ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
שבתאי צבי
אוי לתשעה באב.
בקהילה כה אדוקה ושומרת מצוות כיהדות מרוקו, המחלוקת סביב ציון תאריך תשעה באב, זכר לחורבן בית המקדש, נהפכה לסמל החלוקה בין שני מחנות. למאמינם בתנועה השבתאית היה ברור כשמש שאין עוד להתאבל על חורבן ירושלים, בימות המשיח שעתיד בקרוה להקים מחדש את תפארת עמנו.
במקום הצום הם ארגנו סעודות חגיגיות ברוב הדר וששון. המתנגדים לעומת זאת התאבלו כפליים, על חורבן המקדש ועל התועבה של משיח השקר. כה עזה הייתה המחלוקת שהדיה ניכרים במרוקו עד היום הזה כפי שנראה. יש יסוד לשער שהחל משנת הגאולה – 1666 – לא צויין כהלכתו יום ט' באב ברוב הקהילות. אולם גם שלוש שנים לאחר המרת הדין של המשיח נמשך הבלבול במערב.
בשנת 1669 רבים עוד במראכש ובתדלה החרימו את אלה שאינן אוכלים ושותים בתשעה באב. בפאס נאלצו הרבנים " בכוח הריתוק " לאלץ את פליטי קהילת אזאוויא לצום ולהתאבל. כיהודי פאס עשו גם קהילות תיטואן, מכנאס ואלקצר, להיות על משמרות הצומות.
לשיא הבלבול הגיעה קהילת סאלי, שם נתחלקו הקהל לארבע כתות. הראשונה, בהנהגת הרב אהרן הסבעוני ונגיד קהילת מכנאס רבי דניאל טולידאנו, שעשה עם משפחתו וקרוביו בעיר הנמל מחמת הרעב בעירו, קיימו את הט' באב כהלכתו, התענו וצמו בפרהסיה מבלי להתחשב בכרוז החרם שהוצא נגד הצמים על ידי מנהיג הכת השניה רבי יעקב בן סעדון.
כת זו הרחיקה לכת עד כדי ארגון סעודות מלכותיות, ויביאו משוררים לא יהודיים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת שלישית בחרה לצום, אבל במחתרת. ורוב העם כנראה לא ידע מה להחליט צמו אולם לאחר הזמנת השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמוהם. הבלבול העצום הזה ניכר עד היום הזה בצורת ציום תשעה באב.
מוזר ביותר שאותו יום אבל שאין דוגמתו, היה נחוג על ידי הילדים בדיוק כיום הפורים : קבלת מתנות, משחקי קלפים, איסוף תרומות למפעלי ציבור וכו'…הדבר סיקרן תמיד את החוקרים ואחד מהם שאל פשר הדבר את רבני מראכש. שתי התשובות שקיבל היו פחות משכנעות, ההורים נותנים מתנות וצעצועים לילידים, הם רבים ביניהם ומתחילים לבכות ובכך מצטרפים לאבל הכללי. אולם ההסבר המשכנע נעוץ לפי דעתנו ולפי דעת חוקרים רבים, בבלבול הזה של ימי שבתי צבי כשהעם לא ידע אם לחגוג או להתאבל וליתר ביטחון שמר קצת מזה וקצת מזה.
עוצמת הזעזוע והאי נכונות לזנוח את האמונה במשיח תמצא את ביטויה המקורי כמה שנים לאחר שעל פני השטח נראה היה שהמשבר חוסל סופית.
ההתעוררות המשיחית.
אט אט שכבה ההתלהבות והחיים חזרו למסלולם. אולם כל רמז היה בכוחו להדליק שוב הדמיונות והתקוות. הגל הראשון הגיע ממרחקים ועליו יש לנו יותר מזים מידיעות, אבל הוא מאיר כמה ממאפייני התנועה במרוקו. נחזור אם כן לעדותו של מיודענו הצרפתי, מואט.
" בהיותי בסאלי הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמסטרדם, שהביאה נבואות מהולנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייולד בהולנד המשיח שלו מצפים כבר זמן כה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.
יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב באנו די מסקיטה, העשיר מבין אלה הלבושים לפי מהג הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון לאוביה סוחר מבאיון, הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה.
מסקיטה, שהבין שהוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספרדית : אדון לאוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פסו, כי המשיח שאנו מצפים לו ייולד בהולנד בתוך שנה ? לאוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים.
והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו ברי תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את רארבע מאות האקי, אם המשיח לא ייולד בהולנד תוך הזמן שהוא קבע,מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר מכן הזמין את לאוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא לאוביה אל ביתו של מסקיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האקי שזכה בהם.
הביקור הפתיע את היהודי, שחשב שההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם לאוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי שהפסיד, ואין כל ערעור על פסק הדין. וכשימאו היהודים חילקו ביניהם המושל ולאוביה את 400 הכתר ".
המעניין ביותר בסיפור זה הוא התפקיד המכריע שמלאו האנוסים בהפצת האמונה השבתאית במרוקו. קשריהם עם אירופה, ובמיוחד עם מרכז השבתאות שבאמסטרדם, איפשרו להם לדעת מהר יותר על ההתרחשויות בעולם היהודי. ידוע בכל המאה השבע-עשרה המשיכה מרוקו לקלוט אנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל כדי לחזור בגלוי לדת משה.
האנוסים, שהתנסו על בשרם בחבלי המרת הדת, נטו ביתר קלות לקבל את הגרסה כי המרת דינו של שבתי צבי הייתה רק למראית עין והוא עתיד לחזור ולהסיר את בגדי המומר. בכל המדינות בהם התיישבו מגורשי ספרד מילאו האנוסים תפקיד חשוב בהפצת האמונה, בטריפולי למשל גדול השבתאים היה הרב אברהם קרדוזו שכתב שהמשיח עתיד ללבוש בגדי אנוס ועל כן לא יכירו אותו היהודים.
המרת הדין היא רק למראית העין, מעין כיסוי כדי לרכז את הטומאה ולשחרר את האור הגנוז. רק אמונות כאלה בכוחן להסביר שגם לאחר המרת הדין לא נגנזה התקווה.