ארכיון יומי: 9 באוגוסט 2015


תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות – ראש השנה = סדר הסימנים = עשרת ימי תשובה = ויום הכיפורים

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות – ראש השנה = סדר הסימנים = עשרת ימי תשובה = ויום הכיפורים

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

בליל הסליחות שלפני ערב ראש השנה מנהגנו לתקוע בשופר,

וכתב הגר"י משאש בספר אוצר המכתבים (ח"ג אלף תשעט), וז"ל המנהג שלא לתקוע בערב ר"ה, הוא רק אצל האשכנזים, אבל אנחנו הספרדים נוהגים לתקוע בסליחות של ערב ר"ה, כמו שהיינו נוהגים במרוקו וכן נהגו באלג'יר ובמרקש ובוגמז מפסיקים מלתקוע. רמ"א .וגם למי שחש לכך כדי לשים הפרש בין תקיעות של מצוה לתקיעות של מנהג. ואם חל ר"ה ביום ראשון, תוקעים בשופר בסליחות ערב ר"ה שהרי השבת מפסקת ביניהם.

ראש השנה התרת נדרים.

מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. וכן עורכין התרת נדרים קודם ראש השנה ויום הכיפורים. (מפי רבי שמעון אבוקסיס).

תיקון כרת.

ארבעים יום קודם כיפור רבים באולד מנצור עושים יום תענית ורבנו היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. תענית ערב ר"ה. כתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ב), ובשו"ת אורחות יושר העיד וז"ל וזכורני שכן נהגו יחידי סגולה בעיר פאס להתענות בער"ה עד צאת הכוכבים. ומי שקשה עליו תענית יכול להתענות חצי יום.

הולכים לקברי צדיקים.

נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויה"כ. וכתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. ובבאר היטב כתב דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר. והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. נשים בבית עלמין. וכתב הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף קצו ע"א), דיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם. וכן כתב הגר"א באגרת ותשמור שלא תלך לבית קברות כלל וכלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה. וידועה ההנהגה שבצפון אפריקא שום אשה בטומאתה אינה נכנסת לבית עלמין. נהגו בראש השנה להקפיד ללבוש בגדים מכובסים ולא חדשים, והטעם משום שר"ה הוא יום הדין, ואין ראוי להתהדר ביום נורא זה. נתיבות המערב (מנהגי ר"ה אות ו), ומ"מ כיון שיום זה הוא ראשית השנה, ויש שנהגו לקנות סיר חדש לכבוד ר"ה והוא לסימנא טבא. כמובא בספר בנוהג בחכמה (עמוד כז).

נהגו לטבול בערב ראש השנה.

וחשוב לצין שטבילה במעין קדושה לאין ערך. וכתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תיעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יהעביר טומאתו ממנו. וראיתי בספר אוסרי הגפן בפרק מילי דחסידותא שנשאל החלבן. ישנם סוגי מעינות וסגלותם, בארץ. מעין השילוח למרגלות הכותל המערבי (הכניסה ממרכז מבקרים עיר דוד), וכן המעין למרגלות שכונת בית וגן י-ם המסוגלות לרפואה. מעין הנקרא ספסופה ע"ש שמעיה ואבטליון, וכן מקוה ארי ז"ל בצפת – סגולתם לתשובה. מעין ליפתא בכניסה לירושלים), וכן מעין למרגלות קבר שמואל הנביא בי-ם, וכן מעין מוצא (בעליה לקסטל) , המסוגלים לחכמה.

הדלקת נרות.

נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחינו.(ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט). נהגו העם (שבת אות ז). ועונות אמן בברכת שהחינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), "ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולידאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי הרב אברהם מוגרבי). וכ"כ בספר אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).

בשעת התפילה היה רבי כליפה אלמליח זצ"ל מרים קולו בבכי, וכל הקהל היה מתעורר לתשובה ובוכה יחד עימו, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה. (אולדמנצור וחכמיה).

 ברוב המקומות נהגו לאכול את הסימנים,

בין קידוש לנטילה, היות ויום טוב הוא דינו כשבת שצריך מאה ברכות ואין חוששים לברכה שאינה צריכה במקום שנצרך. ומה גם שאין כאן אכילה אלא טעימה מכל דבר לסימנא טבא. וגם אם אכלו יותר מכזית אין מברכים ברכה אחרונה אלא תיפטר בברכת המזון. וכן במחזור אבותינו ראש השנה (עמוד 90 אות ה), שמנהג רוב הקהילות במרוקו לעשות הסדר מיד לאחר הקידוש וביאר (בעמוד 94 בהערה), דהנה עיקר הסגולה הטמונה בזה הוא להתחיל האכילה הראשונה של השנה החדשה בדברים מקוריים המסמלים והמסמנים טובה, ברכה ומתיקות, ואם לא עושים כן תיכף אחרי הקידוש, יפוג טעמם ונימוקם של סימנים אלו המיועדים להבליט למסובים את התוספות המיוחדות של הברכות והתפלות של השנה החדשה. (וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא). והמנהג בעיר מכנאס לאכול את הסימנים לאחר ברכת המוציא, וכן בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רמא), הביא בשם אחד מגדולי רבני תלמסאן בכת"י שלא יפה עושים הנוהגים לאכול בין הקידוש לסעודה, שמכניסים את עצמם במחלוקת אם יברכו ברכה אחרונה אם לאו, אלא יש לאוכלם רק בתוך הסעודה, וכן בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן עב). וכן בשו"ת מקוה המים (ח"ה סימן ל), וכן כתב בנהגו העם (ימים נוראים אות), העיד שכן מנהג אביו הרב ישמח עובדיה זצ"ל.

נהגו לערוך הסדר של הסימנים כסדר הזה

תפוח, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש. מחזור זכור לאברהם ליוורנו. והתקשתי שהרי פסק השו"ע (סימן ריא ה"א), שבעדיפות בין ברכת האדמה לברכת העץ יברך במה שחפץ, וכאשר יש בפניו ברכות שברכתם העץ יברך כסדר הקדימה המובא בפסוק ארץ זית, וכיצד מנהגנו שמתחילים לברך על התפוח הפך פסק השו"ע. וידידי הרב כפיר דדון הפנה אותי לשו"ת מענה לשון (ח"א סימן מ), ושם מישב, חדא על פי הקבלה להתחיל בתפוחין קדישין, וכן בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן רמא), שאכילת תפוח תחילה ע"פ הקבלה וכן הוא המנהג ע"פ הרמב"ם ובדרך למדנית י"ל בזה דכאן אינו רוצה לאוכלם, אלא יש לו סדר לאכילתם משום סימנא טבא אבל אינו אוכלם לשם אכילה ממש או לקינוח עכ"ד. ובמסכת ברכות (דף מ), שנינו היו לפניו מינים הרבה, ר"יהודה אם יש ביניהם מין שבעה, עליו הוא יברך. וחכמים אומרים על איזה מהם שירצה יברך. מפני שחביב עדיף. ומצאתי שכתב בספר אור זרוע (ח"א ס'קעו), שכן בדעת הרי"ף. וכן הוא הרמב"ם (ברכות פ"ח ה' יג), ואנו פוסקים כתרי עמודי הוראה. ומרן השו"ע פסק כהרא"ש. וכן כתב בסידור האר"י ז"ל לר' שבתי זי"ע, המהר"ל בדרשות, ובשו"ת זכרון יהודה (ח"ב ס‹ רלו), שתפוח פריו קודם לעליו, מרמז על זכות כנסת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, וכן כתב בספר כה"ח סופר (ס' תקפג אות יד), שכן כתב מרן החיד"א בברכ"י (שם), שיש סוד בדבר. מנהגנו לערוך את הסמנים בשני ליל ראש השנה. (מפי הגאון הגר"י מאמן, והגאון רבי משה אוחנונא). יברך תחילה. על התפוח עץ ויפטור שאר שאר הדברים שברכתם עץ, ויקח אבטיח או מילון ויפטור שאר הדברים שברכתם האדמה, לפי שסימנים שברכת האדמה דרכנו לאכול אותם וללפת בהם את הפת. רוביא- שומשום. כמו כן בעיר מרקש היו מוסיפים בסימנים שומשום – רוביא ואומר יהי רצון שירבו זכיותינו כתלתן. כן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא אב"ד פ"ת וכן מובא בספר זוכר אבות )דף 125 . וכן הוא מנהג צ'יפרו מפי הגר"י מאמן, וכן נהג הרב ישא ברכה כמובא בספר ישראל סבא (עמוד 271). ריאה. יחידים ואנשי מעשה היו אוכלים ריאה בליל ר"ה כסברת רבינו הטור, ואומרים ראה נא העיננו וריבה ריבנו, ומהר לגאלנו גאולה שלימה וקרובה למען שמיך, והאר עיני במאור תורתך. עיין מועד לכל חי (סימן יב ס"ק כח). נהגו העם (ימים נוראים אות ז), וכן במחזור אבותינו (עמוד 92 ), שכן מנהג בערים ציפרו וחלק מהעיר מכנאס. וכן מנהג ג'רבא (ברית כהונה).

 מנהגו בקידוש ליל החג לקדש על יין לבן.

שמסמל הגון הלבן שהוא החסד כמו שאר הסימנים. ומנהג דרום מרוקו לקדש בדוקא על יין אדום וטעמם על פי הסוד. בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב), ואמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם. ולכן דעת הרמב"ן (ב"ב צ:), הביא את הירושלמי הנ"ל וכתב שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה. ובשו"ת הרשב"ץ (ח"א סימן נז), כתב דמיתי רבא קרא דאל תרא יין כי יתאדם, לא למיפסל ביין לבן בדיעבד, אלא לכתחילה. וכתב המאירי (פסחים קז:), שמקדשים על יין הלבן. וכתב רבנו יצחק אבן גיאת (הלכות קידוש עמוד ב), פסק שיין לבן כשר לקידוש. ומרן הבית יוסף שהרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה. ובשו"ת התשב"ץ (סימן פח), כתב כי אם היין הלבן חשוב, הוא כשר גם לכתחילה ע"פ תרגום ירושלמי (שיר השירים ה. ו), שתיתי ייני עם חלבי, ויין חיוורין. והפסוק שאמר אל תרא יין כי יתאדם בא לשלול יין שהיה אדום מעיקרו והתקלקל והתלבן. בצירוף סברת הרשב"ם שיין לבן פסול לנסכים ולא לקידוש. ולדינא דעת הרא"ש והרמב"ם והרי"ף פסקו ששרי לקדש על יין לבד מלבד הרמב"ן, בפרט שמנהג אבותינו בידנו וראו בכך סימנא טבא. בסעודת ליל ראש השנה נהגו לטבל הלחם בסוכר לסימן טוב, וכן היה מנהג בעיר פאס, כמו שהזכירו רבי אברהם אלנקר במחזורו ובעוד מקומות.

 בימים נוראים נהגו לומר פיוטים קודם אמירת נשמת כל חי.

ולא חששו להפסק. מרן בשו"ע (סימן סח ה"א). כתב יש מקומות שמפסיקין בברכות קריאת שמע לומר פיוטים ונכון למנוע מלאמרם. ומקורו מדברי הטור שכתב טוב ויפה לבטלה למי שאפשר, כי הוא סיבה להפסיק בשיחה בטילה בדברי הבאי וכ"ו. והרב שלום משאש זצ"ל בספרו שמש ומגן (ח"ג חאו"ח עמוד נה). ובודאי דאינו דומה מקומות אלו שאנו נוהגין להפסיק בהם, למ"ש השו"ע שמפסיקין בתוך ברכות ק"ש ובפרט דגם בברכות ק"ש לא כתב מרן רק ונכון למנוע וכ"ו. ולא בלשון איסור. וגם הטעם בטור מפורש, שהיא סיבה להפסיק בשיחה בטילה וכ"ו. שבשעה שאנו אומרים פזמונים אלו הכל שותקין וקוראים בחרדה ובאימה דברים חדשי לכבוד היום. ואין שום שיחה בטילה. וכן כתב ביחוה דעת חזן (ח"א סימן י). ומ"מ ראינו שלא נחלקו הפוסקים אי הוי הפסק או לא אלא בברכות (דק"ש), עצמו, אבל בתוך פסוקי דזמרה דאין בזה לא משום חשש הארכה בברכות ולא שינוי במטבע שטבעו בהו חכמים. וכתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים. וכן כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סימן תקלב), ודחה דברי המעוררין "לא יפה עשו אותם שביטלו דבר קדוש כזה ואין שומעין להם דהא קרובץ ופיוטין שהם צרכי רבים התירו לומר אפילו בשלוש ראשונות וכ"כ רבינו יעקב בשם בה"ג ור"י ור"ת ז"ל וכ"כ ר"ח ורבינו האיי גאון והראב"ד ז"ל וכן הסכימו רבינו יוסף טוב עלם ורבנו אליהו הזקן והקליר וכ"ו שכל מה שסדרו לומר בקדושות יוה"כ הוא מענין סדר שמקדישים עליונים ותחתונים וגדולת וקדושת שמו יתברך אין כאן הפסק ותוספת אלא קדושה ארינתא והלא מחבירהם היו אנשים גדולים בחכמה כמו הר"ר אברהם בן עזרא וכהר"ר שלמה בן גבירול וכהר"ר יהודה הלוי זצ"ל והם היו אנדולסיים ובזמנו של הר"ר יוסף הלוי בן מגאש. וכמה גאוני עולם באו אחריהם ושמעו הקדושות ולא מיחו בידם מפני שהיו חכמי אמת ודברים קדושים כאלה אין ראוי לבטל אותם כלל… עוד אני אומר שאפילו לדעת אלו החכמים שהם סוברים שיש איסור בדבר לא עדיף איסורא מאיסורא דברכה לבטלה ואינהו נמי לא עדיף מרב דאיקלע לבבל חזנוהו דקא קרו הלילא בר"ח וכ"ו אמר מנהג אבותיהם בידיהם. ולדעת הגאונים ור"ת ורוב הפוסקים ז"ל שהיו מברכין על קריאותיהם ולדעת רב יש בזה ברכה שאינה צריכה ואפ"ה לא מיחה בידם והרי רב רבן של בני הגולה היה ומטעם זה מקשינן ממנו לכל האמורים ואפ"ה לא רצה לבטל מנהגם ופשיטא שהיה בידו למחות ואפילו נגד הלכה אזלינן בתר המנהג היכא דהמנהג הוקבע עפ"י חכמים של המקום כמו שכתוב במרדכי פרק הפועלים. ועיין בתשובות הרר"י קולון ז"ל (סימן ט), ותמצא כמה ראיות שאין לשנות שום מנהג וכ"ש מנהג כזה שהוא לתת כבוד לשמו להקדישו ולהעריצו וכ"ו. ומובא בסידור רב עמרם "אין אנו משנים ממה שאמרו חכמים בתלמוד בין ביום טוב בין בשבת ואי לעינין לאתרא דאמר חזן מאי דלא דמי למטבע שטבעו חכמים מסלקינן ליה. כנראה בתקופת הגאונים שיליחי הציבור הוסיפו מדעתם פיוטים והרשו לעצמם להם משנות ממטבע שחכמים קבעו, אבל לא באומר קרובות וכדומה שהם מענין הברכה. חשוב לצין שאותם פוסקים שטוענים טענות שיש בכך הפסק ראוי להזכרם קופת הגאונים היה פולמוס רחב שיש הפסק לומר בשלוש ברכות באבות זכרנו לחיים, ומי כמוך, וכתוב לחיים. וכן כתב בשיבולי הלקט (סימן רפו), ורבנו האי גאון זצ"ל אם לא מצינו זכר במשנה ובתלמוד לזכרנו לחיים ומי כמוך וכתוב לחיים ומנהג הוא ויש נמנעים לאומרן משום דאין ברכות הללו מקומות לשאול צרכים. וכן כתב הרה"ג משה מלכה בשו"ת מקוה המים (ח"ה סימן ל), ואני בעוניי הנהגתי בבית הכנסת שלי לאמרם במקומם קודם נשמת שכן נהגנו בחו"ל בפני רבנים קדישי עליון ולא היה מי שערער על כך, ולכן אני ממשיך ממשיך באותו מנהג, כי באמת קשה לי לומר להמון שכל מה שנהגו אבותינו היה בטעות. מקפידים שהחזן לימים נוראים. יהא למעלה מגיל שלושים נשוי וירא שמים, וכתב באורחות חיים (הלכות תפלה אות עח), והטעם כי בן שלושים ונשוי, לבו נשבר ונכנע ביותר, ונאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ונשוי דומיא דכהן גדול שנאמר בו וכפר בעדו ובעד ביתו, וכל שהוא נשוי הרי יש פת בסלו, וניצול מהרהורים רעים. ומשלמים לו שכר טירחה כידוע. וראיתי שמחוסר ידיעה לא מקפידים על התוקע, ופעמים רבות ראינו שאינם תוקעים על פי הלכה, לכן ראוי לקחת בעל תוקע ירא שמים ויודע את ההלכות ואף נבחן על כך אצל מורה הוראה, שהרי עיקר יום ראש השנה,

