מורשת יהדות מרוקו

• 
• אבא, חזרת, אני כל-כך שמח שחזרת,
• היה מסוכן קצת בני, אבל הכול בסדר,
• מכרת את כל הבתים?
• כן, אפילו האחרון, אני צריך רק למסור את המפתח לקונה כאן בסאוטה והוא ייתן לי את הכסף, אחר-כך ניסע באנייה.
• באנייה? חשבתי במטוס,
• קודם באנייה לאַלְחָסִירַס, אנחנו נוסעים לישראל, פה כבר אפשר לומר את המילה ישראל, אחר-כך כשנגיע למרסיי נטוס במטוס,
• ואיך יהיה שם אבא,
• כולם יהיו יהודים, כמונו,
• ואיך אנחנו?
• כמוהם, כל הילדים בבית-הספר יהיו יהודים, כל החנויות יהיו של יהודים, כל האנשים ברחוב יהיו יהודים, אף אחד לא יקרא לך יהודי יותר, כי כולם יהיו יהודים,
• טוב, אבא,
• אל תדאג בני, הייתי שם לפני שנתיים וזה משהו נפלא, כל האנשים שם הם באמת יהודים,
• אין ערבים בכלל?
• אין ערבים בכלל. כולם יהודים, ועכשיו אתה יכול ללכת לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך.

Benzimrao

אני לא יודע מה קורה לכם לבוא לבקר אותי ולראיין אותי כאן, בנזימראו, בסך-הכול כפר קטן באמזונס, שבט קטן, ללא עתיד, הנה, הם כמו כולם הולכים ועוזבים את המקום, הם הולכים ללמוד רפואה, אומרים שבמשפחה הזאת זורם דם של רופאים שכבר אלי בן זמרה במאה השש-עשרה היה רופא, וכשהוא הגיע עם אחיו לתטואן, כן שם בצפון מרוקו ליד ספרד, הוא הביא את אחיו על גבו כי הוא מת לו

בדרך, אהר-כך היה למרפא בעיירה המוקמת באותם ימים, זמנים רחוקים, אתה שואל על הקמת השבט, הדבר הוא די פשוט, זה קרה ב1850-, מואיסֶס בן זמרה הגיע לברזיל מתטואן על מנת להביא כסף למשפחתו, ובאחת מן העבודות הגיע למקום הזה, זימראו, כך הוא נקרא היום, כאן הוא החליט לחיות, מדי שנתיים-שלוש היה עוזב ונוסע לעירו וחוזר, כאן הוא נשא עשרים ואחת נשים מן המקום, ונולדו לו מאה

ילדים, זו התחלת השבט, כל הילדים עוברים טכס ברית-מילה, ולבכור תמיד קוראים מואיס, לא, לא מואיסס, כי מואיסס יש רק אחד, והוא אב השבט, בגיל שישים הוא נעלם ולא חזר יותר, הוא אמר לנו שיחזור ביום מן הימים ואנחנו עדיין מחכים לו, הוא היה איש חזק מאוד ודיבר שפה מיוחדת אותה אנחנו מדברים עד היום, סוג של ספרדית מתובלת עם פורטוגזית, קוראים לשתפנו חַגֵטַאו, אבל היום כבר כולם מדברים פורטוגזית, עשינו כאן בית-ספר ששמו אליאנסה, כי כך הוא ציווה לנו באחד מן המסעות שמהם חזר, והוא אמר לנו להתכונן יום אחד לנסוע לירושלים, כן, לירושלים, לא לתטואן, הוא תמיד אמר שהעתיד הוא ירושלים, כך עובדת התורה שלו מדור לדור במקום הזה, המקום המיוחד הזה בו אף פעם אין הצפות של גשם, כאשר כמה מטרים מכאן הכול הופך לנהרות, אני לא יודע איך הוא מצא את השטח הקטן הזה, קורה שאנחנו מוקפים מים לפעמים כמה חודשים, פעם זה נמשך יותר משנתיים, אבל כמובן הכול גדל כאן בעצים האלה, ואוכל אף פעם לא חסר לנו, כמו בתטואן, כך אמרו לי שתמיד שם היה אוכל לכולם, או כמעט תמיד, כנראה שמואיסס הגדול הביא לכאן את הברכה שלו, ראיתי באמת שם, כשהייתי בתטואן את פסאז' בן זמרה, מן הבתים שבנו בני משפחתו שם, אתה אומר שאתה ממשפחת בן זמרה, אתה

נולדת בתטואן, זה מאוד מעניין, אבל בשבילנו כל העניין הזה הוא היסטוריה, אני לא יכול להבין למה אדם יעזוב אדמה פורייה כמו שלנו כדי ללכת לעיר כלשהי, לברזיליה, או לסאו פאולו, אבל זה מה שקורה

לבני שבטי, הם הולכים ואחרי כמה שנים חוזרים עם תואר של רופא, היית מאמין, בשביל מה בן-אדם צריך תואר של רופא, והם רוצים לרפא אותי אני לא יודע ממה, אני כבר בן שמונים וחמש, ואם אני חולה

או מישהו מבני השבט חולים אנחנו לוקחים כמה עלים מערבבים אותם עם המנגו הטהור ומכינים לנו משקה לרפואה, אבל כל המלומדים שלנו נהיים להם רופאים כאלה חשובים, יש להם עניבות במקום חצים, והם כמובן נורא חכמים, אם אנחנו מתנגדים למשטר הקיים זה מפני שהם פשוט רוצים לחסל את הג׳ונגל, הם רוצים לחסל את כל האינדיאנים, האינדיאנים די תמימים כאן בין העצים, הם לא מבינים את האיש הלבן, הם באמת חושבים שאם יישארו במקומם הדחפורים, הריסוסים, החיסונים והתרופות לא יבואו להרוג אותם, הם חושבים שהם יחזירו להם טובה תחת טובה, האינדיאנים הולכים ונעלמים, הולכים ונחנקים, אני יודע שיש שמועות שאני אחראי לפעולות טרור, זה לא נכון, איני אחראי ואיני מצדיק אותן, אך אני בהחלט מבין אותן, ואם מישהו יעשה פעולה כזאת אתן לו מחסה בשבטי, ואם זה יהיה בן שלי לא אסגיר אותו למשטרה, או לצבא, יש יותר ויותר צבא, כאן בזימראו, שם בברזיליה ובסאו פאולו הם מדברים על דמוקרטיה ועל חופש הפרט ועל התחממות כדור הארץ אך ברגע שאתה יוצא מן הפרברים של הערים האלה מה נשאר לך? כלום?

לא על זה אתה רוצה לשמוע, את חושב שאני נושא איזה סוד כמוס על תטואן, שאני יודע משהו שאתה לא יודע, זה לא כך, ייתכן שמואיסס בן זמרה שלח מכתבים, אף שקשה להאמין, שהוא שלח משהו מן המקום הזה לפני מאה שנה, ייתכן שהיו לו צאצאים גם בתטואן, איני יודע על זה, בעצם עד לפני כמה שנים תטואן לא הייתה שונה במחשבתי מן האימפריה האצטקית, משהו דמיוני מן העבר, האמנתי כמובן שזה קיים,

אם אני רוצה לבקר שם, אולי… הייתי פעם בסאו פאולו, האמת זה לא ממש הרשים אותי, לקחו אותי אפילו למוזיאון, אחד מן הנכדים הרופאים שלי, אני לא יודע מה זה כל-כך טוב, החדרים היו מחניקים והריח של הצבע מאוד הפריע לנשימתי, אז עד לתטואן, לטוס במטוסים הגדולים והגסים האלה, בשביל מה, חוץ מזה אני יכול לראות את תטואן כאן, אני יכול להסתובב ברחובותיה מכאן, מתי שאני רוצה, יש לי אפילו מפה, אני מכיר את הים התיכון, מכאן, זו מפה שצייר על אבן הסבא שלי, אני יודע בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע ברגל מן החודריה ועד ריו מרטין, הים הקרוב, אני עושה את הדרך הזאת לפעמים, אני יוצא בבוקר מביתי וחוזר לקראת ערב, כולם יודעים שבאותו יום אני במסע לתטואן, לא, כמובן, איני זז מן האוהל שלי, אבל כולם יודעים שבאותו יום אסור להם להפריע לי, כן, ביום הראשון של חודש אוקטובר, או לפעמים כמה ימים אחרי זה, אני קובע את זה אנחנו עושים צום, זה יום כיפור, אני יודע שזה מן היהודים, זה לא ענייני, אנחנו מתפללים לשנה עם מעט גשמים, שהנהר כאן ליד לא יוצף ולא יגרום נזקים, ואנחנו גם מתפללים שהצבא לא יפריע לנו וייתן לנו לחיות את חיינו, אולי זה מה שנשאר מן העניין, אנחנו גם נחים בשבת ומדליקים נרות יום בשבוע, את זה תשאל את הנשים, הן יודעות יותר טוב ממני, אבל אני גם יודע שבעצם אף אחד כאן הוא לא יהודי, הרי האימהות הן כולן אינדיאניות, אז אל תנסה עכשיו לשכנע אותי להיות יהודי, כבר היה כאן איזה גרינגו שניסה לגייר אותי, אנחנו אינדיאנים, אינדיאנים מתטואן אבל אינדיאנים, אם אתה רוצה אתה יכול לאכול אתנו ארוחת ערב.

