השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית….אליהו מויאל
שבתאי צבי
השירה הדידקטית חבקה גם נושאים אחרים: היא עסקה בקבלה. ״מערת שדה המכפלה״ לר׳ משה אבן־צור מסאלי – פרוש בחרוזים על ״אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל. היא עסקה בחכמת העיבור: כגון ״שיר חדש״ לר׳ שלום אבן-צור המוקדש ״למולדות ולעיבור״. הוא חיבר גם את דיני ה״שולחן ערוך״, בשיר ובחרוזים. וכן עסקה השירה הדידקטית בדקדוק. ר׳ סעדיה אבן־דנאן הנ״ל כתב את כללי הדקדוק בחרוזים וקרא לחיבורו בשם ״תורת המשקלים״.
הערת המחבר : שיר חדש " הוא שיר עם פירוש על כללי העיבור והתקופות. מצורך ל " עת לכל חפץ " ו " צלצלי שמע " הנ"ל. רבי שלום אבן צור יחד עם רבי משה אבן צור, רבי יעקב אבן צור היוו שלישיה בני אותה משפחה.
הם המשיכו בכך את המסורת שהחלו בה חכמי ספרד במאה ה־12, שכתבו בחרוזים ה״אזהרות״ הכוללות תרי״ג מצוות של התורה לר׳ שלמה אבן־גבירול, רבינו יצחק בר־ראובן ועוד, שגם הם חשבו שצורה זו יעילה להעברת חכמה ודעת ועשויה להקל על ההמונים לקלוט את הציווים ואת החוקים.
לסיכום פרק זה: ראינו שמצד אחד הקהילה היהודית במרוקו נהנתה מאוטונומיה פנימית, דתית ותרבותית, הודות לה היתה פריחה רוחנית וחכמי התקופה יכלו להתמסר באין מפריע לטיפוח תרבותם, לקיום דתם ולשימור מסורתם. ראינו גם שהצליחו לכבוש עמדות מפתח בחיי הכלכלה
גם בסולם החברתי הצליחו להעפיל ולטפס מעלה מעלה. הם חדרו לחצר בית המלוכה והגיעו עד לדרגת יועצי המלך ואף שרים.
מאידך, ראינו בפרק הראשון של חלק זה את התאורים המזעזעים וקורעי הלבבות שאותם רבנים וחכמים תיארו את קורותיהם, את סבלותיהם, את הגזרות והפורענויות שהיו להם למטרה.
יש קושי מיוחד לבחון לאור הכרוניקות שהבאנו את היחסים ששררו בין השליטים המוסלמים לבין הנשלטים היהודים בני חסותם, באותו פרק זמן שבו אנו דנים, ולקבוע מה היה טיבם. אחת הסיבות היא שהעדויות שבידנו נכתבו על־ידי בני אותם דורות תחת השפעת הארועים להם היו עדים. האוטנטיות הכנה הבוקעת מהן נפגמת מפאת חוסר העומק של מימד הזמן ושל היעדר פרספקטיבה היסטורית. עדויות הסותרות זו את זו לגבי אותו שליט, מושל או מלך.
נביא לדוגמא את היחסים ששררו בין מולאי ראשיד ליהודים. מולאי ראשיד היה המלך שבתקופת שלטונו(1671-1665) פרצה התנועה השבתאית והגיעה לשיאה. ר׳ יעקב ששפורטש מעיד עליו ״כי המלך הזה אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד׳׳. גם השגריר הצרפתי רולנד פריג׳וס מספר שיחסו של מולאי ראשיד היה טוב ושבחצרו היו הרבה יהודים בעלי השפעה. לעומתם טוענים שני עדים כשרים למהדרין, ר׳ שמואל אבן-דנאן המעתיק של ״דברי הימים״ ור׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״ שכאשר כבש מולאי ראשיד את עיר אלזאווייא גרש את היהודים משם, החריב את בתיהם ונתן להם רק שלושה ימים כדי לצאת את העיר.
עדויות דומות אפשר להביא גם על יחסו של מולאי ישמעאל שבמחצית הראשונה של שלטונו קירב ורומם יהודים רבים ואילו במחצית השניה הצר את צעדיהם ומדר את חייהם (עיין פרק אי).
נראה לי שיהיה נכון לומר שלמלכי מרוקו בתקופה הנדונה היה יחם דו־ערכי, אמביולנטי, ויחסם נקבע לפי התנאים והנסיבות. חיזוק לסברה זו נמצא בעדותו השניה של אותו ששפורטש שטען על מולאי ראשיד ״שהוא אוהב ישראל מאד״, שגזר על אנשי קהילת אורן ״להמיר דתם או יצאו תוך ח׳ ימים״.ומוסיף ששפורטש שקיבל בחודש מיון אגרת מעיר סאלי שבה מספרים לו על הצרות ועל הגזרות שהטיל עליהם ״המלך העז והקשה״, שגזר להרוס ולהחריב בתי־בנסיות במרקש ובתידולה.
לא ניתן לכן לקבוע בצורה נחרצת וכוללת את טיב היחסים בין המוסלמים השליטים לבין היהודים הנשלטים מבלי להביא בחשבון את התנאים הפוליטיים הכלכליים מחד, ומאידך את התנאים החברתיים, היינו הניגודים והקיטובים שהיו בין השכבות השונות והמחוזות השונים. ברוב המקרים טיב היחסים נקבע ברמה הארצית, לפי השכבה החברתית אליה השתייכו וברמה המחוזית, לפי מושלי המחוזות. לפעמים הניגודים ביחסים היו זמניים ונבעו מארועים קוניוקטורליים חולפים.
כותבי דברי הימים של התקופה מספקים לנו דוגמאות למכביר שאין כאן המקום לעמוד עליהם.
נסכם ונאמר שהיחסים בין שליטי מרוקו לבין בני הסותם היהודים היו יחסים דו־ערכיים, יחסים שידעו תקופות של עליות וירידות ותקופות של גאות ושפל. היו אלה יחסים מיוחדים במינם: הם נרקמה נטוו ונארגו בחוטים דקים ועדינים מאד.