 תקיעת שופר.

קודם התקיעות נוהגים לקרא מזמור בתהלים מז, ומנהגנו באולדמנצור אומרו שבעה פעמים. ואיתא במדרש בתהלים. עלה אלהים בתרועה, שישב על כסא הדין, וכיון שישראל תוקעים בשופר הוא עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ה' בקול שופר, ברחמים, שנאמר ה' אל רחום וחנון. יושבים בעת התקיעות. בתקיעות שלפני מוסף הש"ץ מברך ותוקע מעומד, אך הציבור יושבים הן העת הברכות והן בעת התקיעות. שהם הנקראות תקיעות מיושב. שמש ומגן (ח"א אור"ח סימן סג). וכתב בשו"ת זבחי צדק (ח"ג סימן קמד), הביא בשם הגרי"ח, שאף בעת הברכות שעל השופר, הקהל יושבים, שהואיל ולא הטריחום לעמוד בעת מצות התקיעות, לא תהיה הברכה גדולה מעיקר מצות התקיעה, ולכן יושבים אף בעת הברכות. ולכן המנהג פשוט בכל המקומות שאין הציבור עומדים בשעת הברכות שעל השופר.

תשליך

. תשליך ביום ראשון של ר"ה, ואם חל ביום שבת מקימים את התשליך ביום ב' דר"ה. וראה קרית חנה דוד בסופו בקונטרס בשוב דוד הלכות סימן ח), וכתב בשו"ת שושנים לדוד צבאח (ח"ב אור"ח סימן ו' דף סט), כתב ולדעתי המעט בזמן הזה שנפרצו כמה פירצות בעיר ואירא איסור ברור מאחר שמולכין בידם מחזורים ואיסור הוצאה חמור לן לכן שב ואל תעשה עדיף. וכ"כ נהגו העם (ר"ה אות יג). ורבי מאיר אסולין העיד שבמרקש היו בתי כנסיות שבחצר בית הכנסת נמצא בור אף ביום א' שחל בשבת, שבכך לא חוששים לטלטול. איתא ברמ"א והולכין אל הנהר לומר פסוק ותשליך במצולות ים כל חטאתינו. ובמהר"י כתב מה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות, כדי להשליך במצולות ים כל, ועיין בפסיקתא (רבתי פרק מד), אמר הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעווניך (הושע יד), באמרו לו ישראל להקב"ה רבונו של עולם ומה את עושה לכל עוונותינו, אמר להם עשו תשובה והם נבלעים מן העולם שנאמר (ירמיה נ, כ), יבוקש את עוון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תימצאנה, אמרו לו ולהיכן אתה משליכם, אמר להם לים שנאמר (מיכה ז, יט), ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ובמשנה ברורה מביא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים) כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר "הושיעה כי באו מים עד נפש" ואנו עושין זכר לעקידה. ובאלף המגן מביא עוד טעם, מפני שאנו ממליכין את הקב"ה עלינו והדרך היה למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשוך מלכותו, ועוד ע"ש הפסוק וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ואיתא בתרגום יהונתן ושפיכו לבהון כמיא לפני ה' ופירש"י ז"ל סימן הכנעה, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין. ובכתבי האריז"ל איתא שאנו מעוררים פנימיות הי"ג מדות של רחמים שנרמזים בפסוק מי אל כמוך ועי"ז משליך כל החטאים והקליפות שנבראו מעונותיו למצולות ים. ומובא במגן אברהם שטוב ליליך למקום שיש בו דגים חיים, לסימן שלא תשלוט בו עין הרע, ונפרה ונרבה כדגים. ועוד טעם כי עיני הדגים תמיד פקוחות וכן אנו מעוררים עלינו עינא פקיחא דלעילא לרחם עלינו. ובלבוש איתא שהוא לזכור שבני אדם נאחזים במוצודות פאתום, כך בני אדם נאחזים במצודות הדין, ומתוך כך יהרהר בתשובה.

טעה לומר המלך המשפט.

בין כסה לעשור בשמונה עשרה בברכת השיבה שופטינו, חותמים המלך המשפט ואם שכח דעת מרן השו"ע (סימן אור"ח קיח ה"א), שחוזר ומנהגנו שאין חוזרים מפני ספק ברכות כפסק הרמ"א. וכ"כ שו"ת מים חיים (סימן טז), ובספר נהגו העם   (אות ז), וכן דעת הרב ישא ברכה בספר ישראל סבא (פרק ר"ה עמוד 278), וכן פסק הרב בן איש חי (פרשת נצבים אות יט).

שבת שובה.

שבת בין כסה לעשור נקראת שבת שובה על שם ההפטרה המתחילה שובה ישראל עד השם אלהיך, ונהגו להקדיש שבת זאת ללימוד תורה ותשובה, שכידוע שבכחה של שבת האחרונה בשבת לתקן את כל שבתות השנה. יום הכיפורים נהגו העם לעשות כפרות. מליל קודם הכיפורים עד למחורת. אומנם תלמידי חכמים ואנשי מעשה קמים בעלות השחר ומעירים בני ביתם ומקימים את הכפרות וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמן זצ"ל בעיר ציפרו).

(מפי הגר"י מאמן). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). ובאולדמנצור היה רבי כליפה אלמליח רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר- ועד הנץ, והיה שוחט בחצר ביתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת.

נוסח הברכה במצות כיסוי הדם.

מנהגנו בכל ערי המערב לברך רק על כיסוי הדם, כפסק הרמב"ם (פרק יד), כתב רק על כיסוי הדם, וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם (סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן השו"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).

הרבנים ניסו לעשות תקנה.

לעשות כפרות בשני בני עופות זכר ונקיבה, הן מצד דוחק והן מצד ריבוי השחיטה שיכול לגרום לתקלה בשחיטה, ולא עלה בידם.

אכילת העופות

את העופות נתנו לענים, ויש שנותנים דמי העוף לענים ומ"מ נהגו במרוקו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

הולכים לקברי צדיקים.

נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויה"כ. וכתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.

טבילה מצוה.

היה מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, לאחר הטבילה היו עוברים אחד אחד לפני רבינו שהיה נותן לכולם מלקות בשוט מיוחד. וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בשו"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבל בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות. ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפניות כתב הרמב"ן (נדה לב.), שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 288 הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה.

מאת : הרב אברהם אסולין

סגולה לנפלים.

א. כשאירע ולאחת מבנות הכפר בניה הקטנים היו מתים, היו באים לחבורת הזוהר בראשותו של רבינו רבי כליפה אלמליח זיע"א, בני החבורה היו למודים זוהר בליל שישי ומוצאי שבת, והיו מוכרים את העובר לבני החבורה בקנין מלא, ומאז היה העובר שייך לרבינו ולחבורה כסגולה לשמירה על חייו. (אודמנצור וחכמיה ערך הלידה). וגם כיום ניתן שהאשה עם בעלה ילכו לתלמיד חכם וימכרו לו את העובר. והסבר שאם נגזר ח"ו שוב הפלה על האם , אזי הולד שייך לרב שקנה מהאם בקנין מלא.

ב. וכן נוהגים לקחת מטפחת של ספר תורה וכורכים סביב הגוף ומניחים את המטפחת בתוך בד מיוחד. (מפי הגאון הרב ראובן אלבז).

ג. לעולם אדם לא יקפיד בתוך ביתו שגורם שאשתו ח"ו תפיל. (חז"ל).

ד. שלש דברים נאמרו בציפורנים צדיק שורפן, חסיד קוברן, רשע

זורקן, מפני שיתכן שאשה מעוברת תעבור עליהן ותפיל עוברה ח"ו. והזהר הקדוש פרשת ויקהל (עמוד רח:), לא חילק בין איש לאשה, תרגום. ולא ישליך אותן שלא יעשה קלון באותו מקום, שאותו בן אדם יכול להינזק. ובשם הרה"צ רבי חיים הכהן המכונה החלבן שכל היזק של טומאה על דריכת ציפורנים מגיל ג שנים. (ספר אוסרי גפן ח"יג),

ה. ישנם נשים שזכו לפרי בטן ועדין לא ניכר שהינם הרות ומספרות למשפחה והחברות, לא טוב עושות שכבר אמרו רבותינו ז"ל דבר הסמוי מן העין יש בו ברכה, ובכך משמפרסמות זאת כל עוד שלא ניכר גורמות לעצמן לעין הרע ומכך נגרם הפלה ה"י.

סגולה ללידה קלה.

א. לאכול פת בכל מוצאי שבת סעודה רביעית לכבוד דוד המלך ע"ה, (מפי הראש"ל מר"ן הגר"ע יוסף), 

ב.להדליק קודם הסעודה ארבע נרות לכבוד דוד המלך ע"ה, ובסיום הסעודה האשה ובעלה יתפללו לה' שימלא משאלות ליבם במהרה, בזכות דוד המלך ע"ה ובזכות אליהו הנביא.

 המשך יום הכיפורים

א. היה הרה"צ רבי זצ"ל כליפה אלמילח מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור וכן נהגו בעוד מקומות בצפון אפריקא.

ב. סעודה מפסקת.

נהגו כל הקהילה בבוגמז לאכול יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (רבי מאיר אסולין).

ג. חינוך הילדים.

בתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א), והוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

ד. בברכות השחר

מנהגנו לברך ברכת שעשה לי כל צורכי, וכתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכתב מהר"י עייאש במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א. וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בט"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה (ח"א עמוד ד),שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכיגם בט"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. וכ"כ מנהג אלג'יר לברך כמובא בספר זה השולחן (עמוד ב, קנב) ובספר עלי הדס (יום כיפורים אות כ),המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי. טלית על הראש. בכל יום הכיפורים לובשים טלית גדול ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד. שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער. ומובא בשער הכוונות (עמוד )שמניחים הטלית על הראש כמלאכים. ברכת הלבנה. יש שמברכים ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, בשביל להרבות בזכויות. ומנהגנו במוצאי יוה"כ לברך ברכת הלבנה כדי לקדש הלבנה בשמחה. כפסק הרמ"א בהגה )סימן תרב(, כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. וכתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק )ח"א מערכת הברכות אות קסא(, כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם )ח"א דף יא ע"ב(, שכן הוא המנהג בסלוניקי. למחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא )פרק ז משנה ד(, ויום טוב היה עושה }הכהן גדול{ לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות-אבייאד אלי חדר ابياض اللي حضار

לאלה סוליקה

אבייאד אלי חדר

קצא בערבית־יהודית של יוסף אלבאז, שפורסמה לראשונה על ידי היינריך פליישר (פליישר, 1864). הנוסח הערבי שהופיע באותו כתב העת מובא כאן בתיקונים ובשיפורים. המחבר מציין את שמו בסוף הקצא.

התוספת בערבית הינה שלי – אלי פילו – אין זה לוקח בחשבון את כללי הערבית הספרותית הנהדרת, אלא תרגום  ( כמעט מילולי ) של הערבית המדוברת המובאת כאן על ידי המשורר….

אשמח מאוד לקבל תגובות מפי יודעי דבר

אבייאד אלי חדר

ابياض اللي حضار

 

אבייאד אלי חדר פי מות אצבייא

 לי שכאת בעמרהא עלא רבי למוזוד

 

ابياض اللي حضار  فالموت الصبيه

اللي سخات بعمارها على اربي المزود

 

אשרי מי שנכח במות הצבייה [הנערה]

שוויתרה על חייה לשם האל המצוי

 

 

כַּאְנת מעא אומהא פדאר מרבייא

ודייאר מכלטין מסלמין וויהוד

 

كَنت معى اُمها فدار مربيا

وديار مخلطين مسلمين وليهود

 

 גדלה בחיק אמה בבית

 והבתים מעורבים מוסלמים ויהודים

 

ראווהא למסלמין צבייא נקייא

קאל האדי כצארא תבקא ענד ליהוד

 

رَوها المسلمين صبيه اَنقيه

قال هادي خضاره تبقه عند ليهود

 

ראוה המוסלמים שהיא נערה נקייה [צנועה, תמימה]

 אמר [אחד מהם] חבל שזאת תישאר אצל היהודים

 

נג׳מעו כלהם ועמלו לף דגייא

דארו מנהום קייאד ועדול וסהוד

 

اَنزمعوكلهوم وعملو لف دغياه

دارو منهوم قياض وعدل وسهود

 

נתאספו כולם ומהר צרו עליה כפקעת

 הקיפוה שרים נוטריונים ועדים

 

קאל האדי ראה סלמת תמסי הנייא

סיפדוהא לדי הווא פזין מקבוד

 

قال هادي راه سلمت تمشي هنيه

صفدوها الدي هو فزين مقبود

 

אמר [אחד מהם] זו התאסלמה תלך בשלווה

 שגרו אותה למי שהוא מכור ליופי [לסולטן]

 

 

סקסאווהא קאלולהא אס תכוני נתייא

 קאלתלהום יהודייא מן גנס ליהוד

 

سقسها قالولها اس تكوني انتيا

قالتلهوم يهوديه من جنس اليهود

 

שאלו אותה מי את [מה זהותך, לאיזו עדה ודת את שייכת]

 אמרה להם יהודייה אני מהעם היהודי

השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית….אליהו מויאל

שבתאי צבי

שבתאי צבי

השירה הדידקטית חבקה גם נושאים אחרים: היא עסקה בקבלה. ״מערת שדה המכפלה״ לר׳ משה אבן־צור מסאלי – פרוש בחרוזים על ״אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל. היא עסקה בחכמת העיבור: כגון ״שיר חדש״ לר׳ שלום אבן-צור המוקדש ״למולדות ולעיבור״. הוא חיבר גם את דיני ה״שולחן ערוך״, בשיר ובחרוזים. וכן עסקה השירה הדידקטית בדקדוק. ר׳ סעדיה אבן־דנאן הנ״ל כתב את כללי הדקדוק בחרוזים וקרא לחיבורו בשם ״תורת המשקלים״.

הערת המחבר  : שיר חדש " הוא שיר עם פירוש על כללי העיבור והתקופות. מצורך ל " עת לכל חפץ " ו " צלצלי שמע " הנ"ל. רבי שלום אבן צור יחד עם רבי משה אבן צור, רבי יעקב אבן צור היוו שלישיה בני אותה משפחה.

הם המשיכו בכך את המסורת שהחלו בה חכמי ספרד במאה ה־12, שכתבו בחרוזים ה״אזהרות״ הכוללות תרי״ג מצוות של התורה לר׳ שלמה אבן־גבירול, רבינו יצחק בר־ראובן ועוד, שגם הם חשבו שצורה זו יעילה להעברת חכמה ודעת ועשויה להקל על ההמונים לקלוט את הציווים ואת החוקים.

לסיכום פרק זה: ראינו שמצד אחד הקהילה היהודית במרוקו נהנתה מאוטונומיה פנימית, דתית ותרבותית, הודות לה היתה פריחה רוחנית וחכמי התקופה יכלו להתמסר באין מפריע לטיפוח תרבותם, לקיום דתם ולשימור מסורתם. ראינו גם שהצליחו לכבוש עמדות מפתח בחיי הכלכלה

גם בסולם החברתי הצליחו להעפיל ולטפס מעלה מעלה. הם חדרו לחצר בית המלוכה והגיעו עד לדרגת יועצי המלך ואף שרים.

מאידך, ראינו בפרק הראשון של חלק זה את התאורים המזעזעים וקורעי הלבבות שאותם רבנים וחכמים תיארו את קורותיהם, את סבלותי­הם, את הגזרות והפורענויות שהיו להם למטרה.

יש קושי מיוחד לבחון לאור הכרוניקות שהבאנו את היחסים ששררו בין השליטים המוסלמים לבין הנשלטים היהודים בני חסותם, באותו פרק זמן שבו אנו דנים, ולקבוע מה היה טיבם. אחת הסיבות היא שהעדויות שבידנו נכתבו על־ידי בני אותם דורות תחת השפעת הארועים להם היו עדים. האוטנטיות הכנה הבוקעת מהן נפגמת מפאת חוסר העומק של מימד הזמן ושל היעדר פרספקטיבה היסטורית. עדויות הסותרות זו את זו לגבי אותו שליט, מושל או מלך.

נביא לדוגמא את היחסים ששררו בין מולאי ראשיד ליהודים. מולאי ראשיד היה המלך שבתקופת שלטונו(1671-1665) פרצה התנועה השבת­אית והגיעה לשיאה. ר׳ יעקב ששפורטש מעיד עליו ״כי המלך הזה אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד׳׳. גם השגריר הצרפתי רולנד פריג׳וס מספר שיחסו של מולאי ראשיד היה טוב ושבחצרו היו הרבה יהודים בעלי השפעה. לעומתם טוענים שני עדים כשרים למהדרין, ר׳ שמואל אבן-דנאן המעתיק של ״דברי הימים״ ור׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״ שכאשר כבש מולאי ראשיד את עיר אלזאווייא גרש את היהודים משם, החריב את בתיהם ונתן להם רק שלושה ימים כדי לצאת את העיר.

עדויות דומות אפשר להביא גם על יחסו של מולאי ישמעאל שבמחצית הראשונה של שלטונו קירב ורומם יהודים רבים ואילו במחצית השניה הצר את צעדיהם ומדר את חייהם (עיין פרק אי).

נראה לי שיהיה נכון לומר שלמלכי מרוקו בתקופה הנדונה היה יחם דו־ערכי, אמביולנטי, ויחסם נקבע לפי התנאים והנסיבות. חיזוק לסברה זו נמצא בעדותו השניה של אותו ששפורטש שטען על מולאי ראשיד ״שהוא אוהב ישראל מאד״, שגזר על אנשי קהילת אורן ״להמיר דתם או יצאו תוך ח׳ ימים״.ומוסיף ששפורטש שקיבל בחודש מיון אגרת מעיר סאלי שבה מספרים לו על הצרות ועל הגזרות שהטיל עליהם ״המלך העז והקשה״, שגזר להרוס ולהחריב בתי־בנסיות במרקש ובתידולה.

לא ניתן לכן לקבוע בצורה נחרצת וכוללת את טיב היחסים בין המוסל­מים השליטים לבין היהודים הנשלטים מבלי להביא בחשבון את התנאים הפוליטיים הכלכליים מחד, ומאידך את התנאים החברתיים, היינו הניגו­דים והקיטובים שהיו בין השכבות השונות והמחוזות השונים. ברוב המקרים טיב היחסים נקבע ברמה הארצית, לפי השכבה החברתית אליה השתייכו וברמה המחוזית, לפי מושלי המחוזות. לפעמים הניגודים ביח­סים היו זמניים ונבעו מארועים קוניוקטורליים חולפים.

כותבי דברי הימים של התקופה מספקים לנו דוגמאות למכביר שאין כאן המקום לעמוד עליהם.

נסכם ונאמר שהיחסים בין שליטי מרוקו לבין בני הסותם היהודים היו יחסים דו־ערכיים, יחסים שידעו תקופות של עליות וירידות ותקופות של גאות ושפל. היו אלה יחסים מיוחדים במינם: הם נרקמה נטוו ונארגו בחוטים דקים ועדינים מאד.

משא בערב…..שמואל רומאנילי

 

משא בערב 0002שער חמישי

עד מתי תהיה האוֶלת לנו למוקש? נשלח את ההבלים ונעבדה את ה׳ אלהינו, הטרם נדע כי אבדה ונבלה הארץ בהם והמה היו בעוכרינו? איה אמרת אלוה צרופה ויראת ה׳ טהורה, אם כספה וזהבה מהול בחלאה ורעות רוח? הוי החוקקים חקקי און! הסירו אלהי הנכר אשר בקרבכם! הסירו כל בדי־ ליכם הבל ואין בם מועיל! ה׳ שופטנו במשפטי אמת, ה׳ מחוקקנו בפקודים ישרים, לא תגע בהם יד, ולא נחפה על ה׳ דברים אשר לא כן.

 הבחור אשר חפץ לשאת אשה, מרגע אשר שמר התעודה בישראל בקנין ושבועה לקים כל דבר לא ישוב עוד לבית רעיתו עד עת דודים! אף לא יעבור ברחוב ביתה, להיות נקי בישראל. והנערה גם היא לא תזכרנו ולא תדבר בשמו ותתגנב מפניו (אף אחרי נשאה וילדה לו בנים תאמר ׳אבי בני׳ ולא תקרא לו ׳בעלי׳ או ׳אישי׳). האלמנה לא תנשא לעולם, כי יראים הם אולי תהיה קטלנית כדעת ר׳ פלוני בגמרא וכפי הזהר; והבתולה נשאת ביום ששי כמשפט. ביום חמישי שלפניו ישחטו את הפר למשתה בחצר בית הנערה. בעת השחיטה יקראו כל קרוביהם ומיודעיהם ונותנים לפניהם אגוזים וקלי וכוס מים חיים, ובצאתם ישימו איש ואיש על ראש הפר מעה וזה נקרא הסימן טוב (או פינ״טאר בלשון ספרד) והוא שכר השוחט. ובשומו זקנה אחת תצפצף כסום עגור אשר כל שומעה תצילנה שתי אזניו, וזה אות לטובה לאנשי הבית וקול תודה לנותן. ודוכיפת הזאת נמצאת בכל בתי משוש: חלילה להם, אם לא ישמע קולה בכל שמחתם! יהפכו חגיהם לאבל.

בערב יובילו הכלה לבית חתנה לקול המצפצפת והתפים, והיא כחרשת כאלמת וכעורת עד בואה לביתה; וכן תעמוד ביום ששי מעת אשר ילבישו אותה עד תצא מחפתה והוניחה על יצועיה, היא כמצבת אבן. הנשים קושרות קשוריה, תק־  רענה בפוך עיניה, תיטבנה את דלת ראשה בשני קווצות משולבות כמנהגן, וכן מושחות פניה בששר ותצבענה תמונות זרות על מצחה, על אפה ותחת שפתיה בכפר להצילה מעין הרע, וידיה בסם אדום הנקרא א״ל חינ״ה. לא ידעו מטיבי שער, לא למדו מלאכת התבנית לכונן שמלתן לעורן. ובאמת  הנאוה נהדרת מעצמה בכל תכונה שתהיה לעין כל רואי, וכל עדיי השחורה לא יוסיפו רק ראי. אחר החפה השאר הקרוב יעמוס על שכמו הכלה ויושיבנה על הכסא עודנה כנציב שיש, לא תראה בה מנוד ראש, ואחרי רגעים אחדים ישאנה על משכב דודים.

תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות'מאנית-משה מעוז

מקדם ומים חלק א

בערי סוריה וארץ־ישראל אירעו התפרצויות בעלות אופי חמור במיוחד. בחלב תקף המון מוסלמי ב־1850 את הרובע הנוצרי, ערך טבח בתושביו ושדד ושרף כנסיות ובתי־מגורים. בשכם רצחו תושבים מוסלמים ב- 1856 את הנציג הקונסולארי הפרוסי — נוצרי בן־המקום, פצעו אנשים מבני עדתו והרסו בתים ומקומות פולחן נוצריים. בדמשק אירע ב־1860 הטבח האנטי־נוצרי  הקשה ביותר באימפריה, ובו נטבחו אלפי נוצרים – גברים, נשים וטף; רבים אוסלמו בכפייה, וכנסיות ובתים ברובע הנוצרי נהרסו ונשדדו.

בכל הפרעות הללו, וכן בהתפרצויות אנטי־נוצריות אחרות מאז ראשית התנט׳ימאת, לא נפגעו כמעט יהודים באימפריה, למרות שהיו, בדומה לנוצרים, נושאי זכויות השוויון החדשות של הרפורמה העות׳מאנית.

משולש היחסים: מוסלמים — יהודים — נוצרים

אומנם יהודים ברחבי האימפריה העות׳מאנית המשיכו להוות בתקופת הרפורמות מטרה להתנכלויות, לתקיפות ולפגיעות מצד שכניהם המוסלמים והמושלים המקומיים כאחד, אולם פגיעות אלו היו ספוראדיות וקלות בהשוואה לפוגרומים, שערכו מוסלמים בנוצרים. ואילו המניעים לפגיעות אלו היו דתיים וכלכליים מסורתיים — תחושת,  בוז של מוסלמים כלפי היהודים ותאוות בצע לגבי רכושם — לעומת המניעים לתוקפנות המוסלמית כלפי הנוצרים שהיו בעיקרם פוליטיים־בטחוניים חדשים: התנגדות לשוויון זכויות פוליטי לנוצרים, שהיו בעיניהם בבחינת סיכון בטחוני למדינה העות׳מאנית. אכן הנתינים הנוצרים באימפריה, שמספרם היה גדול למדי, לא הסתפקו בפריבילגיות המצומצמות שהוענקו להם. חלקם ניצל בפרהסיה ובצורה פרובוקטיבית — מבחינת המוסלמים את הזכויות הפולחניות; חלקם תבע בתקיפות שוויון פוליטי מלא ומיידי עם המוסלמים; וחלקם אף נאבק לעצמאות לאומית מלאה. אלה גם אלה היו קשורים או מזוהים עם מעצמות אירופיות שונות, שסייעו להם בהשגת העצמאות או השוויון, ובאופן זה נחשדו כמעין ׳גייס חמישי׳ בעיני מוסלמים רבים.

לעומתם, הנתינים היהודים, שמספרם היה קטן, המשיכו לראות עצמם בדרך־כלל כמיעוט דתי, הסתפקו בזכויות הפולחניות והאזרחיות שהוענקו להם ולא טיפחו שאיפות או אינטרסים פוליטיים, פרט ל׳אינטרס ברווחתה הנוכחית והעתידה של המדינה [העות׳מאנית] כך, למשל, כתב פקיד עות׳מאני בביר באמצע המאה ה־19:

…] שלווה זאת (של היהודים) תחת השלטון העות׳מאני, בניגוד לתסיסה ולאי־השקט של לא־מוסלמים אחרים, בעיקר היוונים נ…]. מוסברת בחלקה על־ידי המנהגים והנטיות שוחרות־ השלום של היהודים, שאינם גורמים מטרד לשער העליון [ …] סבלניים, חרוצים, נכנעים לגורלם הם עונדים — ללא תחושה של השפלה — את הבניש הצבעוני (גלימה מיוחדת) [ …] הסימן המבדיל אותם מן המוסלמים.

זאת ועוד: היהודים ברובם הזדהו עם המדינה העות׳מאנית ובעיותיה וסייעו לה בשעות קשות. כך, למשל, בעת מלחמת קרים (1854) תרמו יהודים מהונם למאמץ המלחמתי התורכי; ב־1892 במלאת 400 שנה להתיישבות גולי־ספרד באימפריה העות׳מאנית ערכו היהודים תפילת הודיה לתורכיה והעתירו עליה שירי־הלל בעיתונות היהודית. וב־1915, באשר טיבע הצבא התורכי ארבע ספינות בריטיות במיצרי־הדרדנלים, פרסם דוד ילין, חבר המועצה הכללית בירושלים, כרוז המהלל את הניצחון התורכי על האויב.

דרכים נוספות, שבהן הביעו יהודים את הזדהותם עם המדינה העות׳מאנית, היו תמיכה מוראלית, סיוע פסיבי ולעתים אף עזרה אקטיבית למוסלמים בעתות של התפרצויות אנטי־נוצריות. כך, למשל, ב־ 1821 התעלל אספסוף יהודי בקושטא בגוויית הפטריארך היווני גריגורי, שהוצא להורג על־ידי השלטונות העות׳מאניים באשמת קשר למרד היווני; וב־1822 התנדבו יהודים בסלוניקי לצבא התורכי לשם מלחמה ביוונים. ב־1840, עם שוב השלטון התורכי לסוריה, הצטרפו יהודים למוסלמים שתקפו נוצרים. בר אירע גם בעת מלחמת קרים; וב־1860 הואשמו יהודי דמשק בסיוע לפורעים המוסלמים והדרוזים, שביצעו טבח גדול בנוצרי העיר.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

מאז ומקדםעיראק

גם יהודי עיראק ברחו לישראל – למעלה מ־123,000 מיהודי עיראק נמלטו או אולצו לברוח לישראל בין 1949 ל־1952 בלבד: הם הניחו אחריהם את רכושם ואת נכסי־הציבור שלהם.

יהודי עיראק גאים היו בקהילתם המפוארת, שמאחריה הסטוריה של תלמוד־תורה ־דרך־ארץ. יהודים עשו חיל בבבל משך אלף־ומאתיים שנה קודם לכיבוש המוסלמי שחל ב־634 לספה״נ: רק במאה התשיעית הונהגו חוקי ד׳ימה כגון הטלאי הצהוב, מס־גולגולת כבד והגבלות־מגורים. דיכוי גחמני ומופלג תחת שלטונם של כמה מן הכליפים הערבים והממלוכים העלו את המסים עד לדרגה שכמוה כהפקעת רכוש בשנת 1000 לספה״נ, וב־1033 הגיעו הרדיפות לשיאן כאשר נשדדו בתי־הכנסת של בגדאד ונחרבו. ב־1776 היה טבח היהודים בבצרה, ובמאה השמונה־עשרה נאלצו יהודים רבים לברוח מחמת רוע גזירותיהם של מושלים תורכים־מוםלמים.

סמוך לאחר ראשית המאה שלנו כתב םגן־קונסול בריטי במוצול דין וחשבון שהדגים את ״טיב היחסים המסורתיים״ בין המוסלמי ליהודי ברגע דראמטי פחות: יחסם של המוסלמים לנוצרים וליהודים, שלעומתם הם רוב של עשרה כנגד אחד, כפי שנאמר למעלה, הוא יחס של אדון לעבדים שהוא נוהג בהם מידה של סובלנות אדנותית כל זמן שהם יודעים את מקומם. כל סימן של יומרה לשוויון מדוכא כהרף־עין. לעתים קרובות רואה אתה ברחובות שכמעטו כל נוצרי מפנה דרך בהכנעה אפילו לילד מוסלמי. לפני ימים אחדים בלבד ראה כותב שורות אלו שני יהודים מכובדים־למראה, בני גיל העמידה, מטיילים באיזה גן. פעוט מוסלמי, שוודאי לא היה בן 8 לכל היותר, עבר על פניהם ואגב כך הרים אבן גדולה ויידה אותה בהם – ואחרי כן עוד אחת – במנוחת נפש שאין למעלה ממנה, ממש כדרך שעשוי פעוט ממקום אחר לקלוע בכלב או בציפור. היהודים נעצרו והתחמקו מן האבן שכוונה היטב, אך לא מיחו עוד.

היתה תקופה מפחידה במיוחד סמוך לפני המנדט הבריטי; משפרצה מלחמת־העולם הראשונה אילצו את היהודים לממן את הוצאותיו של הצבא שהוצב בקירבת־מקום. אם סירבו, עינו אותם, ואם הסתתרו – תפסו אותם ותלום. יהודי עיראק בירכו בפועל־ממש על המרד הערבי נגד המושלים התורכים, והם עלצו אחרי המלחמה כאשר הוקמה המדינה העיראקית בצל המנדט הבריטי.

כמה יהודים הורשו לשמש בתפקידים רשמיים! תחת שלטון המנדט הבריטי חזקה היתה על יהודי עיראק שיזכו ביחס של ״שווים״. רבים מהם היו סופרים, סוחרים ורופאים, ואחדים עשו עושר רב במסחר ובבנקאות.

לקראת סוף שלטונם של הבריטים החל כוכבו של היטלר לדרוך, ועד שהכריזה עיראק על עצמאותה בי1932 כבר הספיק הציר הגרמני בבגדאד לארגן בסיס יעיל ורב־השפעה שברבות הימים שימש את התעמולה הנאצית. עד שיצאה השנה הראשונה לריבונותה של עיראק הצהירה הממשלה החדשה בגודל־לב שמיעוטים יוסיפו ליהנות ממידה של חרות.

כמעט מיד אחרייכן, באוגוסט 1933, עשה הצבא העיראקי טבח באשורים, והיהודים החלו לחשוש יותר ויותר לעתידם. בלונדון דיילי ניוז נמסר כי ״…כאשר חזר הצבא העיראקי אחרי סוף־השבוע [לאחר שחיטת האשורים], לא נראה שום נוצרי ושום יהודי ברחובות״. לעת הזאת החלו הפגנות בקשר לבעיית ״ארץ־ ישראל״, ומצבם של היהודים החמיר עוד יותר: המוני אספסוף נסערים רצחו יהודים רבים, והיו מקרים של שפיכת חומצה חנקנית על יהודים ברחוב והטלת פצצות לתוך בתי־כנסת.

ב־1941 התפוצצה האלימות בפרהוד (טבח) עקוב־דמים ביהודים, תוך שהמשטרה משתתפת בגלוי בהתקפה. ועדת־חקירה שמינתה ממשלת עיראק לאחר מעשה, ולאחר שמיגרו הבריטים את מרידתו של רשיד עלי, פסקה כי ״כל ההתקפות האלו נערכו על־ידי הצבא בעזרתם של כמה אזרחים״; כי הטבח בוצע ״בלי שיאסרו השוטרים איש ובלי שיגנו על היהודים״, וכי ״כוחות בריטיים גדולים עמדו בשערי העיר ואף אחד מהם לא נקף אצבע״. ״היהדות״ היא ״סכנה לאנושות״, הכריז בימים ההם מי שהיה שר־המשפטים העיראקי.

לדברי ההיסטוריון הדגול יוצא־עיראק, הפרופיסור אלי כדורי, ״…משעה שהחלו המהומות,… נכנסה רוח־תזזית באנשי הצבא והמשטרה, שהושחתו עליידי התעמו­לה הנאצית ונותרו בלא הנהגה, והם עצמם החלו בהתקפות על היהודים״. אף אחד מפקידי הרשות ״לא היה מוכן לקבל עליו את האחריות…״

הפחדנות היתה נחלת הכל… אשר למשטרה, הרי דו״ח ועדת־החקירה הטעים בפירוש שלא היו צריכים לחכות לפקודות מן הממונים עליהם כדי לירות על שודדים ורוצחים שנתפסו בשעת מעשה. המפקחיהכללי של המשטרה ועוזריו והמותצרף (מושל־המחוז) שכחו או העמידו פנים כאילו שכחו, כך הצהיר הדו׳׳ח, שכל אחד מן השוטרים רשאי לירות במסיבות מעין אלו. מספר ההרוגים אינו בטוח – לפי האומדנות נמנו בין 150 ל״מאות״, אבל אחד מחברי ועדת החקירה ״סיפר כעבור זמן לרושם הקורות חסני(שקיבל אישור לדברים מפי מי־שהיה אז מפקד משטרת בגדאד) שהמספר האמיתי היה קרוב יותר לשש מאות אלא שהממשלה היתה מעוניינת שבדין וחשבון הרשמי יופיע רק המספר הנמוך יותר״. עוד מאות נפצעו, ולמעלה מאלף בתים ובתי־עסק שבבעלות יהודית נבחו ונחרבו.

 

מן הזמן ההוא והלאה מעידות תעודות ערביות על נסיון שיטתי של הממשלה, אגב שימוש באמצעים רשמיים, להרס היהדות העיראקית. יהודים עונו בלא הבחנה, נאסרו בלא אישום, ונרדפו ללא רחם. כאשר הצטרפה עיראק במאי 1948 למלחמת הערבים נגד עצמאותה של ישראל גבר הטרור הממשלתי; אם לפני כן היו היהודים מוגבלים במידה ידועה בנסיעותיהם, הרי עכשיו אסרו עליהם לצאת את הארץ, ורכושם של רבים הוצא מידיהם או הופקע ואלפים נמלטו באורח בלתי חוקי על־ידי תשלום שלמונים כבדים.

אחרי נצחונה של ישראל בי1948 ולאחר ההכרה הרשמית במדינת־ישראל המליץ נורי סעיד, שארבע־עשרה פעמים היה ראש־ממשלה בעיראק ו״בשנות ה־50 שלט בארץ בין אם עמד הוא עצמו בראש הקאבינט ובין אם לא״, על פתרון סופי ליהודי עיראק. נורי סעיד הציע למי־שהיה בעת ההיא השגריר הבריטי בירדן, סיר אלק קרקברייד, לגרש ״את רוב היהודים מעיראק… במשאיות צבאיות בליווי משור­יינים… לגבול הירדני הישראלי״. שם יצוו ״יהודי עיראק… לחצות את הקו״.

לימים העריך קרקברייד מה היה גורלם של יהודי עיראק אילו הוגשמה תכניתו של נורי סעיד: ״היהודים העיראקים היו נשחטים, או ששומריהם העיראקיים היו צריכים לירות בערבים אחרים כדי להגן על חיי האנשים שבידיהם׳. האפשרות שהשומרים העיראקיים יגנו על היהודים דחוקה היתה, בשים לב לתקדים שיצרה השתתפות המשטרה והצבא בטבח של 1941. פתרונו של נורי סעיד היה איפוא חדימשמעי, כמו שהיה הלך רוחה של עיראק כלפי יהודיה.

הציונות נעשתה פשע שענשו מיתה, ויהודים נתלו בפומבי במרכזה של בגדאד לעיני אספסוף משולהב. אף שלפני 1950 לא היו בעיראק חוקים להפקעת רכושם של יהודים, נגזלו מן היהודים מיליוני דולרים עליידי הפלייה כלכלית, ״תרומות מרצון״ שנטלה הממשלה לצרכיה, ושאר תחבולות.

עתון מצרי אחד סיפר ב־1948 שכל היהודים העיראקים שיצאו לארץ־ישראל ולא חזרו יישפטו שלא בפניהם כפושעים פליליים. הללו שנשפטו שלא בפניהם נדונו לתלייה או לתקופות־מאסר ממושכות. למעלה מ־130,000 יהודים היו בעיראק ב־1947, ומהם ישבו 100,000 בבגדאד או בסמוך לה. אף שחלק־מה מרכושם של היהודים כבר הוחרם, עדיין נשאר עיקרו בידיים יהודיות, ואילו פקידים שנתנו יד לבריחה שלא־כחוק נטלו להם סכומי־כסף עצומים.

אולי בגלל מצבה הכספי הנואש של ממשלת עיראק הותרה ״יציאתם״ של היהודים על־פי חוק – לאחר הפקעת רכושם ונטילת אזרחותם לצמיתות. ב״1950 חוקקה עיראק חוק שהרשה ליהודים ״לצאת את עיראק לעולם״. היהודים הניחו אחריהם את הנכסים העצומים שצברו ובתוך שלוש השנים הראשונות לחוק הוטסו רובם לישראל, בעוד ממשלת עיראק נוטלת לה ״חלק נאה מן הרווחים״ שהניבו הטיסות.

כך אולצו רוב היהודים – שלדבריו של נורי סעיד ״תמיד היו ולעולם יהיו מקור רעה וצרות״ – לצאת מעיראק.

בין 1969 ל־1973 נתלו לפחות שבעה־עשר יהודים בראש־חוצות, ועוד עשרים׳ וששה ״נשחטו״ בבתיהם או בבתי כלא עיראקיים.  עד ל־1982 כבר מצאו רוב יהודי עיראק מקלט בישראל, וכמה אלפים תרו להם מחסה במקומות אחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר