ארכיון חודשי: אוגוסט 2015


Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc

C'est une erreur d'admettre que les contes populaires sont sur­tout destinés aux enfants. Dans le passé — et, dans une mesure non-négligeable, même de nos jours — ils constituaient la litté­rature d'adultes; et quoique la plupart des contes réunis dans ce volume puissent être classés dans la catégorie de la littérature pour enfants, ils sont, en fait, racontés à des adultes, par des adultes.

Si on avait enregistré ces histoires sur magnétophone, dans la langue du narrateur exactement comme elles sont racontées, on s'apercevrait qu'elles constituent une littérature populaire fort évoluée et qu'elles sont présentées sous une forme hautement sa­tisfaisante des points de vue style et langue. La langue du narra­teur est profondément influencée par la tradition, vieille de nom­breux siècles, de l'art de conter des histoires, qui aime employer des métaphores et des tournures de langue imagées. Le style qui lui est particulier, trahit une tradition fort évoluée qui n'a jamais été interrompue. Les rares enregistrements directs de contes ra­contés par des immigrants dans leur langue maternelle, trahis­sent l'originalité de cette littérature. Malheureusement, dans la plupart des cas, les hommes chargés d'enregistrer les textes, ne connaissaient pas la langue parlée par les narrateurs. Les narra­teurs ont essayé d'élargir leur public en s'exprimant en hébreu, mais dans cette langue, qu'ils ne connaissent qu'insuffisamment, leurs histoires perdent beaucoup de leur brillant et de leur beauté linguistique.

Nous nous sommes parfois permis de corriger la langue des textes enregistrés, mais ces corrections se réduisent au strict mi­nimum et nous n'avons touché aux textes que lorsque des consi­dérations de style nous y ont obligés. Nous nous sommes efforcés de maintenir, dans la traduction, l'esprit de l'original. Bien entendu, nous nous sommes abstenus "d’embellir" les contes et nous n'a­vons pas essayé d'enrichir la langue; par contre, nous avons donné la préférence aux contes racontés dans une langue claire et sou­ple malgré la pauvreté du vocabulaire. Nous espérons que si un jour, l'art de raconter des histoires s'implante en Israël, les narra­teurs hébreux développeront un style à eux, digne du conte popu­laire hébraïque.

En préparant ces contes pour leur publication et en les tradui­sant en français, nous ne leur avons fait subir aucun changement de leur contenu. Ils furent racontés en judéo-arabe et en judéo- espagnol, qui sont les langues maternelles des Juifs du Maroc. La version française permet donc aux lecteurs de se documenter à fond sur les sujets traités, malgré le fait que les contes aient perdu, dans la traduction, une partie de leur originalité et de leur fraîcheur. Le nombre relativement petit de contes réunis dans ce volume (les Archives Israéliennes du Conte Populaire ont re­cueilli 340 contes et légendes marocains destinés à une popu­lation juive de 350.000 âmes) ne nous autorise pas à porter un jugement définitif sur ces populations, mais nous avons la possi­bilité d'analyser ces textes et d'en tirer certaines conclusions.

Quels sujets les Juifs du Maroc aiment-ils traiter dans leur littérature folklorique? En lisant ces contes, nous constatons que les narrateurs tout comme leur public, avaient partiellement adopté le style de vie d'un autre peuple qui pratiquait aussi une religion différente. C'est pour cette raison que les relations avec le milieu non-juif occupent une large place dans cette littérature. Dans la plupart des cas, ces relations étaient tendues et marquées par des conflits; le tiers, environ, des histoires publiées dans ce livre reflè­tent cette situation. Comme dans le Livre d'Esther, nous retrou­vons le conflit entre deux courtisans — un Juif honnête et intègre, et un Musulman fourbe et pervers — au service d'un roi juste et généreux (Nos. 20, 46, 47, 49, 50, 57, 62, 68). Le Juif, qui oc­cupe une position élevée — il est ministre ou rabbin de la com­munauté — est souvent obligé, par son rival mal intentionné, de réaliser une tâche difficile, de résoudre un problème ou de payer une somme exorbitante sous forme de taxe. Dans la plupart des cas, le Juif est placé devant l'alternative de réaliser la tâche, de résoudre le problème, de payer la somme demandée, ou d'être exécuté, tout comme les membres de sa communauté. Parfois, la punition infligée consiste à expulser tous les Juifs. Mais le Juif réussit toujours à se tirer d'affaire et à éliminer la menace qui pesait sur la communauté. Les victoires remportées par les Juifs sont de natures différentes. Parfois elles sont dues à des formules magiques obtenues avec l'aide des sciences dont traite la Kabala Nos. 2, 40). Ceci explique la responsabilité qui pèse sur les rab­bins célèbres, censés être des maîtres des sciences occultes et jouir de la faveur du Tout-Puissant dans leurs efforts de protéger leur peuple et leurs frères No. 58).

Sur le plan individuel, cette tension intercommunale et inter­religieuse peut prendre la forme d'un conflit entre Juif et non- Juif. Si le premier est un sage et un érudit, la punition du non- Juif s'opérera par des voies miraculeuses (Nos. 4, 5, 6, 36, 37, 38, 59). Si le Juif, par contre, est un homme simple et le non-Juif, un homme puissant et prospère, nous assistons au triomphe de la justice: l'assassinat du Juif est découvert et l'assassin non-juif, est sévèrement puni (No. 21).

Un dénouement moins dramatique, qui n'entre pas dans les sphères surnaturelles et qui, parfois, s'approche de l'humour, est le triomphe du Juif intelligent sur son adversaire aux ressources intellectuelles limitées. Ces luttes où triomphe l'intelligence, peu­vent aussi opposer deux courtisans, l'un à l'autre (Nos. 23, 35, 64). Il convient de noter que dans ces histoires, l'intelligence du Juif se manifeste souvent par sa capacité de tromper l'adversaire et de hâter la perte de celui-ci par l’emploi de moyens pas tout à fait honnêtes, mais le public applaudit à ses prouesses puisqu'elles hâtent la perte d'un mauvais garnement (No. 11).

L'histoire du partage du monde entre Moïse et Mohammed nous présente un aspect tout à fait particulier de la tension inter­communale (No. 65). La base ethnologique de cette histoire est la question: pourquoi les adhérents de Mohammed sont-ils si nombreux, alors que ceux de Moïse ne constituent qu'une poi­gnée? Dans ce conte, la question de l'origine des lois concernant la Kachrouth (prescriptions alimentaires rituelles des Juifs) est également traitée. Il met en relief la perspicacité juive, qui trouve son expression dans les réponses du rabbin aux questions du re­présentant de l'Islam

Les éléments surnaturels ne dominent pas seulement dans les histoires traitant de la tension intercommunale. Nous les retrou­vons dans les contes qui mettent en relief la supériorité du saint et la sainteté de Dieu, ou nous font assister à la punition de ceux qui ne respectent pas la religion ou ceux qui la représentent, même si ces derniers ne sont pas juifs (Nos. 33, 41). Dans les histoires où interviennent les éléments surnaturels, et qui soulignent une particularité historique, (par l'intermédiaire des personnalités qui y jouent un rôle), ou géographique (en décrivant la scène où se déroule l'action), l'élément religieux prévaut. Elles servent à met­tre en évidence la réalité de la présence divine. Le mécréant est puni et l'homme juste qui marche dans les sentiers de l'Eternel est récompensé (Nos. 18, 42)

Dans les légendes dont les héros sont des sages locaux (Rabbi David Elbaz, No. 61; Rabbi Elicha Ben-Yaïch, No. 50; Rabbi Hayim Ben-Attar, Nos. 27-30, 32, 33; Rabbi Y. Ben-Attar, No. 41 ; Rabbi Eliezer Davila, No. 41 ; Rabbi Hanina Yaguel, No. 31 ; Rab­bi Hayim Pinto, Nos. 5, 37-39; Rabbi Salomon Tamsouth, No. 21), dans celles où il est question de héros nationaux (Moise, Nos. 49, 54, 65; le roi Salomon, Nos. 14, 44, 71; Elie, 34, 57) ou de sages Juifs du Moyen-Age (Maïmonide, Nos. 58, 68; Rabbi Abraham Ben-Ezra, No. 58), l'élément surnaturel est toujours présent et, dans la majorité des cas, même dominant. La plupart des rabbins font preuve de force de caractère et de fermeté dans leurs rela­tions à l'intérieur de leur communauté et avec les représentants du monde extérieur; ils possèdent aussi la capacité d'éliminer les dangers de toute nature qui menacent les membres de la commu- nauté (Nos. 5, 37, 38, 50) Cette capacité, ils la gardent même après leur mort (Nos. 4, 6) Ils ont également le pouvoir de punir les ennemis d'Israël (Nos. 16, 39)

L'élément surnaturel, qui caractérise les légendes des Juifs du Maroc, nous le retrouvons dans les histoires de toute cette région. Dans les histoires non-juives également, l'intrigue se situe au-delà du temps et de l'espace et le héros n'est pas toujours clairement défini. C'est un monde peuplé de créatures surnaturelles, esprits cl génies, qui régnent sur les éléments de la nature, influencent la vie des hommes (Nos. 1, 15, 17, 18, 25, 67)

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

חנניה דהן

276 יתקאדא אל־מאל ול־בנין,

וויבקא סוואד א־סעד פ־סריר.

החן ייעלם, הכסף ייגמר,

והכיעור במיטה יישאר.

אל תקה אשה להון או ליופי, כי ילך ההון וישאר הדופי ( מספר השעשועים)

דמי ירושה ונדוניה אין להם קיום. (ישראל הורביץ)

נדוניה שמנה נגמרת, ואשה ״קליפה נשארת.(פתגמים ומכתמים ח.רייכמן)

אל תקה אשה לעושר וליופי, כי שניהם ילכו ויישאר הדופי.(משל הקדמוני ב׳ מטי)

נשים בעלות נדוניה מביאות אסון לבעליהן.(פלאטום)

ענני שמים ואיפור האשה אינם נשארים זמן רב.!.) (75

התענוג הוא כבור הדבש, הדבש ילך לו וישאר הבור(שירת ישראל, מ.אבן עזרא)

נדוניה – בור מלא שומן, השומן נוזל והולך, והבור נשאר (פתגם אידי)

 

277 פ־דלמא,כּל מרא-גמרא.

בחושן, כל אשה היא ירח.

בחושך, כל לילית היא כלילת יופי(יוחנן טברסקי)

 בלילה, כל החתולים אפורים,(זה לעומת זה ו 239)

בלילה אין מבחינים בין כלב לזאב. (שם)

בלילה גחלת יוקדת, ובבוקר אינה אלא תולעת. (פסקיקתא רבתי לגי)

 כל אשה יפה ומגרה, בשעה שמכבים את המנורה.(מיוחס).

 

278 אלי מא ז'א מעא אל־ערוסא,

מא יז׳י מן דאר בוהא.

מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה.

מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה

 

279 אלי חב א־צדאק, חב א־לסאק.

הרוצה מוהר עבור בתו, רוצה תובע נגדו.

המגדיל לתבוע נדוניה, אין לבו לחתונה. (פניני ספרד

 

280 אלי עטא בנתר, יבתתהא.

 הנותן בתו, יבסס אותה.

יהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. (ירושלמי, כתובות פד׳)

 

281 א־עטיני בנתךּ, ו־עטיני קימתהא קמח.

תן לי בתך, ותן משקלה, קמח.

הנותן פיות יתן גם פת. (יוחנן טברסקי)

 אם תשא אתי המשא, אשאנו, ואם לא -לא אשאנו.(בבא קמא צב')

דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת-חנניה דהן

עין רואה

דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת

רב העיר שלנו (סאלי) ושמו הרב אפרים חסן, היה גם בעל נכסים. מלבד מה שהיה לו ברובע היהודי, הוא גם בנה כמה חנויות להשכרה מחוץ לחומות ה״מללאח״. אחת מהן הושכרה ליהודי, שפתח בה מספרה, ושמו אליהו ועקנין. בכל חודש בעל המספרה שילם לרב את דמי שכירות החנות, באיחור של כמה ימים. הרב בא אליו ותבע ממנולשלם דמי השכירות בכל ראש חודש בדיוק ללא כל עיכוב. פעם חל ראש חודש

בשבת. בעל החנות הכין בכיסו דמי השכירות וחיכה לרב עד שיצא מבית הכנסת, בערב שבת. עקב באגודל, היהודי הלך בחשאי מאחורי הרב. בהיכנס הרב לביתו, התחיל בקבלת שבת ״שלום עליכם מלאכי השלום…. וכוי.

היהודי נכנם לביתו של הרב, בירך אותו בברכת ״שבת שלום״. הרב בהפתעה שואל אותו ״מה באת אלי באופן דחוף בליל שבת״. עונה לו: ״היום ראש חודש, ולפי בקשתך שלא לעכב אפילו ביום אחד את תשלום דמי השכירות של החנות, הנה הכסף״. הניח אותו על שולחן השבת של הרב ויצא. הרב נשאר במבוכה ולא ידע מה לעשות בכסף זה שהונח על שולחנו בליל שבת. לא היה עם מי לדבר, כי היהודי עזב כבר את ביתו של הרב. בלית ברירה, כדי לא לגעת בכסף, כיסה הרב את הכסף במפית שולחן, שם עליו צלחת עד למוצאי שבת.

ביום ראשון בא אליו הרב ואומר לו ״איזו עבירה חמורה גרמת לי בליל שבת״. ״עשיתי כבקשתך, כבוד הרב, ושילמתי לך את שכר החנות בזמנו, ולא אמרת לי איך לנהוג אם ראש חודש יחול בשבת או ביום חג״, הרב ענה לו: ״מותר לך מהיום והלאה לעכב התשלום לכמה ימים״.

היהודי ידע שאפילו סתם שומר מצוות לא יקבל כסף ביום שבת, אלא רצה ללמד לקח את הרב, שלא יהיה קפדן כל-כך לגבי תשלום דמי השכירות.

מות הכלב במקום תרומה לשד"ר מארץ ישראל

בעירנו סאלי היה רב וחסיד גדול, ושמו ר׳ רפאל ביבאס ממשפחת רבנים גדולה, הקבורה בחלקת מקום מיוחד בבית הקברות שלנו והנקראת ״ישיבת רבני ביבאס״. הרב הנ״ל עלה לא״י והשתקע בטבריה, שם הקים תלמוד תורה גדול, ששמו הלך לפניו בכמה ארצות. מדי פעם היה בא למרוקו ולארצות אחרות לאסוף תרומות ונדבות לתלמוד תורה שלו שבטבריה. בבואו לאסוף נדבות, היה מזמין אליו לשיחה איש איש, מדבר על לבו וקובע אתו סכום הנדבה אפילו בתשלומים. הוא הקים בעירנו קופה מיוחדת לתרומות אלה, שבראשה עמד אדם מכובד, בן אחותו, ושמו יוסף אבן צור. פעם אחת הזמין אליו אדם בעל אטליז (לא כשר) בשוק המרכזי של השוק האירופאי בעיר רבאט השכנה, והוא בן עירנו. דיבר איתו על התרומה ולא הגיעו להסכמה על הסכום שהרב דרש ממנו. תוך כדי הוויכוח ביניהם הרב אמר לו ״שמעתי שבין יתר הנכסים שלך, יש לך כלב גזעי ונדיר ששוויו עולה בהרבה על סכום התרומה שאתה מציע לי״. שניהם נפרדו מבלי שבעל האטליז יסכים לסכום התרומה שהרב קבע לו.

למחרת היום, באופן פתאומי, הכלב לקה במחלה מסויימת, התפגר ומת.

בעל הכלב האמין שיד הרב היתה בדבר, ומפחד אסון אחר שיכול לקרות לו, חזר לרב ונתן בידו את מלוא התרומה שהרב ביקש. הכלב מת והתרומה שולמה במלואה. בענין הרב הנ״ל אני חייב להביא כאן סיפור אישי הקשור אליו.

בהיותי עוד צעיר לימים, נהגתי לקרוא בל בוקר בפני קהל המתפללים. מראשית התפילה עד לעליית החזן לתפילת היוצר. קריאתי היתה ברורה ומסודרת מילה במילה. יום אחד הרב ביבאם בא להתפלל בבית הכנסת שלנו. בתום התפילה, שהיה מדקדק בה הרבה, ביקש להביא לפניו את אותו נער (אני) שסידר את התפילה. הופעתי בפניו, נשקתי את ידיו והוא אמר לי: ״בכל יום תשב על ידי, ותסדר התפילה כפי ששמעתי מפיך, וכל יום אשלם לך ריאל אחד״. מה ראה בי, אינני יודע. וכך בכל יום סידרתי התפילה בפניו מילה במילה. וגם הציע לי לא לבוא לבית הכנסת במכנסיים קצרים, ולא לגלות את בלורית שערי, אלא לכסות את כל הראש במגבעת שהייתי חובש.

באותה שנה היה יוסף אחי חתן מסיים ביום שמחת תורה. ערך סעודה גדולה, אליה הזמין גם את הרב ביבאס. דרכו של הרב היתה שלא לאכול שום דבר, מלבד ביצה אחת של תרנגולת שגדלה בבית אחותו. באותה סעודה ביקש ממני ללכת לאחותו, להביא לו את הביצה שהטילה התרנגולת, כשהיא שלוקה ומבושלת. הוא היה חסיד מופלג.

בהיות הרב בעירנו ניצל הזדמנות לקרוא ביום שבת אחר הצהריים אסיפת נשים. בהרצאתו בפניהן דיבר על שני נושאים: א. לאסור על כל הנשים ללבוש שמלה בשרוולים קצרים ומחשוף. ב. שמהיום והלאה לא ישתו תה עם נענע טרי, מחמת תולעים, אלא ישימו הנענע כמה ימים בשמש, עד שיתייבש וימותו התולעים. וכל מי שלא תשמע בקולו, תהיה מוחרמת ומנודה.

האמת היא, שעל אף אזהרתו של הרב רבים המשיכו להכין תה בנענע לא מיובש. ״דברי חכמים (לא תמיד) בנחת נשמעים״.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל

צפרו עלייה 1921

אם על פי המראה החיצוני הישוו בני עדות המזרח לערבים תושבי הארץ הרי שגם בתכונות אשר יוחסו להם לא נפקד מקומם של " תכונות מזרחיות " הדמיון המזרחי נתפש כתכונה חשובה, ושלילית, אשר משפיעה על קשר העולים עם סביבתה ועם המוסדות……

ידיעותיהם על המצב הנכון בארץ שטחיות הן ולעתים קרובות, הדמיון ממלא את מקום המציאות…נמסרו ידיעות מתובלות בפנטזיות….וגם…. האשכנזים מתייחסים להמון המזרחי שהדמיון שלו מפותח מאוד וגם גם בלעדי כך, והגוזמא מונחת בטבעאו….

יחסם של בני עדות המזרחי ל " כבוד " היה מנוגד לתורת החלוצית שהתשתה באותה עת . וירוס זה גם הוא פגע בתדמיתם של המזרחים, וכך כותב ד.קמחי בעקבות פרשה של כינוס אסיפת הנבחרים : " ספרדים הם נעלבים מכל ספק ספיקא של דיבור, הנפנה לדידם, הם נעלבים. מובן מאליו, שאין בזה כלל מן הסימן להכרת ערך עצמי, וכאן הצער הגדול ביותר: הם עומדים יותר מדי על המשמר של כבודם, ומעליבים משום כך רק את עצמם, חסרה הבגרות, הבגרות הציבורית, הם עדיין תינוקות לכל תנועה…

אולם אותו ד.קמחי  רואה במאמרו תכונה נוספת הנתפשץ דווקר באותה תקופה כתכונה חיובית, וזאת בניגוד לקופות מאוחרות יותר, תכונה זו היא תמימותם ויושרם של העולים, וכך ממשיך וכותב קמחי :

" הספרדים – אנחנו מכירים אתכם ואת ערככם ! מן התמימות שלכם שהיא אולי המומנט היותר בן ערך בשבילנו בכל ישותכם אפשר יהיה ליצור דבר מה בקרב הימים…..

תכונה אחת החוזרת ומודגשת במסמכים וכתבים רבים, היא פשטותם והסתפקותם במועט של העולים…אין דרישות גדולות, הסתפקות במועט…האלמנט הפשוט הזה בדרישותיו הקטנות ובהסתפקותו במועט…ובעתונים …מצא בו הרבה מן החיוב.. הסבלנות, ההסתפקות במועט, הרצון הכביר להשתקע בארץ ישראל וכו…..

וגם…שרב היום וקרח הלילה חדלו להטיל אימה על הפועל היהודי בן המזרח ועל פת לחם ונזיד עדשים הוא מוכן לעבוד מבוקר ועד ערב..והללו הרי אין להם אותן תביעות שיש להודי הפועל המערבי…..

למרות הסבלנו, הפשטות וההסתפקות במועט הרי שהמצב הקשה בתעסוקה ובדיור משפיע לרעה על התנהגותם ואופיים של העולים מארצות המזרח ותורם לדימוים השלילי בעיני היישוב האשכנזי, וכך כותב ליבוביץ….
" בימים כתיקונם היה מסדר בנקל ומסתגל במהרה גם להתנאים החדשים, אבל במצב שיננו נמצאים, בימי חוסר עבודה כששאלת הדירות מטרידה, נהיו לטרחנים….ועוד מספר ליבוביץ במסמך : " עוד חרותים בזכרוננו העבודה של ערב חד הפסח השתא והנה בין אלו הנפשות שקיבלו על ידינו מצות לחג היו כשבעים נפש אשכנזים (דגש במקור )והנותרים שייכים לעדות המזרחיות…ובשום אופן אין לומר שהעולים האשכנזים נמצאים במצב חומרי יותר טוב ואולי להיפך……

ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal

ברית 32 - 1

Dr Sonia Sarah LIPSYC

Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge

ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal

J’emprunte l'idée de relater le parcours de ALEPH en me référant aux cinq livres de la Torah et au beau roman, « Le second rouleau » d'Abraham Moses Klein (1909-1972), l'un des auteurs (juifs) anglophone, québécois et montréalais, le plus important de la littérature canadienne

LEVITIQUE

ALEPH, qu'est ce que c'est ? Un centre d'études juives francophone indépendant de toute congrégation. Un centre où l'étude des textes est centrale mais qui est pluridisciplinaire et culturel. Un centre pluriel puisque même si les maîtres en études juives sont principalement orthodoxes, les trois autres courants du Judaïsme (libéral, « conservative » et reconstructioniste) peuvent y être représentés lors de panels voire de cours. Les intervenants sont des penseurs, des professeurs d'université, des rabbins, des experts, des écrivains et des artistes. Le public de ALEPH est mixte, femmes et hommes qui étudient ensemble. Même s'il s'adresse en priorité aux Juifs, le centre est ouvert à tout un chacun qui souhaite découvrir le Judaïsme. Enfin ALEPH est dirigé par une femme

Et chaque aspect de cette présentation révèle d'un challenge

Montrer qu'il était possible d'étudier indépendamment d'une synagogue. La dissociation peut sembler évidente car il existe des centres d'études juives indépendants de par le monde comme par exemple le Collège des Etudes Juives dirigé par Shmuel Trigano au sein de l'Alliance Israélite Universelle mais elle ne l'était pas ici pour la majorité de la communauté. Le savoir était toujours transmis dans les synagogues. L'existence de ALEPH permet de satisfaire l'aspiration intellectuelle et spirituelle des uns et des autres sans pour autant les « assujettir » à une démarche religieuse ou la subordonner à un courant ou une sensibilité du Judaïsme. Cette indépendance est aussi respectueuse des choix personnels et privés de tout un chacun

Enoncer la centralité de l'étude puisque des cours sont régulièrement dispensés au sein du Beth Hamidrach de ALEPH (étude des Psaumes, des Rouleaux de Ruth ou d,Esther, Initiation à la Michna Berachot, à l'étude talmudique, au Zohar, etc.) mais comme nous venons de le relever ALEPH ne se présente pas comme un centre d'études religieuses. Sa vocation majeure est de permettre l'accès des textes à toutes et à tous mais non point d'interférer dans la démarche religieuse des membres du public. Cet accès sans discrimination rassemble des femmes et des hommes qui étudient ensemble ainsi que des pratiquants ou des agnostiques

Favoriser la mixité, hommes et femmes, à un moment où l'intégrisme touche aussi bien le Judaïsme que les autres

traditions. Notre conviction est que la connaissance ne doit pas être le privilège d'un sexe. De plus, l'étude mixte permet un partage et un dialogue tout à fait précieux parfois inédit

Proposer une pluridisciplinarité qui autorise une compréhension plus complète du fait ou de la pensée juive. Elle ancre la connaissance des textes dans la mouvance de l'histoire, ses initiatives, ses conflits, son évolution. Cette approche permet de réduire la part fantasmatique d'un Judaïsme rêvé alors que ce dernier charrie toute une histoire. Ainsi pour la journée thématique consacrée à « Qui est Juif ? », nous avons proposé aussi bien une étude sur textes, « Le Judaïsme est-il prosélyte ? » avec le rabbin Joseph (Spanish and Portuguese Congrégation) qu'une étude historico sociologique avec le professeur Ira Robinson de l'Université Concordia, « La controverse sur la définition de la judéité : historique et problématiques contemporaines » qu'une lecture de textes, tirés de l'ouvrage « Qu'est-ce qu'être Juif ? 50 sages répondent à Ben Gourion (1958)

Accueillir un pluralisme soutenu par le postulat qu'il y a une légitimité propre à chaque courant du Judaïsme et qu'il est plus important de rassembler que d'exclure… Plus important de connaître l'autre que de le mépriser pour sa différence

II y avait également « Etre juif est-ce se définir par rapport à une religion ? À un peuple ? À une terre ? » Étude sur textes de Jo Gabay, enseignant. « Le statut du non-juif au regard des lois de Noé », étude sur textes du rabbin Mendel Raskin, directeur du Beth Habad de Côte St Luc et une table ronde : « Conversions et mariages mixtes : quel est l'accueil des communautés juives ? », débat avec Ruth Najman (agente de ressources à Ometz), Yolande Martel (éditrice, membre de la Congrégation Dorshei Emet), Moise Ohana (rabbin de la Congrégation Or Hahayim), Léon Ouaknine (essayiste) et Andres Spokoiny (directeur général de la Fédération CJA)

Faire cohabiter des générations autour de l'étude et de la transmission. ALEPH est un lieu trans générationnel car même si la moyenne d'âge se situe autour de la tranche 45-50 ans, il y a des jeunes de moins de trente ans qui y viennent, comme des aînés de plus de 65 ans

Faire exister un centre qui ne soit pas seulement un lieu d'écoute où la connaissance serait accueillie de façon « passive » mais aussi un lieu de pensée et de dialogue. Et il apparaît que Aleph n'est pas seulement un espace d'apprentissage mais aussi un lieu où l'on pense et échange

Accepter que dans ce monde généralement très masculin de la pensée juive, une femme soit à la tête d'un tel institut. On pourrait croire de nos jours le défi mineur, ce serait faire fi des préjugés encore tenaces, c'est pourquoi si ma nomination a été très bien acceptée dans l'ensemble, elle a été, pour certains, source d'étonnement et source de rejet, heureusement que pour une minorité

Toucher tout le monde et notamment les non affiliés car le message essentiel de ALEPH est de rappeler que la connaissance juive appartient à tout un chacun du peuple juif. Fidèle à ce que le philosophe Emmanuel Levinas décrivait lorsqu'il écrivait dans l'un de ses ouvrages cet enseignement cardinal : « la voix de la Révélation précisément en tant qu'infléchie par l'oreille de chacun serait nécessaire au Tout de la vérité (…) comme si chaque personne par son unicité assurait la révélation d'un aspect unique de la vérité et que certains de ses côtés ne se seraient jamais révélés si certaines personnes avaient manqué dans l'humanité 

Inscrire ALEPH dans la communauté mais également dans la cité francophone de Montréal. Croire, en effet, qu'un centre d'études juives contemporaines ouvert, œuvre au mieux vivre ensemble dans cette métropole québécoise.

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא במסורת משפחתית

פעמים 132

גרסאות מקבילות

הידיעה ב׳ספר הפשיטות׳ עשירה בפרטים, הן על עצמאא ועמיר והן על מהלך ההתנקשות. אולם יש שוני רב בפרטים אלה בינה לבין מקורות אחרים שסיפרו על התנקשות זו.

במספר מקורות נאמר שעמיר בן אמיה הרג את אחותו ללא ציון שמה. עמיר בן אמיה אינו אלא עמיר בן עדי, שכן חלק משושלת היוחסין של עמיר בן עדי נשמט: שמו המלא היה עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה אלח׳טמי. סופר מפי עמיר בן אמיה שהייתה לו אחות שקיללה את הנביא, ושהייתה עובדת אלילים(משרכה). יום אחד הוא הרג אותה בחרב, ובתגובה על הרצח זעקו בניה בכאב. עמיר, אשר חשש שבניה ירצחו אדם חף מפשע, הלך אל הנביא וסיפר לו שהוא זה שהרג את אחותו. הנביא קרא לבניה, וכשהבין שהם סבורים שהאיש שהתנקש באמם איננו המתנקש האמתי, הוא סיפר להם שעמיר עשה זאת ואסר על נקמת דמה, והם קיבלו את פסיקתו. הגדרת הקרבה בין המתנקש לנרצחת על פי גרסה זו שונה מזו שבידיעה ב׳ספר הפשיטות'

פרט נוסף שאין עליו הסכמה הוא מוצאה של עצמאא. רוב המקורות ציינו שהיא הייתה מבנו אמיה בן זיד, אך בחלקם נאמר שהיא הייתה מבנו עמרו בן עוף. באלמדינה היו שתי קבוצות שבטיות בשם אמיה בן זיד. האחת הייתה שייכת לבנו עמרו בן עוף, והאחרת – לאוס אללה. סביר להניח שעצמאא הייתה שייכת לאוס אללה ולא לבנו עמרו בן עוף, וזאת מפני שקבוצה זו הייתה עוינת לנביא בתקופת קרב בדר, ומפני שחסאן בן ת׳אבת תקף את קבוצות אוס אללה בבתי השיר שלו בתגובה על בתי השיר של עצמאא. יתר על כן, בעלה של עצמאא היה שייך לבנו ח׳טמה מאוס אללה, וכך גם עמיר בן עדי.

ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם נאמר כי עצמאא הסיתה כנגד הנביא לאחר ההתנקשות באבו עפך. אולם לפי מקורות אחרים ההתנקשות באבו עפך התרחשה לאחר ההתנקשות בעצמאא. ב׳ספר הפשיטות׳ יש רצף כרונולוגי בין קרב בדר לשתי ההתנקשויות. הידיעות על עצמאא ועל אבו עפך מופיעות אחרי קרב בדר, צוין מפורשות שההתנקשות בוצעה לאחר שהנביא שב מקרב זה, ואף נזכרו החודשים שבהם התבצעו שתי ההתנקשויות. לעומת זאת ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם הידיעות על אבו עפך ועל עצמאא מופיעות ללא כל אזכור של קרב בדר וללא תאריך. ייתכן שמפני שאין במקור זה התייחסות למועד המדויק של שתי ההתנקשויות, נוצר בלבול, וכך ההתנקשות באבו עפך הוקדמה להתנקשות בעצמאא.

מספר מקורות ציינו שעצמאא הייתה יהודייה, ואילו במקורות אחרים הוזכרה רק השתייכותה לבנו אמיה בן זיד. העובדה שעצמאא הייתה יהודייה אינה סותרת את השתייכותה לבנו אמיה בן זיד. גם אבו עפך היה יהודי והשתייך לבנו עמרו בן עוף, ויש מקורות אשר לא ציינו את יהדותו אלא רק את השתייכותו לבנו עמרו בן עוף. אף שיהדותם של עצמאא ושל אבו עפך לא הוזכרה במפורש בכל המקורות, לא מן הנמנע שמדובר בעובדה היסטורית אמתית לגבי שניהם.

קיימת אי בהירות גם באשר להשתתפותו של עמיר בקרב בדר. באחת הגרסאות סופר כי הוא נשבע שיהרוג את עצמאא כאשר יגיע לאלמדינה, ולאחר מכן נאמר שהיה יחד עם המוסלמים בקרב בדר. קיימות גם ידיעות שלפיהן הוא השתתף גם בקרב אחד, ולפי אחת מהן השתתף בקרב זה עם שלושה אנשים נוספים מבנו ח׳טמה. מאחר שעמיר היה עיוור או לכל הפחות כבד ראייה, לא סביר שהוא השתתף בשני קרבות אלה.

הבדל נוסף בין הגרסאות הוא בשמו של עמיר. לפי אבן דריד (מת 321 להגירה 9331 לסה״נ]), שמו של המתנקש לא היה עמיר אלא גשמיר. גשמיר הוא שם נדיר מאוד, ואבן דריד הוא היחיד שכינה אותו כך. אף על פי שמדובר ב׳נוסח הקשה׳ ולכאורה יש לקבלו, לדעתי מדובר בשיבוש כתיב של השם עמיר ותו לא, כפי שציינו מספר מקורות. מקורות נוספים שיבשו את שמו של עמיר וכינו אותו עביד הקורא, כלומר קורא הקראן, איש מבנו ח׳טמה מהאנצאר, ואחרים כינו אותו חמיר בן עדי

הפעילות הכלכלית.-הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

 

צו גירוש ספרד - חלק מספר שלוש

צו גירוש ספרד – חלק מספר שלוש

הפעילות הכלכלית.

נתונים טבעיים ותנאים מדיניים ומשפטיים.

עיסוקיהם הכלכליים של היהודים באימפריה העותמאנית לאחר הגירוש הוכתבו והושפעו על יד כמה תהליכים וגורמי יסוד.

1 – בניגוד למצב בחצי האי האיברי בפרט ובאצות הנוצרים בכלל – בארצות האסלאם לא הייתה כל הגבלה על הפעילות הכלכלית של הדימי ( בן החסות ) והם היו חופשיים לעסוק בכל תחום שבו חפצו ולו היו מוכשרים.

ממילא מיגגון העיסוקים והתחומים היה גדול ונרחב בהרבה ממה שהיו מורגלים בו ערב הגירוש.

2 – באימפריה העותמאנית נאלצו בני המיעוטים הדתיים במרכזים ובפרובינציות להסתפק ביוזמות אישיות, בפעילות מסחרית, המלאכה ובחקלאות, בפעילות כלכלית הקשורה בגורמי השלטון או בייצוג זרים, אך לא יכלו לפתח תעשיות חקלאיות עצמאיות וגם לא יכלו להחזיק במונופולין על ענפי ייצור או שיווק.

את אלה האחרונים היה השלטון המרכזי מעניק למושלים המקומיים, לאנשי צבא או אנשי המדינה, תמורת שירותם בעבר או בהווה. לפרקים ניתנו אלה לבני משפחתו של הסולטאן או למקורביו. ממילא לא הייתה דריסת רגל בעניינים אלה ליהודים, אלא לפעמים כמסייעים או כמבצעים מטעם מקבלי הזכויות.

3 – האימפריה העותמאנית הייתה מדינה בלתי מפותחת מבחינה טכנולוגית ושמרנית מבחינה דתית וחברתית. חידושי המדע והטכנולוגיה אֵחרו להגיע למחוזותיה. ממילא התחרות בה עם ההֶשגים הטכנולוגיים והמדעיים הגדולים של המאות ה-16 וה-17, שנוצרו בארצות אירופה, הייתה בלתי אפשרית.

יהודים שעסקו בתחומים תעשייתיים התקשו לעמוד בתחרות עם תהליכי הייצור הזולים יותר באירופה ועם טיב התוצרת שיובאה משם.

4 – אירועים מדיניים וצבאיים. גילויה של אמריקה והסחר עימה ( כולל מתכות יקרות ), הסחר הימי הפורטוגלי והצרפתי עם הודו סין, ועוד – הסיטו את משקל הכובד של הפעילות הכלכלית מאגן הים התיכון אל היא האטלנטי ואל המזרח הרחוק.

האימפריה העותמאנית, שהתפשטותה נעצרה, נכנסה ברבע האחרון של המאה ה-16 לדריכה במקום – לסטגציה כלכלית, אינפלציה גוברת, מאבקים צבאיים יקרים שלפרקים נסתיימו במפלות ובעיות ביטחון פנים שהִקשו על הפעילות הכלכלית.

5 – משפר הקַפיטולציות, שהשתרש באימפריה במאה ה-16 ואשר עליו היו מיוסדות זכויות היתר של מעצמות אירופאיות, תחילה צרפת ואחר כך גם אנגליה, הולנד, ערי מדינה באיטליה ועוד, הֵצֵר את רגלי התושבים, אזרחי האימפריה.

על פי הסכמים בין המדינה העותמאנית ומדינות אלה, זכו נתיניהן ליתרונות כלכליים, בתחום המסים והמכסים, וחוקיים, לא היו כפופים לשיפוט העותמאני, וזכו להגנת הנציגים הדיפלומטיים דל ארצותיהם. במאה ה-17 לא הסתפקו הקונסולים הללו במתן הגנה לאזרחיהם, ובייצוג האינטרסים של מדינותיהם, אלא העניקו יותר ויותר מעמד של נתינות לאזרחי האימפריה, תמורת תשלומים ושירותים שונים.

גם יהודים זכו בהגנה כזאת, אך מספרם היה קטן ביחס לעומת הנוצרים היוונים תושבי הלֶבַנט והארמנים. ממילא מצאו יהודים רבים את עצמם במצב נחות וחסרי כושר תחרות לעומת הסוחרים והיזמים האירופאים, והסוחרים והיזמים המקומיים, שזכו להגנה האירופית.

6 – ליהודים היו כישורים בתחומי הכלכלה והמסחר, שהעניקו להם יתרון על פני מתחריהם בני הדתות הלאומים האחרים באימפריה. בין כישורים אלה יש למנות בראש וראשונה ידע נרחב בשפות אירופה, במקביל לידיעת הערבית וטורקית ובצירוף יכולת שימוש באמצעי אשראי וביטוח מפותחים.

הקבלה במרוקו-היכל הקודש

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי

המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו היכל הקודש 002נהר ות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:

המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהר ות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:

וכל אשד נהר י נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:

ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:

גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:

ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:

ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:

אשירה לי"י כי גמל עלי:

אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה.

ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:

אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.

 כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.

בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מה

ריו מרטין 1948- מואיז בן הרוש

  • אימא, אבל למה אנחנו נוסעים לישראל? למה אנחנו עוזבים את ביתנו?
  • מה, אתה רוצה לחיות עם ערבים כל החיים שלך?
  • אבל בבית שלי כן, זה הבית שלי,
  • גם שם הבית יהיה שלך,
  • אבל זה יהיה מפתח אחר,
  • בטח שזה יהיה מפתח אחר, לכל בית יש מפתח אחר, אבל זה יהיה בית שלך כמו הבית של תטואן,

־ זה לא יכול להיות, זה לא יהיה הבית בו נולדתי, או בו צחקתי פעם ראשונה או בו בכיתי פעם ראשונה, וזה יהיה מפתח אחר,

  • איזה מין שטויות אתה מדבר, אז יהיה מפתח אחר, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים מפתח אחר, מדינה אחרת, שבה הערבים לא יגידו לנו ליהוד, שבה איש לא יזרוק עליך אבנים בדרך מבית-הספר לבית,
  • את בטוחה שיהיה לנו בית שם, בית גדול,

גדול או קטן, בישראל נבנה את חיינו, נהיה יהודים, בישראל כל בית יהיה גדול מספיק לכולנו.

רֹיוֹ מַרְטִין 1948

תודה שלקחת אותי לים, הים היה רגוע, לא מזמן היה לוקח שעות להגיע לים הזה בחמורים, וגם היה לנו פחד גדול מזה בגלל הערבים שפחדנו שהם אורבים לנו בדרכים, עתה אנחנו גם מפחדים מן הנוצרים, נוּאָסְטְרוֹס אָרְמַנוֹס, מפחדים שינסו לשייך אותנו לרפובליקנים או לֵפְרַנְקֵיסְטִים, תשמע לי טוב, מימון, אתה אף פעם אל תגיד שאתה בעד צד זה או בעד צד אחר, אל תשכח, אל תזדהה אף פעם, אתה יהודי, תמיד תאמר להם שאתה לא מתעניין בפוליטיקה, שאתה רק עוסק במסחר, בשמן, בסוכר, בקמח, זה כל מה שאתה יודע, אתה לא מתייחס לשום שאלה, אני אפילו לא יודע מה דעתך ואני לא רוצה לדעת, אני זוכר שלפני שנתיים היית מקשיב לרדיו רוסיה, ושהיית צמחוני, אף פעם לא שמענו על זה בתטואן, שמענו על זה כשלא היה לנו כסף לבשר, שאז היינו אוכלים את העדשים, וחולמים על בשר, פעם בשנה, אבל בן-אדם עשיר שלא יאכל בשר… לא פלא שאמך השתגעה, שאביך לא יודע מה לעשות אתך, יש לך טיעונים לכל דבר, באמת היית צריך להיות עורך-דין, אבל מלחמת האזרחים המקוללת הזאת הרסה לך את הכול, מלחמות אזרחים הרי זה דבר מיותר, בסוף כל המדינות אותו דבר, רפובליקה או החנרליסימו, מה זה כל-כך משנה, אבל הים, הים היה רגוע ואהוב כל-כך, זה כמו נשיקה כזאת, כמו להתעטף בטלית של זהב, זה כמו חיבוק של אלוהים באמצע התפילה, כן אני יודע שאתה לא אוהב את זה, אבל אתה תחזור להיות דתי, גם אם פעם אחת לא צמת בכיפור, אתה תחזור לזה, ואם לא אתה אז בנך, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, זה כבר מתחיל להתהפך, אולי לא רק על ארבעה בנים דיברה תורה אלא גם על ארבעה אבות, כל הרעיונות האלה שנכנסו, כל מה שראיתי בברזיל, כל הנשים המולטיות, היפות כל-כך, ואני אומר לך מימון, אתה צריך כבר להתחתן, אתה בן עשרים וחמש שנה, בנה לך בית, אני התחתנתי בגיל שמונה-עשרה, וסבתך הייתה אז בת שלוש-עשרה, היום אומרים שהן ילדות, אז, בגיל שש־עשרה כבר החזיקו בית לבד עם שני ילדים, בלי כל העוזרות שיש לך, והיו להוריך, אלה היו נשים, לא ילדות, נשים חזקות, שבעה-שמונה ילדים, בגיל שלושים, אשת חיל, ואתה אומר לי שאתה רוצה ליהנות קודם, ליהנות ממה, ממה בדיוק, מן החופש, איזה חופש, אתה רוצה להתפרפר, לשגע את הוריך, להתמרד, נכון, מימון, טוב, אולי זה השם, כי בזמני להתמרד היה לנסוע לברזיל, אבל המרד שלך כואב להוריך, אתה בן יחיד, ואמך סבלה הרבה ולא ילדה ילד, והוריך מצפים ממך שתמשיך את שם המשפחה, בן זמרה, את זרע אביך, מה יהיה העולם בלי בן זמרה, מי יזמר, הים יזמר, הים שלנו תמיד יהיה הים הכי יפה מכל חופי הים התיכון, אני יודע מה אני אומר, כאן המים צלולים, כאן החול צלול, כאן במקום הזה השכינה מביטה מדי-פעם, היא יודעת שאנחנו כאן, אנחנו שבאנו מספרד, שבאנו מירושלים, ושנחזור לירושלים, ואל תצחק, אתה בעצמך תחזור לירושלים, אתה תראה בבניינה, זה נראה לך לא הגיוני אבל אני יודע דברים, ראיתי אותם במו עיניי, ראיתי את ירושלים, אבל אל תמהר, אין לך מה למהר, הזמן כולו שלנו, הזמן כולו עומד לצדנו, לצד משפחת בן זמרה, ככל שהדברים יתעכבו כך תדע שהם יגיעו.

שנהיה לראש ולא לזנב-פרי הדש-מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

ראש השנה

פרי הדש

בליל שני של ראש־השנה, נוהגים לטעום פרי חדש שביכר זה עתה ומעדיפים במקרה זה את הזית שהוא עדיין מר, מברכים עליו שהחיינו ואומרים:

״יהי רצון. . . שיהיו מזונותינו מרורים כזית הזה ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויין בידי בשר ודם: ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד״, אמן.

הרימון – פרי נוסף שרוב העם נוהג לטעום בליל השני של ראש השנה הוא הרימון, משום שמסורת עתיקה אומרת כי הרימון מכיל תרי״ג גרגירים, כמנין תרי׳׳ג מצוות, לפיכך מסמל הרימון את האדם מישראל והתלמוד מוסיף: ״אפילו ריקנים שבך מלאים כרימון (ברכות נז. עא)

שנהיה לראש ולא לזנב

מנהג לסיים את ״הסדר״ באכילת ראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו. אם לא נמצא ראש איל, לוקחים ראש כבש ובשעת הדחק, מסתפקים גם בראש תרנגול, אולם יהודי מרוקו לא יוותרו על ראש איל או לפחות ראש כבש וישלמו כל מחיר שיידרש מהם ובלבד שיזכו לברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״, לכן היו משפחות שהיו מתארגנות ביניהן וקונות במשותף כבש ומחלקות את ראש הכבש ביניהן כדי שלא יפסידו את המצווה.

ריאה – יש גם הנוהגים לאכול את הריאה בראש השנה ולפני אכילתה אומרים:

ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלינו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עינינו במאור תורתך, אמן.

אליה ־ לא קונים אליה בראש השנה מפני שהיא ״זנב כבשה״. אנו רוצים להיות דווקא לראש ולא לזנב.

ראשי־דגים – גם מקומו של הדג לא נעדר מעל השולחן בליל ראש השנה משום שמצווה לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ ועליו אומרים:

״יהי רצון שירבו זכיותינו כדגים״, אך יש הנמנעים מלאוכלם כמו המשפחות המיוחסות באלג׳יריה ולא מעלים אותם כלל על שולחנם, כי הדג נקרא גם ״דאג״ מלשון דאגה (נחמיה יג, מו). גם הגזר לא זוכה לעלות על שולחן ראש השנה, משום שהמילה גזר מזכירה גזרות. כ״כ יהודי מרוקו מחמירים ולא אוכלים בכלל חזרת, כי היא מביאה חרון־אף. גם האגוז לא אוכלים, משום דמוליד כיח וניע (לחה).

שומים – ״קדרת הירקות״ של יהודי תוניסיה מכילה גם את השום החריף אשר טובלים בקערות הדבש ואוכלים. על השום אומרים: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו, ברכה שאנו אומרים על התמר בדרך כלל.

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.-נר המערב

נר המערב

רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :

רבי שם טוב בן רבי אברהם שהובר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.

אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.

מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.

רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה  כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.

ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב " 

רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הקבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזהשל רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל.

מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כימ חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר שם עוד יסופר כי בשנת :

ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.

כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם ההגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.

השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.

על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.

רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך

רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.

ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.

רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….

ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.

הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום

קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.

ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית לידתה של עיירה.

נהוראי שיטרית

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

הקהילה נתברכה ברבנים ותלמידי־חכמים. את הכשרתם קבלו כולם בישיבת ״בית־אבוחצירה״ שבעיר תאפילאלת אשר הוקם עוד מתקופתו של הרב הגאון יעקב אבוחצירה. בין הרבנים בלטו הרב יעקב לוי המכונה באבא־ יגו, הרב מסעוד הלוי המכונה באבא־ענא, אחיו יעקב לוי המכונה באבא־יגו חזן, הרב מכלוף שטרית המכונה חזן ילו ובנו הצעיר, הרב יהודה. אולם, את עבודת־החזנות, חינוך־הילדים, שחיטה ובדיקה, עשה הרב דוד לחיאני המכונה באבא־דודו חזן אשר שימש בין השאר גם כמוהל. רב מוכשר זה היה גם דרשן מעולה והיה מנהיג רוחני ליהודי־העיירה. הוא חינך ולימד עשרות מילדי־הקהילה וסבלנותו כלפיהם לא ידעה גבול. עליו אמרו כולם שמילדים טפשים עשה תלמידי חכמים. הוא לימד בתוך בית־הכנסת כשכל החניכים יושבים על מחצלות או שטיחים בלויים ומחולקים לקבוצות.

בני קבוצת המתחילים, גילאי חמש ושש שנים, היו כל היום מחזיקים בידיהם לוחות־עץ ועליהם היו מודבקים דפי־נייר. מעל דפים אלה למדו הילדים הקטנים אותיות א׳ ב׳ בכתב יד גדול של המחנך עצמו, אשר כתב בדיו שחורה. קמח מעורבב במים ומורתח על האש שימש לו כדבק, ובו השתמש גם לכריכת ספרים קרועים ובלויים. קבוצת־ילדים אחרת בגיל הבר־מצווה, לימד הרב השקדן תפילות, פרשת־השבוע, תהילים ופרקי־אבות. התלמידים הגדולים המתקרבים לגיל החופה, היו לומדים גמרא, זוהר, רש״י, ותנ״ך.

כל הילדים והבחורים היו לבושים בעבאיות וחבשו לראשם כיפות־צמר שחורות וגדולות. הרב המחנך לימד אותם תוך כדי עבודה בכריכת־ספרים כשהוא עובר מקבוצה לקבוצה, מתקן לזה, מדריך אחר, גוער בשני ובנרדמים בועט קלות ברגלו. כאשר בא אליו יום אחד דוד לחיאני הגבוה, מייצר הסבון הטוב של העיירה, כדי לשאול על נכדיו יצחק ושמעון, ענה לו הרב: ״נכדיך קבלו ממני את כל מה שיש לי לתת והם חוזרים כעת על חומר שכבר למדו״. ״ומה הלאה״ ? הקשה דוד לחיאני על המחנך. ״הם צריכים להמשיך במקום אחר וחבל על כל יום שהם מוסיפים לשבת פה״, פסק באבא־דודו חזן. שמעון ויצחק הצעירים סיימו את לימודיהם, איפוא, וכל עוד לא נמצאה להם דרך אחרת להמשיך בלימודיהם, הלכו לעבוד בשדות־הסבא המסור. סיפורם של יצחק ושמעון עצוב. אביהם התייאש מחיי־העיירה וחיפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים, וכשלא מצא אותו, נדד לאלג׳יריה השכנה בלי לחוס על יצחק הקטן ושמעון שהיה עדיין בבטן אמו ״חניני״. הסבא דוד לקח אותם לביתו עם אמם וגידל אותם במסירות כבניו הוא, והם למעשה לא הכירו מעולם את אביהם מולידם וקראו לסבם ״אבא״. הסבא דוד העניק להם חום ואהבה בנוסף על תנאי־קיום טובים, ופינק אותם יותר מבנותיו שלו, אשר נולדו לו משלושת נשותיו. הסבא דוד ניסה להביא בנים לעולם וזאת עשה כשהוא מתגרש מזו ונושא אחרת. רק האישה השלישית, מרים, העניקה לו בך זקונים, משה, כשדוד היה כבר בן שמונים.

יום אחד החליט הרב באבא־דודו חזן לעזוב את העיירה גוראמה ולעבור לשרת את העיירה תאלסינט הנמצאת במרחק של שבעים קילומטר. השמועות סיפרו שהרב התאהב בבחורה צעירה ורצה לשאתה לאשה על פני אשתו הראשונה שבינתיים התעוורה. מנהיגי הקהילה ובראשם דודו ישועה הגדול, לא ראו בעיין יפה את מעשה הרב ואסרו עליו זאת. הם טענו שבחורה זו אינה הולמת איש חכם כמו הרב. אולם, הרב המאוהב נכנע ליצרו, ועל אף חוכמתו הגדולה, עזב את אשתו העיוורת ויצא את העיירה עם אהובתו. בעיירה תאלסינט קבלו אותו בשמחה ולא פשפשו במעשיו, ושם נשאר עד יום מותו. בגוראמה נשארו בנותיו ובנו ״ענא״, שאף הוא היה תלמיד חכם.

וויכוחים רבים היו בין יהודי־הקהילה על חינוך הילדים אחרי עזיבת הרב דודו חזן, אולם נמצא תמיד מי שהתנדב והמשיך לשאת בעול החינוך, בכדי להקנות תורה וחוכמת־ישראל לבני־האומה המפוזרת. למרבה הצער, לא לכולם נתאפשר ללמוד תורה מפי הרב דודו חזן וגם לא מרבנים מחנכים אחרים. כי רבים היו טרודים במאבק היומיומי על הקיום. לא לכולם היו עסקי־מסחר ולא כולם הרוויחו למחייתם בקלות. צרות רבות היו ועוני רב, וכל אלה לא פסחו על היהודים. רבים מהם טעמו טעם מר בחיים הקשים ועמלו קשות כל ימות־השבוע כדי להתרווח מעט ביום שבת. כך נותרו רבים ללא תורה, ועל אף שהיו משכימים קום לתפילת שחרית ומעריבים בתפילת ערבית, לא לקחו הם לידיהם סידור תפילה ונאלצו להסתפק בברכה קלה ובאמירת־אמן. למרבה הפלא, דווקא מעטים אלה שלא למדו כלל, היו אדוקים והקפידו לקיים על כל מה ששמעו מפי רבנים ואנשי־דת. וכך קרה שבאחד הימים, נתקל יוסף דהאן המכונה ״יסו רחמה״ בעיתון שבו ״היכיר״ את האות א. היה זה יום שני שבו מתקיים שוק העיירה, ואחרי שיסו רחמה שיפשף את עיניו שוב ושוב, נדמה לו שאינו טועה והעיתונים ששימשו אותו לאריזות מרכולתו, אינם אלא דפי־ספר תפילה כלשהו שנפל לידיו בטעות. יסו רחמה הזדרז לפתוח את כל אריזותיו ואחרי שאימץ את עיניו ״היכיר״ גם את האות הגדולה ל. אז החליט לאסוף את העיתונים ובתום היום ילך לברר מה פשר אותיות אלה על גבי עיתוני אריזה. לפנות ערב התרוקן השוק מההמון הרב שהיה בו ויסו רחמה ארז את שארית־מרכולתו שהייתה פרושה על שמיכה תחת כיפת־השמיים, ורץ אל בן אחיו יצחק הסנדלר. יצחק דרעי המכונה חאקי יחיה היה מתלמידיו הטובים של באבא־דודו חזן ועליו היטיל יסו רחמה לבדוק את עיתוניו. חאקי בחן בעיון רב את הכתוב ולא הבין אף מילה אחת.

״הכל כתוב כאן בלשון הקודש אך השפה לא מובנת״ אמר חאקי דרעי לדודו, יסו רחמה. ללב חאקי דרעי התגנב חשש שמא קיימת עוד אומה המשתמשת באותיות לשון הקודש ועל כך לא ידוע ליהודים. או שמא, היהודים בעצמם המציאו שפה אחרת בגלותם במקום לשון הקודש, כפי שיהודי מרוקו משתמשים בכתב רש״י לניהול עסקיהם בשפה הערבית. גם מכתבים, איגרות ושטרות חוב נכתבים בכתב רש״י כאשר השפה היא ערבית עממית של מרוקו. פרשת העיתונים בלשון הקודש העסיקה את יהודי העיירה ושימשה זמן רב מקור לניחושים וויכוחים ביניהם. מישהו דאג לשמור על העיתונים במקום ״קדוש״ שבו שמורים ספרים ישנים ובלתי שמישים. אך התעלומה של עיתונים אלה נותרה ללא פיתרון עד שיום אחד היגיע לעיירה ״כולל״ מירושלים. הכולל מעדת אשכנז הגיע למטרת־איסוף־כספים לישיבות. בעיירה לא נמצא איש שהיה מסוגל לדבר איתו, פרט לרב באבא ענא. הכולל הרב דיבר עברית שוטפת ואילו באבא ענא הרבה בשאלות כדי להבין את דבריו, ולבסוף נוצרה ביניהם הבנה. כשהתחילו לחייך אחד אל השני, הכל הבינו שהרב מבין את הכולל. באבא ענא תירגם לערבית את דברי־הכולל וסיפר להם מעט על מצב ירושלים החרבה, על חברון ועל צפת וטבריה הכבושות בידי נוכרים. כולם השתוקקו לשמוע וכולם בלעו כל מילה וציפו לעוד מילה של חדשות מארץ הקודש. כאשר הוצגו העיתונים המוזרים בפני הכולל הירושלמי, הציץ בהם במבט חטוף ואמר: ״אידיש״.

״ומה זה אידיש?״ היקשה באבא ענא.

״זאת שפת היהודים בכל אירופה ואסיה במקום לשון הקודש שאסורה בשימוש. הסביר הכולל ההדור בלבושו השחור וזקן שחור לבן מעטר את פניו. ״ומי המציא שפה זו, כלומר, מאיזו לשון לקוחה?״. הקשה עוד באבא ענא.

הכולל היסס קמעא והשיב:

״שפת אידיש דומה לשפה הגרמנית״. סתם ולא פירש.

באבא ענא הפך מנהיגה הרוחני של הקהילה ומאז עזב הרב דודו חזן את העיירה, נוסף לו גם תפקיד של חזן ושוחט בבית־הכנסת.

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

מונטיפיורי

פרק ג

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

בשל הגורמים הללו סייעו מוסדות יהודיים באירופה ובארה״ב ליהודי מרוקו: המלחמה שהתחוללה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1859 ; כיבוש צבא ספרד את תיטואן והחזרתה לסלטאן: בריחת יהודים מתיטואן ומטנג׳יר ושובם. בפעם הראשונה סייעו קהילות רחוקות גם מחוץ לאירופה ליהודי מרוקו בעת מצוקה. ועד שלוחי הקהילות, שמונטיפיורי עמד בראשה, ארגונים יהודיים בצרפת, באיטליה, בארה״ב ובאוסטרליה ארגנו מגבית לסיועם. בעקבות המאורע הזה נוסדה באנגליה בשנת 1860 קרן חדשה ושמה The Morocco Relief Fund, וניהלה אותה מועצה מיוחדת. לאחר שהפליטים שוקמו ונותר כסף, הוא הוקצב למטרות חינוך בכמה קהילות במרוקו.

הרקע למלחמה, מהלכה ותוצאותיה לגבי היהודים

לאחר שנפטר הסלטאן עבד אלרחמאן באוגוסט 1859, עלה על כסאו בנו מחמד הרביעי, והוא שלט עד 30 בספטמבר 1873. בתחילת מלכותו התקיפו שבטי הריף את הערים סבתה (Ceuta) ומלילה (Melilia), שהיו בידי ספרד, ותפסו אנייה ספרדית. ספרד חששה שמא ההסכם בין מרוקו ובין בריטניה יעניק לבריטניה יתרונות פוליטיים וכלכליים. יש סבורים שצרפת עודדה את ספרד לצאת למלחמה. ולכן הציגה תביעות לסלטאן, ומשלא נענתה, פתחה במלחמה. בספטמבר 1859 תקף צבא ספרד בפיקודו של הגנרל דא׳ונל (D'Onnel) את חוף מרוקו, אבל נסוג לאחר אבדות. בפברואר 1860 כבש צבא ספרד את תיטואן, והחזיק בה למשך 27 חודשים עד 2 במאי 1862. בשל הצלחתה של ספרד במלחמה נחשפה חולשתה של מרוקו.

בריטניה חששה מהישגיה של ספרד יריבתה, ולכן תיווכה לסיום המלחמה. ב־23 במארס 1862 נחתם הסכם שלום בין מרוקו ובין ספרד, והוא אושר ב־26 במאי.

 

מרוקו הכירה בזכותה של ספרד על שטח שמסביב לעיר מלילה ועל סנטה קרוז, הקרובה לעיר אגאדיר. ב־5 באוקטובר כתב משרד החוץ של בריטניה לאדמירליות שנוכח המלחמה תיתן הממשלה הגנה לא רק לנוצרים, אלא גם ליהודים תושבי מרוקו, אם כי חובתה הראשונית להעניק הגנה לבריטים לפי מקור אנגלי, ניספו במלחמה הזאת 15 אלף בני אדם, ובהם כ־400 יהודים, והיא עלתה כ־3 מיליון לי״ש. תיטואן הוחזרה למרוקו במארס 1862 תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון פרנקים זהב או 4 מיליון לי״ש), שהלוותה בריטניה לסלטאן באמצעות בעלי הון פרטיים, והתשלום הוחזר עד 1883. בריטניה עשתה מחווה זו, מפני שהיא סברה שהיא תגרוף רווחים כלכליים במרוקו, אם תסולק ספרד אויבתה מתיטואן. מרוקו נקלעה לקשיים כספיים לא רק בגלל המלחמה, אלא גם מפני שהכנסותיה מעטו בגלל בצורת, מגפות ומרידות, ובשל תביעתה של ספרד על זכויות מסחריות של אזרחיה במרוקו. בשל כך הטיל הסלטאן מס מיוחד על סחורות יבוא, ונאלץ למשכן את תקבולי המכס, שמחציתם גבתה ספרד ומחציתם גבו נציגי בריטניה. כמו כן הטיל הסלטאן מס על שערי הערים, שנועד ׳לחזק את האסלאם׳, אך הוא בוטל בשנת 1885.

ב־20 בנובמבר 1861 נחתם הסכם מסחרי בין ספרד ובין מרוקו, ובו יתרונות כלכליים לספרד. נוכחותה של ספרד במרוקו הורחבה. בשנות ה־60 חוזקו גם הקשרים בין מרוקו ובין צרפת. בכמה דרכים ההתחזקות הזאת מתבטאת, ואלו הן: ביולי 1865 נשלחה משלחת ממרוקו לצרפת: דודו של הסלטאן ביקר אצל נפוליון השלישי; וצרפתים התישבו במרוקו. אחרי המלחמה השתדלו המאורים למחוק כל זכר לכיבוש ספרד את העיר. יש רואים במלחמה זו תחילתה של העת החדשה במרוקו והתחלת פתיחותה למערב, ששיאה הוא שצרפת הטילה את חסותה על מרוקו בשנת.1912

הקהילה היהודית בתיטואן והשפעת המלחמה עליה

תושבי תיטואן הם מוסלמים, ומהם מוסלמים שהגיעו לשם לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר, ויהודים, ומהם יהודים שגורשו מספרד אחרי 1492. באשר למספר היהודים בתיטואן יש הערכות שונות: לפי תעודה משנת 1860 חיו בתיטואן כ־6000 יהודים, ולהם 17 בתי כנסת. לפי אומדנים אחרים, חיו בה בין 4000 משפחות ל־14 אלף, כלומר כעשרת אלפים נפש, שהם כשליש מן האוכלוסין.

היהודים קיבלו את צבא ספרד באהדה. שר הצבא, שכבש את העיר, מינה את היהודי ל. קאזס לראש השופטים בעיר. הדוגמאות הבאות משקפות את העוינות כלפי היהודים והנוצרים בעיר לאחר המלחמה: יהודים נאשמו בשוד בתי מוסלמים בעת הזאת. לפי עדותו של אדם שביקר בתיטואן בפברואר 1860, עקב נסיגתו של צבא ספרד, פגעו המאורים המקומיים ברכוש היהודים ונשקפה סכנה לחייהם. העוינות כלפי הנוצרים גברה לאחר שחולל קבר קדוש מוסלמי ולאחר שהפכו הספרדים מסגד לכנסייה, כמו שדיווח קונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, ב־3 במאי 1860 המוסלמים האשימו את היהודים שנשארו בתיטואן כסיוע לאויב. התסיסה והקנאות המוסלמית גברו עקב כשלונה של מרוקו מול הנוצרים, וחציה הופנו גם נגד היהודים.

דרומונד האי חשש שמא לאחר המלחמה יישחטו הנוצרים ויישדדו היהודים, ולכן ניסה לשכנע את הממשל המרוקאי לשמור על חיי היהודים ועל רכושם, ועל כך מצויה התכתבות מ־6 באפריל עד 29 באוגוסט.1860 בעת המלחמה נפגעו המוסלמים והיהודים כאחד. ב־7 בפברואר 1860 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, שהחיילים שדדו את הרובע המוסלמי והיהודי. על שוד הרובע היהודי בתיטואן ועל שוד ביתו הפרטי בעת המלחמה כתב התורגמן שלמה נהון לדרומונד האי ב־14 במארס 1865. ב־23 בדצמבר 1886 כתב דונלד מקנזי על הנספים היהודים במלחמה ועל מצבם לאחריה (תעודה מס׳ 120). בעקבות המלחמה ברחו רבים מ־4500 יהודי טנג׳יר למקומות שונים, בעיקר לגיברלטר, מחשש שמא יתקיף צבא ספרד את העיר, אף כי טנג׳יר לא הותקפה כלל. ואכן, ב־2 בנובמבר 1859 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, על נשים וילדים יהודים שעוזבים את טנג׳יר מחשש שמא תותקף העיר. יהודים עזבו ברשות הממשל, כי בדרך כלל היה אסור להם לעזוב את הארץ בלא רשות מן השלטונות. לפי תעודה מ־30 באוקטובר 1859, רבים מיהודי טנג׳יר עזבו לגיברלטר. ואולם היו יהודים שברחו לאוראן. האמידים ברחו לאוראן כמו שכתב פיצ׳יוטו. ומאחר שרבים מהבורחים היו מעשירי היהודים, היה קשה לנשארים בעיר להחזיק את מוסדות הקהילה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר