ארכיון יומי: 25 באוגוסט 2015


ספר דברים – פרשת "כי תצא". מאת: הרב משה אסולין שמיר

Asilah

ספר דברים – פרשת "כי תצא".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"כי תצא למלחמה על אויביך,

           ונתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו" (כי תצא כא, י).

 

הרמאות וחוסר קדושה בעם ישראל

שורש איומי המלחמה מסביבינו.

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק" – אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב". (כי תצא כה, יט). כלומר, הרמאות בין יהודים, יכולה לגרום להופעת אויבים, ובראשם עמלק המסמל את אויבי ושונאי עם ישראל ללא כל סיבה הנראית לעין, כמו איראן וגרורותיה באזורנו.

 רבנו "אור החיים" הק': "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד). אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו". – כלומר, חטאי בני ישראל ובראשם רמאות, גורמים לפחד עם ישראל בציון.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל. עלינו להשתדל יותר בכל הקשור לצדק והוגנות, בין אדם לחברו.

בפרשת "כי תצא" ישנן  74 מצוות: 27 מצוות עשה ו- 47  מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם 72 מצוות}. רשימת המצוות מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבדה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ייבום וחליצה וכו'. הפרשה חותמת את המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל, ובמצוות  "תמחה את זכר עמלק – מתחת השמים לא תשכח" (כי תצא כה, יט). בספר שמואל, הקב"ה מצווה את שאול המלך באמצעות שמואל הנביא, למחות "מאיש ועד אשה… (שמואל א, טו).

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי ליווית חן – הם לראשך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי ליווית חן"? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (מדרש דברים רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש ולקדש גם את עולם החומר.

גישה אחרת בנידון מופיעה במדרש רבה (יז, ה-ו) ע"פ הפסוק "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "זרע הקב"ה את התורה {אור = תורה} ואת המצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצווה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פסוק ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במדבר טו, כח). בהמשך המדרש, מובא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום" (דברים ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים כדי להינצל כאשר הקברניט מושיט לו חבל הצלה. הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה דרכן נוכל להינצל, והמים הסוערים מסמלים את היצר הרע.

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בעבודת ה' מתוך אהבה כך  שהמצוות אותן אנו מקיימים מתוך אהבה, מלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "ליווית חן" לראשנו, ואילו הגישה השנייה – מדברת על עבודת ה' מתוך יראה ומלחמה ביצר הרע, כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

רש"י הקדוש עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר לבין מלחמת עמלק וכדברי קודשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת ה', ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב).  רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כה' יג-יד). בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך, וגם ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי העמלקים מסביב.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר ביצעת תיקוני חשמל ואינסטלציה? הדוגמאות הן רבות ומתוחכמות להפליא.

 רבנו "אור החיים" הקדוש אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים", הכוונה לכך שכאשר עם ישראל אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, ומלחמות הרי לא חסרות לנו. כיום, "איומי הפצצה האירנית" מדירות שינה מעיני קברניטי המדינה. וכדברי קודשו: "ואומרו ולא ירא אלוקים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתוכי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם – כאשר ידאה הנשר כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך". פועל יוצא מדברי קודשו, שהאויב בא בהפתעה, כמו דאיית הנשר – דוגמת עשרות אלפי טילי החמאס וחיזבלה ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו.  

המשך הפסוק בישעיה: "דובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: – "מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר נלך בדרך ה', לא נפחד ממלחמה למרות האיומים הרבים.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלוקים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לעם ישראל, בניגוד לדברי רבנו "אור החיים" הק' המייחס אותו לישראל.

ובאויבי ה', יקוים הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב'). בעזהי"ת- כן יהיה, ובקרוב.

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

 "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (כי תצא כג, טו).

משה רבנו מעיד בנו ואומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה עם ישראל, ומחנה החיילים הנלחמים, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת איביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה בתוך המשפחה וברשות הרבים, ע"י כולנו.

רבנו האר"י הק': "כי תצא"- לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המלה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

 רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עם ישראל יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו ה' אלוקיך בידיך". אחת מעשר הזכירות אותה אנו מזכירים בכל יום: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – כל הניצחונות על ידי הקב"ה.

רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמלה "אויביך" בלשון רבים"

  • ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן "כי תצא" בלשון יחיד.
  • עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

רבנו "אור החיים" הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה "אף על פי כן, ושבית. ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

החיד"א- רבי יוסף חיים אזולאי: "כי תצא למלחמה על אויביך" – סופי תיבות: אהליךהניצחון במלחמה, רק כאשר עם  ישראל עוסק בתורה המכונה – "אהלך", בבחינת הכתוב: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה –  בגרים על פי רבנו "אור החיים" הק'.

רבינו "אור החיים" הקדוש שואל מספר שאלות.

  1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו"
  2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון ע"פ הקבלה, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים  כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). בימינו, גרים רבים לומדים תורה.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעם ישראל ע"י גיור.

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הקדוש על הפסוק: "והארץ הנה –  רחבת – ידיים…" המילה  ר-ח-ב-ת = רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (ברא' לד), ואף עשה ברית מילה.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הפסוק כך: יפת תואר = נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.  "וחשקת בה" = חשק בה – בנשמתה ולא בגופה.

הספרי אומר שבמלחמת רשות, יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

 "וגילחה את ראשה": שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה…".

"שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך". (דברים כב')

        ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה ע"פ רבנו יוסף חיים – ה"בן איש חי".

ההילולה ה- 106 של "בן איש חי" – יג' אלול תרס"ט  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 ספריו הקדושים: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, מקבציאל וכו'.

הם נקראים על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל" שר צבא

שלמה וראש הסנהדרין, היות ובביקורו בציונו שבצפת, הרגיש הארה  מנשמתו.

רבנו "הבן איש חי" שכאמור יום ההילולה שלו ב-יג אלול, מסביר את הפסוק כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה.

ולהלן דבריו הקדושים כפי שהם מתיישבים בפסוק:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

 "למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.  "והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות  לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

שבת שלום – משה שמיר

לע"נ א"מ זוהרה בת חניני. חניני בת מרים. עליה בת מרים. חניני בת עליה. בתיה בת שושנה. אמו"ר רבי יוסף בר עליה. רבי אברהם בר אסתר. רבי מסעוד אסולין זצ"ל.

צדיקות ביהדות מרוקו.- ישככר בן עמי…..

 

דמויות יהודים ממרוקו בירושליםצדיקות ביהדות מרוקו.

זוהי הרשימה בשלמותה, אותה מביא יששכר בן עמי בספרו " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם "

 

פרק בפני עצמו, הן הנשים הצדיקות הזוכות להערצה. בארץ בהמרובים כל כך הרבה קדושים הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, טבעי היה לצפות למצוא קדושות בקרב הנשים, ואכן המחקר העל  השמות של עשרים וחמש צדיקות אלו שעל קברן משתטחים. הן נקראות לרוב בתואר " לאלה " ( גברת) ולפעמים אמא או בנת . יש כמה צדיקות שהדומה לקדושים, זכו לתהילה לאומית והיו מוכרות לכל יהודי מרוקו, ואחרות שהיו מוכרות באזור מסוים, ולפעמים רק על ידי כפר או כמה משפחות.המחבר אינו מנדב תאריכים מדויקים, ויש קברים שבכלל לא הגיע אליהם, כיוון שהגישה הייתה קשה, כך הוא מציין בספרו.

   אלכוואאתאת – סכורה.

אלה שתי אחיות, לפי מסורת המקום, הן התפרסמו בחייהן במעשי צדקה רבים שעשו. לא ידועים פרטים נוספים, אפילו לא שמותיהן. קבריהן משמשים מקום עלייה לרגל לגברים ונשים, גם לא ידוע תאריך קבוע לעלייה לרגל זו. גם מוסלמים העריצו אותן.

   אמא אסתר – מוגאדור.

שמה המלא הוא אסתר ארטבאז. קבורה בבית הקברות המקומי.

   בנת אל-חמוסתאורירת.

   לאלה לונה בת-כליפארבאט.

התפרסמה במסירותה לרבי יהודה גדול גלעד בחייו ולאחר מותו. היתה צדיקה בראבאט בשם לונה בת-כליפא, היתה מטפלת במדיק בשם רבי יהודה גדול גלעד וכאשר נפטר טפלה במציבה שלו. היתה בת מאה ושלושים שנה כשנפטרה, השתטחו על קברה בזכות זו שטיפלה בצדיק, היתה מרפאת אנשים בפרט בגרון.

   לאלה מימה – תאביה ליד תאליוין.

אישתו של רבי ישראל הכהן הקבור באותו מקום.

   לאלה מרים – נטיפה.

אודות צדיקה זו, ממקור אישי, אימי ילידת המקום יש הרבה סיפורים ונערצת מאוד על ידה, עד עצם היום הזה. נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. היתה נערצת גם על המוסלמים.

נשים יהודיות במרוקו-סוף המבוא – מאת פרופסור משה עמאר.

 

נשים במרוקוחיי הכלכלה.

רוב היהודים עסקו באומנויות ובמסחר זעיר. מהם שנדדו בין אוהלי הכפריים וחזרו לשבתות או רק לחגים. יהודים שחיו בין הברברים בעמקים הפוריים שבין הרי האטלס עסקו גם בחקלאות ובגידול צאן. רק יהודים מעטים היו אמידים – אלה שסחרו עם זרים בייבוא או בייצוא, סוכנים ותורגמנים, וכן המקורבים לממשל המקומי והמרכזי. העניות גברה גם בגלל שנות בצורות, שנמשכו לעתים שנתיים ויותר.

מעמד האישה וחיי המשפחה.

החברה במרוקו היא פטריארכאלית, ובה הגבר הזקן עומד בראש המשפחה. מעמדה של האישה היהודייה היה נחות לעומת מעמד הגבר, אם כי הפער בין מעמד האישה למעמד הגבר היה גדול יותר בחברה המוסלמית.

עד פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים בשנת 1862 לא ידעה האישה קרוא וכתוב ולא למדה, כי הלימוד נועד לבנים, כדי לאפשר להם להתפלל וללמוד תורה, ואילו האישה אינה חייבת במצוות אלה. נשים היו שרות ומקוננות, והיו בהן צדקניות ולמדניות ואפילו משוררת, אבל אלה היו חריגות.

למרות מצב זה היו נשים שגילו יוזמה כלכלית, ופנו לממשל בעת הצורך. הורים ורבנים הסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, כדי שילמדו מלאכות המועילות למשפחה והמשמשות מקור הכנסה, וכן משום שראו בחינוך בבתי ספר יהודיים הגנה מפני בתי ספר של המיסיון, שנערות יהודיות פותו ללמוד בהם. במאות ה – 19 וה – 20 היו מחנכות דגולות, שעסקו בעבודה ציבורית סוציאלית.

האישה האידיאלית מנקודת מבטם של הגברים היא האישה הנאמנה לבעלה, המכבדת אותו ואת הוריו והממלאת חובותיה. היא חרוצה, מסתפקת במועט, מנהלת את הבית לפי דיני התורה, מדריכה את ילדיה ליושר ולדרך ארץ, וכן צנועה, ורק לעתים רחוקות יוצאת מן הבית, למטרות חיוניות בלבד.

בחוץ נשקפו לה סכנות של אונס או של חטיפה על ידי מוסלמים – הללו חמדו נערות יהודיות שנחשבו ליפות, שלא כמוסלמיות, נאסר על היהודייה לכסות את פניה בצאתה לרחוב, וכן הייתה חשופה לעיני זרים.

הורים נהגו לשדך את בנותיהם בהיותן בנות 3 – 8 שנים ; הן נכנסו לחופה בגיל 11 – 12, והרו מיד כשהגיעו לבגרות מינית. הנישואין היו בדרך כלל בין קרובי משפחה או בין בני אותו מעמד כלכלי וחברתי.

החגיגות סביב החתונה היו מלוות בסעודות לפני החופה ואחריה ונמשכו שבועות, ולכן העיקו על בעלי הכנסות נמוכות. מדי פעם בפעם תיקנו החכמים תקנות לצמצום מספר המוזמנים והמנות, אבל אלה לא בוצעו.

הנדוניה שהביאה האישה מבית אביה הייתה שייכת לה בלד, ולא הייתה לבעל רשות ליהנות ממנה, אלא בהסכמתה. בכתובה התחייב הבעל שלא לשאת אישה שנייה, אלא ברשות הראשונה. זכות זו פקעה אם הייתה האישה עקרה במשך עשר שנים לפחות, או שילדה רק בנות, והבעל רצה גם בנים.

היו מקרים מועטים של נשיאת אישה שלישית, הפריון וההמשכיות היו נושא מרכזי בחיי המשפחה גם משום שתמותת התינוקות הייתה גבוהה, והיה חשש שלא יישאר זכר למשפחה. אישה שלא הרתה הייתה משתמשת באמצעים מאגיים, בסגולות ובקמעות, פונה למכשפים ולצדיקים חיים או על קבריהם של צדיקים שנפטרו.

זוגות צעירים גרו בדרך כלל בית הורי החתן, וכך נוצרו מתחים, לקראת סוף המאה ה- 19 נטו חכמים לאפשר לזוגות הצעירים לנטוש את בית ההורים ולגור בבית נפרד. בכתובה היה הבעל מתחייב שישולם סכום מסוים לאשתו אם יגרשה או אם ימות.

אישה שלא מילאת את חובותיה על פי הדין הייתה צפויה לגירושין ולהפסד כתובתה. לפי תקנות קשטיליה, שחכמי מרוקו קיבלון, הייתה האישה חולקת עם בניה בירושת בעלה.

האישה לא נדרשה בדרך כלל לסייע בפרנסת המשפחה ; היא הייתה תופרת, רוקמת וסורגת לצורכי הבית, ולעתים למכירה. לפי הדין מעשי ידיה שייכים לבעל, אלא אם הותנה אחרת בכתובה. רק אם שהה הבעל זמן רב מחוץ לבית, או נעלם, או אם גורשה האישה או התאלמנה, הייתה עובדת גם מחוץ לביתה.

בזמן החדש עלה מספר הנשים שעבדו מחוץ לבתיהן לשם סיוע בפרנסת המשפחה, ולעתים הן תרמו חלק מההכנסות למטרות ציבוריות.

נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

 

Amazigh womanמתוך חוברת " פעמים " 82 – חכמת נשים

לימוד עם גברים נוכח מגבלות דיני הצניעות

העברת מידע מנשים לגברים ומגברים לנשים מעלה את השאלה כיצד שמרו המעבירים על הכללים והמנהגים של הצניעות. אבן סעד, שכתב בתקופה העבאסית על חברי הנביא, מספר שעאישה היתה מופרדת מחלק מהגברים שפגשה באמצעות וילון או שעטתה רעלה, אולם עניינו בסוגיית ההפרדה בין המינים המכונה מוסד החג׳אב מתייחם בעיקר לנשות הנביא, בעקבות הפסוק הקראני המקורי. בספר עזר על שיטות להעברת חדית׳ מהמאה הרביעית/העשירית, מביא אלראמהרמזי את דעתו של שֻעְבָּה, שמי ששומע מסורות מבלי לראות את פני המספר אינו רשאי למסור ממנו. מאתיים שנה מאוחר יותר, דן אבן אלצלאח בסוגיית שמיעת מורה מאחורי פרגוד (חג׳אב) בהקשר של המרחק בין המורה לתלמידים ומידת הדיוק של מה שנשמע. הקטע השייך לענייננו נכתב בלשון זכר, והדבר מתאים מבחינה לשונית, כי כך מתייחם המחבר הן לגברים והן לנשים, אם כי אנו מניחים שהוא התכוון בעיקר לנשים.

אבן אלצלאח ראה דרך מסירה זו כמהימנה לא פחות מכל אחת מהקטגוריות המהימנות של שמיעה, כל עוד קולו של המורה מוכר ונוכחותו ודאית. האסמכתא שניתנה לכשרותה של דרך מסירה זו היא שעאישה ונשים אחרות של הנביא נשמעו מאחורי פרגוד(חג׳אב), והמידע שלהן נמסר הלאה בהסתמך על קולותיהן. עדות נוספת מובאת במסורת שלפיה המסלמים הראשונים ידעו להבחין בין הקריאה לתפילה מפיו של בלאל לבין זו מפיו של אבן אֻם מַכְתּום, אפילו בלילה. אולם גירסה מפורטת יותר של דעתו של אותו שעבה מסבירה שאם אינך רואה את פני המומחה לחדית׳, אין למסור ממנו, שמא השטן הופיע בצורתו. ממילא עולה התהייה האם השטן לא יכול היה לעטות את צורתו של מומחה ׳'חדית׳ גם אם פניו גלויים, וייתכן שמשום כך סיים אבן אלצלאח את הקטע הזה בביטוי אלוהים יודע טוב יותר״. במקרים אחדים מסופר שאשה פגשה גברים בהיותה מאחורי פרגוד (מִן וָרָא אַלְחִג'אַב); לעתים נאמר שאב, אח או בן התלוו לאשה. ייתכן כמובן, שהגיל הצעיר של התלמידות, יותר מאשר צניעותן, הוא שהצריך את הליווי שלהן.

סורה 33 – המחנות – פסוק 33….

وَقَرْنَ فِي بُيُوتِكُنَّ وَلَا تَبَرَّجْنَ تَبَرُّجَ الْجَاهِلِيَّةِ الْأُولَى وَأَقِمْنَ الصَّلَاةَ وَآتِينَ الزَّكَاةَ وَأَطِعْنَ اللَّهَ وَرَسُولَهُ إِنَّمَا يُرِيدُ اللَّهُ لِيُذْهِبَ عَنكُمُ الرِّجْسَ أَهْلَ الْبَيْتِ وَيُطَهِّرَكُمْ تَطْهِيرًا 33

והסתופפנה בבתיכן, ואַל תצגנה עצמכן לראווה כדרך הציגו בימי הג'אהיליה הראשונה, קַיימנה את התפילות ותנה זַכָּאת, והשָמענה לאלוהים ולשליחו. כל אשר רוצה אלוהים הוא להעביר מעליכם את הטומאה, אתם בני הבית, ולטהר אתכם אחת ולתמיד…

בבתיכן : נשות הנביא התגוררו כל אחת במעון משלה, כולם סביב חצר אחת.

הג'אהיליה הראשונה : תקופת הפריצות העתיקה. יש הגורסים שהכוונה שלפני המבול, אחרים סבורים שמדובר בתקופה הקדם אסלאמית בכלל.

בני הבית : בני ביתו של הנביא…….

הערת המחבר :  אבן סעד, ח, עמי 179-173,69-68. המילה ״הג׳אב״ בקראן, וכן בשפה הערבית עד ימינו, פירושה וילון. בעקבות פרשנויות של פסוק קראני נודע – פרק 33 (אלאחזאב), פסוק 33 שבו מופיעות המילים ״מאחורי החג׳אב״, וכן פסוקים נוספים, התגבשו כללי התנהגות הנוגעים למגע של נשים עם גברים שלא מבני משפחתן, סגירתן בבית והלבוש הנאות ביציאתן. כללים אלה, חלקם או כולם, מכונים לעתים ״חגיאב״.

כמה השערות עשויות להסביר את הפגיעה לכאורה בכללי הצניעות על ידי מומחיות ׳'חדית׳ ונשים משכילות גם אחרי התקופה העבאסית (שבה אומץ נוהג זה כביכול). ! ניתן לטעון שהפרת כללי הצניעות היתה נדירה למדי ורק בהכרח גדול. חוקרים העלו את הסברה שהנשים המלומדות היו בדרך כלל נשים מבוגרות, שלא היוו איום מיני- אולם כדי להגיע למוניטין הלמדניים שלהן, היה על נשים אלה להתחיל בלימודיהן בגיל צעיר. הדעת נותנת שילדות צעירות מאוד לא הוגבלו במגעיהן עם גברים. לחלופין, קיימת סברה שלפיה בקבוצות שוליות בתולדות האסלאם, כגון החַ׳ואַרג׳ (הפורשים הועתיקים מהאסלאם האורתודוקסי) וקבוצות מיסטיות, היתה נפוצה אמונה שוויונית: הקושי בתזה זו היא שהנשים המלומדות והביוגרפים הגברים שתיעדו אותן ניצבו במרכז המסורת האורתודוקסית של האסלאם. כמוכן, ניתוח מעמדי – הרואה בהסגרות פרירוגטיבה של נשים חפשיות, בניגוד לשפחות, או כמנהג של המעמדות הגבוהים – אינו ישים במקרה שלפנינו. מרבית הנשים המשכילות שלמדו עם גברים ולימדו אותם היו בנות המעמד הבינוני והבינוני־הגבוה של המלומדים, קבוצות הנחשבות לעמודי התווך של נורמות התנהגות אסלאמיות.

ייתכן שלביוגרפים ולקהל הקוראים שלהם היה מובן מאליו שכאשר נשים בוגרות הלכו לבקש ידע או ללמד תלמידים גברים ננקטו צעדים ששמרו על כללי הצניעות, ולכן גם לא טרחו להתייחס לשאלה זו, למעט מספר איזכורים שצוינו לעיל. אולם ממקורות אחרים עולה שהסתתרות נשים היתה אידאל אשר לרוב לא קוים, והיו נסיבות שבהן הלכות הדת התירו לנשים להופיע בציבור. אפילו משפטנים קפדניים ביותר הכירו בזכותן של נשים לצאת ולבקש ידע ללא רשות בעליהן, אם אלו אינם מוכשרים ללמד אותן  בעצמם.'" נראה שהעברת ידע היתה עיסוק שבו אשה היתה יכולה להיפגש עם גברים שאינם בני משפחתה ובכל זאת לא לפגוע בצניעותה. גם אם הקפידו הקפדה יתרה בכללי ההפרדה בין המינים, לא נמנע מנשים לעסוק בלימוד ובהוראה עם גברים.

סוליקה הצדקת…..מקורות שונים…..

 

אבייאד אלי חדרלאלה סוליקה

קצא בערבית־יהודית של יוסף אלבאז, שפורסמה לראשונה על ידי היינריך פליישר (פליישר, 1864). הנוסח הערבי שהופיע באותו כתב העת מובא כאן בתיקונים ובשיפורים. המחבר מציין את שמו בסוף הקצא.

התוספת בערבית הינה שלי – אלי פילו – אין זה לוקח בחשבון את כללי הערבית הספרותית הנהדרת, אלא תרגום  ( כמעט מילולי ) של הערבית המדוברת המובאת כאן על ידי המשורר….

אשמח מאוד לקבל תגובות מפי יודעי דבר

 

אבייאד אלי חדר

ابياض اللي حضار

קאלולהא סלם לי תקול נקבלו עלייא

נעטיווך מן טכאייר די תקול מוזוד

 

قالو لها سلام ، لي تقول نقبلو عليا

نعطويك من تخيار دي تقول موزود

 

אמרו לה התאסלמי ומה שתאמרי [תבקשי] אקבל עליי

 ניתן לך לבחור [מהאוצרות] ומה שתבקשי מוכן ומזומן

 

קאלתהום חאסא מא תגוויני דנייא

 מא ידום וויבקא גיר רבי למוזוד

 

قلتلهوم حاسا ما تغويني دونيه

ما يضوم ويبقا غير ربي الموزود

 

אמרה להם חס ושלום לא תפתני תבל

דבר לא יתמיד ויישאר לעד זולת האל הקיים לעד

 

הווא לי כלק שמש ולקמר ותרייא

הווא לי כלק רזק די יכון מחדוד

 

هو لي جلاك شمش والقمر وطريه

هو لي جلاك ارزق  دي يكون محدود

 

 הוא שברא את השמש הירח וכימה

הוא שברא פרנסה [מחיה] קצובה לכל יצור

 

הווא לי דרא בליתים ובלולייא

הווא די פך זדודנא מן שעבוד

 

هو لي ضره باليتيم وبالوليه

هو دي فك زدودنه من سعبوض

 

הוא הרגיל [לדאוג] ליתום ולאומללה

הוא שגאל את אבותינו מהשעבוד

 

הווא לי כלק לטייאר וכל היא חייא

הווא לי כלק אצ׳למא ונזום מעדוד

 

هو لي خلك الطيار اكل هيه حيه

هو لي خلك الضلمه ونزوم معدود

 

הוא שברא את העופות וכל בעלי החיים

 הוא שברא את החשכה ואת הכוכבים במספר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר