נשים יהודיות במרוקו-סוף המבוא – מאת פרופסור משה עמאר.
חיי הכלכלה.
רוב היהודים עסקו באומנויות ובמסחר זעיר. מהם שנדדו בין אוהלי הכפריים וחזרו לשבתות או רק לחגים. יהודים שחיו בין הברברים בעמקים הפוריים שבין הרי האטלס עסקו גם בחקלאות ובגידול צאן. רק יהודים מעטים היו אמידים – אלה שסחרו עם זרים בייבוא או בייצוא, סוכנים ותורגמנים, וכן המקורבים לממשל המקומי והמרכזי. העניות גברה גם בגלל שנות בצורות, שנמשכו לעתים שנתיים ויותר.
מעמד האישה וחיי המשפחה.
החברה במרוקו היא פטריארכאלית, ובה הגבר הזקן עומד בראש המשפחה. מעמדה של האישה היהודייה היה נחות לעומת מעמד הגבר, אם כי הפער בין מעמד האישה למעמד הגבר היה גדול יותר בחברה המוסלמית.
עד פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים בשנת 1862 לא ידעה האישה קרוא וכתוב ולא למדה, כי הלימוד נועד לבנים, כדי לאפשר להם להתפלל וללמוד תורה, ואילו האישה אינה חייבת במצוות אלה. נשים היו שרות ומקוננות, והיו בהן צדקניות ולמדניות ואפילו משוררת, אבל אלה היו חריגות.
למרות מצב זה היו נשים שגילו יוזמה כלכלית, ופנו לממשל בעת הצורך. הורים ורבנים הסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, כדי שילמדו מלאכות המועילות למשפחה והמשמשות מקור הכנסה, וכן משום שראו בחינוך בבתי ספר יהודיים הגנה מפני בתי ספר של המיסיון, שנערות יהודיות פותו ללמוד בהם. במאות ה – 19 וה – 20 היו מחנכות דגולות, שעסקו בעבודה ציבורית סוציאלית.
האישה האידיאלית מנקודת מבטם של הגברים היא האישה הנאמנה לבעלה, המכבדת אותו ואת הוריו והממלאת חובותיה. היא חרוצה, מסתפקת במועט, מנהלת את הבית לפי דיני התורה, מדריכה את ילדיה ליושר ולדרך ארץ, וכן צנועה, ורק לעתים רחוקות יוצאת מן הבית, למטרות חיוניות בלבד.
בחוץ נשקפו לה סכנות של אונס או של חטיפה על ידי מוסלמים – הללו חמדו נערות יהודיות שנחשבו ליפות, שלא כמוסלמיות, נאסר על היהודייה לכסות את פניה בצאתה לרחוב, וכן הייתה חשופה לעיני זרים.
הורים נהגו לשדך את בנותיהם בהיותן בנות 3 – 8 שנים ; הן נכנסו לחופה בגיל 11 – 12, והרו מיד כשהגיעו לבגרות מינית. הנישואין היו בדרך כלל בין קרובי משפחה או בין בני אותו מעמד כלכלי וחברתי.
החגיגות סביב החתונה היו מלוות בסעודות לפני החופה ואחריה ונמשכו שבועות, ולכן העיקו על בעלי הכנסות נמוכות. מדי פעם בפעם תיקנו החכמים תקנות לצמצום מספר המוזמנים והמנות, אבל אלה לא בוצעו.
הנדוניה שהביאה האישה מבית אביה הייתה שייכת לה בלד, ולא הייתה לבעל רשות ליהנות ממנה, אלא בהסכמתה. בכתובה התחייב הבעל שלא לשאת אישה שנייה, אלא ברשות הראשונה. זכות זו פקעה אם הייתה האישה עקרה במשך עשר שנים לפחות, או שילדה רק בנות, והבעל רצה גם בנים.
היו מקרים מועטים של נשיאת אישה שלישית, הפריון וההמשכיות היו נושא מרכזי בחיי המשפחה גם משום שתמותת התינוקות הייתה גבוהה, והיה חשש שלא יישאר זכר למשפחה. אישה שלא הרתה הייתה משתמשת באמצעים מאגיים, בסגולות ובקמעות, פונה למכשפים ולצדיקים חיים או על קבריהם של צדיקים שנפטרו.
זוגות צעירים גרו בדרך כלל בית הורי החתן, וכך נוצרו מתחים, לקראת סוף המאה ה- 19 נטו חכמים לאפשר לזוגות הצעירים לנטוש את בית ההורים ולגור בבית נפרד. בכתובה היה הבעל מתחייב שישולם סכום מסוים לאשתו אם יגרשה או אם ימות.
אישה שלא מילאת את חובותיה על פי הדין הייתה צפויה לגירושין ולהפסד כתובתה. לפי תקנות קשטיליה, שחכמי מרוקו קיבלון, הייתה האישה חולקת עם בניה בירושת בעלה.
האישה לא נדרשה בדרך כלל לסייע בפרנסת המשפחה ; היא הייתה תופרת, רוקמת וסורגת לצורכי הבית, ולעתים למכירה. לפי הדין מעשי ידיה שייכים לבעל, אלא אם הותנה אחרת בכתובה. רק אם שהה הבעל זמן רב מחוץ לבית, או נעלם, או אם גורשה האישה או התאלמנה, הייתה עובדת גם מחוץ לביתה.
בזמן החדש עלה מספר הנשים שעבדו מחוץ לבתיהן לשם סיוע בפרנסת המשפחה, ולעתים הן תרמו חלק מההכנסות למטרות ציבוריות.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
מתוך חוברת " פעמים " 82 – חכמת נשים
לימוד עם גברים נוכח מגבלות דיני הצניעות
העברת מידע מנשים לגברים ומגברים לנשים מעלה את השאלה כיצד שמרו המעבירים על הכללים והמנהגים של הצניעות. אבן סעד, שכתב בתקופה העבאסית על חברי הנביא, מספר שעאישה היתה מופרדת מחלק מהגברים שפגשה באמצעות וילון או שעטתה רעלה, אולם עניינו בסוגיית ההפרדה בין המינים המכונה מוסד החג׳אב מתייחם בעיקר לנשות הנביא, בעקבות הפסוק הקראני המקורי. בספר עזר על שיטות להעברת חדית׳ מהמאה הרביעית/העשירית, מביא אלראמהרמזי את דעתו של שֻעְבָּה, שמי ששומע מסורות מבלי לראות את פני המספר אינו רשאי למסור ממנו. מאתיים שנה מאוחר יותר, דן אבן אלצלאח בסוגיית שמיעת מורה מאחורי פרגוד (חג׳אב) בהקשר של המרחק בין המורה לתלמידים ומידת הדיוק של מה שנשמע. הקטע השייך לענייננו נכתב בלשון זכר, והדבר מתאים מבחינה לשונית, כי כך מתייחם המחבר הן לגברים והן לנשים, אם כי אנו מניחים שהוא התכוון בעיקר לנשים.
אבן אלצלאח ראה דרך מסירה זו כמהימנה לא פחות מכל אחת מהקטגוריות המהימנות של שמיעה, כל עוד קולו של המורה מוכר ונוכחותו ודאית. האסמכתא שניתנה לכשרותה של דרך מסירה זו היא שעאישה ונשים אחרות של הנביא נשמעו מאחורי פרגוד(חג׳אב), והמידע שלהן נמסר הלאה בהסתמך על קולותיהן. עדות נוספת מובאת במסורת שלפיה המסלמים הראשונים ידעו להבחין בין הקריאה לתפילה מפיו של בלאל לבין זו מפיו של אבן אֻם מַכְתּום, אפילו בלילה. אולם גירסה מפורטת יותר של דעתו של אותו שעבה מסבירה שאם אינך רואה את פני המומחה לחדית׳, אין למסור ממנו, שמא השטן הופיע בצורתו. ממילא עולה התהייה האם השטן לא יכול היה לעטות את צורתו של מומחה ׳'חדית׳ גם אם פניו גלויים, וייתכן שמשום כך סיים אבן אלצלאח את הקטע הזה בביטוי אלוהים יודע טוב יותר״. במקרים אחדים מסופר שאשה פגשה גברים בהיותה מאחורי פרגוד (מִן וָרָא אַלְחִג'אַב); לעתים נאמר שאב, אח או בן התלוו לאשה. ייתכן כמובן, שהגיל הצעיר של התלמידות, יותר מאשר צניעותן, הוא שהצריך את הליווי שלהן.
סורה 33 – המחנות – פסוק 33….
وَقَرْنَ فِي بُيُوتِكُنَّ وَلَا تَبَرَّجْنَ تَبَرُّجَ الْجَاهِلِيَّةِ الْأُولَى وَأَقِمْنَ الصَّلَاةَ وَآتِينَ الزَّكَاةَ وَأَطِعْنَ اللَّهَ وَرَسُولَهُ إِنَّمَا يُرِيدُ اللَّهُ لِيُذْهِبَ عَنكُمُ الرِّجْسَ أَهْلَ الْبَيْتِ وَيُطَهِّرَكُمْ تَطْهِيرًا 33
והסתופפנה בבתיכן, ואַל תצגנה עצמכן לראווה כדרך הציגו בימי הג'אהיליה הראשונה, קַיימנה את התפילות ותנה זַכָּאת, והשָמענה לאלוהים ולשליחו. כל אשר רוצה אלוהים הוא להעביר מעליכם את הטומאה, אתם בני הבית, ולטהר אתכם אחת ולתמיד…
בבתיכן : נשות הנביא התגוררו כל אחת במעון משלה, כולם סביב חצר אחת.
הג'אהיליה הראשונה : תקופת הפריצות העתיקה. יש הגורסים שהכוונה שלפני המבול, אחרים סבורים שמדובר בתקופה הקדם אסלאמית בכלל.
בני הבית : בני ביתו של הנביא…….
הערת המחבר : אבן סעד, ח, עמי 179-173,69-68. המילה ״הג׳אב״ בקראן, וכן בשפה הערבית עד ימינו, פירושה וילון. בעקבות פרשנויות של פסוק קראני נודע – פרק 33 (אלאחזאב), פסוק 33 שבו מופיעות המילים ״מאחורי החג׳אב״, וכן פסוקים נוספים, התגבשו כללי התנהגות הנוגעים למגע של נשים עם גברים שלא מבני משפחתן, סגירתן בבית והלבוש הנאות ביציאתן. כללים אלה, חלקם או כולם, מכונים לעתים ״חגיאב״.
כמה השערות עשויות להסביר את הפגיעה לכאורה בכללי הצניעות על ידי מומחיות ׳'חדית׳ ונשים משכילות גם אחרי התקופה העבאסית (שבה אומץ נוהג זה כביכול). ! ניתן לטעון שהפרת כללי הצניעות היתה נדירה למדי ורק בהכרח גדול. חוקרים העלו את הסברה שהנשים המלומדות היו בדרך כלל נשים מבוגרות, שלא היוו איום מיני- אולם כדי להגיע למוניטין הלמדניים שלהן, היה על נשים אלה להתחיל בלימודיהן בגיל צעיר. הדעת נותנת שילדות צעירות מאוד לא הוגבלו במגעיהן עם גברים. לחלופין, קיימת סברה שלפיה בקבוצות שוליות בתולדות האסלאם, כגון החַ׳ואַרג׳ (הפורשים הועתיקים מהאסלאם האורתודוקסי) וקבוצות מיסטיות, היתה נפוצה אמונה שוויונית: הקושי בתזה זו היא שהנשים המלומדות והביוגרפים הגברים שתיעדו אותן ניצבו במרכז המסורת האורתודוקסית של האסלאם. כמוכן, ניתוח מעמדי – הרואה בהסגרות פרירוגטיבה של נשים חפשיות, בניגוד לשפחות, או כמנהג של המעמדות הגבוהים – אינו ישים במקרה שלפנינו. מרבית הנשים המשכילות שלמדו עם גברים ולימדו אותם היו בנות המעמד הבינוני והבינוני־הגבוה של המלומדים, קבוצות הנחשבות לעמודי התווך של נורמות התנהגות אסלאמיות.
ייתכן שלביוגרפים ולקהל הקוראים שלהם היה מובן מאליו שכאשר נשים בוגרות הלכו לבקש ידע או ללמד תלמידים גברים ננקטו צעדים ששמרו על כללי הצניעות, ולכן גם לא טרחו להתייחס לשאלה זו, למעט מספר איזכורים שצוינו לעיל. אולם ממקורות אחרים עולה שהסתתרות נשים היתה אידאל אשר לרוב לא קוים, והיו נסיבות שבהן הלכות הדת התירו לנשים להופיע בציבור. אפילו משפטנים קפדניים ביותר הכירו בזכותן של נשים לצאת ולבקש ידע ללא רשות בעליהן, אם אלו אינם מוכשרים ללמד אותן בעצמם.'" נראה שהעברת ידע היתה עיסוק שבו אשה היתה יכולה להיפגש עם גברים שאינם בני משפחתה ובכל זאת לא לפגוע בצניעותה. גם אם הקפידו הקפדה יתרה בכללי ההפרדה בין המינים, לא נמנע מנשים לעסוק בלימוד ובהוראה עם גברים.