לאמיתו של דבר, לא רבים היו האזורים במרוקו שהשינויים שהביא עמו השלטון הקולוניאלי לא חוללו בהם תמורות כאלו או אחרות ביחסי הרוב והמיעוט המקומיים. בסיפורי התקריות שהתחוללו אחרי הפלישה האמריקנית בנקודות יישוב אחרות מלבד קזבלנקה, משתקפות ההשפעות החדשות לצד דפוסי היחסים הישנים. ברבאט, הבירה הרשמית של מרוקו, השוכנת גם היא לחוף האוקיינוס האטלנטי, השתתף כנראה מספר מצומצם של יהודים באספה גוליסטית רבת־משתתפים שנערכה לשם הבעת שמחה על הפלישה. מפקד המשטרה המקומי, ברונל, שעתיד היה למלא בשנת 1948 תפקיד מפתח בפוגרום שנערך בעיירת הגבול אוג׳דה, יזם בעקבות זאת שורה של צעדים נגד אנשי הקהילה, ובמרכזם הוצאה של כמה עשרות מהם לעבודות כפייה. בד בבד הופקדו מוח׳זינים על שמירת ״המלאח״, הרובע היהודי, וניצלו את ההזדמנות לסחיטות בנוסח הישן, כולל מעשה אונס בבית שעליו אמורים היו כביכול לשמור. מאלף במיוחד העירוב בין ישן לחדש בעיירה בני מלאל, שם חודשו כנראה בתקופת וישי גזרות, שמקורן בתקנות עומר המוסלמיות – תקנות ההפליה המסורתיות בין המאמינים המוסלמים לד׳ימים. תקנות אלו אסרו על הד׳ימי לרכוב על סוס, למשל, אות להבדל בינו לבין המוסלמי. בתקופת וישי ולאחריה אסר הפאשה המקומי, בשיתוף פעולה עם המפקח האזרחי הצרפתי, על היהודים לרכוב על סוס והוסיף על כך תקנות ששורשיהן בהחרמות הרכוש היהודי שנהגו באירופה הנאצית. כך אפשרו לנוצרים שחפצו להשתקע בבני מלאל לבחור לעצמם בית מבתי היהודים, ואף המוסלמים לא הופלו לרעה בעניין זה וגם להם התירו לבחור לעצמם בית־עסק יהודי."

הערת המחבר: " דו"ח על התעללות באוכלוסייה היהודית בבני מלאל ", שם בעמוד 177-179. מחבר הדו"ח על מצב היהודים תהה : " השפעת היטלר ותורתו הייתה חזקה ואכזרית כדי שתימשך. אל לא ברור למה נמשך הדבר זמן רב לאחר כניסת האמריקאים "

עדויות אלו על ההתנכלויות ליהודים באו ממקורות יהודיים בני הזמן. הן מלמדות על האופן שבו תפשו והציגו את קצו המאכזב של שלטון וישי מנהיגיה המתמערבים של האוכלוסייה היהודית העירונית. רשמים דומים של מועקה שאחרי המלחמה מצטיירים גם מטקסט שונה לגמרי – ספרו האוטוביוגרפי של נהוראי מאיר שטרית, אימת החלום. שטרית לא היה אלא ילד בן חמש בשנת 1942, ועל כן המאורעות שהוא מספר עליהם משקפים מן הסתם זיכרון קולקטיבי כלשהו של בני קהילתו או של משפחתו המצומצמת. הוא מספר על מה שהתרחש באותה תקופה בעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, על גבול הסהרה ואלג׳יריה. ספרו מעביר אותנו מן הריכוזים העירוניים של מרוקו לאזורי הכפר והמדבר של מפת היישובים היהודיים בארץ. שלושת היסודות המרכיבים את החברה הקולוניאלית – המוסלמים, היהודים והצרפתים – מופיעים גם בתיאורו של אזור נידח זה של מרוקו, ואולם זו הפעם היסוד האירופי אינו מיוצג על־ידי מתיישבים או על־ידי ציבור גדול של פקידים ואנשי שלטון. בגוראמה הטביעה את חותמה רק דמות צרפתית בולטת אחת – זו של המושל המקומי. גוראמה לא היתה קהילה יהודית כפרית אופיינית, שכן לא שכנה מדורי דורות בכפר קיים, אלא ייצגה קהילה חדשה ויזומה במרכז אדמיניסטרטיבי שבנו הצרפתים אחרי הכיבוש בשנת 1912, והמושלים הצרפתים מתוארים כמי שהתערבו ישירות ביחסים בין היהודים למוסלמים:

היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שנאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערבים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והטיל עליהם מסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכוב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

שטרית מתייחס אל גזרותיו של שפלאר כאל חידוש, אך למעשה אפשר לראות בהן מתן תוקף מחודש לתקנות עומר וכן אישור הנוהג המקומי בדבר לבושם של היהודים. האסכולה המרכזית שרווחה בקרב מושליה הצרפתים של מרוקו דגלה במדיניות של שימור המסורות המקומיות, כדי לא לזעזע את המערכת המקומית וכדי להקל כך את התקבלות השלטון הקולוניאלי. הנציב הצרפתי העליון הראשון, הגנרל ליוטה(כיהן בשנים 1925-1912), הוא שעיצב את יסודות המדיניות הזו. אין לדעת אם המושל המקומי שפלאר היה מנאמניה של אסכולה זו או סתם הצטיין ברגשותיו האנטישמיים. מכל מקום, ברור שנוכחותו במרכז האדמיניסטרטיבי החדש הטביעה את חותמה על נורמות ההתנהגות כלפי היהודים.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

המסרבים להתעתמן יעזבו את הארץ

דברי דוד הרוש

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החלו הטורקים לגלות יחס עוין ליישוב היהודי בארץ. היהודים הואשמו בציונותם וייחסו להם כוונות אהדה למעצמות אנגליה, צרפת ורוסיה, וכן עוינות לממלכה העות׳מאנית, אשר שלטה בארץ. השלטונות פנו בתביעה לכל התושבים, נתיני המדינות הזרות, שיתעתמנו; אלה שיסרבו להתעתמן יצטרכו לעזוב את הארץ.

מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם השלטונות המרכזיים והשתדלו להשיג את הבטחתם, שקבלת הנתינות העות׳מאנית בשנתיים הראשונות לא תהיה כרוכה בשירות בצבא, וכן שהמתעתמנים יידרשו לעבוד רק בגבולות ארץ ישראל.

רבים פקפקו בכך, ומספר לא מועט של נתיני חוץ עזבו את הארץ. כיוון שלא יכלו לשוב לארצות מוצאם ירדו מצריימה.

ביום חמישי אחד אחרי הצהריים, יצאה פקודה נמרצת מעם הרשות הטורקית: ״המסרבים לקבל את הנתינות העות׳מאנית יעזבו בתוך שעות אחדות את הארץ״. שררה אווירת מלחמה, הכול התארגנו לקראת הגלות. מחנות מחנות של אנשים וילדים הובלו כשבויים אל החוף, כל אחד צרורו על שכמו. המחזה היה מזעזע. כל הגולים נקבצו על שפת ימה של יפו, מחוסרי כול, הרבה נתפזרו. אוניות צרפתיות, אשר הגיעו למטרה זו, חיכו לגולים; בין הגולים היה הרב דוד אזולאי, בן ה־89, אשתו סוליקה, בת ה־26, ובניו: ציון, בן ה־6, ועקיבא, בן השנה.

כבד תנועה ונתמך על ידי גולים עלה הרב דוד אזולאי עם משפחתו לאונייה, לרדת מצריימה. בזעם ובכאב מלמל: ״עוד אחונן עפרייך ארץ ישראל״. הגענו לאלכסנדרייה, שתי המשפחות: משפחת הרוש ומשפחתו של עקיבא אזולאי. הקשר בין המשפחות היה הדוק. אמי עיישה היא בתו של הרב דוד אזולאי מנישואיו הראשונים. הרב אזולאי נישא שנית כשהיה בן 80 שנה לסוליקה. בנם עקיבא הוא אפוא דודי. אמי הייתה גדולה בשנים מאמו של עקיבא, אך היחסים בין אמי לבין סוליקה היו יחסים של חברות נאמנה, והיינו משפחה אחת לכל דבר. באלכסנדרייה התחלקנו לשלוש מחנות שנקראו: שונה, גאברי, ורדאין. משפחת הרב דוד אזולאי גרה במחנה ״גאברי". כל הפליטים נקראו ״מהגרין". במחנה נבנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת. כל משפחה גרה בחדר אחד. מיטות לא היו, והלינה הייתה על הרצפה או על גבי גרוטאות עץ. האחראים על המחנה היו חיילים אנגלים בלבוש אזרחי. המהגרים עסקו בכל עבודה שבה חפצו. תעסוקה הייתה גם לנשים; במתפרות תפרו מדים לצבא האנגלי, וגם סוליקה מצאה פרנסתה במתפרות אלה. במקרה של אי־ציות לכללי המחנה או של עבירה על החוק היו נשפטים על ידי הקונסול ונכבדי העדה, בהם הרב דוד אזולאי. אם הנאשם נשפט וגזר דינו היה להיכלא, היה נכלא בביתו של הקונסול. מהגרים צעירים גויסו, מרצונם הטוב, לצבא האנגלי, כדי להילחם בצבא הטורקי. פלוגת המהגרים נקראה פלוגת ״גליפולי״, גדוד נהגי הפרדות, והמפקד היה יוסף טרומפלדור, שכונה "אבו דרייע" (בעל היד האחת). הבחורים התפעלו ממפקדם על יכולתו להשתלט על הפרדה ביד אחת.

תנועות נוער אחדות הוקמו. אני הייתי חניך בצופים. בפעולות אלה היינו משחקים ורוקדים. השיר ״שאו ציונה נס ודגל" הושר ממש כהמנון. היחס של העם המצרי היה אוהד, ולא הרגשנו שנוטרים לנו, לא מצד הצבא ולא מצד העם המצרי. הקונסולים דאגו לכל צורכי המהגרים. המהגרים חיו בליכוד ובשיתוף פעולה, כמשפחה אחת. בתי הכנסת היו ממוקמים בתוך המחנה. בית הספר נוהל על ידי גברת לנדאו, ורופא המחנה היה אבוג׳דיד, יפואי יהודי. הסבא, דוד אזולאי, היה שליח־ציבור של המחנה "גאבר", והיה נותן עצות בנושא שלום בית, בענייני נישואין, גירושין, ברית־מילה, בר־מצווה, וכן בענייני בריאות. בדרך הדת מצא מרפא לכל מכאוב. בשבתות ובחגים נהגנו לבוא ממחנה "שונה״ ברגל אל מחנה ״ג׳יברין", ולבלות עם משפחת אזולאי. החגים והשבתות התנהלו בהוד והדר. נהניתי בעיקר מההליכה לתפילה בבית הכנסת שבאלכסנדרייה, על שם אליהו הנביא. תמיד הייתי מתקנא בעקיבא ובציון, על כי לומדים הם עם אביהם. סבי נהג לקרוא לציון"יעקב", תם יושב אוהלים והוגה בתורה. לעקיבא נהג לקרוא "עשיו" בשל שובבותו. לא יישכח ממני הטיול לדימנהור שבמצרים, כדי להישטח על קברו של הצדיק, הרב אבוחצירה זצ״ל, להתפלל לשלומי בשל מחלת הטיפוס שפקדה אותי. ציון ואני פוסעים הראשונים, ועקיבא צמוד לאביו ואמו, מעין קמיע שאסור להינתק ממנו. אמונה הייתה אז, אם נתקפת במחלה קשה, החלף השם ויצאת מכלל סכנה. ולכן עקיבא נקרא: משה, אבנר, עקיבא. תיאורתית, עקיבא הושאל לשכניו ולידידי המשפחה, כמעשה חנה אם שמואל הנביא, כדי שיוכל להאריך ימים. מעשית, היה כמובן תחת השגחת אמו.

הדבר השנוא על סבי היה השבועה בילדיו לצורך קבלת עזרה. בכעס ובחריקת שן היה עונה: לא להישבע בילדי, זכיתי בהם לאחר סבל רב.

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

ידועה היתה מסירות נפשו של רבנו על שמירת השבת בעיירה. ומספרים תושבי העיירה על יהודי שהעז לפתוח את חנותו בשבת, לאחר שהזהירו רבנו ולא נענה, ביקש מכל תושבי העיירה להגיע ביום שבת קודש אל מול חנותו ולקרוא תהילים. ואכן היתה זו השבת האחרונה שחנות זו היתה פתוחה בה.

בימי בראשית אלו שלאחר הקמת המדינה, בעוד שבניית מבנה דת היתה כרוכה בקשיים גדולים, נחלץ רבינו להקים מקוה גדול בעיירה, ביודעו את חשיבות טהרת המשפחה כבסיס לקיומו של עם ישראל, וכן להקמת בית כנסת שבו יתרכזו חיי הדת של התושבים בתפלה ובלימוד תורה.

ביתו היה פתוח לרווחה, וכל נזקק באשר הוא נתקבל בכבוד והערכה, וזכה למלוא העזרה והיחס מצידו. לא היה לפניו כל משוא פנים, וגדולים וקטנים זכו לאותה התייחסות. עובדה זו נבעה מענוותנותו הגדולה, ומהרגשת הביטול שהתבטל בפני ולפני כל אדם.

ממידותיו התרומיות יש לציין את זהירותו הרבה בקיום מצות כיבוד אב ואם. בפני אביו הגדול – רבי יצחק [בבא חאקי] התבטל ביטול מוחלט. בדברו עמו היה מרכין את ראשו וכולו מלא יראה, כבוד והערצה לאביו הגדול. יחס זה לא נבע מהקרנת מורא מצד האב ־ שכן רבי יצחק זצ״ל נודע היה ביחסו הלבבי והמלא הומור כלפי כל אדם – אלא מאופיו המלא ענוה וצדקות של רבי אברהם.

בהזדמנויות רבות ישב רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל בפני מלכים ורוזנים, רבנים ואנשי ממשל, ותמיד כשרבי אברהם נכח בכנסים בעין אלו, היה נחבא אל הכלים ונזהר מלהתבלט, עובדה מעניינת זו נבעה מיראתו וריחוקו מכל רבב של גאוה ח״ו. ורק כאשר נצטווה על ידי אביו הגדול לשאת דברי תורה, היה נכנע מפני כבוד אביו עושה רצונו. מעולם השתדל להסתיר את מעלותיו וצדקותיו, ומעטים הכירו בגדולתו במלוא היקפה, מרוב כיסויי הענוה שאפפוהו.

בעבודתו ראה שליחות ואחריות עצומה, על כן ירא שלא יכשל בשליחות זו, ועל כן לא נמנע מלהתריע ולחזור ולהתריע על כל פגיעה בקדשי ישראל, אף אם הדבר יסכן את מעמדו וכבודו.

רבינו היה מוהל מומחה, ומעולם לא קיבל תשלום עבור היותו מוהל. ואכן לא פעם, אלא פעמים רבות, אף העניק מכספו לבעלי הברית, והשתדל לשמח כל עני ונדכה, גם אם לא היו מבני הגבירים וחשובי הציבור.

בשנת תש״ל [1970] נזדעזעה ארץ ישראל כולה בפטירתו הפתאומית של הרב הנערץ רבי יצחק אביחצירא [בבא חאקי] זיע״א – חבר הרבנות הראשית ומנהיגה הגדול של יהדות צפון אפריקה בתאונת דרכים קטלנית. ארעא דישראל איבדה את אחד מגדוליה בתורה ובמעש.

העיר רמלה נשאה את הכאב וחיפשה אישיות מתאימה וראויה לירש את מקומו של בבא חאקי. ואז, כשנודע שרצונו של רבי יצחק היה שבנו רבי אברהם ירש את מקומו ברבנות, הפצירו ברבינו שיטול לידיו את התפקיד. רבנו מרוב ענוותנותו לא היה מעוניין בתפקיד גדול ואחראי זה, אילולא ידיעתו והכרתו שזהו רצון אביו הגדול, ורק מחמת יראתו והערכתו העצומה את אביו ניאות לשאת במשרה רמה זו.

מיותר לציין שתושבי העיירה יבנה עשו כל שביכולתם לשכנע את רבינו שישאר בעיירתם, אך רבינו בלב כבד ומתוך כוונה לעשות רצון אביו, עבר לרמלה וכיהן בה עד לפטירתו בשנת תשל״ד [1974].

בענוותנותו הגדולה של רבינו, לא ראה עצמו ראוי להוציא לאור את חידושיו על התורה, התלמוד והפוסקים. וכל שנתחדש לו ונאמר בהזדמנויות רבות נשאר גנוז בבית גנזיו עד לאחר פטירתו. מעניין הדבר שאפילו קיבוצם בסדר מסויים וכדו' רחוק היה ממחשבתו – לאחר פטירתו נמצאו בין דפי ספריו גליונות רבים של חידושיו שהונחו שם סמוך לכתיבתם ואמירתם בציבור.

ואכן עובדה זו שרבינו כתב גם חידושים בכל מקצועות התורה, היתה לפלא בעיני מכיריו ויודעיו. והעיד על כך הרה״ג רבי חיים דוד הלוי ־ רבה של ת״א, בהסכמתו למהדורה הראשונה של הספר ״תולדות אברהם״: ״שמענו דברי תורתו על פה, ומענותנותו כי רבה, לא ידענו שידיו רב לו גם בכתב. והן עתה ראיתי דפים אחדים מחידושיו בדרוש, ודבריו נאמרים בטוב טעם ודעת, דבר דבור על  אופניו, והכל ספוג אהבת ה; אהבת התווה, ואהבת ישראל. אלה הם קווי אפיו הטוב ותכונותיו הנעלות שהטביע גם בספרו״.

[ואגב, כך גם נהג זקנו הגדול בעל אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שאף הוא לא נתנו לבו להדפיס את ספריו הרבים בעודו בחייו, ורק לאחר פטירתו נגלה אל בנו רבי אברהם והרשה לו להדפיסם].

רבינו הגה בתורה ביומו ובלילו, ובקיאותו בכל מכמני חלקי התורה היתה גדולה. היה חריף בתלמודו וירד לעומק הסוגיות, הן בפרשנות התורה והן בהלכה.

ספרו ״תולדות אברהם" במהדורתו השניה והרחבה [מהדורה ראשונה יצאה לאור בעריכת חתנו רבי אברהם מוגרבי שליט״א שכיום משמש כרבה של הקהילה הספרדית באנטוורפן שבבלגיה] היוצא לאור בימים אלה, הוא ביטוי נפלא לבקיאותו העצומה, לדרכי לימודו באגדה ובהלכה, לשליטתו בכל דרכי הלימוד הליטאי והחסידי, הספרדי והאשכנזי.

תורה אחת בלולה בשינויי סגנון ודרך. על שלחן רבינו באו פרשני התורה ללא הבדל במוצאם ובארצות גידולם, את כולם למד ובכולם העמיק ודלה פנינים.

לא שנים רבות זכתה העיר רמלה שיכהן בה רבינו ברבנות. ואכן לאחר שנים מעטות חלה רבינו חולי שממנו סבל סבל רב ויסודם קשים ומרים. וביום כ״ב בכסליו שנת תשל״ד, החזיר רבנו את נשמתו הטהורה מזוככת לבוראה בקדושה ובטהרה.

בשעת פטירתו נכחו חותנו האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא [בבא סאלי], הצדיק רבי יחיא שניאור, גיסו רבי מאיר [בבא מאיר]

– זיע״א, ועוד רבים מרבני המשפחה שיבדלו לחיים ארוכים.

רבינו הותיר אחריו זרע ברך ה׳ – בנים יראי ה׳ עוסקים בתורה, ובנות שנישאו לתלמידי חכמים יקרים וחשובים.

התולדות נלקטו מתוך ספר"תולדות אברהם״

סוף המאמר…..

מקבלים עול של מצוום ואומרים – ״שמע ישראל"..

על הצטרפותו לבית-הדין לגיור בבלמונטה, שמענו מדב הכהן, שהוא חוקר היסטוריה של עם ישראל במכון ״יד בן-צבי״. מספר דב הכהן – דודי ר׳ שמואל הכהן, עובד במשרד הדתות ומטפל בנושא הגיור. את הרב סבג, רבה של בלמונטה, הכיר בהיותו בברזיל. כשביקש הרב סבג, לגייר את אנשי הקהילה שלו, בבלמונטה, התקשר עם ר׳ שמואל הכהן ועם הרב אליהו אביחיל וביקש שיבואו לבלמונטה, כדי שיהיו שלושה יהודים כשרים, שישמשו כבית-דין לגיור אנשי הקהילה. לפי ההלכה, כל יהודי שומר-מצוות, יכול לשמש כחבר בית-דין לגיור. לכן, מכיוון שדודי לא יכול היה לנסוע, הוא התקשר אלי ושאל אותי, אם אני מוכן לנסוע במקומו. הסכמתי ונסעתי. למרות שאני עוסק בחקר תולדות עם-ישראל, חשבתי תמיד, שאנוסים כיום, הם אנשים מתבוללים, שאין להם, שום זיקה ליהדות ורק ידוע להם שאבות אבותיהם היו יהודים שנאלצו להתנצר.

כשהגעתי לשם, ראיתי שאין זה כך כלל. נוכחתי לדעת, שצאצאי האנוסים, הם יהודים ממש, ששמרו על יהדותם במשך 500 שנה. הצורך להסתיר את יהדותם, שיבש חלק מהמנהגים שלהם, כמו, הדלקת נרות בסתר, מנהג שהפך להם כיום לחוק והם חושבים שאסור להדליק נר שלא בתוך כד. לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותם, שאין צורך להסתיר את הנרות.

הגענו לבלמונטה בשעה אחת אחר-חצות. חיפשנו את ביתו של אחד מאנשי הקהילה.

היינו עייפים וראיתי שאין אפשרות אחרת, מאשר לשאול את אחד העוברים ושבים מתושבי בלמונטה.

בשעה אחת וחצי, עברה מכונית. עצרתי אותה ושאלתי את הנהג בפורטוגזית, אם הוא יודע היכן גר האיש שאני מחפש. הוא השיב לי – תסלח לי על הביטוי, אבל האם הוא יהודי ? הוא חשב שהוא צריך להתנצל על כך שהוא מזכיר את המלה ־ יהודי. אמרתי – כן, הוא יהודי והוא הראה לנו את ביתו.

על אף שחלפו 500 שנה, הגויים שם יודעים להצביע – כאן גר יהודי, כאן גר גוי…

זה עורר בי שוב את התחושה, שהאנוסים כיום, הם יהודים הממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, אם כי לפני עשר שנים, היה מצבם גרוע יותר, כששמרו באופן חיצוני, על אורח חיים נוצרי. עדויות לכפילות הדתית, ניתן לראות אפילו בבית-הקברות, שם נמצאת, למשל מציבה, שעליה יש גם צלב וגם מגן-דוד.

כשהגענו, היה זה יום רביעי בלילה. למחרת, הכרנו את אנשי הקהילה ומוסדותיה. הם שכרו דירה מאחד אנשי הקהילה והיא משמשת להם כבית-כנסת.

את ספר-התורה, הביאו מתורכיה. ראינו קהילה המתרכזת מסביב לרב סבג, שהצליח להפוך אותם, אכן, לקהילה. ביום חמישי בערב, הכרנו אנשים נוספים. ארגנו אותם בקבוצות והתחלנו ללמד אותם הלכות שבת וברכות.

החל מהמגע הראשון ומסקירת עבודתו של הרב סבג, הבנו שכל אדם בקבוצה זו, הרוצה להתגייר ־מצווה לגיירו. נסענו לשם לימים אחדים בלבד ולכן מיהרנו. שלב ראשון של הגיור היה – קבלת עול מצוות.

הכוונה הייתה, שכל אחד מהם, יאמר בפנינו, שהוא מקבל עול מצוות, עול מלכות שמים ושהוא יקיים את כל הכתוב בתורה. לאחר מכן, אמר כל אחד מהם – ״שמע ישראל״…

הקבוצה הראשונה שמנתה 23 איש, עברה את הגיור כבר ביום חמישי. בחרנו באנשים אלו, כקבוצה ראשונה, על פי קריטריון שהיצבנו לנו ־ מי שקרוב יותר לקהילה ולבית-הכנסת ומגיע לכל האירועים שהרב סבג מארגן, יגוייר בקבוצה הראשונה. ביום שישי בבוקר, התפללנו יחד עם אנשי הקבוצה. לקראת אחר-הצהרים, באו האנשים עם מגבות בידיהם, לטבילה במקווה. הנשים לבשו חלוקים וכך טבלו גם הן בפנינו, כשהן חוזרות ואומרות, שהן מקבלות עליהן עול מצוות.

הגיור שלהם היה ״גיור לחומרה״. כפי שמגיירים יהודים שנתרחקו מהמצוות ולא כפי שמגיירים גויים. הטבילה הייתה ללא ברכה. אצל הנשים הגיור כלל ־ תחילה קבלת עול מצוות ואחר־כך, טבילה ללא ברכה. אחרי שהנשים יצאו, נכנסו הגברים.

אצל הגברים, קיימת גם הבעיה של ברית-מילה, אבל התברר שלכל הגברים שבאו להתגייר, כבר נערכה ברית־מילה. מל אותם, דר׳ יהושע רוח שהוא רופא אורולוג וראש הקהילה בליסבון. בשנים האחרונות, הוא מבקר בבלמונטה ומל שם את כל הגברים.

היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

ביחסי האנוש שבין היהודים למוסלמים היו מגמות שליליות וחיוביות. אחד מכינויי הגנאי המקובלים לאדם שהמוסלמי בז לו הוא " יהודי ". בתודעה העממית היה דמיון בין היהודי והנוצרי לאישה המוסלמית. כשם שזו, נחשבה לחלשה, למושפלת, למפוחדת ולטמאה, כך גם היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם עלולה להבריח את ה " ברכה " ולחלל מה שנחשב קדוש.

נאסר עליהם להיכנס לגורן, לגעת במזון. מצויים פתגמים, אמרות וסיפורים בגנות היהודי כגון : " היהודי מטמא את הים ", " היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון ". עם זאת, היהודי נחשב לפיקח ולמצליח. ההצלחה הכלכלית של היהודים ותדמית העשירים המלווים בריבית שהוצמדה להם הוסיפה שמן למדורת הקנה והעוינות.

דימוי המוסלמים בעיני היהודי היה גם הוא שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים כמו : " העושה טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול ". בסיפור העממי תוארו המוסלמים כרודפים, אך גם כמגנים, כנוכלים אבל גם כעושי נפלאות.

מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של המוסלמים והיהודים ניתן להסיק כי הם בזו זה לזה, אבל גם היו זקוקים זה לזה. עם זאת במישור האישי ובאמונות העממיות משותפות היה דו קיום בין יהודים למוסלמים. בעתות של צרה, מגפות ומכות מידי שמים היו מוסלמים פונים לצדיקים יהודים בבקשה שיתפללו למענם כדי לפתוח שערי שמים. מצויים קברים קדושים המשותפים ליהודים ולמוסלמים. .

חיי הקהילה.

במרכז החיים עמד בית הכנסת. הוא היה בדרך כלל בבעלות פרטית, וכך עקפו את האיסור על פתיחת בתי כנסת ציבוריים. שם גם למדו הילדים תורה, ובמקומות אחדים נערכו בבית הכנסת גם ישיבות של בית דין. בראשה הקהילה עמד " נגיד " שנבחר מתוך " טובי הקהל ".

הוא ייצג את האינטרסים של הקהילה כלפי השלטונות, ואלה ראו בו את האחראי  לתשלום מס הגולגולת לשלטונות ולמילוי " תנאי עומר ". היו לו סמכויות ענישה כלפי העבריינים, והוא השתתף בהתקנת תקנות עם בית הדין. משך כהונתם של הנגידים לא היה קבוע, וניתן לפטרם ולבחור אדם אחר.

בית הדין דן בכל תחומי החיים, ונחשב לבית הדין הגדול, כלומר לא היה אפשר לערער בפני בית דין אחר. לדיין היו סמכויות ענישה, המלקות היו תחליף לעונש מוות. הקהילה גבתה מסים ישירים ועקיפים שהיו מוטלים על מצרכים כשרים.

היה זה נושא לוויכוחים באשר תלמידי חכמים היו פטורים ממסים גם אם היו אמידים. והיו שהתקוממו נגד פטור זה. על הקהילה היה לדאוג לעניים המקומיים ולפליטים, לפדיונם של שבויים ולשלוחי ארץ ישראל שקיבצו תרומות לערי הקודש.

החינוך המסורתי.

בנים נשלחו ל " צלא " – המקביל ל " חדר " באירופה , שהיה בבעלות פרטית, בהגיעם לגיל 3 עד 5, ולמדו בו כמה שנים עד שידעו להתפלל ולקרוא בתורה. ההורים היו משלמים שכר לימוד למלמד לפי יכולתם, ובעד ילדים יתומים שילמה הקהילה.

התנאים הפיזיים של הצלא יו עלובים, והישגי הילדים – דלים. בתקנה במכנאס בשנת תפ"א – 1721 נאמר שבגלל לחץ כלכלי הוציאו הורים את ילדיהם מבית הספר קודם שידעו לקרוא " קריאת שמע " ולהתפלל, אבל התקנה אסרה אומנים להעסיק ילדים " עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין ".

השינוי במערכת החינוך חל ביומתה של חברת " כל ישראל חברים " בשנת 1862 בתיטואן ובשנים שלאחר מכן בשאר הערים. עד 1912 הוקמו בתי ספר ב – 15 ערים. כדי לקבל את תמיכת ההורים והחכמים שולבו לימודי קודש בתוכנית הלימודים. המורים והמנהלים ראו את עצמם שליחי הציוויליזציה ולחמו, בין השאר, בנישואי בוסר ובאמונות תפלות.

עולם התורה.

רק תלמידים מעטים המשיכו בישיבות. לימוד תורה ברמה גבוהה היה בדרך כלל נחלתן של משפחות חכמים, ומסורת הלימוד עברה מדור לדור. החכמים עסקו בדיינו, בהרבצת תורה ובכתיבת חיבורים. הם היו בדרך כלל אנשי אשכולות וחיברו פירושים לתנ"ך ולתלמוד, תשובות ושאלות בהלכה תיאור מנהגים, דברי קבלה, פיוטים ועוד.

חיבוריהם הודפסו באיטליה ובמקומות אחרים באירופה, ורק בתחילת המאה ה – 20 הוחל בהדפסת ספרים עבריים במרוקו.

מנהגים עממיים.

בחברה הייתה השפעה רבה של הקבלה, ובעקבותיה רווחו מנהגים שונים. נפוצה הייתה האמונה בכוחם של צדיקים בחייהם וגם אחרי מותם. אנשים ונשים היו פונים אליהם בעת מצוקתם : חולים שביקשו רפואה, נערה שחיפשה חתן, נשואה שביקשה פרי בטן.

בימי הזיכרון לפטירתם, או בל"ג בעומר אם יום הפטירה אינו ידוע, היו רבים עולים עם נשותיהם וילדיהם לקברם גם אם הוא רחוק, ושוהים במקום ימים או שבועות. גם אמונה בשדים ובעין רעה הייתה נפוצה, ונדרשו אמצעים להגנה מפניהם, בין היתר – קמעות.

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם(המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

בליל הסליחות שלפני ערב ראש השנה מנהגנו לתקוע בשופר,

וכתב הגר"י משאש בספר אוצר המכתבים (ח"ג אלף תשעט), וז"ל המנהג שלא לתקוע בערב ר"ה, הוא רק אצל האשכנזים, אבל אנחנו הספרדים נוהגים לתקוע בסליחות של ערב ר"ה, כמו שהיינו נוהגים במרוקו וכן נהגו באלג'יר ובמרקש ובוגמז מפסיקים מלתקוע. רמ"א .וגם למי שחש לכך כדי לשים הפרש בין תקיעות של מצוה לתקיעות של מנהג. ואם חל ר"ה ביום ראשון, תוקעים בשופר בסליחות ערב ר"ה שהרי השבת מפסקת ביניהם.

ראש השנה התרת נדרים.

מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. וכן עורכין התרת נדרים קודם ראש השנה ויום הכיפורים. (מפי רבי שמעון אבוקסיס).

תיקון כרת.

ארבעים יום קודם כיפור רבים באולד מנצור עושים יום תענית ורבנו היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. תענית ערב ר"ה. כתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ב), ובשו"ת אורחות יושר העיד וז"ל וזכורני שכן נהגו יחידי סגולה בעיר פאס להתענות בער"ה עד צאת הכוכבים. ומי שקשה עליו תענית יכול להתענות חצי יום.

הולכים לקברי צדיקים.

נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויה"כ. וכתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. ובבאר היטב כתב דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר. והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. נשים בבית עלמין. וכתב הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף קצו ע"א), דיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם. וכן כתב הגר"א באגרת ותשמור שלא תלך לבית קברות כלל וכלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה. וידועה ההנהגה שבצפון אפריקא שום אשה בטומאתה אינה נכנסת לבית עלמין. נהגו בראש השנה להקפיד ללבוש בגדים מכובסים ולא חדשים, והטעם משום שר"ה הוא יום הדין, ואין ראוי להתהדר ביום נורא זה. נתיבות המערב (מנהגי ר"ה אות ו), ומ"מ כיון שיום זה הוא ראשית השנה, ויש שנהגו לקנות סיר חדש לכבוד ר"ה והוא לסימנא טבא. כמובא בספר בנוהג בחכמה (עמוד כז).

נהגו לטבול בערב ראש השנה.

וחשוב לצין שטבילה במעין קדושה לאין ערך. וכתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תיעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יהעביר טומאתו ממנו. וראיתי בספר אוסרי הגפן בפרק מילי דחסידותא שנשאל החלבן. ישנם סוגי מעינות וסגלותם, בארץ. מעין השילוח למרגלות הכותל המערבי (הכניסה ממרכז מבקרים עיר דוד), וכן המעין למרגלות שכונת בית וגן י-ם המסוגלות לרפואה. מעין הנקרא ספסופה ע"ש שמעיה ואבטליון, וכן מקוה ארי ז"ל בצפת – סגולתם לתשובה. מעין ליפתא בכניסה לירושלים), וכן מעין למרגלות קבר שמואל הנביא בי-ם, וכן מעין מוצא (בעליה לקסטל) , המסוגלים לחכמה.

הדלקת נרות.

נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחינו.(ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט). נהגו העם (שבת אות ז). ועונות אמן בברכת שהחינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), "ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולידאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי הרב אברהם מוגרבי). וכ"כ בספר אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).

בשעת התפילה היה רבי כליפה אלמליח זצ"ל מרים קולו בבכי, וכל הקהל היה מתעורר לתשובה ובוכה יחד עימו, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה. (אולדמנצור וחכמיה).

 ברוב המקומות נהגו לאכול את הסימנים,

בין קידוש לנטילה, היות ויום טוב הוא דינו כשבת שצריך מאה ברכות ואין חוששים לברכה שאינה צריכה במקום שנצרך. ומה גם שאין כאן אכילה אלא טעימה מכל דבר לסימנא טבא. וגם אם אכלו יותר מכזית אין מברכים ברכה אחרונה אלא תיפטר בברכת המזון. וכן במחזור אבותינו ראש השנה (עמוד 90 אות ה), שמנהג רוב הקהילות במרוקו לעשות הסדר מיד לאחר הקידוש וביאר (בעמוד 94 בהערה), דהנה עיקר הסגולה הטמונה בזה הוא להתחיל האכילה הראשונה של השנה החדשה בדברים מקוריים המסמלים והמסמנים טובה, ברכה ומתיקות, ואם לא עושים כן תיכף אחרי הקידוש, יפוג טעמם ונימוקם של סימנים אלו המיועדים להבליט למסובים את התוספות המיוחדות של הברכות והתפלות של השנה החדשה. (וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא). והמנהג בעיר מכנאס לאכול את הסימנים לאחר ברכת המוציא, וכן בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רמא), הביא בשם אחד מגדולי רבני תלמסאן בכת"י שלא יפה עושים הנוהגים לאכול בין הקידוש לסעודה, שמכניסים את עצמם במחלוקת אם יברכו ברכה אחרונה אם לאו, אלא יש לאוכלם רק בתוך הסעודה, וכן בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן עב). וכן בשו"ת מקוה המים (ח"ה סימן ל), וכן כתב בנהגו העם (ימים נוראים אות), העיד שכן מנהג אביו הרב ישמח עובדיה זצ"ל.

נהגו לערוך הסדר של הסימנים כסדר הזה

תפוח, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש. מחזור זכור לאברהם ליוורנו. והתקשתי שהרי פסק השו"ע (סימן ריא ה"א), שבעדיפות בין ברכת האדמה לברכת העץ יברך במה שחפץ, וכאשר יש בפניו ברכות שברכתם העץ יברך כסדר הקדימה המובא בפסוק ארץ זית, וכיצד מנהגנו שמתחילים לברך על התפוח הפך פסק השו"ע. וידידי הרב כפיר דדון הפנה אותי לשו"ת מענה לשון (ח"א סימן מ), ושם מישב, חדא על פי הקבלה להתחיל בתפוחין קדישין, וכן בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן רמא), שאכילת תפוח תחילה ע"פ הקבלה וכן הוא המנהג ע"פ הרמב"ם ובדרך למדנית י"ל בזה דכאן אינו רוצה לאוכלם, אלא יש לו סדר לאכילתם משום סימנא טבא אבל אינו אוכלם לשם אכילה ממש או לקינוח עכ"ד. ובמסכת ברכות (דף מ), שנינו היו לפניו מינים הרבה, ר"יהודה אם יש ביניהם מין שבעה, עליו הוא יברך. וחכמים אומרים על איזה מהם שירצה יברך. מפני שחביב עדיף. ומצאתי שכתב בספר אור זרוע (ח"א ס'קעו), שכן בדעת הרי"ף. וכן הוא הרמב"ם (ברכות פ"ח ה' יג), ואנו פוסקים כתרי עמודי הוראה. ומרן השו"ע פסק כהרא"ש. וכן כתב בסידור האר"י ז"ל לר' שבתי זי"ע, המהר"ל בדרשות, ובשו"ת זכרון יהודה (ח"ב ס‹ רלו), שתפוח פריו קודם לעליו, מרמז על זכות כנסת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, וכן כתב בספר כה"ח סופר (ס' תקפג אות יד), שכן כתב מרן החיד"א בברכ"י (שם), שיש סוד בדבר. מנהגנו לערוך את הסמנים בשני ליל ראש השנה. (מפי הגאון הגר"י מאמן, והגאון רבי משה אוחנונא). יברך תחילה. על התפוח עץ ויפטור שאר שאר הדברים שברכתם עץ, ויקח אבטיח או מילון ויפטור שאר הדברים שברכתם האדמה, לפי שסימנים שברכת האדמה דרכנו לאכול אותם וללפת בהם את הפת. רוביא- שומשום. כמו כן בעיר מרקש היו מוסיפים בסימנים שומשום – רוביא ואומר יהי רצון שירבו זכיותינו כתלתן. כן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא אב"ד פ"ת וכן מובא בספר זוכר אבות )דף 125 . וכן הוא מנהג צ'יפרו מפי הגר"י מאמן, וכן נהג הרב ישא ברכה כמובא בספר ישראל סבא (עמוד 271). ריאה. יחידים ואנשי מעשה היו אוכלים ריאה בליל ר"ה כסברת רבינו הטור, ואומרים ראה נא העיננו וריבה ריבנו, ומהר לגאלנו גאולה שלימה וקרובה למען שמיך, והאר עיני במאור תורתך. עיין מועד לכל חי (סימן יב ס"ק כח). נהגו העם (ימים נוראים אות ז), וכן במחזור אבותינו (עמוד 92 ), שכן מנהג בערים ציפרו וחלק מהעיר מכנאס. וכן מנהג ג'רבא (ברית כהונה).

 מנהגו בקידוש ליל החג לקדש על יין לבן.

שמסמל הגון הלבן שהוא החסד כמו שאר הסימנים. ומנהג דרום מרוקו לקדש בדוקא על יין אדום וטעמם על פי הסוד. בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב), ואמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם. ולכן דעת הרמב"ן (ב"ב צ:), הביא את הירושלמי הנ"ל וכתב שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה. ובשו"ת הרשב"ץ (ח"א סימן נז), כתב דמיתי רבא קרא דאל תרא יין כי יתאדם, לא למיפסל ביין לבן בדיעבד, אלא לכתחילה. וכתב המאירי (פסחים קז:), שמקדשים על יין הלבן. וכתב רבנו יצחק אבן גיאת (הלכות קידוש עמוד ב), פסק שיין לבן כשר לקידוש. ומרן הבית יוסף שהרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה. ובשו"ת התשב"ץ (סימן פח), כתב כי אם היין הלבן חשוב, הוא כשר גם לכתחילה ע"פ תרגום ירושלמי (שיר השירים ה. ו), שתיתי ייני עם חלבי, ויין חיוורין. והפסוק שאמר אל תרא יין כי יתאדם בא לשלול יין שהיה אדום מעיקרו והתקלקל והתלבן. בצירוף סברת הרשב"ם שיין לבן פסול לנסכים ולא לקידוש. ולדינא דעת הרא"ש והרמב"ם והרי"ף פסקו ששרי לקדש על יין לבד מלבד הרמב"ן, בפרט שמנהג אבותינו בידנו וראו בכך סימנא טבא. בסעודת ליל ראש השנה נהגו לטבל הלחם בסוכר לסימן טוב, וכן היה מנהג בעיר פאס, כמו שהזכירו רבי אברהם אלנקר במחזורו ובעוד מקומות.

 בימים נוראים נהגו לומר פיוטים קודם אמירת נשמת כל חי.

ולא חששו להפסק. מרן בשו"ע (סימן סח ה"א). כתב יש מקומות שמפסיקין בברכות קריאת שמע לומר פיוטים ונכון למנוע מלאמרם. ומקורו מדברי הטור שכתב טוב ויפה לבטלה למי שאפשר, כי הוא סיבה להפסיק בשיחה בטילה בדברי הבאי וכ"ו. והרב שלום משאש זצ"ל בספרו שמש ומגן (ח"ג חאו"ח עמוד נה). ובודאי דאינו דומה מקומות אלו שאנו נוהגין להפסיק בהם, למ"ש השו"ע שמפסיקין בתוך ברכות ק"ש ובפרט דגם בברכות ק"ש לא כתב מרן רק ונכון למנוע וכ"ו. ולא בלשון איסור. וגם הטעם בטור מפורש, שהיא סיבה להפסיק בשיחה בטילה וכ"ו. שבשעה שאנו אומרים פזמונים אלו הכל שותקין וקוראים בחרדה ובאימה דברים חדשי לכבוד היום. ואין שום שיחה בטילה. וכן כתב ביחוה דעת חזן (ח"א סימן י). ומ"מ ראינו שלא נחלקו הפוסקים אי הוי הפסק או לא אלא בברכות (דק"ש), עצמו, אבל בתוך פסוקי דזמרה דאין בזה לא משום חשש הארכה בברכות ולא שינוי במטבע שטבעו בהו חכמים. וכתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים. וכן כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סימן תקלב), ודחה דברי המעוררין "לא יפה עשו אותם שביטלו דבר קדוש כזה ואין שומעין להם דהא קרובץ ופיוטין שהם צרכי רבים התירו לומר אפילו בשלוש ראשונות וכ"כ רבינו יעקב בשם בה"ג ור"י ור"ת ז"ל וכ"כ ר"ח ורבינו האיי גאון והראב"ד ז"ל וכן הסכימו רבינו יוסף טוב עלם ורבנו אליהו הזקן והקליר וכ"ו שכל מה שסדרו לומר בקדושות יוה"כ הוא מענין סדר שמקדישים עליונים ותחתונים וגדולת וקדושת שמו יתברך אין כאן הפסק ותוספת אלא קדושה ארינתא והלא מחבירהם היו אנשים גדולים בחכמה כמו הר"ר אברהם בן עזרא וכהר"ר שלמה בן גבירול וכהר"ר יהודה הלוי זצ"ל והם היו אנדולסיים ובזמנו של הר"ר יוסף הלוי בן מגאש. וכמה גאוני עולם באו אחריהם ושמעו הקדושות ולא מיחו בידם מפני שהיו חכמי אמת ודברים קדושים כאלה אין ראוי לבטל אותם כלל… עוד אני אומר שאפילו לדעת אלו החכמים שהם סוברים שיש איסור בדבר לא עדיף איסורא מאיסורא דברכה לבטלה ואינהו נמי לא עדיף מרב דאיקלע לבבל חזנוהו דקא קרו הלילא בר"ח וכ"ו אמר מנהג אבותיהם בידיהם. ולדעת הגאונים ור"ת ורוב הפוסקים ז"ל שהיו מברכין על קריאותיהם ולדעת רב יש בזה ברכה שאינה צריכה ואפ"ה לא מיחה בידם והרי רב רבן של בני הגולה היה ומטעם זה מקשינן ממנו לכל האמורים ואפ"ה לא רצה לבטל מנהגם ופשיטא שהיה בידו למחות ואפילו נגד הלכה אזלינן בתר המנהג היכא דהמנהג הוקבע עפ"י חכמים של המקום כמו שכתוב במרדכי פרק הפועלים. ועיין בתשובות הרר"י קולון ז"ל (סימן ט), ותמצא כמה ראיות שאין לשנות שום מנהג וכ"ש מנהג כזה שהוא לתת כבוד לשמו להקדישו ולהעריצו וכ"ו. ומובא בסידור רב עמרם "אין אנו משנים ממה שאמרו חכמים בתלמוד בין ביום טוב בין בשבת ואי לעינין לאתרא דאמר חזן מאי דלא דמי למטבע שטבעו חכמים מסלקינן ליה. כנראה בתקופת הגאונים שיליחי הציבור הוסיפו מדעתם פיוטים והרשו לעצמם להם משנות ממטבע שחכמים קבעו, אבל לא באומר קרובות וכדומה שהם מענין הברכה. חשוב לצין שאותם פוסקים שטוענים טענות שיש בכך הפסק ראוי להזכרם קופת הגאונים היה פולמוס רחב שיש הפסק לומר בשלוש ברכות באבות זכרנו לחיים, ומי כמוך, וכתוב לחיים. וכן כתב בשיבולי הלקט (סימן רפו), ורבנו האי גאון זצ"ל אם לא מצינו זכר במשנה ובתלמוד לזכרנו לחיים ומי כמוך וכתוב לחיים ומנהג הוא ויש נמנעים לאומרן משום דאין ברכות הללו מקומות לשאול צרכים. וכן כתב הרה"ג משה מלכה בשו"ת מקוה המים (ח"ה סימן ל), ואני בעוניי הנהגתי בבית הכנסת שלי לאמרם במקומם קודם נשמת שכן נהגנו בחו"ל בפני רבנים קדישי עליון ולא היה מי שערער על כך, ולכן אני ממשיך ממשיך באותו מנהג, כי באמת קשה לי לומר להמון שכל מה שנהגו אבותינו היה בטעות. מקפידים שהחזן לימים נוראים. יהא למעלה מגיל שלושים נשוי וירא שמים, וכתב באורחות חיים (הלכות תפלה אות עח), והטעם כי בן שלושים ונשוי, לבו נשבר ונכנע ביותר, ונאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ונשוי דומיא דכהן גדול שנאמר בו וכפר בעדו ובעד ביתו, וכל שהוא נשוי הרי יש פת בסלו, וניצול מהרהורים רעים. ומשלמים לו שכר טירחה כידוע. וראיתי שמחוסר ידיעה לא מקפידים על התוקע, ופעמים רבות ראינו שאינם תוקעים על פי הלכה, לכן ראוי לקחת בעל תוקע ירא שמים ויודע את ההלכות ואף נבחן על כך אצל מורה הוראה, שהרי עיקר יום ראש השנה,

 תקיעת שופר.

קודם התקיעות נוהגים לקרא מזמור בתהלים מז, ומנהגנו באולדמנצור אומרו שבעה פעמים. ואיתא במדרש בתהלים. עלה אלהים בתרועה, שישב על כסא הדין, וכיון שישראל תוקעים בשופר הוא עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ה' בקול שופר, ברחמים, שנאמר ה' אל רחום וחנון. יושבים בעת התקיעות. בתקיעות שלפני מוסף הש"ץ מברך ותוקע מעומד, אך הציבור יושבים הן העת הברכות והן בעת התקיעות. שהם הנקראות תקיעות מיושב. שמש ומגן (ח"א אור"ח סימן סג). וכתב בשו"ת זבחי צדק (ח"ג סימן קמד), הביא בשם הגרי"ח, שאף בעת הברכות שעל השופר, הקהל יושבים, שהואיל ולא הטריחום לעמוד בעת מצות התקיעות, לא תהיה הברכה גדולה מעיקר מצות התקיעה, ולכן יושבים אף בעת הברכות. ולכן המנהג פשוט בכל המקומות שאין הציבור עומדים בשעת הברכות שעל השופר.

תשליך

. תשליך ביום ראשון של ר"ה, ואם חל ביום שבת מקימים את התשליך ביום ב' דר"ה. וראה קרית חנה דוד בסופו בקונטרס בשוב דוד הלכות סימן ח), וכתב בשו"ת שושנים לדוד צבאח (ח"ב אור"ח סימן ו' דף סט), כתב ולדעתי המעט בזמן הזה שנפרצו כמה פירצות בעיר ואירא איסור ברור מאחר שמולכין בידם מחזורים ואיסור הוצאה חמור לן לכן שב ואל תעשה עדיף. וכ"כ נהגו העם (ר"ה אות יג). ורבי מאיר אסולין העיד שבמרקש היו בתי כנסיות שבחצר בית הכנסת נמצא בור אף ביום א' שחל בשבת, שבכך לא חוששים לטלטול. איתא ברמ"א והולכין אל הנהר לומר פסוק ותשליך במצולות ים כל חטאתינו. ובמהר"י כתב מה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות, כדי להשליך במצולות ים כל, ועיין בפסיקתא (רבתי פרק מד), אמר הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעווניך (הושע יד), באמרו לו ישראל להקב"ה רבונו של עולם ומה את עושה לכל עוונותינו, אמר להם עשו תשובה והם נבלעים מן העולם שנאמר (ירמיה נ, כ), יבוקש את עוון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תימצאנה, אמרו לו ולהיכן אתה משליכם, אמר להם לים שנאמר (מיכה ז, יט), ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ובמשנה ברורה מביא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים) כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר "הושיעה כי באו מים עד נפש" ואנו עושין זכר לעקידה. ובאלף המגן מביא עוד טעם, מפני שאנו ממליכין את הקב"ה עלינו והדרך היה למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשוך מלכותו, ועוד ע"ש הפסוק וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ואיתא בתרגום יהונתן ושפיכו לבהון כמיא לפני ה' ופירש"י ז"ל סימן הכנעה, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין. ובכתבי האריז"ל איתא שאנו מעוררים פנימיות הי"ג מדות של רחמים שנרמזים בפסוק מי אל כמוך ועי"ז משליך כל החטאים והקליפות שנבראו מעונותיו למצולות ים. ומובא במגן אברהם שטוב ליליך למקום שיש בו דגים חיים, לסימן שלא תשלוט בו עין הרע, ונפרה ונרבה כדגים. ועוד טעם כי עיני הדגים תמיד פקוחות וכן אנו מעוררים עלינו עינא פקיחא דלעילא לרחם עלינו. ובלבוש איתא שהוא לזכור שבני אדם נאחזים במוצודות פאתום, כך בני אדם נאחזים במצודות הדין, ומתוך כך יהרהר בתשובה.

טעה לומר המלך המשפט.

בין כסה לעשור בשמונה עשרה בברכת השיבה שופטינו, חותמים המלך המשפט ואם שכח דעת מרן השו"ע (סימן אור"ח קיח ה"א), שחוזר ומנהגנו שאין חוזרים מפני ספק ברכות כפסק הרמ"א. וכ"כ שו"ת מים חיים (סימן טז), ובספר נהגו העם   (אות ז), וכן דעת הרב ישא ברכה בספר ישראל סבא (פרק ר"ה עמוד 278), וכן פסק הרב בן איש חי (פרשת נצבים אות יט).

שבת שובה.

שבת בין כסה לעשור נקראת שבת שובה על שם ההפטרה המתחילה שובה ישראל עד השם אלהיך, ונהגו להקדיש שבת זאת ללימוד תורה ותשובה, שכידוע שבכחה של שבת האחרונה בשבת לתקן את כל שבתות השנה. יום הכיפורים נהגו העם לעשות כפרות. מליל קודם הכיפורים עד למחורת. אומנם תלמידי חכמים ואנשי מעשה קמים בעלות השחר ומעירים בני ביתם ומקימים את הכפרות וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמן זצ"ל בעיר ציפרו).

(מפי הגר"י מאמן). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). ובאולדמנצור היה רבי כליפה אלמליח רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר- ועד הנץ, והיה שוחט בחצר ביתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת.

נוסח הברכה במצות כיסוי הדם.

מנהגנו בכל ערי המערב לברך רק על כיסוי הדם, כפסק הרמב"ם (פרק יד), כתב רק על כיסוי הדם, וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם (סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן השו"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).

הרבנים ניסו לעשות תקנה.

לעשות כפרות בשני בני עופות זכר ונקיבה, הן מצד דוחק והן מצד ריבוי השחיטה שיכול לגרום לתקלה בשחיטה, ולא עלה בידם.

אכילת העופות. 

את העופות נתנו לענים, ויש שנותנים דמי העוף לענים ומ"מ נהגו במרוקו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

הולכים לקברי צדיקים.

נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויה"כ. וכתב הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.

טבילה מצוה.

היה מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, לאחר הטבילה היו עוברים אחד אחד לפני רבינו שהיה נותן לכולם מלקות בשוט מיוחד. וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בשו"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבל בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות. ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפניות כתב הרמב"ן (נדה לב.), שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 288 הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה.

מאת : הרב אברהם אסולין

סגולה לנפלים.

א. כשאירע ולאחת מבנות הכפר בניה הקטנים היו מתים, היו באים לחבורת הזוהר בראשותו של רבינו רבי כליפה אלמליח זיע"א, בני החבורה היו למודים זוהר בליל שישי ומוצאי שבת, והיו מוכרים את העובר לבני החבורה בקנין מלא, ומאז היה העובר שייך לרבינו ולחבורה כסגולה לשמירה על חייו. (אודמנצור וחכמיה ערך הלידה). וגם כיום ניתן שהאשה עם בעלה ילכו לתלמיד חכם וימכרו לו את העובר. והסבר שאם נגזר ח"ו שוב הפלה על האם , אזי הולד שייך לרב שקנה מהאם בקנין מלא.

ב. וכן נוהגים לקחת מטפחת של ספר תורה וכורכים סביב הגוף ומניחים את המטפחת בתוך בד מיוחד. (מפי הגאון הרב ראובן אלבז).

ג. לעולם אדם לא יקפיד בתוך ביתו שגורם שאשתו ח"ו תפיל. (חז"ל).

ד. שלש דברים נאמרו בציפורנים צדיק שורפן, חסיד קוברן, רשע

זורקן, מפני שיתכן שאשה מעוברת תעבור עליהן ותפיל עוברה ח"ו. והזהר הקדוש פרשת ויקהל (עמוד רח:), לא חילק בין איש לאשה, תרגום. ולא ישליך אותן שלא יעשה קלון באותו מקום, שאותו בן אדם יכול להינזק. ובשם הרה"צ רבי חיים הכהן המכונה החלבן שכל היזק של טומאה על דריכת ציפורנים מגיל ג שנים. (ספר אוסרי גפן ח"יג),

ה. ישנם נשים שזכו לפרי בטן ועדין לא ניכר שהינם הרות ומספרות למשפחה והחברות, לא טוב עושות שכבר אמרו רבותינו ז"ל דבר הסמוי מן העין יש בו ברכה, ובכך משמפרסמות זאת כל עוד שלא ניכר גורמות לעצמן לעין הרע ומכך נגרם הפלה ה"י.

סגולה ללידה קלה.

א. לאכול פת בכל מוצאי שבת סעודה רביעית לכבוד דוד המלך ע"ה, (מפי הראש"ל מר"ן הגר"ע יוסף), 

ב.להדליק קודם הסעודה ארבע נרות לכבוד דוד המלך ע"ה, ובסיום הסעודה האשה ובעלה יתפללו לה' שימלא משאלות ליבם במהרה, בזכות דוד המלך ע"ה ובזכות אליהו הנביא.

 המשך יום הכיפורים

א. היה הרה"צ רבי זצ"ל כליפה אלמילח מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור וכן נהגו בעוד מקומות בצפון אפריקא.

ב. סעודה מפסקת.

נהגו כל הקהילה בבוגמז לאכול יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (רבי מאיר אסולין).

ג. חינוך הילדים.

בתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א), והוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

ד. בברכות השחר

מנהגנו לברך ברכת שעשה לי כל צורכי, וכתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכתב מהר"י עייאש במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א. וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בט"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה (ח"א עמוד ד),שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכיגם בט"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. וכ"כ מנהג אלג'יר לברך כמובא בספר זה השולחן (עמוד ב, קנב) ובספר עלי הדס (יום כיפורים אות כ),המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי. טלית על הראש. בכל יום הכיפורים לובשים טלית גדול ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד. שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער. ומובא בשער הכוונות (עמוד )שמניחים הטלית על הראש כמלאכים. ברכת הלבנה. יש שמברכים ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, בשביל להרבות בזכויות. ומנהגנו במוצאי יוה"כ לברך ברכת הלבנה כדי לקדש הלבנה בשמחה. כפסק הרמ"א בהגה )סימן תרב(, כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. וכתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק )ח"א מערכת הברכות אות קסא(, כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם )ח"א דף יא ע"ב(, שכן הוא המנהג בסלוניקי. למחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא )פרק ז משנה ד(, ויום טוב היה עושה }הכהן גדול{ לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.