יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך
כמה ממנהגי יהדות אלג׳ריה
תפילת ערבית של ליל שבת
בתפילת ״ערבית״ של ליל שבת עוברים לפני התיבה מספר חזנים: הש״ץ פותח ואומר ״קדיש״ וחוזר למקומו. אחריו קם ״המסדר״ ומתחיל וקורא בקול רם עד לפני סיום הפיסקא ואז הש״ץ מסיים בנעימה ובנגינה את המלים ״מעריב ערבים״, וכן בכל פיסקא ופיסקא.
את קריאת שמע אומרים אותה בלחש גמור מתחילתה ועד סופה.
לאחר ה״עמידה״ קוראים ביחד את הפיוט ״בר יוחאי״.
מנחה של שבת
בתפילת מנחה לפני הקריאה בתורה, מתעטף הש״צ ומברך ״להתעטף בציצית״ ואחרי כן קורא בתורה.
שנת העו״ף באלג׳יר
אחת לשש או לשבע שנים, היא שנת העו״ף באלג׳יר, היינו:
ה ־ ראש השנה חל ביום החמישי לשבוע
ע ״ שנה מעוברת
ו ־ את פרשת ״ואלה״ (המשפטים)
פ ־ פַלֵג לשניים.
בשנה כזו אין קוראים בעיר זו את פרשת משפטים בשבת אחת, אלא מחלקים אותה לשתי שבתות. בשבת ראשונה קוראים בתורה עד ״ושמעתי כי חנון אני״ ובשבת שלאחריה קוראים מפרשת ״אם כסף תלווה את עמי״, עד סוף הפרשה. מנהג דומה קיים גם בתוניסיה.
סידור כזה נעשה כדי שתמיד יקראו את פרשת ״מצורע״ קודם חג הפסח. המעניין הוא כי בני אלג׳יר מדקדקים במנהג זה עד כדי כך שאם בן העיר אלג׳יר מזדמן לעיר אחרית, או לבית כנסת אשר משום מה אין נוהגים בו לפי ״העו״ף״ אסור לו לעלות לתורה באותה שבת בפרשה אחרת. המהדרין שבין יהודי אלג׳יר נוהגים בבואם בשבת כזו לעיר אחרת או לבית כנסת שאין מפלגין את ״ואלה המשפטים״, הם יוצאים מחוץ לבית הכנסת בשעה שהחזן ממשיך וקורא אותה פרשה עצמה.
פרשת פקודי
בפרשת פקודי, בהגיע הקורא בתורה לפסוקים שבסיומה של הפרשה (כאשר ציוה ה׳ את משה), משנה הקורא בתורה את קולו. שבע פעמים ירים את קולו, וכן בפסוק ״ויכס את הענן״, במסעות שבפרשת ״ואלה מסעי בני ישראל״, אין מפסיקים, אחד עולה לתורה וקוראים לו כל המסעות בנשימה אחת.
ברך עלינו
ליהודי אלג׳יר יש סימן מתי להתחיל לומר ״ברך עלינו״ בראשית החורף.
פשוט לפי סדר אותיות רגיל זה: א׳ ב׳ ג׳ ד׳ ראשי תיבות של אומרים ברך ג׳ דצמבר.
ראש החודש
״ישראל מונים ללגנה ועכו״מ לחמה. (סוכה כ״ט, א׳)
מולד הלבנה מבשר לעולם כי בא חודש חדש, ומאז ומעולם, הוא משמש מעין דף בספר השמים. הוא גם נחשב כחג וקיבל את השם: ראש החודש.
הזוהר מפליג בשבחו ומשווה אותו לשבת: ״בכל שבתא ושבתא וריש ירחא כלהו מתחברן ומתעטרן כחד״. ־בכל שבת ושבת וראש חודש, הנשמה, הרוח והנפש מתחברות ומתעשרות יחד. (אחרי מות). לפנים בישראל היו מקבלים את ראש החודש בתקיעת חצוצרות כמסופר בתורה: ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י, ).
ראשי חודשים ותקופותיהם
מאחר וכל ראש חודש הוא חג, יצאו איפוא שמתוך שנים־עשר החודשים שבשנה, ארבעה מהם מיוחסים בעם ישראל, אבותינו העמידו אותם בראש ארבע תקופות השנה והם: ניסן, תמוז, תשרי וטבת.
ראש חודש ניסן, הוכתר מלך תקופת האביב, בו חוגגים את חג הפסח אור לחמשה־עשר לחודש.
ראש חודש תמוז, ראש לתקופת החום המתגבר, כי הפירות בשלות כבר.
ראש חודש תשרי, ראש תקופת חודשי הבציר, האסיף והקטיף.
ראש חודש טבת, ראש תקופת חודשי הקור והשלגים. במרוקו, נהגו לייצני הדור לומר על חודש טבת:די כא דכ'ל טבת, כא יוסל חתא לסביבית ״כשנכנס טבת חודר הקור עד פנים נעל הלבד״. המדרש הגדיר את ארבע תקופות השנה בצורה מודגשת יותר:
אמר ר׳שמעון בן גמליאל: ארבעה שמות נקראו לארץ, כנגד ארבע תקופותיה : ארץ, תבל, אדמה, ארקא.
ארץ כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה.
תבל כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת את פירותיה.
אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה.
ארקא כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה (ברא׳ רבה, יג, יב).
מכל חודשי השנה, ראש חודש ניסן הגדיל מכולם והכתוב הכתירו בתואר ״ראש חודשים״ – ״החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה״. (שמות יב, ב), זאת מלבד הכתר בו הכתירוהו חכמי המשנה ״ראש השנה למלכים ולרגלים״. (מסכת ראש השנה, פרק ט).
כן הכתירוהו בעוד תואר נוסף: ״ראש השנה לשכירות בתים״ (ראש השנה, ז, ע״ב):
במרוקו נהוג היה לשכור בתי מגורים וחנויות מניסן עד ניסן ואחרי חג הפסח היו מתגלים לעיני רבים, מחזות עצובים וקורעי־לב. אנשים דלי־אמצעים היו נזרקים לרחוב יחד עם מטלטליהם הדלים, משום שלא היו יכולים לעמוד בתנאי דמי השכירות החדשים, שנדרשו מהם מצד בעלי הבתים, מה עוד שחוק להגנת הדייר לא היה קיים ואז, אחרי חג הפסח, היה מתברר להם כי בעל־ הבית מכר את הנכס ועל הדייר היה לפנות את הבית ומיד, או היה מתגלה שבעל הבית השכיר את המקום לדייר חדש ששילם כמובן מחיר טוב יותר וגבוה יותר, כך המשפחות החלשות היו נזרקות ואין אל־מי לפנות וגם אין מי שיושיע. במכנאס למשל, ראשי הקהילה ופרנסיה הרגישו בסכנה והעוול שנעשה לאוכלוסיות חסרי ישע והוציאו אז תקנות להגנת הדייר השכירות, זאת בתקוה שאותה תקנה תישאר לעד כמו שצויין בה ״לדורות עולם״, על בעיות מסוג זה, חוברו פיליטונים או בערבית ״קצידות״, בהם המחברים היו מתארים בציניות את היחס והזלזול בהם השתמשו בעלי־בתים, כלפי הדיירים.
שכר דירה
בעיית שכר־דירה הייתה כה קשה במיוחד למיעוטי יכולת שלא היו יכולים לעמוד בתנאים שנדרשו מהם ועל־כן ״מחברי שירים״ נודדים הנקראים בשפת העם "אל-קצאיידייא" (בריבוי) היו מתאימים שירים או פיליטונים לכל מצב ולכל זמן. הם היו מתמקמים ברחבת שכונת ה־מללאח, ברחובות, בשווקים, במיוחד ביום השוק היו ניצבים על גג של חנות או על שולחנות וכשהם מסובבים בהמונים חסרי מעש, היו מדקלמים את ״הקצידא״ שחיברו והאספסוף מקשיב נהנה וגם קונה את ״פרי דימיונם״.
הערת המחבר: תקנות חכמי מכנאס. תקנה יד משנת תקנ״ז דנה בהגנת הדייר בשכירות. ובנוסף יש עוד תקנה טז(ב) על ״הגנה על הדר בשכירות״. (שם).
הנה לפנינו״ קצידא״ שחוברה על־ידי אלמוני המתלונן על־שכר־דירה
הגבוה.
האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך .
תרגום: קצידא על השכר־החדש של הדירה בלחן: ״אל תגיד זאת לאימך״
פסח דאזלי בנהאר, ומול לקרא זאני לדדאר, קאללי: נפדדיוו פהאד נהאר, ונחיידו מננא אל״ג׳ייאר:
ת. : פסח תם לפני יום ונגמר, ובעל־הבית בא אלי ואמר: בוא נגמור היום עם עניין השכר, ונמנע מעצמנו כל סכסוך מר:
סוף פייא וחן מנני, ייא מול לקרא דייאלי, ועלאס תכ׳ררזני, זיד האד לעאם זררבני:
ת. : הבט־נא בי וחוסה-נא עלי, הו בעל־הבית שלי, ומדוע תסלקני מביתי, הוסף נא לי עוד שנה אחת, שבה תנסני:
קוטלו אנא פ׳מודעי מרססי, ולאיין ענדי נמסי, אידא בקית כא תסאללי סי,מוזוד נכ׳לסך פ׳י כולסי:
ת. : אמרתי לו: אני בביתי זה קבוע, ולאן אלך ומדוע, אם עלי עוד לשלם לך, מוכן אני לרצותך, הכל כרצונך:
רזע לענדי וקאללי: אידא ג׳ארדך תבקא פי־אסלי, לקרא דלעאם כללו דזיבלי,אוו מן מודעי תכ׳רזלי:
ת. : חזר אלי ואמר לי: אם ברצונך להישאר דייר אצלי, את שכר־דירה מראש תשלם לי, או את ביתי תפנה ותשאיר לי:
ווידא אתאך א־זהר, אוו טלבלו תטביק די סהר, ועבביהולו קבל מלפיטר,ועבביה לסופרים בלבטר:
ת. : ובאם ישחק לך מזלך, בקש ממנו שיסכים לך, לקבל תשלום של חודש מראש ממך, מסור־לו את הדמים לפני ארוחת הצהרים, וקח אותו מיד אצל עורכי החוזים:
ווידא סיבת סי בית כ׳אוויא, סקסי מולאהא עליהא, איוואזביק בעינו מרכ׳ייא, וויקולק לבית מקרייא:
ת. : ובאם תמצא חדר פנוי לשכירות ועל מחירו תשאל באדיבות, יענה לך בעיניים זועפות, החדר לא לשכירות:
יקייד ביק סיכאייא וויסקי ביק ענד למכ׳זן, תלת סהור יעטיק דלאדן, או דזידהא בדדאמן:
ת. : יתלונן נגדך, השלטונות יזמינו אותך, שלושה ירחים יקציבו לך, בתור זמן, ותוסיף לזה עוד עד מהימן:
יעבביווה למכ׳אזנייא, יסרטו עליה בלכ׳טייא, מא יסכן פ׳דדאר ג׳יר הווא בלוחדאנייא, בללאה האדי וואלא לחבס ולכטייא:
ת. : יקחו אותו השוטרים, יחתימו אותו על תנאים ועונשים, בתנאי שיגור רק לבדו וללא קרובים, ומוטב זה ולא עוד תשלומים ומאסרים:
ווידא מסא וקראהא ומא סכנס פיהא, על תאמאן די דזאדלו פיהא, די סכן יכ׳רז מנהא:
ת. : ובאם יקרה וישכיר החדר, בו יגור אדם אחר, הסכום שיקבל תמורתו, יהנה ממנו רק בעל־ביתו, והוא יסולק אז מדירתו:
ווידא פ׳טן ביה לבאשא, יספ׳דלו עלאם פלכ׳מסא, יכ׳לסו עליה אוקת לעסא, באס יהדר נהאר לגלסא:
ת. : ואם הדבר יגיע לאזני הפאשא, ישגר לו הזמנה דחופא לשעה חמישה, יגיעו אליו השוטרים בארוחת ערב במרוצה, ויזמינו אותו לישיבה דרושה:
האד-סי כללו תחקיק, ורבבי יפ׳כנא מן־דיק, וואכ׳א יכון כ׳אק סקיק, לקרא ג׳יר בתסביק:
ת. : כל דברי, דברי יציבות ושהשם יצילנו מזאת, הצפיפות, כי אף על־פי שבעל הבית יהיה אחיך, שכר־דירה ידרשהו למפרע ממך:
נהאר סבת פיקת בקרי, וכרזת מן דאר כא נזרי, מסית לצלא עלא כ׳אטרי, כרזת מן תממאק טאיירלי:
ת. : ביום שבת קמתי עם שחר בזריזות, ויצאתי מן הבית במהירות, הלכתי לבית־כנסת בלב שקט ובנועם, ויצאתי משם מלא זעם:
מסית לצלא פ׳לפזר, א״שממאש טלעני לסיפ׳ר, לחזזאן בדא יבארק א-סהר, וואנא בקית מסככר:
ת. : הלכתי להתפלל בבוקר השכם, ביום מלא אורה, השמש העלני לספר תורה,
החזן הודיע בשבת מברכים, את שם החודש הנורא ואני נהייתי המום כשיכור נורא:
דג׳ייא כרזת מן תממאק וקלבי תעממר בלהם, מסית לדאר וסירת נכ׳ממם, ומא נזמתס נתכללם:
ת. : מיד יצאתי משם ולבי מלא דאגות, לבית חזרתי עם המון מחשבות, ולא יכולתי לענות לכל השאלות המטרידות:
למרא בדאת תסקסיני, אס ענדיק גיר כ׳בברני, קולטלהא תפרק מנני, מול לקרא ג׳דדא יזיני:
ת. : הרעיה התחילה לשאלני, מה יש לך, אנא ענני, עזביני! בעל־הבית מחר יבוא יבקרני:
אזי תסמע וטרא פלוס דראווס די מסאוו פ׳לכטארא, ג׳יר פל־קפ׳וף דלכדרא ולבאקייא כא יעבביה מול לקרא:
ת. : בוא ושמע!איך מבוזבז כסף האביון, יורד כללו לטמיון, רק על סלי מזון והיתר על תשלומי שכר השיכון:
ייא כוואני נוססיכום, רתאוו עלא פלוסכום, טלבו מן רבבי יעאוונכום, באס תסריוו חתא נתום אסלכום:
ת. : הו אחי ורעי, אייעץ לכם, שמרו על כספכם, בקשו מהשם שיעזור לכם, שתזכו לדיור ותהיו בעלים לרכושכם:
למללאח דייאק בינא, ורבבי יוסעהא עלינא:
ת. : המללאח נהייה צר בשבילנו, והשם ירחיב את גבולנו:
משיח בן דוד יפ׳כנא, וויעבבינא לירושלים בלאדנא, תממאק נבניוו דיורנא ונרזעו למאככאננא, פחאל מן לוול די כוננא, ונבניוו מקדאסנא;
ת. : משיח בן דוד יושיענו, ויקחנו לירושלים עיר קודשנו, שמה נקים את בתינו, ונחזור לעצמאותנו, כמו שהיינו, ונקים מחדש את בית מקדשנו:
האדא תאכ׳יר א־זמן, והאד סי כללו פזמיע לבלדאן, לוכאן מא דאהיר דסלטאן, לקרא מא ילהא תאמאן:
ת. : זוהי אחרית הימים, ומצב זה קיים בכל הערים, ולולא חוקי הסולטן, דמי שכר דירה היו עוד יותר יקרים:
(הקצידא תורגמה לעברית על־ידי מחבר הספר)
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך –עמ'85-79
Studies in the history of the jews of Morocco- David Corcos
David Corcos, author of the present papers, was born in Mogador in 1917, son of Jacob Corcos (d. 1951) and Hannah Abulafia. He was thus on his mother's side too the scion of a famous family and he was perfectly right in combining both family names, according to the old Spanish fashion, and calling himself Corcos Abulafia
He was brought up by his father in a way befitting the son of a family imbued with Jewish and Western culture, and was faithful to the tradition of his ancestors. His father engaged private teachers who gave him lessons in all 
branches of secular knowledge and others who taught him Jewish lore, Talmud and even Zohar
Like so many members of his family, he became a merchant. The Jews of Mogador, and not least the Corcos, had always carried on overseas trade and had close relations with French and English ports. David Corcos too was a successful merchant, engaged in export and import activities, such as the export of almonds, grain, carob, etc. to England, France and Germany, and the import of tea and linen to Morocco. In the course of his commercial activities he often travelled to France and England. Life seemed set fair
But in the years following the foundation of the State of Israel, life in the newly independent Arab states became more and more difficult for the Jews and everywhere a mass exodus began. The great majority of the upper classes, the rich and the intelligentsia, chose France. The Jews belonging to these classes were not only imbued with French culture: they felt themselves to be Frenchmen. Many, like the Algerian Jews, were indeed French citizens. People belonging to the lower classes of Jewry went to the State of Israel. The rich and intellectual settled in France, and as their attachment to Judaism had been somewhat weakened by an assimilationist education, their descendants, or most of them, are lost to the Jewish people. The sons and grandsons of these Moroccan and Algerian Jews will no longer be Jews. David Corcos chose Israel and settled in 1959 in Jerusalem. He frankly avowed that he did it for one reason: he had realized that only by going to Israel could he be sure that his children would remain Jewish and not betray the traditions of his family, so dear to him
In Israel, he was at first engaged in commercial activities. But before long he withdrew from commerce, seeing that he could not succeed in a country whose social framework and style of life were unfamiliar to him. Thereafter he occupied himself with the study of the history of the Jews in Morocco and began to publish learned papers, in French, English and Hebrew. His interest in history was genuine. In talking with him about historical studies, one had the feeling that he had finally found the opportunity to devote his time to what he considered not only a fascinating activity, but also the fulfilment of a sacred duty. He believed that a great heritage, the achievements of Moroccan Jewry, should be fittingly commemorated and that historical records and data referring to it must be saved, now that the millenary existence of North African Jewries had come to an end
How was his great interest in historical studies aroused? As a child, he surely heard many stories about the achievements of his forefathers. But perhaps we shall not be wrong in explaining it also by the care he took of the family archives
The Corcos of Mogador, who were for several generations on close terms with the Royal Palace, carefully kept the letters exchanged with the Moslem rulers. So there came into being true family archives comprising documents of almost two centuries, the 18th and the 19th. These letters deal with commercial transactions, such as the purchase of various articles commanded by the sultan's government, others with services rendered to the Royal Palace, recommendations, etc. Some letters are purely personal, congratulations or condolences; others are documents referring to the civic status of Moroccan Jewry
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
הקאדי והאבנים
לאב זקן, היו שבעה בנים, והאב אהב אותם אהבה כה עזה עד שהוריש להם את רכושו בעודו בחיים, אך תנאי אחד התנה עמהם, שבכל יום מימי השבוע חייב אחד מהם לפרנסו ולהלינו. וכך דאגו לו לפי התור.
עם חלוף הזמן התעייפו הבנים ומאסו בחיים אלה. יום אחד טרקו בפניו את דלתות בתיהם ולא קיבלו אותו, ולזקן לא היה דבר.
הלך אל הקאדי וספר לו על בניו האכזרים ועל אשר עוללו לו כגמול לטובה שהוא עשה להם. אמר לו הקאדי: ״לך קנה ארגז גדול – מידות ומלא אותו אבנים, נעל אותו היטב והביאו למרתפי, ואחר קרא לבניך.״
עשה כמצות הקאדי, קנה ארגז, ומלאהו אבנים, סגר אותו היטב והניחו במרתף ביתו של הקאדי. אחר, שלח שליח לקרוא לבניו לבוא לביתו של הקאדי.
משהגיעו הבנים לביתו של הקאדי, הצביע הלה על הארגז ואמר להם: ״אביכם הביא לי ארגז זה והוא מתאווה להורישו לכם, אך בתנאי שתכלכלוהו שבעת ימי השבוע.״ שמעו זאת הבנים, והסכימו מיד, כי חשבו שהארגז מכיל זהב ואבנים טובות ומרגליות. והם חתמו על חוזה שיכלכלו את האב וידאגו לו עד יום מותו. ומשמת האב, זקן ושבע ימים, הלכו לבית הקאדי. פתח לפניהם הקאדי את הארגז, ומה נדהמו משמצאוהו מלא אבנים וחלוקי נחל. אמר להם: ״זה שכרכם על שהפרתם מצוות כבוד אב.״
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
שבתאי צבי
אוי לתשעה באב.
בקהילה כה אדוקה ושומרת מצוות כיהדות מרוקו, המחלוקת סביב ציון תאריך תשעה באב, זכר לחורבן בית המקדש, נהפכה לסמל החלוקה בין שני מחנות. למאמינם בתנועה השבתאית היה ברור כשמש שאין עוד להתאבל על חורבן ירושלים, בימות המשיח שעתיד בקרוה להקים מחדש את תפארת עמנו.
במקום הצום הם ארגנו סעודות חגיגיות ברוב הדר וששון. המתנגדים לעומת זאת התאבלו כפליים, על חורבן המקדש ועל התועבה של משיח השקר. כה עזה הייתה המחלוקת שהדיה ניכרים במרוקו עד היום הזה כפי שנראה. יש יסוד לשער שהחל משנת הגאולה – 1666 – לא צויין כהלכתו יום ט' באב ברוב הקהילות. אולם גם שלוש שנים לאחר המרת הדין של המשיח נמשך הבלבול במערב.
בשנת 1669 רבים עוד במראכש ובתדלה החרימו את אלה שאינן אוכלים ושותים בתשעה באב. בפאס נאלצו הרבנים " בכוח הריתוק " לאלץ את פליטי קהילת אזאוויא לצום ולהתאבל. כיהודי פאס עשו גם קהילות תיטואן, מכנאס ואלקצר, להיות על משמרות הצומות.
לשיא הבלבול הגיעה קהילת סאלי, שם נתחלקו הקהל לארבע כתות. הראשונה, בהנהגת הרב אהרן הסבעוני ונגיד קהילת מכנאס רבי דניאל טולידאנו, שעשה עם משפחתו וקרוביו בעיר הנמל מחמת הרעב בעירו, קיימו את הט' באב כהלכתו, התענו וצמו בפרהסיה מבלי להתחשב בכרוז החרם שהוצא נגד הצמים על ידי מנהיג הכת השניה רבי יעקב בן סעדון.
כת זו הרחיקה לכת עד כדי ארגון סעודות מלכותיות, ויביאו משוררים לא יהודיים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת שלישית בחרה לצום, אבל במחתרת. ורוב העם כנראה לא ידע מה להחליט צמו אולם לאחר הזמנת השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמוהם. הבלבול העצום הזה ניכר עד היום הזה בצורת ציום תשעה באב.
מוזר ביותר שאותו יום אבל שאין דוגמתו, היה נחוג על ידי הילדים בדיוק כיום הפורים : קבלת מתנות, משחקי קלפים, איסוף תרומות למפעלי ציבור וכו'…הדבר סיקרן תמיד את החוקרים ואחד מהם שאל פשר הדבר את רבני מראכש. שתי התשובות שקיבל היו פחות משכנעות, ההורים נותנים מתנות וצעצועים לילידים, הם רבים ביניהם ומתחילים לבכות ובכך מצטרפים לאבל הכללי. אולם ההסבר המשכנע נעוץ לפי דעתנו ולפי דעת חוקרים רבים, בבלבול הזה של ימי שבתי צבי כשהעם לא ידע אם לחגוג או להתאבל וליתר ביטחון שמר קצת מזה וקצת מזה.
עוצמת הזעזוע והאי נכונות לזנוח את האמונה במשיח תמצא את ביטויה המקורי כמה שנים לאחר שעל פני השטח נראה היה שהמשבר חוסל סופית.
ההתעוררות המשיחית.
אט אט שכבה ההתלהבות והחיים חזרו למסלולם. אולם כל רמז היה בכוחו להדליק שוב הדמיונות והתקוות. הגל הראשון הגיע ממרחקים ועליו יש לנו יותר מזים מידיעות, אבל הוא מאיר כמה ממאפייני התנועה במרוקו. נחזור אם כן לעדותו של מיודענו הצרפתי, מואט.
" בהיותי בסאלי הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמסטרדם, שהביאה נבואות מהולנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייולד בהולנד המשיח שלו מצפים כבר זמן כה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.
יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב באנו די מסקיטה, העשיר מבין אלה הלבושים לפי מהג הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון לאוביה סוחר מבאיון, הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה.
מסקיטה, שהבין שהוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספרדית : אדון לאוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פסו, כי המשיח שאנו מצפים לו ייולד בהולנד בתוך שנה ? לאוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים.
והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו ברי תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את רארבע מאות האקי, אם המשיח לא ייולד בהולנד תוך הזמן שהוא קבע,מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר מכן הזמין את לאוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא לאוביה אל ביתו של מסקיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האקי שזכה בהם.
הביקור הפתיע את היהודי, שחשב שההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם לאוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי שהפסיד, ואין כל ערעור על פסק הדין. וכשימאו היהודים חילקו ביניהם המושל ולאוביה את 400 הכתר ".
המעניין ביותר בסיפור זה הוא התפקיד המכריע שמלאו האנוסים בהפצת האמונה השבתאית במרוקו. קשריהם עם אירופה, ובמיוחד עם מרכז השבתאות שבאמסטרדם, איפשרו להם לדעת מהר יותר על ההתרחשויות בעולם היהודי. ידוע בכל המאה השבע-עשרה המשיכה מרוקו לקלוט אנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל כדי לחזור בגלוי לדת משה.
האנוסים, שהתנסו על בשרם בחבלי המרת הדת, נטו ביתר קלות לקבל את הגרסה כי המרת דינו של שבתי צבי הייתה רק למראית עין והוא עתיד לחזור ולהסיר את בגדי המומר. בכל המדינות בהם התיישבו מגורשי ספרד מילאו האנוסים תפקיד חשוב בהפצת האמונה, בטריפולי למשל גדול השבתאים היה הרב אברהם קרדוזו שכתב שהמשיח עתיד ללבוש בגדי אנוס ועל כן לא יכירו אותו היהודים.
המרת הדין היא רק למראית העין, מעין כיסוי כדי לרכז את הטומאה ולשחרר את האור הגנוז. רק אמונות כאלה בכוחן להסביר שגם לאחר המרת הדין לא נגנזה התקווה.