מנהגי ראש השנה אצל יהודי המגרב-רפאל בן שמחון
ראש־השנה
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
חודש תשרי
שלושה שמות לחודש הזה: תשרי, ירח האיתנים, החודש השביעי .
מקור שם חודש תשרי, מאכדית־״תשרית״ שפירושו: התחלה. תשרי הוא גם החודש הראשון למנין השנה. מזלו של חודש זה מאזנים, כי בו מתאזנים היום והלילה. כמו־כן, לפי המסורת נדון העולם בחודש זה ומעשה בני אדם נשקלים בו. במקרא נקרא חודש זה גם בשם ״ירח איתנים״ על־פי הכתוב: ״ויקהלו אל המלך שלמה כל־איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי (מלכים א, ח־ב). תשרי הוא החודש הראשון למנין בריאת העולם והחודש השביעי למנין יציאת מצרים. התורה קראתו בכל מקום החודש השביעי, לפי שהוא שביעי למנין החודשים שמתחיל תמיד מניסן. בדרך־כלל, המספר שבע הוא תמיד חביב וחכמינו אמרו: ״כל השביעיות חביבים למעלה״.
קביעת ״ראש השנה״
על התואר ״ראש־השנה״, מתחרים שני חודשים ־ניסן ותשרי, מי ביניהם יזכה ב״כתר״ זה ויעמוד בראש. החודש ניסן הוא ״ראש חודשים״ ואלו חודש תשרי הוא למעשה ״ראש־השנה״ אף על־פי שבתורה לא נזכר השם ״ראש השנה״. עם־זאת, חודש תשרי הוא גם ״ראש־השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעות ולירקות (ראש־השנה, פרק א, משנה א).
הערת המחבר : המלה ״ראש השנה״ מופיעה פעם אחת ביחזקאל מ. א ולא מדובר שם על החג ממש, כי אם על תקופת החג. ״בראש השנה״ בעשור לחודש. בתורה הוא נקרא פעם ״יום תרועה״ (במדבר כט, א) ופעם ״יום זכרון תרועה״(ויקרא כג, כד). בספר נחמיה ח, ט) כתוב ״היום קדוש הוא, או יום אחד לחודש השביעי״ ולא ראש השנה, רק במשנה מצויין ״ראש השנה״.
ערב ראש השנה
ההכנות לראש־השנה הן בעיקר נפשיות, לכן היראים נהגו להתענות בערב ראש־השנה, זאת בהסתמך על המדרשים שזכות גדולה לו לאדם וזכות לו שיוותרו לו על שליש מעוונותיו. נהגו גם לעלות לבית החיים אחר המקווה ואחר סדר המלקות כדי להשתטח על קברי הצדיקים ולבקש רחמים, מסתפרים ומרבים בצדקה, בראש־השנה ויום הכיפורים היו שנהגו ללבוש בגדים לבנים, אך לא בגדים חדשים.
גם באלג׳יריה השכנה, אין לובשים בגד חדש בראש־השנה. (מנחה לאברהם).
ליל התנור
יהודי לוב נהגו שבליל ערב ראש־השנה וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות השכונה היהודית, סופגניות או לביבות הנקראות בערבית ״ספנז״׳ לביבות אלה נמכרות בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, כל ראש משפחה קונה כמויות ומביא לביתו ועקרת הבית מחלקת מהן לבני המשפחה הקרובים. לילה זה נקרא ״ליל התנור״.
כרטיסי ברכה
יהודי מרוקו לא נהגו להשתמש בכרטיסי ברכה בראש־השנה, אולם כאשר ועד הקהילה שלח אגרות או הוראות לבתי־כנסת לפני ראש־השנה, הוא חתם את האיגרת בתוספת הברכה ״תכתבו בספר חיים טובים ושלום״. גם כאשר מישהו שלח מכתב לקרובו, הוא ציין בראש האגרת ״לשנה טובה תכתב״
קבלת החג
תפילת ערבית
אוירת חג מיוחדת שרתה תמיד בשכונת ה־מללאח בימי החגים. כל רחובותיה לבשו צורה הדורה של חג. התושבים מלובשים בבגדי יום־טוב, הלכו בחיפזון לבתי־כנסת כשלצידם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם, מלובשים אף הם בבגדי חג וכשהם נושאים תחת בית־השחי סידורים ומחזורים.
בימים הנוראים, כל בתי־כנסת המו מתפללים, זקנים וצעירים נפגשו כאן לתפילת שני ימי ראש־השנה, הלא הם ימי הדין בהם עומרים כל בני מרון, ולכן איש לא נעדר.
תפילת ערבית נפתחת בפזמון:
אחות קטנה תפלותיה, עורכה ועונה תהלותיה, אל נא רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה.
אולם בליל שני, נהגו בעירי מכנאס להתחיל שבמקום ״אחות קטנה״ התחילו בפזמון:
חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך נצבים״…
ה״רנטא״ (ההכנסה)
בתי־הכנסת במכנאס היו רובם ככולם הקדש משפחתי מדורי דורות והבעלים התפרנסו מההכנסות או נעזרו באופן חלקי, ובתמורה, הם מילאו את התפקיד של שליחי־ציבור. לא נהגו למכור בכל שבת וחג את ״העליות לתורה״, במקום זה נמכרו העליות פעמיים בשנה, תחת השם ״רנט״א״ (הכנסה).
כמו־כן במרוקו לא נהגו למכור מקומות תפילה בימים הנוראים, גם לא שמעו אף־פעם על זה. תשלום ה״רנטא״ כלל הכל, גם שליח־ציבור ועוזריו, השמש ומסדר התפילות, ראו בתפקידם מטרה נעלה ומצוה גדולה ולא גבו כל תמורה או דמי־שירות מהמתפללים, זולת דמי ה״רנטא״, אולם כהכרת תודה מצד המתפללים, הקהל התנדב סכומי כסף לשליח־ציבור ולשמש בהזדמנויות שונות, בחגים ובשמחות כגון: ברית מילה, בר מצווה, חתונות וכדומה.
הערת המחבר : ״רנט״א״-מלה ספרדית שפירושה הכנסה. את העליות בשבתות ובמועדים לא נמכרו, זאת כדי לא לעשות הפסקות באמצע התפילה, לכן פעמיים בשנה, ביום האחרון של חג הפסח וביום הראשון של חג הסוכות נמכרה ה״רנט״א״.
Le mariage trad. chez les juifs marocains…I.B.Ami
Vallée du Todra. Mercredi matin, le père de la mariée invite la famille du marié, des amis et la plupart des habitants du mellah à déjeuner. Les sosbinim installent le marié sur une mule décorée par eux. Ils paradent, accompagnés des tamzwaràt qui chantent et dansent, dans le village, avant 
d'arriver chez le beau-père pour le déjeuner. On sert aux invités de la viande grillée et "les seaux de mahia parlent". L'après-midi, les sosbinim emmènent le marié au ruisseau. La fiancée, chargée sur le dos de sa mère et accompagnée des femmes qui chantent et dansent et font des fumigations d'encens, est aussi conduite au ruisseau. Pendant la cérémonie nuptiale, les mariés sont recouverts d'un drap et ne se voient pas. Le verre de vin est brisé par un ami du marié. La mariée est conduite à sa nouvelle maison. En route, les gens lui offrent du petit lait et du miel. Sa belle-mère l'acueille avec du lait et du miel, en lui disant : "hâk torbëh, hâk torbch" (tiens, réussis).
lmeghrane. Mardi soir, les tamzwaràt viennent laver la mariée, lui couper les ongles et l'épiler. Le lendemain matin, la mère de la jeune fille sert du barkuks à toute la qbîla ou tribu. Tous ceux qui prennent part à ce repas déposent, en partant, dans un seau une grarna, que les parents gardent ou donnent à leur fille. Les rabbins évaluent le trousseau. Ils demandent trois fois au marié s'il consent à épouser la fille. A cette occasion, elle reçoit un bijou de son futur mari. L'après-midi, les mariés sont emmenés au ruisseau. La jeune fille est tenue d'ôter tous ses vieux habits et de mettre seulement du neuf. On lui applique du henné dans les cheveux et on enduit son corps d'un parfum, dit hwat. Les mariés sont ceints d'un hzâm. Les islan accompagnent le jeune homme, qui monte une mule, en tirant des coups de fusil. Quand le fiancé arrive près de sa maison, une tamzwarà prend une bouteille pleine de hwat et danse avec, trois ou cinq fois autour de lui, et ensuite, autour de la mule. Les islan vont chercher la mariée, à laquelle une des tamzwarât a mis un foulard autour de la bouche, afin de l’empêcher de parler. En arrivant chez le marié, un des islan lui fait faire trois fois le tour de la maison, pendant qu'elle est encore sur la mule, Les tamzwarât dansent autour d'elle, tout en tenant la bouteille de parfum. Sa belle-mère lui offre une grenade. Elle la trempe dans le lait et la projette sur le mur. Un des islan soulève la jeune fille et la dépose sur la table. On lui met sur la tête un oeuf, un qdndïl et du sel; sa soeur prend soin à ce qu'aucun objet ne tombe. Après la cérémonie nuptiale, la soeur s’empresse de déposer le qandïl dans la chambre des mariés. La lampe doit brûler jusqu'au bout. Dès que les invités terminent leur repas, on sert les mêmes mets aux mariés
On prépare le hwat avec du "nowwer" (poudre des fleurs), du "bhor" (un produit pour fumigation) et du "rëhân" (myrte). On fait bouillir le mélange et on laisse décanter pendant 4-5 jours
Dans le Sous. A Taroudant, mercredi après-midi, deux islan emportent le marié sur leurs épaules etl’emmènent au mikvé. Quand ils reviennent, les femmes conduisent la mariée. Elles la peignent et lui mettent du 'kart et se débarrassent ensuite du peigne, du miroir et du 'ker, en disant: "Tu ne verras jamais le mal, sois bénie pour ton mari! ". La cérémonie nuptiale a lieu chez le fiancé. Les hahaminaccompagnent la mariée, qui est soulevée par lesislan. A l'entrée de la maison des bêaux-parents, on lui offre de la menthe et du lait. Pendant la cérémonie, une vieille femme tient par dessus la tête de la marié une "rabtâ dal hbâq" (bouquet de basilic); on lui offre après une grama. C'est le marié qui brise le verre. Après la bénédiction, les mariés entrent dans leur chambre, où les islan leur apportent des pigeons farcis, de la langue (indispensable afin qu'ils soient bons), des oeufs, des amandes et des noix. Ils ne peuvent manger que dans la chambre. On leur donne aussi de la "mahia mtsqla".Dès que le mari déflore la jeune fille, il quitte la chambre et rejoint ses amis
A Tiznit, mercredi, "yom el'araba" (le jour du fleuve), on emmène la mariée à la source, et le marié, au ruisseau. Après que les femmes lavent la mariée et l'enduisent de musc, elles jettent sa vieille robe et lui mettent de nouveaux habits. Les islan chargent le marié sur leurs épaules et le ramènent à la maison. A l'entrée, une tamzwarà danse autour de lui en battant du bendir. C'est le seh islan qui soulève la mariée et la conduit à la maison, pendant que les jeunes gens tirent des coups de fusil. En arrivant, le jeune homme offre à sa fiancée du lait, dont elle doit boire cinq gorgées. 11 en profite, pour lui écraser le pied, afin de la dominer. Il lui dit : "Tu viendras à moi avec des enfants, je viendrai à toi avec de l'argent", et la femme répond : "je te vaincrai avec des enfants .et non avec de l'argent". Le reste de la tasse de lait est déposé près de la porte. Personne n'y touchera. Le lendemain, quelqu'un de la famille se débarrassera du liquide. Après la bénédiction, les mariés entrent dans leur chambre. Ils y trouvent un enfant sur leur lit, qui restera là jusqu'à la fin de leur repas. C'est alors que le seh islan dit au couple: "farho, forho! " (soyez heureux ),־et les islan crient: " 'baha, 'bato" (il l'a eue, elle l'a eu). Ils quittent ensuite la chambre et laissent le couple seul
פעמים מספר 4-פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980
פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח
יוסף שטרית
בְַּת יוסף מְיָחֶלֶת,
הטוב ממך שואלת,
מהר ארצה תהי נוחֶלֶת
מיָד הישמעלי.
אבי, ברוֹב רחמיך,
החֵש מושיע עמך,
ועשה למען שמך,
כל חטא מחול לי.
בוראי, רַחם יחידתי,
צורי, חַזק קהלתי.
והַעֲלני לארץ חמדתי
וְאַקֵטר כְּלִילִי.
בתוך רבים אֲהַלְלֶנו,
דגלו יָרים בְּאָהֳלֵינו.
הפלא חסדך אֵלֵינו,
וְּרֵצה חֵן זֶה קוֹלי
תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆
תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת
בה)כו, א(.
כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל )התרס"ה(. בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב )משלי טו, כג(, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש )בר"ר א, ד(, לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר )במשלי א, כב(, ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם )ברכות נה(, והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב )שם ח, ל(, ואהיה אצלו אמון, ודרשורבותינו ז"ל )תנחומא בראשית א(, אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב )ירמיה לג כה(, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה" לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב )דברים לג, ד(, תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם )סנהדרין נט(. "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.
והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו
אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה. ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. }להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה{.
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות
ובמופתים )כו, ח(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל )סוכה נב:(, לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב )תהלים לז, לב(,צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב )דברים לג, ב(, מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל )קידושין ל:(, אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל )מנחות מג:(, כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש )שנותנים מורא על רואיהם(, שנאמר )דברים כח, י(, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל )ברכות ו(, אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם
בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך )כו, יא(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל )ברכות ה(,אין טוב אלא תורה, שנאמר )משלי ד, ב(, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.
ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי )כו, יג(.
כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.
וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו )כו, יח(.
כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל )התרכ"ז – התשי"ח(. בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר )דברים כו, יט(, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם)כז, כו(.
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם )התק"ז – התקפ"ב(, נאמר
בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה.
ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים
ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן,
החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים
תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות
חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד
שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה)כח, מג(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )התרמ"ו – התשל"ו(, יובן בהקדים מה שכתב הזוהר )זו"ח שיה"ש כד:(, שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים
בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה
מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא )עמוד לז(, תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" )דברים לב, ג(, אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" )משלי י, ז(, אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה )או"ח סימן יט(, כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה )אות כג(. וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים )ח"ו או"ח סימן יד(, וכן בספרו השיב משה )סימן י עמוד 64 (, וז"ל שהעיקר כדעת מרן )או"ח סימן קכד ס"ה(, וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם )סימן קסז(, וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע )סימן רטו סעיף ג(, תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה )ס"ק טז(, משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן )פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות(, וכתב הרב בן איש חי )מסעי אות טז(, וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם )ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'(, כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה )ס"ס קפד(, לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת )סימן ט(, העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו,
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו,
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה"(משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64 ), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל,
שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת
דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו
לימודים וניצני יצירה ספרותית
תקופת מלכותו של אלפונסו החמישי נחשבת לתקופת פריחה בתולדות יהודי פורטוגל, ובהערכה זו יש אמת מרובה. אף על פי כן תהיה זוועות לקבוע שעם עלייתו של אלפונסו לשלטון חל שינוי יסודי במעמדם של היהודים. התרשלותו של הכתר באכיפת חוקים נגד היהודים נראתה לעין מראשית שלטונו של אלפונסו, אך לא ארכו הימים ורישול זה עורר עליו את מחאתו היעילה של הקורטס.
ב 1451, בקורטס שנתכנס בסַנטארֶם, חידשו את החוקים שחייבו את היהודים לשאת תו הכר ואסרו עליהם לדור מחוץ לתחומי שכונתם.
חוקים דומים הוצאו מזמן לזמן שעשור שלאחר המועד הנזכר, ורק בשנים שלאחר מכן חש עצמו אלפונסו חזק די הצורך כדי להתעלם מעמדת הקורטס לגבי שאלת היהודים. חוקים דומים הוצאו מזמן לזמן בעשור שלאחר המועד הנזכר, ורק בשנים שלאחר מכן חש עצמו אלפונסו חזק די הצורך כדי להתעלם מעמדת הקורטס לגבי שאלת היהודים.
כתוצאה מכך אפשר לחלק את מלכותו הארוכה של אלפונסו מבחינת עמדתה לגבי היהודים לשתי תקופות שוות בקירוב, הראשונה, שנמשכה עד אמצע שנות השישים, שבה עדיין הייתה מדיניותו של פדרו בתוקפה, אף כי יעילותה נתמעטה בהדרגה, והשנייה, שנמשכה עד מותו של אלפונסו, שבה ניהל המלך בגלוי מדיניות פרו יהודית גמורה והחלטית.
אף על פי שבתחילת מלכותו תמך אלפונסו רשמית בחקיקה שהייתה עוינת ליהודים, לא נעלם ודאי יחסו השלילי לחקיקה זו מעיניהם של ראשי היהודים בפורטוגל. הבולט בין המנהיגים אלה באותם הימים היה דון יצחק . טמנם אין עדויות ברורות על פעילותו, אך גם מן החומר הדל העומד לרשותנו ברור, שלפחות בשנות השישים היה דון יהודה אישיות ידועה ורבת השפעה, וכן שעמד בראש הקהילה בפורטוגל. מאחר שדון יהודה לא נודע כרב או כמומחה למקצועות היהדות, יש להניח שזכה למנהיגותו בגלל מעמדו החברתי והמדיני, וביתר בירור, בגלל יחסיו עם החצר.
אבל פיתוח קשרי ידידות עם חצר המלוכה לא היה אפשרי באותו זמן, אלא אם כן נסתייע על ידי הדוכס בראגאנצה, שהייתה לו השפעה מכרעת על המלך והיה גם הכוח הראשי במינהל. מעובדות אלו רשאים אנו להסיק, שהידידות המיוחדת שציינה, כפי שנראֶה, את יחסיו של דון יצחק בשנים מאוחרות יותר עם נסיכי בית בגאראנצה, הייתה המשך למערכת יחסים משפחתית, שאביו, דון יהודה, התחיל מפתח בימי הדוכס הראשון של באראגנצה.
כבנו של חצרן יהודי אדיר כוח הורגל יצחק מילדותו לבקר ב " היכלי מלכים ונסיכים, וחינוכו הותאם לשכבה החברתית שעמה נמנתה המשפחה. ועם זה גם נועד להכשירו בבוא העת לרשת את תפקידיו של אביו. היו אלה הימים שבהם חדרה תרבות הרנסנס לתוך פורטוגל מכמה צדדים, ועם נושאי דגלה התקיפים ביותר של התנועה החדשה נמנו אנשים ממשפחת המלוכה.
דון פדרו היה איש רנסנס מובהק, והוא הדין במלך, אלפונסו החמישי. לימוד הלטינית והקלסיקנים הרומיים היווה, אפוא, חלק מחינוכו של אברבנאל. התמצאותו בכתביהם של ההיסטוריונים והוגי הדעות המדיניים, ובכללם יוצרי תורות המוסר של רומא, התמצאות שניכרת היטב בכתביו, באה לו, אפוא, בירושה מאותם הימים, והרושם שהטביעו אלה, בייחוד סנקה וקיקֶרו, על התפתחותו הרוחנית, היה עמוק ובלתי נמחה.
יתר על כן, ידיעותיו בלטינית אפשרו לו גם להעמיק, כשנטתה מגמת חשיבותו מתחומי הרנסנס, בכתביהם הסכולסטיקנים הנוצריים של ימי הביניים ובחיבוריהם של אבות הכנסיה.
המחצית הראשונה של המאה ה-15 עֵדה הייתה לא רק לריבוי העניין בקלסיקנים אלא גם להתקדמות ניכרת וחשובה בספרותה הלאומית של פורטוגל. רוחה המוגברת של הלאומיות הפורטוגלית ביקשה לה ביטוי בלשון הלאומית ופיתחה צורות ספרותיות מעודנות שזכו להערצה כללית. לא עברו ימים רבים והשירה הלירית של פורטוגל נחשבה למעולה בכל רחבי חצי האי, ובו בזמן הגיעה אמנות הכתיבה ההיסטורית בפורטוגל לשכלול יחיד במינו. הייתה זו התקופה של פֶרנאן לופֶס, הידוע כ " אבי ההיסטוריה הפורטוגלית, שחיבוריו ההיסטוריים נמנים בדרך כלל עם המעולים שבספרי הקורות האמנתיים ונוסכי ההשראה של ימי הביניים.
אברבנאל ודאי הכיר אישית את לופס, מזכירו של האינפאנטה פרננדו, שעמו קיים דון יהודה קשרים הדוקים, ויש מקום להניח שלופס וחיבוריו ההיסטוריים עוררו באברנאל את העניין הרב בהיסטוריה, שהוא מגלה לעתים קרובות כל כך בכתביו. בדומה לשאר בני מרום העם של פורטוגל, ודאי שאף יצחק, וגם הגיע, לידיעה יסודית בפורטוגלית, ואין ספק שגם שלט במידה דומה בקסטיליאנית.
מסקנה זו מתבקשת משתי העובדות הבאות, הוא היה בן למשפחה בעקרה מקסטיליה, והקסטליינית הייתה לשון מקובלת בחוגי המשכילים והברונים של פורטוגל. הואיל והיסטוריונים היו באותו זמן ראשי מייצגיה של הספרות הקסטיליינית, אים ספק ששליטתו בלשון הקסטיליינית תרמה אף היא לידיעותיו הכללית בהיסטוריה ולפיתוח השקפותיו ההיסטוריות.
לטינית, פורטוגלית וקסטיליינית היו, אפוא, שלוש הלשונות האירופיות שהיו שגורות בפיו ובכתיבתו של דון יצחק אברבנאל. אולם ספר אם הצטיין באחת מהן משהצטיין בעברית, שהרי משחר ימיו גילה שליטה בעברית, שאינה רק מפתעת בחיותה וביופייה, אלא מעידה גם בקיאותו בחיבורי כל התקופות של הספרות העברית.
יתר על כן, בעברית ודאי קיבל את הכשרתו הבסיסית בכל המקצועות שהיוו את תוכנית הלימודים שלו. תוכנית זו כללה, בהתאם למסורת שהיית רווחת בין משכילי היהודים בזמנו, לא רק את לימוד חיבוריהם של גדולי הפילוסופיה היהודית, אלא גם את לימוד התורות של קודמיהם היוונים והערביים, ביחוד של אריסטו, אבן רושד ואבן סינא.
כמו כן כללו לימודיו את מדעי הטבע, כלומר רפואה ואצטגנינות. בכתביו מגלה אברבנאל ידיעה בתיאוריות רפואיות שהיו מקובלות בזמנו, וכן הכרות עם יסודות האסטרולוגיה, מקצוע שהיה קשור באותו זמן ברפואה, ונחשב בפורטוגל למדע שאין עליו עוררים. אולם אברבנאל לא נועד להיות רופא או אסטרולוג. על פי טבעו היה תיאורטיקן וסופר, וכושרו האינטלקטואלי וכן כישרון הכתיבה שלו התגלו במלואם בחיבורו הפילוסופי הראשון, שכתב ודאי כשהיה רק קצת למעלה מבן עשרים.
הייתה זו מסה שנקראה " צורות היסודות ", ושמה הולם את תוכנה. במסה זו ביקש אברבנאל לקבוע את הצורות, או בעצם את התכונות המהותיות של היסודות, אש, מים אוויר ועפר, שמהם מורכב לפי אריסטו, העולם הארצי. אין בו בחיבור זה שום דבר שמעיד על השפעתה של איזו השקפה דתית או אפילו על עניין בהשקפות דתיות. אנו מוצאים בו את הכלל של אריסטו המוצג כמושכל הראשון, " אין הטבע עושה דבר ללא מטרה ", הטבע : לאלוהים אין שום זכר. אין שום ציטוט מן המקרא, ובעצם גם לא משום מקור דתי יהודי. הפילוסופיה מוצעת כאן בצורתה היוונית הטהורה, פילוסופיה מבוססת לא על דוגמה דתית, אלא על היגיון קר, הֶקשים והסתכלות.
? Comment les Juifs ont-ils pu survivre dans de telles conditions
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Le vicomte Charles de Foucauld qui a traversé le Maroc déguisé en Juif, ne s'attendrissait guère sur leur condition lorsqu'il écrivait dans Reconnaissance au Maroc : « Sans sécurité, ni pour les personnes ni pour les biens, ils (les Juifs de Bled es-Siba) sont les plus malheureux des hommes. Paresseux, avares, gourmands, ivrognes, menteurs, voleurs, haineux surtout sans foi ni bonté, ils ont tous les vices des Juifs de Bled Al-Makhzen, moins leur lâcheté. Les périls qui les menacent à toute heure leur ont donné une énergie de caractère inconnue à ceux-ci et qui dégénère parfois en sauvagerie sanguinaire… J'écris des Juifs du Maroc moins de mal que je n'en pense; parler d'eux favorablement serait altérer la vérité; mes observations s'appliquent à la masse du peuple : dans le mal général, il existe d'heureuses exceptions, mais ces modèles sont rares et on les imite peu
En 1892, l'écrivain britannique Budgett Meakin décrivit en ces termes la condition des Juifs de l'intérieur – et non ceux des familles marchandes des grands ports : « Depuis le jour de sa naissance jusqu'au jour ou la trace de sa dernière demeure a disparu, l'Hébreu du Maroc est méprisé et avili
Dans son ouvrage Travels in North Africa publié en 1927, Nahum Slouchz dépeignit la vie des Juifs montagnards de l'Atlas : « A Tasemsit… le bonheur et le confort ne valaient que pour le Musulman. Le Juif devait se contenter d'une misérable hutte et de guenilles, tout en étant soumis à toutes les humiliations que la malveillance et la méchanceté du Musulman parviennent à concevoir Les Juifs étaient soumis à des extorsions et des exigences sans nom… Ainsi, lorsque le caïd d'Unila exigea un paiement important que les Juifs ne furent pas à même de percevoir, toute la population juive, incluant femmes, enfants et rabbins, furent envoyés couper du bois dans les forêts… A Tililit, tout ce que le Juif possédait appartenait au caïd qui avait droit de vie ou de mort sur ses sujets. Il pouvait les mettre à mort sans que pour autant il n'en soit châtié. Il pouvait s'il le désirait, les vendre même.» De bien plus d'une manière, le caïd était tout puissant envers ses sujets qu'ils soient Juifs ou Musulmans. Mais, ajouta Slouchz, « le plus méchant et le plus insignifiant des nègres traite le Juif comme s'il était un paria
Ajoutons toutefois que l'écrasante majorité des voyageurs admiraient la beauté des femmes juives. Même ceux qui avaient des idées préconçues sur les Juifs étaient tentés de dire, tout comme les officiers d'Holopherne dans le Livre de Judith : « Comment mépriser le peuple des Hébreux dont les femmes sont si belles
La survie des Juifs du Maroc demeure un mystère. Il aurait suffi d'émettre une simple formule de foi pour devenir musulman et quitter l'opprobre. Il y eut des périodes de famine durant lesquelles les Juifs affamés furent incités à se convertir à l'islam en échange d'un morceau de pain. Durant la crise de famine de 1606, il y eut 2 000 apostasies; de même, en 1723, il y eut 1 000 apostasies. Il aura fallu une foi et une patience à toute épreuve pour espérer qu'un jour, la Rédemption viendrait pour continuer à vivre conformément aux Écritures hébraïques dans l'attente de la venue des temps messianiques. Dans son quartier, le Mellah, le Juif retrouvait toute sa dignité et baignait dans une vie culturelle et spirituelle riches. Pourtant, la surpopulation était grande et l' autorisation d'agrandir le Mellah était loin d'être automatique. Même la permission de construire un bain public dans le Mellah de Fès en 1837 et en 1898 fut refusée afin de maintenir un certain état d'infériorité. La Revue du monde musulman du mois de septembre 1909 contient une analyse des réponses des hommes de religion musulmane portant sur cette question, analyse fort révélatrice de leur état d'esprit
מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון-שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)
פתיחת ההיכל של הפרנסה
את תפילת שמונה עשרה (העמידה) של הימים הנוראים, נהג ה״מסדר״ לאומרה בקול רם כאשר שאר המתפללים עוזרים לו בלחש, זאת כנראה כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם יודעים להתפלל.
את פתיחת ההיכל של הפרנסה לא נהגו למכור, הרב של בית־הכנסת אשר שימש בימים הנוראים כשליח ציבור, הוא שפתח בעצמו את ארון הקודש וקרא בקול בוכים, את המזמור ״לדוד מזמור, לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד), קהל המתפללים חזר אחריו בקול רם, בידיים פתוחות ובהתלהבות עצומה.
אולם כאן בארץ, יהודי מרוקו אימצו את המנהג של קניית זכות פתיחת ההיכל ומשלמים דמים מרובים בעד ״פתיחת ההיכל של הפרנסה״, הם מייחסים לה חשיבות רבה. הם יקנו את ״פתיחת ההיכל״ בכל מחיר בהאמינם כי פעולה זו ואמירת המזמור, מבטיחים לאדם, שלא יחסרו מזונותיו כל השנה.
בסיום התפילה, מברכים איש את רעהו בברכה ״תזכו לשנים רבות נעימות וטובות״. רבים מן המתפללים נשארים בבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית וקוראים את המשנה – ״ראש־השנה, פרק א״. אחר־כך, באוירה עליזה ובמצב מרומם חוזרים הביתה, כל אחד מוקף בבני משפחתו, מוכנים לשבת מסביב לשולחן החגיגי ל״סדר ראש־השנה״ ולסעודת החג, כי כל אחד חייב להיות שמח וטוב־לב ואין יגון ואנחה בלילה זה, כדי לא לתת פתחון פה לשטן המקטרג על ישראל.
סדר ליל ראש השנה
בקרב רוב קהילות ישראל בעולם, נוהגים לאכול בליל ראש־השנה שורה של מיני ירקות ופירות המסמלים אושר וסימן טוב לשנה החדשה: לירקות אלו קוראים ״קדרת ירקות״. חז״ל נתנו סימנים שונים ל״סדר אכילת הירקות״ האלו, כמו ״תרד׳יי״, בר״ת- תמרים, רוגייא, דלעת, ירקות.. אחרים נתנו את הסימן ״קרכס״ת״, בר״ת- קרא, רובייא, פרתי, טלקא, תמר.
במשך הדורות התרחב מעגל זה של מאכלי ירקות ופירות ונוספו סוגים נוספים עם ברכות מתאימות. כל אכילת הירקות והפירות הם כאמור, כדי שהשנה תהיה מתוקה, לכן מתחילים את הסדר בדבר מתוק, כמו תמרים שהם גם מקבוצת שבעת המינים בהם נשתבחה א״י, אולם במרוקו, רבים נהגו להתחיל רק בתפוח עץ, שהוא לפי הקבלה, יותר רצוי.
במכנאס היו שנהגו להתחיל את הסדר מיד אחרי הקידוש. אחרים התחילוהו אחרי נטילת ידים והמוציא. ראוי להזכיר שבלילה זה, יין אדום לא יעלה על השולחן, כי אם יין לבן, כן נמנעים מלשתות משקאות חריפים, מאכלים חריפים כגון: פלפלים, צנון וכדומה, גם נמנעים מלאכול חמוצים מאכל ה״כוסכוס״ ״, כי אם דברי מתיקה. בליל ראש־השנה, הסוכר ממלא את מקומו של המלח ואת פרוסת הלחם של ״המוציא״ טובלים בסוכר.
שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)
נשי המג׳רב היהודיות נהגו לכנות את ״סדר ראש השנה״, בשם ״סבע כ׳דארי״-שבעת מיני הירקות. הטעם הוא שהמספר שבע הוא חביב ומקודש וגם ראש־השנה נחוג תמיד בחודש השביעי.
אלה המתחילים בתפוח עץ, טובלים אותו לפני האכילה בצלוחית הדבש או בסוכר ומברכים ״יהי רצון. . . . שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. . . המהדרים בוחרים בתפוח בעל גוון אדום ולבן לרמז. . ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה, א. יח).
הערות המחבר : נוהג בחכמה, עמי ר, ערך ראש־השנה. ״אין אוכלין כוסכוס ואין טועמין צנונית בראש־השנה״.
מועד לכל חי, עמי קנד כותב שאין לטבול תפוח עץ בדבש, כי אם בסוכר, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש.
שבעת מיני ירקות של משפחת משאש
לרב יוסף משאש זצ״ל היה סדר מיוחד משלו, אותו ירש מאביו ר׳ חיים זצ״ל עפ״י ספרו ״נשמת חיים״ וכך כותב:
בענין הסדר של לילי ראש־השנה, כדי לצאת כל הדעות וכל הספקות, נהגתי לקדש וליטול ידי ולברך המוציא ואח״כ לוקח מעט ענבים ומברך עליהם בורא פרי העץ כדי לפתור את כל פרי העץ, אח״כ לוקח פלח אבטיח או מלפפון ומברך בורא פרי האדמה כדי לפטור כל פרי האדמה שיש באותו סדר ואחר־כך עושה הסדר ככתוב במחזורים ומתחיל בתפוח עץ על־פי הקבלה ואומר יהי רצון השייכת לכל מין ואוכל וזו דרך ישרה. וכך מצאתי מנוח לכל הספקות.
הברכות על ״שבעת מיני ירקות״ של המשפחה, הן על: קרא ירוקה, קרא אדומה, אפונה, פולים, כרתי, סילקא, לפת.
על האפונה או אפונין, אומרים: יהי רצון. . . . ״שיכבשו רחמיך את עז אפך מעלינו ומעל כל עמך ישראל, ותפן אלינו ברחמים ושפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו״, אמן.
על הפולים – ״יהי רצון. . . . שיפלו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן ותסמוך נפילתנו כדכתיב: סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים״.
על הלפת ־ ״יהי רצון. . . שילפתו דרכי אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו״ אמן.
יש עוד המוסיפים את הפסוק: ״למה פניך תסתיר, שהן ר״ת של ״לפת״, תשכח ענינו ולחצנו ".
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי – רבי דוד הלוי דראע
רבי דוד הלוי דראע
יהודי הסביבה נהגו לעשות מחייא. המושל שם אסר עליהם זאת. לי היה רשיון כדי לעשות. קיבלתי אותו מהפחה אל גלאווי בליל ההילולה של ר׳ מאיר בעל הנס, אז היה אסור לעשות מחייא. יהודי אחר הביא מאתיים ושמונים ליטר מחייא. קניתי את זה ממנו. היה לי חדר בהר מרוחק כששים מטר. הסתרתי שם את המחייא וכיסיתי אותה בתבן. אותו אדם שהלשין עלי, הלך למושל ואמר לו שיש לי מחייא ומסר לו על מקום המסתור.
סגנו של המושל בא אלי. ביקשתי ממנו שיבוא אתי למקום. לפני זה אני החבאתי את בקבוקי המחייא בגינה שלי, ומילאתי את אותו חדר בכלי עבודה. פנו ליצחק אלמליח וביקשו ממנו שיראה להם את דוד אוחיון בן-זואה. הם חשבו שאני אדם חשוב ובעל קומה. באתי. אמר לי המושל: מה עושה הצדיק לאנשים? עניתי לו: כל מי שסומא מתחיל לראות, אשה עקרה, או אם שבנים שלה מתים, נשארים בחיים כשהיא מבקרת כאן. גם לי קרה כך. סיפרתי לו כל מה שקרה לי. ביקש שאני אראה לו את בית-הכנסת. העליתי אותו וראו את הנס של ר׳ דראע הלוי. הוא בא לבקש נס מהצדיק. הוא היה מבקש לעשות צרות ליצחק אלמליח.
העליתי אותו לבית-הכנסת ואז אמרתי בליבי: או ר׳ דראע הלוי! הנה באתי לבקש ממך, אלהא דר׳ מאיר ענני. יא באבא ר׳ דראע הלוי! ומה עוד שאני ציוויתי לכל העניים שיישארו שם וכשאני אקרא בקול: וֹיוַה ר׳ דראע הלוי, שגס הם יענו אחרי: ויוה רבי דראע הלוי, ״זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו״. ירד וראה את הקופות. הסברתי לו. אמר לי: אתה יודע שאשתי עקרה, אולי הצדיק יתן לה בן? אמרתי לו: אתה מושל עשיר מאוד, תביא שור וכן סולת. שחוט את השור, ועם הסולת נעשה כוסכוס. תן לי אלף פראנק כדי להביא מחייא ואחלק הכל לעניים. הוא ענה שזה אסור להביא מחייא. עניתי לו: סליחה, כאן אין איסור, ואז ענה ואמר לי: יש לך מאתיים ושמונים ליטר מחייא, אתה תראה לי איפה הם ואני… ראה הנס שהצדיק עשה למעני
היה יהודי בשם מלול, הוא היה עושה מחייא בדמנאת באופן חוקי. הלכתי והבאתי ממנו שמונים ליטר. קניתי בדמנאת והראיתי לו את הקבלות. שאל אותי: כמה אתה מוכר את המחייא? עניתי לו שהמחיר הרשמי הוא ארבעה ריאל אבל מי שרוצה לתת יותר נותן. שאל אותי: מי אתה? מה תפקידך? עניתי שאני ה׳מוקדם׳(השומר) של הצדיק דוד דראע והוא שקרא לי לכאן. נתן לי בנים שנשארו בחיים. אמר לי: האם הוא יכול לעשות שאשתי תלד? עניתי לו שכן, אם יעשה כל מה שאני אבקש ממנו… העליתי אותו לקבר הצדיק. מסר לי אלף פראנק. בצאתו ביקשתי מהעניים שיגידו: ויוה רבי מאיר בעל הנס ור׳ דוד הלוי. באו השוטרים וביקשו ממני שאני אענה למושל של האיזור הנמצא בדאר המכזן. חשבתי שאולי אינו רוצה לאסור אותי כאן בצדיק, שאולי בדאר המכזן הוא רוצה לאסור אותי. עליתי לעץ הצדיק, הדקל, ותפסתי את הדקל ואמרתי: באבא לוי, אני תמיד שר ואומר שזכותך רבה מאוד, מי שבא לר׳ דראע הלוי אף פעם לא יפחד ומי שנשען וסומך עליו. הלכתי אל המושל. אמר לי: הנה יושב כאן איש הטוען שלקחת לו אדמה עליה בנית בית-כנסת. אתה צריך להישפט אצלי בדמנאת. עניתי שאני מסכים. אמרתי לו שיזמין אותי לאחר ההילולה, אחרי חג שבועות. אותו מוסלמי אמר שלקחתי לו אדמה. הוא מכר לי חלק ואני הוספתי וזה ברשותו של הפחה. הלכתי ל׳קפטיין׳ ואמרתי לו שהצדיק הוא שביקש ממני לבוא, וגם הפחה אל גלאווי מפני שאני שומר על הר המלח שלו. עליתי אל קבר הצדיק ואמרתי: איך זה שרוצים לאסור אותי לבנות חדרים? הראה לי את הזכות שלך. אז חלה המוסלמי. חלה. הצדיק עמד עליו שיבוא לתת לי את המקום חינם כי אני הסכמתי לתת לו אלפיים ריאל ועכשיו קיבלתי חינם. אפילו הוסיף אבנים וחומרים אחרים. אז בניתי את החדר הראשון.
פעם הופיע הצדיק בחלומי ואמר לי: מדוע לכולם בנית חדר ולי טרם בנית? קום בנה לי ליד הדקל. למחרת התחלנו לבנות ואז מצאנו את הקבורה של הצדיק. אף אחד לא ידע את מקומה של הקבורה. איך עשיתי כדי למצוא אותה? כאשר הפרדנו בין הגבולות, התחלתי לחפור ליד הדקל שלנו, כי הצדיק אמר עשר אמות מהדקל, כך גזר פעם המלך. אז גם אני התחלתי לחפור לפי הגבולות האלה. חפרתי, רציתי לחפור יסודות ולא מצאתי על מה לבנות. אז מצאתי את הקבורה של הצדיק, אבן, עליה כתוב: ר׳ דוד הלוי ממגורשי סביליה, תאריך אולי 5050 או משהו אחר. לפי מה שכתוב רשום שהוא נפטר מלפני 550 שנה. אז כשמצאתי את הקבורה לא ביקשתי את עצתו של יצחק אלמליח. שחטתי פרה. במשך שנה קשרי עם י״א היו קרים, הוא כעס עלי ואמר איך מצאתי את הקבורה של הצדיק ולא שלחתי לו שיבוא. בא ר׳ יצחק אחר ואמר שאין מה לבקש מדוד בן-זואה. רק הצדיק ואלוהים נתנו לי את הזכות הזאת למצוא את הקבורה, וזה בגלל העבודה והטיפול והשמירה על הצדיק. אין לכם מה לבקש ממנו. אז התחילו לשלם לי ריאל אחד ביום. קיבלתי רבע ההכנסות של בית- הכנסת. כאשר ראה יצחק אלמליח שנכנס הרבה כסף, אמר לי: אל תעשה רע לצדיק, הצדיק נתן לך בנים שחיים, ואז קבעו שאקבל שלושת אלפים ריאל לחודש כדמי שמש, וכך במשך שלושים ושש שנה.
אשתו של המושל הצרפתי שהיתה עקרה ילדה בן והוא נתן לי אלף ריאל וערך סעודה גדולה. הניסים של ר׳ דראע הלוי רבים. עליו השלום. אשתי היתה הרה. ילדה בן בצדיק. הצדיק עצר אותו ברחמה שמונה עשר חודשים. הלכתי אל אברהם אלכטאט, אמר לי שאם אני רוצה שהילדים שלי יישארו בחיים עלי לעשות כפרה עגל ועגלה. אם זה בן ימות העגל, ואם זה בת תמות העגלה כדי שתישאר בחיים. וכך היה. הבת שלי נשארה בחיים והעגלה מתה ונשאר העגל. אז בקשר לאשתי שהתינוק נשאר עצור ברחמה במשך שמונה עשר חודשים, העגל נשאר, השמין עוד במשך תשעה חודשי ההריון. זאת אומרת, עשרים ושבעה חודשים. העגל נהיה שור. באו כמה אנשים, רצו לקנות את העגל הזה. אף אחד לא היה מסוגל לנגוע בו אלא אני, ובתי תיתי. אני לא הייתי בבית. אשתי היתה עם צירים וקראו לבתי תיתי. תפסו את העגל, שחטו אותו ואמרו לי שיצחק אלמליח שחט את העגל. ביקש ממני שלא אכעס. אמרתי לו שקניתי אותו בשלושים ריאל וזה עשרים ושבעה חודשים שאני מגדל אותו. אמר לי: הנה שלוש מאות ריאל. שחטנו אותו ובאותו יום ניצלה הבת שלי.
- נס שקרה ליהודי בשם יצחק אבוטבול מבזו. אני נכחתי.
הוא בא לצדיק אני ריפאתי אותו. לא אני, רק הצדיק. הוא היה סובל מפצע רע על עורפו וגם על ליבו. הביאו אותו מבזו לרופא בדמנאת שם הוא רגיל לבוא להילולה. כשהייתי בדמנאת אמרתי לו: למה לך צרות? שכחת את הצדיק ר׳ דוד הלוי ובאת לרופא? קחי אותו [הוא פונה לאשת החולה] לצדיק ואם לא יבריא, אתן לך מה שאת רוצה. ואמרתי לה שבזכותו של הצדיק, אני אבטיח לבעלה שהוא יבריא. ראית את הנס הגדול הזה בצדיק? הציל אותו בקיצור. הביאו אותו לצדיק. בלילה חלמתי חלום עם הצדיק. אני מורח לו בשמן מהכוס של הצדיק. למחרת היום, ביקשתי ממנו שיקנה לי ליטר שמן. הביאו אותו. התחלתי למרוח את הפצעים. לאחר כמה ימים הפצעים התפוצצו. התחיל לצעוק. עליתי לצדיק והתחלתי לנענע את הדקל ואמרתי לו: באבא הלוי, אתה הראית לי את התרופה, הנה היהודי גוסס, הנרות שלך כבים. אנו אומרים בפיוט:
׳כממאל אל חאזא הוא גומר כל דבר
רא תזיה אננאס ובלמעננא אנשים באים אליו ובכוונה
כא ידבחו עליה חמשה תיראן ומיאת מעאז שוחטים חמישה שוורים ומאה עזים
ר׳ דוד הלוי כממאל אל רזא׳. ר׳ דוד הלוי השלים את הבקשה.
הו צדיק! מלא את משאלת היהודי מפני שהבטיח לתת פרד ומאה ריאל, בשם אלוהים ובשם הצדיק. היהודי הבריא כאילו טיפלו בו. לא עשה ניתוח לפצעים שלו, כי ביקש ממנו הרופא לנוח ולעשות ניתוח. לא יצא מהצדיק עד שהיה בריא ושלם. אחר-כך הוא הביא שלושה שוורים, היה עשיר, שני כבשים וישבנו חמישה-עשר יום, ובא גם בהילולה וישב שם חמישה-עשר יום נוספים, עד שנולדו לי הבנים. מאז, כל שנה הוא בא ומתחיל לעבוד את הצדיק עליו השלום.
היה יהודי בשם דוכו אלגרבלי ז״ל מנטיפה. באיזור הצדיק היו רק עצי-בר. כאשר התחילו אנשים לבוא התחלנו לבנות. באתי ליצחק אלמליח ואמרתי לו שבמקום העצים האלה אולי נבנה בתים, שורה של בתים. עכשיו התחילו אנשים לבוא לפי התעמולה, באו מקזבלנקה, מכנאס, פאס, מכל מרוקו. אם לא נבנה בתים איך יבואו ללון אנשים… יהודי אחד בשם דוכו, בנו התעוור. בא ונדר שאם בנו יבריא, הוא יבנה בית בצדיק. הבן לא הבריא. הצדיק אמר לדוכו: קום עשה את המצווה. אני הייתי אז חופר את היסודות לבית. היהודי הביא לי קמח, שישה ק״ג אגוזים, מחייא. אמר לי: דוד, אין לך זכות לשים את הידיים שלך שם. בוא איתי ונעלה שנינו לדקל של הצדיק ותראה שאתה תתחיל להאמין לי. עלינו לדקל של הצדיק, עליו השלום. שם סיפר לי את החלום ובעל כורחי בניתי לו בית. הוא הראשון. הוא הביא את כל החומרים והפועלים מנטיפה. אנחנו נתנו לו רק את האדמה חינם. יצחק אלמליח לא היה מקבל דמי אדמה בשנה של רעב, בשנה בה אכלו אנשים אורז וגריסי שעורה.
אתה כוננת בביצוע ר' דוד בוזגלו
פיוט אדיר ממוסף יום הכיפורים. ללא ספק אחד הימים החשובים במעגל חייו של ר' דוד בוזגלו. כאן בביצוע נדיר ומרגש שהוקלט בהקלטת שטח באישורו היחידי של בוזגלו, בבית הכנסת אם הבנים בקזבלנקה בשנת 1957, על ידי פרופ' חיים זעפרני שהיה היסטוריון וחוקר ספרות, ראש הפקולטה לשפה העברית והציוויליזציה היהודית באוניברסיטת פריז ומחשובי
אחת התפילות המרגשות אותי עד היום, היא המוסף של יום הכיפורים, ובמיוחד " סדר העבודה " של הכהן הגדול….זה מזכיר לי את אבי ז"ל שהיה מאושפז בעת ההיא בבית החולים תל-השומר….כך קראו לו אז, והגיעה לאזנו שמועה שבבית הכנסת שלנו, אין שליח ציבור…..
בבגדי האשפוז וללא פרוטה אחת בכיס, החליט לצאת את בית החולים,להגיע הביתה….מן השמים באו לעזרתו ומצא נהגים רחמנים בני רחמנים, אשר התירו לו לנסוע ללא תשלום….ומה רבה הייתה שמחתם של מתפללי בית הכנסת, כאשר הופיע בערב ראש השנה…..
ראש השנה חלף עבר לו, יום הכיפורים גם…הכל בניהולו של אבי ז"ל….סוכות ושמחה תורה עברו….ותכף אחרי זה, החזיר את נשמתו לבורא, בא' דמר חשון לפני 51 שנה…..
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
זוכר אני את יחסיהם של שני האנשים הקדושים הללו, מצד אחד רבי דוד בוזגלו ז"ל ואבי ז"ל….הייתה ביניהם הערכה רבה איש את רעהו…מעולם כאשר רבי דוד ביקר בבית הכנסת שלנו במרוקו, לא נתן לאף שליח ציבור לקרוא בתורה…מלבד אבי ז"ל….תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים……..
להיסטוריה דְלִיהוּד דְלְמָארוֹק בְּלְעַרְבִּיָא אֶל-מוּגְרָבִּיָיא
בוקר טוב לכל הגולשים..…
לפני כשבועיים ביקרתי איש יקר וידיד אמת, מר שאול טנג'י בביתו….לומר את האמת היה משתלם ועוד איך….קיבלתי ממנו חינם אין כסף, לא מעט ספרים וגם חומרים בנושאים שונים…..
את שאול פקד אסון נורא, בתו האהובה, הלכה לעולמה בטרם עת ולכן אני מפרסם קטע מספר שלא ניתן להשגה לצערי, יסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מוגרבית……מר שאול טנג'י, בחר לו קטע קצר, שהוא ניקד ותרגמו לעברית….חבל שהוא לאעשה זאת לכל הספר….
לעילוי נשמתה של
אסנת (תמי) טנג'י / רוזנטל בת רחל נלב"ע י"ב כסלו תשע"ד (24.11.14) וקבורה בבית העלמין באשקלון.
יהי זכרה ברוך….
להלן דבר מר שאול טנג'י
להיסטוריה דליהוד דלמרוק
"להיסטוריה דְלִיהוּד דְלְמָארוֹק בְּלְעַרְבִּיָא אֶל-מוּגְרָבִּיָיא
(היסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מוּגְרָבִּית
אותה מצאתי בביקורי בספריה של אוניברסיטת "בר-אילן")
הערה:
המעיין בפרקים המובאים להלן, בוודאי ימצא קטעים זהים המופיעים בפרק על יהודי מרוקו והן בפרק זה.
כוונתי בהעלאת החומר בשפתו המקורית, הוא לנסות ולהחזיר לחלק מהקוראים את השפה המוגרבית בה דיברנו, וההולכת ונשכחת. ואולי תוך כדי קריאה בוודאי נעלה את זיכרונות מתקופת ילדותינו.
את הקטעים הכתובים ערבית, ניקדתי ותרגמתי לעברית ע"פ גודל הבנתי, והיה כאמור אם יתגלו פה ושם משפטים זהים או תרגום לא כל כך מדויק, עמכם הסליחה!
כָּא יִקוֹלוֹ סִי סוֹפְרִים בָּאיְין הוּוָא מְן אִיָים שלמה המלך, אוּכְרִין כָּא יִקוֹלוֹ בָּאיְין הוּוָא מְן חורבן בית שני, פְלוֹקְט דִי טיטוס הרשע, סְתְּת לִיהוּד לארבע רוחות העולם.
ערבית
דְכוּל לִיהוּד לְמָאגְרֶב
סופרים אוּכְרִין כָּא יְכְמְּמוּ בָּאיְין סְכָּאן דְלִיהוּד דִי תוּצָאבּוֹ פְהָאד לְחוּז, כָּאנוֹ הְנָא מן תאריך 320 קְֶּבל מְן לְחְצָאב דְנְצָארָא. מְנָאיְין צְלְטָאן דְרוֹמָנוֹס פָטוֹלִימִי לָגּוֹס, חְכְּם עְלָא ארץ-ישראל, כְרְרז מְנְהָא לִיהוּד, אוּכְרְז מְנְנהָא כְּטֶר מן מְיָאת אְָלף דליהוד וּסְתְתְהוּם פְהָאד זָאוְויָא דְלְגְרְב.
עברית
כניסת היהודים למרוקו
ישנם סופרים האומרים: שבואם של היהודים הוא מימי שלמה המלך, אחרים אומרים; שהוא מזמן חורבן בית שני, בזמן שטיטוס הרשע פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם,
סופרים אחרים חושבים: שהתושבים הראשונים שנמצאו באזור זה, היו כאן משנת 320 לפני ספירת הנוצרים, בזמן שהמלך הרומי פָטוֹלִימִי לָגּוֹס שלט בא"י והוציא ממנה כ-100.000 יהודים ופיזרם במגרב (מרוקו).
[anti-both]
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964- הספרייה הפרטית של אלי פילו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.
זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.
זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.
אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.
אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.
הלכתי לחתונה…יצאתי עם ספר די נדיר…..
גם לספר התורה שבהיכל, צריך מזל…….
מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס
מצרים
ב־1948 היה במצרים קיבוץ של 75,000 יהודים, שראשיתו עוד לפני גלות בבל. אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים נתונים במצרים, כבשאר ארצות שכבשו הערבים לשרירות־לבה של ריבונות ערבית הפכפכת. כליף ערבי אחד נאחז בסונה (״המונח המוסלמי למנהגים המיוחסים למוחמד״) בבואו לרדות ביהודים ובנוצרים בקאהיר במאות התשיעית והעשירית. תחת שלטונם של כליפי בגדאד היו החיים מוגבלים לפרקים, ובדרך־כלל אי־אפשר היה לדעת מה יילד יום.
הכליף אל-חאכים מן השושלת הפ׳אטימית המציא ליהודים השפלות מחוכמות במיוחד בנסיונו למלא את התפקיד שראה לעצמו כ׳׳גואל האנושות״. תחילה גזר על היהודים לענוד צלמי־מזערת של עגל־הזהב לצוואריהם, משל כאילו עודם עובדים לעגל. אבל היהודים סירבו להמיר את דתם. אחרי כן עדו פעמונים, ולאחר־מכן תלו בולי־עץ במשקל שש ליטראות על צוואריהם. כיון שהעלה חרס, בערה חמתו של הכליף וב־1012 גזר להרוס את הרובע היהודי של קאהיר ולהשמיד את יושביו היהודים.
שלטון האַיוּביִים (1171-1250) המשיך בחוקי הד'ימה, המשפילים, ובתקופת שלטונם של הממלוכים הבורג׳יים במאה השלוש־עשרה היו היהודים צפויים במיוחד להתנכלויות שהביאו ל״ירידה גדולה״ במספרם. בסוף המאה השלוש־עשרה ״חודש במצרים״ מס־הגולגולת, לאחר ״שיצא שם מכלל שימוש״, ובמאה הארבע־עשרה באו על היהודים ״מהומות״ של אספסוף שביקש לעשות שפטים ב״ד׳ימים״. תחת שלטון הממלוכים, ש״רובם״ היו ממוצא צ׳רקסי, ״היה היחס המקובל… חמור יותר מתמיד״. במאה השש עשרה הפיל קנאי־דת אחד את אימתו על היהודים בקאהיר. ״הוא ראה עצמו מתקן־דת־ומוסר והלקה ביהודים וחָלָבם… בקאהיר, מקום שם היתה אז השררה בידי השולטן הממלוכּי כנסוה אל־ע׳ורי״.
אפילו אותם מלומדים המביאים ראיות לרדיפות הערבים על היהודים מספרים על קהילה יהודית ״פורחת״ במצרים תחת השלטון העותומאני., אףיעל־פי כן הרי הדין וחשבון המסכם של אדוארד ליין, מן המחצית הראשונה למאה התשע־עשרה, שבו הוא קובע כי במצרים ״היהודים מדוכאים פחות מאשר בכל ארץ אחרת שבקיסרות התורכית׳ מעמיד את תפקידם של היהודים בכלל, ושל יהדות מצרים ה׳׳פורחת״ יחסית, בפרספקטיבה מציאותית קצת יותר כשהוא מתאר בדו״ח ההוא את יהודי מצרים ״המדוכאים פחות״:
בדרך כלל המוסלמים מתייחסים אליהם [אל היהודים] בתכלית הבוז והתיעוב… היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קאהיר, ולפעמים היו מכים אותם רק על שום שעברו מימינו של מוסלמי. כיום הם מדוכאים פחות: אך עדיין אין הם מעיזים כמעט מעולם להשמיע מלה של גידוף כאשר הפחות שבערבים או בתורכים משקצם או מכה אותם שלא בצדק: שכן יהודים רבים הומתו משום שטפלו עליהם בשקר ובזדון כי השמיעו מלים של דופי נגד הקוראן או הנביא. מעשה שבכל יום הוא שערבי מגדף את חמורו המיוגע, ולאחר שהוא מכבדו בכל מיני כינויים של גנאי הוא מסיים בכך שהוא קורא לבהמה יהודי.
לעתים קרובות הוקרבו חייו של יהודי כדי להציל מוסלמי, כמו שאירע במקרה הבא. – חייל תורכי אחד, שהוצרך להחליף קצת מעות, קיבל מן הציירפי(או החלפן), שמוסלמי היה, כמה מטבעות תורכיות הקרויות עדליות, לפי שער של ששה־עשר פיאסטר כל אחת. בהן ביקש לשלם לחנווני אחד בעד סחורה כלשהי; אך הלז סירב לתת לו למעלה מחמישה־עשר פיאסטר לעדליֶה ואמר לו כי, ימים רבים קודם־־לכן, פקד הבאשא שאין לחשב עוד מטבע זו לפי שער של ששה עשר. נטל החייל את העדליות וחזר אצל הציירפי ודרש תוספת פיאסטר אחד על כל אחת; כיון שסירב הלז הלך להתלונן לפני הבאשא עצמו, שבגודל זעמו על כי מתעלמים מפקודותיו שלח לקרוא לציירפי. אדם זה הודה כי עבר עבירה אך ניסה להמתיקה בטענה שכמעט כל חלפן בעיר נוהג כך, וכי בעבר קיבל עדליות לפי אותו השער. אולם הבאשא, שלא האמין לו, או שראה צירך לתת דוגמה לרבים, נתן אות בידו להתיז את ראשו של העבריין. התורגמן של בית הדין, שנכמרו רחמיו על האומלל, הפציר בבאשא שיחוס על חייו. ״האיש הזה״, אמר, ״לא עשה אלא מה שעושים כל החלפנים שבעיר: אני עצמי, אך תמול, קיבלתי עדליות לפי אותו השער״. ׳ממי״ נזעק הבאשא. ״מיהודי אחד״, השיב התורגמן, ״שעמו אני עומד זה שנים רבות בקשרי מסחר״. הובא היהודי ונדון לתלייה, ואילו המוסלמי ניחן. התורגמן, בעגמת־נפשו כי רבה, הפיל תחינתו למען יישאר היהודי המסכן בחיים, אבל הבאשא כלה־ונחרצה היתה מעמו: יש לתת דוגמה ומופת, ומוטב לקפד את חייו של יהודי מאשר את חייו של מוסלמי שחטאו גדול יותר. ראיתי את העלוב תלוי בחלון של מזרקה ציבורית שהיא חלק של מסגד ברחובה הראשי של העיר. ״מפתיע הדבר שמוסלמים יתלו יהודי ליד חלון של מסגד, בשעה שהוא נחשב בעיניהם יצור טמא עד כדי כך שדמו מטמא את החרב. לכן לעולם אין מתיזים ראשו של יהודי במצרים
העבירו קצה אחד של החבל מעל לסורגים העליונים של חלון הסבכה והרימו אותו : ולפי שתלוי היה סמוך אל החלון יכול היה, במידת מה, להישען ברגליו על הסורגים הנמוכים, וכך נתמשך סבלו עד להחריד. קרובי משפחתו ביקשו לשלם סכומי־כסף גדולים בעד חנינתו אך לא עלה בידם אלא להפוך את פניו לעבר החלון לבל יראוהו עוברים־ושבים. הוא היה אדם מכובד מאד על כל יודעיו(להוציא, כמובן, את המוסלמים) ומשפחתו נשארה בדחקות גדולה, אך התורגמן, אשר בשוגג הסב את מותו, סייע בכלכלתה.