היה גם הוא שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים כמו : " העושה טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול ". בסיפור העממי תוארו המוסלמים כרודפים, אך גם כמגנים, כנוכלים אבל גם כעושי נפלאות.

מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של המוסלמים והיהודים ניתן להסיק כי הם בזו זה לזה, אבל גם היו זקוקים זה לזה. עם זאת במישור האישי ובאמונות העממיות משותפות היה דו קיום בין יהודים למוסלמים. בעתות של צרה, מגפות ומכות מידי שמים היו מוסלמים פונים לצדיקים יהודים בבקשה שיתפללו למענם כדי לפתוח שערי שמים. מצויים קברים קדושים המשותפים ליהודים ולמוסלמים. .

חיי הקהילה.

במרכז החיים עמד בית הכנסת. הוא היה בדרך כלל בבעלות פרטית, וכך עקפו את האיסור על פתיחת בתי כנסת ציבוריים. שם גם למדו הילדים תורה, ובמקומות אחדים נערכו בבית הכנסת גם ישיבות של בית דין. בראשה הקהילה עמד " נגיד " שנבחר מתוך " טובי הקהל ".

הוא ייצג את האינטרסים של הקהילה כלפי השלטונות, ואלה ראו בו את האחראי  לתשלום מס הגולגולת לשלטונות ולמילוי " תנאי עומר ". היו לו סמכויות ענישה כלפי העבריינים, והוא השתתף בהתקנת תקנות עם בית הדין. משך כהונתם של הנגידים לא היה קבוע, וניתן לפטרם ולבחור אדם אחר.

בית הדין דן בכל תחומי החיים, ונחשב לבית הדין הגדול, כלומר לא היה אפשר לערער בפני בית דין אחר. לדיין היו סמכויות ענישה, המלקות היו תחליף לעונש מוות. הקהילה גבתה מסים ישירים ועקיפים שהיו מוטלים על מצרכים כשרים.

היה זה נושא לוויכוחים באשר תלמידי חכמים היו פטורים ממסים גם אם היו אמידים. והיו שהתקוממו נגד פטור זה. על הקהילה היה לדאוג לעניים המקומיים ולפליטים, לפדיונם של שבויים ולשלוחי ארץ ישראל שקיבצו תרומות לערי הקודש.

החינוך המסורתי.

בנים נשלחו ל " צלא " – המקביל ל " חדר " באירופה , שהיה בבעלות פרטית, בהגיעם לגיל 3 עד 5, ולמדו בו כמה שנים עד שידעו להתפלל ולקרוא בתורה. ההורים היו משלמים שכר לימוד למלמד לפי יכולתם, ובעד ילדים יתומים שילמה הקהילה.

התנאים הפיזיים של הצלא יו עלובים, והישגי הילדים – דלים. בתקנה במכנאס בשנת תפ"א – 1721 נאמר שבגלל לחץ כלכלי הוציאו הורים את ילדיהם מבית הספר קודם שידעו לקרוא " קריאת שמע " ולהתפלל, אבל התקנה אסרה אומנים להעסיק ילדים " עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין ".

השינוי במערכת החינוך חל ביומתה של חברת " כל ישראל חברים " בשנת 1862 בתיטואן ובשנים שלאחר מכן בשאר הערים. עד 1912 הוקמו בתי ספר ב – 15 ערים. כדי לקבל את תמיכת ההורים והחכמים שולבו לימודי קודש בתוכנית הלימודים. המורים והמנהלים ראו את עצמם שליחי הציוויליזציה ולחמו, בין השאר, בנישואי בוסר ובאמונות תפלות.

עולם התורה.

רק תלמידים מעטים המשיכו בישיבות. לימוד תורה ברמה גבוהה היה בדרך כלל נחלתן של משפחות חכמים, ומסורת הלימוד עברה מדור לדור. החכמים עסקו בדיינו, בהרבצת תורה ובכתיבת חיבורים. הם היו בדרך כלל אנשי אשכולות וחיברו פירושים לתנ"ך ולתלמוד, תשובות ושאלות בהלכה תיאור מנהגים, דברי קבלה, פיוטים ועוד.

חיבוריהם הודפסו באיטליה ובמקומות אחרים באירופה, ורק בתחילת המאה ה – 20 הוחל בהדפסת ספרים עבריים במרוקו.

מנהגים עממיים.

בחברה הייתה השפעה רבה של הקבלה, ובעקבותיה רווחו מנהגים שונים. נפוצה הייתה האמונה בכוחם של צדיקים בחייהם וגם אחרי מותם. אנשים ונשים היו פונים אליהם בעת מצוקתם : חולים שביקשו רפואה, נערה שחיפשה חתן, נשואה שביקשה פרי בטן.

בימי הזיכרון לפטירתם, או בל"ג בעומר אם יום הפטירה אינו ידוע, היו רבים עולים עם נשותיהם וילדיהם לקברם גם אם הוא רחוק, ושוהים במקום ימים או שבועות. גם אמונה בשדים ובעין רעה הייתה נפוצה, ונדרשו אמצעים להגנה מפניהם, בין היתר – קמעות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- האנסוים-ירמיהו יובֵל

האנוסים-ירמיהו יובל

 

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

 

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם(המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר