ארכיון יומי: 15 באוגוסט 2015


Studies in the history of the jews of Morocco- David Corcos

David Corcos, author of the present papers, was born in Mogador in 1917, son of Jacob Corcos (d. 1951) and Hannah Abulafia. He was thus on his mother's side too the scion of a famous family and he was perfectly right in combining both family names, according to the old Spanish fashion, and calling himself Corcos Abulafia

He was brought up by his father in a way befitting the son of a family imbued with Jewish and Western culture, and was faithful to the tradition of his ancestors. His father engaged private teachers who gave him lessons in all branches of secular knowledge and others who taught him Jewish lore, Talmud and even Zohar

Like so many members of his family, he became a merchant. The Jews of Mogador, and not least the Corcos, had always carried on overseas trade and had close relations with French and English ports. David Corcos too was a successful merchant, engaged in export and import activities, such as the export of almonds, grain, carob, etc. to England, France and Germany, and the import of tea and linen to Morocco. In the course of his commercial ac­tivities he often travelled to France and England. Life seemed set fair

But in the years following the foundation of the State of Israel, life in the newly independent Arab states became more and more difficult for the Jews and everywhere a mass exodus began. The great majority of the upper classes, the rich and the intelligentsia, chose France. The Jews belonging to these classes were not only imbued with French culture: they felt themselves to be French­men. Many, like the Algerian Jews, were indeed French citizens. People belonging to the lower classes of Jewry went to the State of Israel. The rich and intellectual settled in France, and as their attachment to Judaism had been somewhat weakened by an assimilationist education, their descendants, or most of them, are lost to the Jewish people. The sons and grandsons of these Moroccan and Algerian Jews will no longer be Jews. David Corcos chose Israel and settled in 1959 in Jerusalem. He frankly avowed that he did it for one reason: he had realized that only by going to Israel could he be sure that his children would remain Jewish and not betray the traditions of his family, so dear to him

In Israel, he was at first engaged in commercial activities. But before long he withdrew from commerce, seeing that he could not succeed in a country whose social framework and style of life were unfamiliar to him. Thereafter he occupied himself with the study of the history of the Jews in Morocco and began to publish learned papers, in French, English and Hebrew. His interest in history was genuine. In talking with him about historical studies, one had the feeling that he had finally found the opportunity to devote his time to what he considered not only a fascinating activity, but also the fulfilment of a sacred duty. He believed that a great heritage, the achievements of Moroccan Jewry, should be fittingly commemorated and that historical records and data refer­ring to it must be saved, now that the millenary existence of North African Jewries had come to an end

How was his great interest in historical studies aroused? As a child, he surely heard many stories about the achievements of his forefathers. But perhaps we shall not be wrong in explaining it also by the care he took of the family archives

The Corcos of Mogador, who were for several generations on close terms with the Royal Palace, carefully kept the letters exchanged with the Moslem rulers. So there came into being true family archives comprising documents of almost two centuries, the 18th and the 19th. These letters deal with commercial transactions, such as the purchase of various articles commanded by the sultan's government, others with services rendered to the Royal Palace, recommendations, etc. Some letters are purely personal, congratulations or condolences; others are documents referring to the civic status of Moroccan Jewry

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

הקאדי והאבנים

לאב זקן, היו שבעה בנים, והאב אהב אותם אהבה כה עזה עד שהוריש להם את רכושו בעודו בחיים, אך תנאי אחד התנה עמהם, שבכל יום מימי השבוע חייב אחד מהם לפרנסו ולהלינו. וכך דאגו לו לפי התור.

עם חלוף הזמן התעייפו הבנים ומאסו בחיים אלה. יום אחד טרקו בפניו את דלתות בתיהם ולא קיבלו אותו, ולזקן לא היה דבר.

הלך אל הקאדי וספר לו על בניו האכזרים ועל אשר עוללו לו כגמול לטובה שהוא עשה להם. אמר לו הקאדי: ״לך קנה ארגז גדול – מידות ומלא אותו אבנים, נעל אותו היטב והביאו למרתפי, ואחר קרא לבניך.״

עשה כמצות הקאדי, קנה ארגז, ומלאהו אבנים, סגר אותו היטב והניחו במרתף ביתו של הקאדי. אחר, שלח שליח לקרוא לבניו לבוא לביתו של הקאדי.

משהגיעו הבנים לביתו של הקאדי, הצביע הלה על הארגז ואמר להם: ״אביכם הביא לי ארגז זה והוא מתאווה להורישו לכם, אך בתנאי שתכלכלוהו שבעת ימי השבוע.״ שמעו זאת הבנים, והסכימו מיד, כי חשבו שהארגז מכיל זהב ואבנים טובות ומרגליות. והם חתמו על חוזה שיכלכלו את האב וידאגו לו עד יום מותו. ומשמת האב, זקן ושבע ימים, הלכו לבית הקאדי. פתח לפניהם הקאדי את הארגז, ומה נדהמו משמצאוהו מלא אבנים וחלוקי נחל. אמר להם: ״זה שכרכם על שהפרתם מצוות כבוד אב.״

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

שבתאי צבי

שבתאי צבי

אוי לתשעה באב.

בקהילה כה אדוקה ושומרת מצוות כיהדות מרוקו, המחלוקת סביב ציון תאריך תשעה באב, זכר לחורבן בית המקדש, נהפכה לסמל החלוקה בין שני מחנות. למאמינם בתנועה השבתאית היה ברור כשמש שאין עוד להתאבל על חורבן ירושלים, בימות המשיח שעתיד בקרוה להקים מחדש את תפארת עמנו.

במקום הצום הם ארגנו סעודות חגיגיות ברוב הדר וששון. המתנגדים לעומת זאת התאבלו כפליים, על חורבן המקדש ועל התועבה של משיח השקר. כה עזה הייתה המחלוקת שהדיה ניכרים במרוקו עד היום הזה כפי שנראה. יש יסוד לשער שהחל משנת הגאולה – 1666 – לא צויין כהלכתו יום ט' באב ברוב הקהילות. אולם גם שלוש שנים לאחר המרת הדין של המשיח נמשך הבלבול במערב.

בשנת 1669 רבים עוד במראכש ובתדלה החרימו את אלה שאינן אוכלים ושותים בתשעה באב. בפאס נאלצו הרבנים " בכוח הריתוק " לאלץ את פליטי קהילת אזאוויא לצום ולהתאבל. כיהודי פאס עשו גם קהילות תיטואן, מכנאס ואלקצר, להיות על משמרות הצומות.

לשיא הבלבול הגיעה קהילת סאלי, שם נתחלקו הקהל לארבע כתות. הראשונה, בהנהגת הרב אהרן הסבעוני ונגיד קהילת מכנאס רבי דניאל טולידאנו, שעשה עם משפחתו וקרוביו בעיר הנמל מחמת הרעב בעירו, קיימו את הט' באב כהלכתו, התענו וצמו בפרהסיה מבלי להתחשב בכרוז החרם שהוצא נגד הצמים על ידי מנהיג הכת השניה רבי יעקב בן סעדון.

כת זו הרחיקה לכת עד כדי ארגון סעודות מלכותיות, ויביאו משוררים לא יהודיים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת שלישית בחרה לצום, אבל במחתרת. ורוב העם כנראה לא ידע מה להחליט צמו אולם לאחר הזמנת השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמוהם. הבלבול העצום הזה ניכר עד היום הזה בצורת ציום תשעה באב.

מוזר ביותר שאותו יום אבל שאין דוגמתו, היה נחוג על ידי הילדים בדיוק כיום הפורים : קבלת מתנות, משחקי קלפים, איסוף תרומות למפעלי ציבור וכו'…הדבר סיקרן תמיד את החוקרים ואחד מהם שאל פשר הדבר את רבני מראכש. שתי התשובות שקיבל היו פחות משכנעות, ההורים נותנים מתנות וצעצועים לילידים, הם רבים ביניהם ומתחילים לבכות ובכך מצטרפים לאבל הכללי. אולם ההסבר המשכנע נעוץ לפי דעתנו ולפי דעת חוקרים רבים, בבלבול הזה של ימי שבתי צבי כשהעם לא ידע אם לחגוג או להתאבל וליתר ביטחון שמר קצת מזה וקצת מזה.

עוצמת הזעזוע והאי נכונות לזנוח את האמונה במשיח תמצא את ביטויה המקורי כמה שנים לאחר שעל פני השטח נראה היה שהמשבר חוסל סופית.

ההתעוררות המשיחית.

אט אט שכבה ההתלהבות והחיים חזרו למסלולם. אולם כל רמז היה בכוחו להדליק שוב הדמיונות והתקוות. הגל הראשון הגיע ממרחקים ועליו יש לנו יותר מזים מידיעות, אבל הוא מאיר כמה ממאפייני התנועה במרוקו. נחזור אם כן לעדותו של מיודענו הצרפתי, מואט.

" בהיותי בסאלי הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמסטרדם, שהביאה נבואות מהולנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייולד בהולנד המשיח שלו מצפים כבר זמן כה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.

יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב באנו די מסקיטה, העשיר מבין אלה הלבושים לפי מהג הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון לאוביה סוחר מבאיון, הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה.

מסקיטה, שהבין שהוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספרדית : אדון לאוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פסו, כי המשיח שאנו מצפים לו ייולד בהולנד בתוך שנה ? לאוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים.

והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו ברי תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את רארבע מאות האקי, אם המשיח לא ייולד בהולנד תוך הזמן שהוא קבע,מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר מכן הזמין את לאוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא לאוביה אל ביתו של מסקיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האקי שזכה בהם.

הביקור הפתיע את היהודי, שחשב שההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם לאוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את  400 האקי שהפסיד, ואין כל ערעור על פסק הדין. וכשימאו היהודים חילקו ביניהם המושל ולאוביה את 400 הכתר ".

המעניין ביותר בסיפור זה הוא התפקיד המכריע שמלאו האנוסים בהפצת האמונה השבתאית במרוקו. קשריהם עם אירופה, ובמיוחד עם מרכז השבתאות שבאמסטרדם, איפשרו להם לדעת מהר יותר על ההתרחשויות בעולם היהודי. ידוע בכל המאה השבע-עשרה המשיכה מרוקו לקלוט אנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל כדי לחזור בגלוי לדת משה.

האנוסים, שהתנסו על בשרם בחבלי המרת הדת, נטו ביתר קלות לקבל את  הגרסה כי המרת דינו של שבתי צבי הייתה רק למראית עין והוא עתיד לחזור ולהסיר את בגדי המומר. בכל המדינות בהם התיישבו מגורשי ספרד מילאו האנוסים תפקיד חשוב בהפצת האמונה, בטריפולי למשל גדול השבתאים היה הרב אברהם קרדוזו שכתב שהמשיח עתיד ללבוש בגדי אנוס ועל כן לא יכירו אותו היהודים.

המרת הדין היא רק למראית העין, מעין כיסוי כדי לרכז את הטומאה ולשחרר את האור הגנוז. רק אמונות כאלה בכוחן להסביר שגם לאחר המרת הדין לא נגנזה התקווה.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

 

הועתק 98ילדות

בגיל חמש עורכים מסיבה לילד. בקרב כמה משפחות (פאס, מראכש) מסורת היא לערוך טקסי־חתונה לילדים בגיל חמש. טקסים אלה, המשופעים במנהגים (כגון כתיבת הכתובה), מטרתם להרבות שמחה לילדים ולהביא להם אושר. מקווים, כי כאשר יגדלו הילדים יתחתנו זה עם זו.

תמונות למעלה……

ילדה ב״קפטף׳

פאס—צפרו; שנות הארבעים של המאה הכי ה״קפטן״ שימש לילדות קטנות בחגיגת ״חמש שנים״

קטיפה ירוקה, רקמה של פתילי זהב וכסף על־פי דוגמת ה״קפטן״ שלבשו המבוגרות בחג המימונה (ראה הפרק על מחזור השנה, מס׳ 142) האורך: 84 ס״מ אוסף סימי קדוש, ירושלים (161)

התמונות למטה….

 

בובות בלבוש מסורתי — ״תצוויראת״ שנות השלושים של המאה הכ'

הגובה: 23—28 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס־פלאמאנד

בובה של קני־סוף ואריגים

שמלת קטיפה בצבע בורדו; עיטור בסרטים של נייר־ זהב דוגמת ״השמלה הגדולה״ של רבאט (ראה הפרק על הלבוש, עמי 205) (162)

 

תלבושת כדוגמת ״השמלה הגדולה״ מפאס—צפרו (ראה הפרק על הלבוש, עמי 207)

שמלת קטיפה ירוקה עם אפליקאציה של סרטי־זהב

בובה של פיסות־אריג מודבקות על קנה־סוף

שמלת קטיפה שחורה ; בחזה ובחצאית עיטור של זהרונים

 

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר