הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן

ב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.

גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.

העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק  העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.

פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.

הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.

עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.

כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.

לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.

הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה.

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.

והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.

בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".

המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.

אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן  המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.

לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.