ארכיון חודשי: אוגוסט 2015


תולדות היהודים בארצות האסלאם חלק ראשון-מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

ג. פרנסות היהודים ופעילותם הכלכלית

תנאים מדיניים, חוקיים וחברתיים הם שקבעו את אופי פעילותם הכלכלית של היהודים ואת מקורות פרנסתם. החל בתקופת הכיבוש הערבי נטשו היהודים כמעט לחלוטין את עבודת האדמה, להוציא מעטים בדרום מארוקו ובאיזור הג׳בל של טריפוליטניה. לעומת זאת, מצויים בתקופה הנדונה היהודים בכל ענפי הכלכלה של

המגרב — להוציא הפקידות הממשלתית הבינונית והשירות הצבאי — תחומים שהיו סגורים כמעט כליל בפני ה״לא מאמינים״ (באיסלאם). היהודים באפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 עסקו בכל אופני הפרנסה העירונית על כל גווניה. רבים שלחו ידם במיסחר על כל צורותיו — רוכלות, מיסחר עירוני זעיר, מיסחר סיטונאי ובינלאומי. היהודים תפשו חלק מרכזי באספקה למדינה ולחצרות השליטים במגרב בתקופה זו. שיכבה גדולה מאוד עסקה במלאכה וב״תעשיה״ זעירה. יחד עם זאת היתה קיימת שיכבה קטנה של עניים, שעיקר מחייתם באה להם מתמיכת הציבור בהם. ,נבחן ארבעה מקורות פרנסה עיקריים של היהודים באפריקה הצפונית בתקופה זו:

  • מיסחר עירוני ורוכלות:
  • מיסחר בינלאומי:
  • אספקה למדינה ולחצר וניהול כספים;
  • מלאכה.

המיסחר העירוני והרוכלות

 ״היהודים שולחים בכל מיסחר ידיהם״, חוזרים ומעידים כל המקורות בני־התקופה. ואכן, הם היו בעלי החנויות הגדולים בשווקים, ב״פונדוקים״ (רובעי סוחרים) ובבזארים. ואולם, רוב התגרים היו רחוקים מאמירות. הם החזיקו בשכונה היהודית או ב״מדינה״(העיר) הערבית, חנויות קטנות למכירת דברי מכולת מגוונים או דוכנים לסחורות מסויימות. היקף פעילותם הכלכלית היה בדרך־כלל מצומצם. אך גם קטני הסוחרים העניקו אשראי ושלחו ידם בעסקי כספים הקשורים בפעילותם המיסחרית. הם שימשו, כמו באירופה, כמלווים־בריבית, שולחנים ו״בנקאים״. הם הילוו לעירונים תמורת משכונות ולברברים בכפרים תמורת תוצרת חקלאית, כשהחשבון הסופי נעשה בעת הקציר או האסיף. אחרים היו רוכלים וסובבו עם מרכולתם בכפרים ובעיירות או שבאו מן המרכזים העירוניים לכפרים שבהם נערכו ימי־שוק קבועים.

המיסחר הבינלאומי

בואם של מגורשי ספרד ופורטוגל במאה ה־16 לאפריקה הצפונית, גלי האנוסים שהמשיכו להגיע לכאן גם במרוצת המאה ה־17 — יחד עם סוחרים שהגיעו בעיקר מערי איטליה והתיישבו בערי הנמל של אלג׳יר, תוניס, טריפולי ואלכסנדריה — כל אלו נתנו תנופה לענף כלכלי שבו עסקו יהודי אפריקה הצפונית כבר בתקופת הכ׳ליפות בפריחתה: המיסחר הבינלאומי על צורותיו וענפיו השונים.

הסוחרים היהודים נתברכו ביוזמה והיו להם קשרים משפחתיים הדוקים שהתפרשו על־פני ארצות רבות. הנתונים הללו נסתייעו גם ברצונם של שליטי המגרב לפתח את סחר החוץ של מדינותיהם, וכך הוקנה ליהודים מעמד מרכזי בסחר הבינלאומי של אותה תקופה. הם שימשו מוכסים, סוכנים, בעלי מחסנים סיטונאיים,

יבואנים ויצואנים. כמו כן היו חוכרים, ופעמים גם קונים, כלי שייט להעברת הסחורה, ובמידה רבה היה זה הודות לפעילותם העניפה שערי נמל באיטליה, ובמיוחד ליוורנו, נעשו לנמלי מפתח למיסחר בים־התיכון ולמוקד מיסחרי רב עוצמה באירופה.

שליטיהן של חלק מארצות המגרב אימצו את שיטת החכירה העות׳מאנית של מכסים, מסים, וסחורות (האילתיזאם): מסירת הזיכיון למרבה במחיר. שיטה זו גם קבעה מונופולין ממשלתי על סחורות מסויימות שהוחכרו בדרך־כלל ליהודים. המונופולין על יבוא ויצוא של סחורות־יסוד ומוצרים יקרי ערך — תבואה, שמן, יין, צמר, עורות, נוצות בת־יענה, משי, תבלינים ואבנים יקרות — התרכז בעקבות זאת במידה רבה בידי יהודים. הצלחת הסוחרים היהודים עוררה את קינאתם של סוחרים ושל קונסולים, שחלקם שלחו את ידם במיסחר, ובתקופה זו חזרו ונשנו תלונות של סוחרים צרפתים, אנגלים ובני עמים אחרים. יש לציין, שבמשך מאות השנים הללו, נהנו הסוחרים מאירופה מעדיפות במכס כתוצאה מתמיכת ממשלותיהם: בעוד שעל סחורותיהם הוטל מכס בגובה של 3% בלבד, הגיע המכס שהוטל על הסוחרים היהודיים ל־10%. אף־על־פי־כן התרכז רוב הייבוא בידי הסוחרים היהודיים.

עיסוק שהתפתח במאה ה־17, כתוצאה מפעילות השוד של הקורסארים מאלג׳יריה במרחבי הים־התיכון, היה מכירת ביזת הים ופדיון שבויים שנפלו ברשתם של שודדים אלה, ואף במיסחר זה נטלו יהודים חלק לא מבוטל.

תולדותיו של בית־הדין בסיאודד ריאל

אנוסים בדין האינקויזיציה

תולדותיו של בית־הדין בסיאודד ריאל

משבאים אנו לעיין במשפטים שערכה האינקויזיציה נמצא מיד שלא נידונו אסיריה אלא בבתי־דין אזוריים. בתי־דין אלה נועדו בתחילתם להקיף אזורים גדולים במלכות, ורק בהמשך הזמן חלה בהם התפצלות וכמה מהם אף נתיחדו למקומות מסוימים, לפרק־זמן קצר, כבתי־דין מיוחדים. רק תושבי הערים שבהן היה מושב בית־הדין נידונו במקומם ולא ניטלטלו מביתם, ולא נוספו על כלל יהודיהם אף יסורים של גלות וישיבה בבית מעצר האינקויזיציה במקום זר ורחוק. אבל רבים־רבים הוטרדו והובאו למקום בית־הדין האזורי, שם נידונו ושם קיימו בהם את גזר־דינם. והשאלה הנשאלת כאן היא, על שום מה זכו דוקא אותן ערים שתיבחרנה לשמש מושב לבית־ הדין? הסיבה מובנת מאליה לגבי ערים כסביליה וקורדובה שהיו מרכזים גדולים לאנוסים, והצורך ליסד בית־דין בעיר כטולידו יוצא מעצם חשיבותה. אך עדיין לא נתחוורו לנו הסיבות שהניעו את האינקויזיציה להקים את בתי־דיניה בערים בינוניות כסיאודד ריאל וגואדלופי, שבהן פעלו בנפרד, וכן אף בשאר מקומות בהם הושיבו בתי־דין במלכויות קסטיליה ואראגון. משסיפרנו לעיל בתולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל נתן דעתנו לתולדות בית־הדין בעיר זו-ראשיתו והשתלשלות מעשיו עד לחיסולו כגוף בפני עצמו בעיר. מבחינת יחסו של מוסד זה אל הנידונים בו נבקש לראות בתיאור הדברים גם המשך לתולדותיהם של אנוסי העיר, משום שתלויים היו במעשיו שלו.

בסיאודד ריאל לא בא בית־הדין אלא להכשיר עצמו לפעולה בטולידו. תפקידו בעיר זו, השוכנת בצומת־דרכים חשוב בין אנדלוסיה לקסטיליה, היה גם להכין דעת־ קהל ולבחון את תגובותיו של הציבור, במקום המרוחק אך 70 ק״מ בקירוב מטולידו, ודעת־קהל זו נבחנה לאוד ביעוד התיהדותם של אנוסים. לי שיער, שהקמת בית־ הדין כאן באה כתוצאה ממינויו של דוקטור תומס כאינקויזיטור שלוח מאת דון

אלונסו קאריליו, ארכיהגמונה של טולידו.3 כבר נאמר בפרק קודם  שמינוי אפיסקו־ פאלי זה אך מוכיח שנעשתה במקום זה פעולה אינקויזיטורית מטעם הכנסיה, על יסוד סמכותו של הארכיהגמון כחוקר־מינות. הוד. אומר, יהיו מניעיו הפוליטיים־ הפנימיים של דון אלונסו אשד יהיו, המעשה באנוסים, שנידונו לאחר־מכן בבית־דין האינקויזיציה הלאומית־הספרדית, מוכיח ששיבתם של אנוסי סיאודד ריאל ליהדות היתד. תופעה בולטת כל־כך עד שאפשר היה לנצלה ולדון בה בהיקף מקומי וארצי כאחד. כבר הוכח לעיל שפעלו של דוקטור (או ליסנסיאדו) תומם זה נעשה בשנת 1476, והדעת נותנת שלאחר מותו של דון אלונסו קאריליו בשנת 1482 פג תוקף מינויו אם לא נתבטל קודכדלכן, שאם לאו ודאי היינו מוצאים אותו כשופט־ אורדינריוס בבית־הדין של סיאודד ריאל.5 עובדות אלה דוחות איפוא את הנחתו של לימכל־מקום לא נתמנו אינקויזיטורים מיוחדים לסיאודד ריאל מטעם הסופרימה קודם לסוף שנת 1482 או לראשית 1483. הם נתמנו לשמש בעיר סיאודד ריאל ובסביבתה, בכל ״שדה קלעתרבה״ (Campo de Caiatrava) ובכל הארכיהגמוניה של טולידו,6 ופירושו של מינוי מקיף זה שלא נזקקו להיתר מיוחד מן האפיפיור למינוי אינקויזיטורים וליסוד בית־דין בעל סמכות בטולידו. יסודו של בית־הדין בטולידו לא היה מבחינה פורמלית אלא העברתו של בית־הדין מסיאודד ריאל לעיר זו. היה בכך משום הקלה רבה לפתיחתם של בתי־דין רבים ככל האפשר! לאחר שניתנו היתר וסמכות מן האפיפיור לאחד מהם, הרי שאחרים יכלו להיות סניפיו של בית־הדין במרכזו המחוזי או האזורי.

ודאי שהיו לטורקימדה טעמים רבי־משמעות ליסוד בית־הדין המרכזי לקסטיליה בסיאודד ריאל דוקא. ייתכן שהשפעתם של קונברסוס תקיפים גדולה היתד, בטולידו מכדי לסכן את פעולת האינקויזיציה במקום מרכזי וחשוב זה, והרי ידועה לא רק התנגדותם של אנוסים אלא גם של ראשי עדים שונות בספרד ליסוד בתי־הדין במקומותיהם. המעשה באנוסים בסיאודד ריאל נועד לשמש, כאמור, גם כאמצעי הכנה והכשרת לבבות למה שעתיד להיעשות במקום כטולידו. מסקנה זו עולה מתוך קריאה במשפטי הנידונים בסיאודד ריאל. ונראה שפעולתה של האינקויזיציה נעשתה שלבים־שלבים, ובדרך של הליכה ממקום למקום פרשה את רשתה על־פני המלכות כולה! סדר הקמתם של בתי־הדין מוכיח זאת. אף יש לזכור שסיאודד ריאל היתד. קן ומרכז לפעולת המורדים במלכות ממחנהו של המרקיז די וילינה ורודריגו טליס חידון, המאיסטרי של מסדר קלעתרבה, שהשפעתו גדולה ומכרעת היתה בעיר כבסביבתה, ולא בכדי נזכר במפורש בכתב־המינוי כל ״שדה קלעתרבה״. לא זו בלבד שהוא מחוז־ספר גדול הנהנה מזכויות מיוחדות, אלא שבחסותו של ראש המסדר עוד נתקיימו בו גם קהילות ישראל, ואף האנוסים עצמם לא נפגעו שם בפרעות שתכפו ובאו עליהם במקומות סמוכים לאזור.

Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc

contes populaires

Dipertion et unite – בתפוצות הגולה

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

Il y a huit ans, nous nous sommes posé ces questions et nous ne possédions alors aucune documentation qui aurait pu nous aider à y répondre. Bien sûr, la solution la plus aisée aurait été d'admettre que le conte populaire, tout comme le costume traditionnel national et de nombreuses autres coutumes vénérables, appartient au passé. Mais même si telle était notre conviction, il nous fallait faire une enquête parmi les immigrants pour constater le fait. L'un des résultats de nos premiers contacts avec les immigrants fut la constation que la littérature folklorique orale n'était pas encore tombée dans l'oubli et nous décidâmes de puiser ces contes "à la source" et de les préserver aux Archives Israéliennes du Conte Populaire

Notre effort fut couronné de succès. Aux endroits les plus inattendus, nous découvrîmes des hommes et des femmes, des jeunes et des vieux, qui connaissaient et savaient raconter des contes popu­laires. Les narrateurs et leur public appartenaient à des com­munautés variées et à toutes les couches sociales. C'est ainsi que nous avons découvert un instituteur blanchi sous le harnais, un chauffeur de camion, un marchand de légumes, un commerçant, un journalier et un jeune employé, qui avaient ceci en commun, qu'ils aimaient à raconter des histoires. Nous avons également découvert une vraie source de contes antiques étranges et de lé­gendes où se reflète l'histoire de notre peuple jusqu'à l'époque moderne

Dans de nombreux pays, la collection de contes populaires est une tâche compliquée et difficile. Souvent il faut couvrir de gran­des distances pour se rendre d'une région "culturelle" à une autre. Les personnes qui se consacrent à cette tâche se voient parfois obligées de passer des mois, ou même des années, loin de leurs foyers. La société au sein de laquelle elles essayent de réunir la documentation qui les intéresse, peut se montrer méfiante à leur égard et à l'égard des institutions qu'elles représentent. Pour arri­ver à des résultats réels, des expéditions s'adonnant à des recher­ches ethnologiques doivent être bien organisées. Les difficultés de ce travail sont encore augmentées par le fait que souvent les peu­ples qui font l'objet de ces enquêtes, ne sont pas suffisamment conscients de la valeur de leurs créations originales de sorte que la réunion de ce matériel et son enregistrement, par écrit ou de tout autre manière, doivent être faits par des étrangers

Au cours du dernier siècle, des institutions de plus en plus nom­breuses ont enregistré des contes populaires en Europe, mais peu d'activités de ce genre ont été déployées parmi les communautés juives d'Asie et d'Afrique du Nord. La grande majorité du travail accompli dans ce domaine, concernait des communautés non-juives et fut surtout réalisée par des philologues s'intéressant, en premier lieu, aux dialectes locaux. Aussi, les savants, s'ils enregistraient des contes et des légendes, ne s'intéressaient pas à leur valeur lit­téraire et se contentaient souvent de noter quelques passages ou simplement plusieurs phrases

La situation est fort différente dans l'Etat d'Israël. Les immigrants qui sont venus ici de pays souvent très éloignés, sont nos frères. Nous aimons le trésor de contes populaires qu'ils ont ap­porté avec eux et l'acceptons comme un précieux cadeau. Tout ce qui nous reste à faire c'est de recueillir ces contes, de les enre­gistrer et de les conserver. En Israël, chaque agglomération de nouveaux immigrants a ses narrateurs qui, dans la plupart des cas, sont fort heureux de présenter des échantillons de leur art

Grâce aux efforts d'environ 200 enregistreurs bénévoles, origi­naires, eux aussi, de différents pays et communautés, un grand nombre de contes populaires ont été enregistrés par écrit au cours des huit dernières années. Ces contes appartiennent à pratique­ment toutes les communautés rassemblées dans l'Etat d'Israël mo­derne. La plupart de ces contes et légendes trouvent encore au­jourd'hui un public et l'art du narrateur est encore cultivé dans de nombreuses communautés

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

איסלאם, דהיינו ׳כניעה׳, התפרש בקרב המאמינים ככניעה לאל. אולם, לאמיתו של דבר, פעלו מנהיגי האיסלאם להכנעת העמים למרות האיסלאם ובכוח החרב מילאו את ׳בית אל-מאל׳, האוצר המוסלמי, בשלל המלחמות ובכספי הגזל שגבו ללא רחמים וללא התחשבות מבני החסות העניים.

מנקודת מבט היסטורית, אין כל הבדל בין מוחמד וממשיכי דרכו ה׳רשידיון שהקימו את האימפריה המוסלמית, לבין הכובשים המהוללים מאיראן, מיוון ומרומא שמטרתם העיקרית הייתה זהה והתבססה על כיבושים, גריפת הון משלל המלחמות והטלת מיסים כבדים על בני העמים הכנועים.

לאחר תקופת ה׳רשידיון׳ התפלגה תנועת האיסלאם למחנות ולכתות אשר צידדו באמונות שונות ובמנהיגים שונים והמאבקים שהתחוללו ביניהם התמקדו במלחמת מעמדות ובכיבוש הנהגה אבסולוטית בתנועת האיסלאם.

על פי הערכות ההיסטוריונים וחוקרי תולדות האיסלאם, אפשר לסכם בבטחה שמנהיגי האיסלאם לא הביאו כל בשורה חדשה או גילויים מרעישים אודות האל שבשמיים, כי גדולתו של אלוהים וחוקותיו, כאמור, היו ידועות לכל העמים כבר לפני אלפי שנים, עוד מיום הבריאה, ככתוב בתורת היהודים.

יש להדגיש, ללא משוא פנים, שכל מנהיגי האיסלאם בכל הדרגים, לא לחמו למען הפצת המונותיאיזים כי אם את עיקר מאמציהם הקדישו להעמקת שליטתם הטריטוריאלית בכוח החרב והרחבת גבולותיהם רק לשם התעשרות משלל המלחמות ומהמיסים הכבדים שהטילו על העמים הכנועים.

כיבושי האיסלאם מתאפיינים בתופעה ייחודית שאין כדוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית. לוחמי האיסלאם, בכל המדינות שכבשו, השחיתו בכוונה תחילה את כל סמלי התרבות שקדמו לפלישתם כגון שריפת ספריות, מחיקת קטעי הנצחה היסטוריים שהיו חקוקים על לוחות אבן, והעלמת חפצי אומנות בעלי ערך היסטורי שהזכירו לעמים הכבושים את עברם המהולל.

עם כיבושה של ארץ ישראל, מחקו הערבים את כל שרידי ההיסטוריה היהודית בהר הבית ובנו עליהם את מסגדיהם.

עם כיבושה של מצרים שרפו את הספרייה הגדולה ביותר באותה עת והרסו עד היסוד בנייני פאר היסטוריים.

לאחר כיבושה של איראן שרפו והחריבו את כל שרידי האומנות ואת ארמונות הפאר מתקופת הסאסאנים, כפי שמתאר בשיריו המשורר הלאומי הפרסי פרדוסי כמצוטט:

הערבים הברברים כבשו את איראן בסערה, הרסו את כל אתריה ההיסטוריים, שרפו את כל ספריותיה והשאירו אחריהם חורבן שאין בכוחו של אדם לתאר.

מנהיגי הערבים הכריחו את בני העמים הכבושים לאמץ את הלבוש הערבי, את הכתב הערבי ועם חלוף הזמן הנהיגו גם את הלשון הערבית כשפה לאומית וכך הביאו עמים רבים לשכוח ולהתעלם משפת אמם ועם כניעתם לדת האיסלאם המירו אף את לאומיותם ללאום ולמסורת הערבית. לדוגמא, אפשר לציין את העם המצרי ואת העם הפרסי בעלי אלפי שנות היסטוריה מהוללת שלאחר הכיבוש הערבי שכחו בעל כורחם את גדולתם ונכנעו לבורות הערבית.

כך נפלו קורבן אף עמים רבים באפריקה ובאסיה שתחת שלטון הערבי איבדו את זהותם הלאומית וההיסטורית, והיו מעטים מהעמים הכבושים שניסו להשתחרר מכבלי האיסלאם, אך ללא הועיל.

השפעתו הגדולה של האיסלאם חדרה בקרב עמים חסרי אינטליגנציה טבעית, עמים נאיביים שלא היו מסוגלים להתעמק בנסתרי האמונה הדתית ונכנעו למנהיגים אכזריים שפעלו אך ורק למען קידומם האישי. כל בר-דעת שניסה להעיר את השקועים בחשכה הדתית, נידון למוות על ידי השליטים שהסיתו נגדם את הטיפשים מקרב העם, והכל בשם הדת.

ישנם מוסלמים רבים המודעים שתורתם אינה מבוססת על אמת ועל אירועים אותנטיים וכל מה שמתרחש סביבם אינו אלא חיקויים וזיוף, אולם פיהם סתום מפחד והם חסרי אונים.

השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים, חמין, סכנה וצ'ולנט ד"ר דן אלבו

חמין 1

סיום המאמר בשלושה פרקים….לנוחיותם. של הקוראים…ממליץ מאוד לקרוא את כל המאמר בעיון רב ולהתוודע לעומקו של המאמר הנפלא הזה…..אסיים פרק זה שנמסר לי על ידי ד"ר דן אלבו, היסטוריון, משורר ופילוסוף….באמרה בנושא החמין בערבית מוגרבית…..

ליהודי בלא סכ'ינה, פחאל סלטאן בלא מדינה……

יהודי ללא " סכ'ינה, משול למלך ללא ממלכה….

להדגיש את חשיבותו של החמין  או " סכ'ינה " אצל יהודי מרוקו  ובכלל אצל כל יהודי, כפי שמציין זאת ד"ר דן אלבו, והדגש על " יהדות " …כפי שהוא מביא במאמרו…….

חמין 2

סיפור השלישי

ג. הסיפור השלישי מתרחש בשלהי המאה הי"ח בקהילת וואזאן בצפון מרוקו, שבה דוברה במאה הי"ח הלשון היהודית-ספרדית הקסטיליאנית. סיפור צדיקי זה עוסק ברבנו עד"ן הקדוש בחמין ובסוגיית העוול והצדק.     

פ"א בשב"ק בהיות רבנו עד"ן [עמרם דיוואן] בווזאן יע"א [יגן עליה אלוקים] בדרכו לא"י בצאתו מתפילת שחרית מוקף בפמלייה גדולה עברה על פניו יהודיה בוכייה, קרא לה וישאלה למה זה תבכי ותשב מה שנעשה אין להשיב ויפצר בה, ספרי אולי ירווח לך ותגולל לפניו צרתה ותספר כי בצאתה מהפורני בא ישמעאלי וגזל ממנה את קדרת החמין והלינה טרונויות לפני ריבונו של עולם, הכיצד אני שמנקה בהתנדבות גמורה ובנפש חפצה את בית הכנסת מידי יום ביומו הפילני ריבונו של עולם קורבן בידי ליסטים, הכיצד הזהו שכרי וגמולי, הו רבי בקש מהשי"ת להוריד צדק לעולמו שוועה. ניחם אותה רבנו, שח לה דברי ניחומים והזמינה לסעוד סעודת חמין עמו בבית הגביר בעל האכסניא שלו ההגמון רבי דניאל אזולאי ובבואם להסב לשולחן הושיבה לימינו וגילגל עמה שיחה על הוריה וקורותיה ובירר בעולמות עליונים מפני מה הדבר ומה פשר העוול. ותיכף לכשפקח עיניו שאל על עדים שראו את הגזלן והובאו לפניו ושאלם לשמו ומקום מגוריו וביקש ממארחו לשלוח תיכף שליח להביאו וביקש מהשליח להרבות לפניו בדברי כיבושין, ובדברי ידידות ונועם, בירר מה עיסוקיו והעידו המסובים בישמעאלי שהנו איש הגון וישר והיה הדבר לפלא בעיניהם שגנב קדרת חמין מיהודיה כאחרון הריקים.

ואחרי זה בירך את המסובים בחדר שהיה מלא פא"פ [פה אל פה] כמה ברכות ולאחר זה פנה ליהודיה פע"ש [פעם שניה] ושאלה בתי למה זה עוד תבכי ותען ומה תושיע לי והפציר בה וככל שהפציר גאה בכייה ועבר לדרוש על פרשת המיילדות שפרה ופועה בהתלהבות גדולה ולפי שדיבר בהצלת ילדים גאה בכיה עוד ושוב שח לה פע"ש [פעם שלישית] מה תבקשי שאלי ממני ואתן לך אמרה לו השב לי את בני ראובן. נכנס השליח ואחריו השתרך בהססנות אותו ישמעאלי ונהגו בו במידת הכנס"א [הכנסת אורחים] ורבנו הגדיל לעשות ופינה מקום בינו ובין בעה"א [בעל האכסניא] והושיבו לשמאלו ותמהו המסובים תמיהה גדולה מה מצא הצדיק להושיב ישמעאלי סביב שולחן שבת לצדו ממש, ומשישב שאל אותו מפני מה לקח מהיהודיה שלימינו את קדרתה ולא ענה, המשיך רבנו עד"ן וסיפר מעשיה של שחוק על תרנגול שרכב על גבו של חמור עיוור והגוי צחק צחוק גדול והיה עניין זה לפלא בעיני המסובים שהרי יש בזה שלוש פליאות, מצד זה שגוי לבוש כדרך ערביאים מסב לשולחן שבת עם הקה"ק [הקהל הקדוש] מצד זה שהושיב ישמעאלי גזלן לידו ממש לפני בעה"א [בעל האכסניא] ומצד זה שהצדיק מצחק עם גזלן רשע שציער יהודיה צדקת. ושאל אותו שוב הצדיק מפני מה גזל את הקדרה וענה בכניעות שבעוברו על פני היהודיה הריח את הניחוח שעלה מקדרתה ונתקף בהשתגעות ואינו יודע מה אירע לו כי השתבשה עליו דעתו, כי הריח המיוחד הזכיר לו את אמו יולדתו, והביע צערו על המעשה וסיפר שהתעוררה בו שמחה בלב ועלו בו מראות שונים ומשונים וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בטוח בו בוודאות שאין למעלה ממנה שהוא רכושו שלו כי אינו זוכר את פני אמו ולא את פני אביו ש"א [שאל אותו] רבנו וכי למה אינו זוכר אותם והשיב שנחטף בהיותו ילד רך בן שלוש או ארבע ואינו זוכר את מראם ושמם ולא את מקום מגוריהם. הוסיף ושאל אותו רבינו זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא] טבעי שאדם אינו זוכר את פניהם ושמותיהם של אנשים משנות ילדותו אך ודאי יוכל לזכור בשם שקראו לו אביו ואמו ושאר קרוביו והשיב שקראו לו בכינוי יוצא דופן שאיש לא קרוי בו כי מעולם לא שמע כשם זה בין בני דתו המוסלמים ושאלו רבנו מהו אותו שם וענה: ראובן בצחות כעברי משל דיבר יהודית וחי בין בין יהודים כל ימיו. הסב פניו לדונה והצביע רבינו על הגזלן ואמר לה הנה בנך, ביקשת מהשי"ת להוריד צדק לעולמו והוא נענה לך, הרי לך בנך ראובן, הסב רבנו מבטו לשמאלו לעבר הגנב ואמר לו הנה והצביע לעבר היהודיה המבוהלת 'זו אימך יולדתך'. נעתקו המלים מפי כולם כי איש לא שכח את פרשת העלמות ראובן בנה של דונה ואת מות יונה בעלה, אבי ראובן מצער ז"מ אח"כ ומצד שני לא ירדו לעומק העניין כיצד ידע רבנו שזהו האיש. ישבו כולם המומים ובכיים וזס"ה [וזה סוד הדבר] שאמרו לו בעליונים כל העניין מתחילתו ועד סופו. אמר רבנו עד"ן לראובן עתה שאתה יודע מי אתה, הרהר ושקול בדבר אל תחפז ראה מה יורה לך לבך אם לחזור לאמך יולדתך או להישאר עם האמא שגידלה אותך. קם ויצא לדרכו תיכף ללא שהיות ולאחה"ש [לאחר השבת] לאחצ"ה [לאחר צאת הכוכבים] חזר עם צרור חפציו הטבלוהו במקווה החליפו שמלותיו לבגדי יהודי חבש כיפה וציצית והעצו"ש [והעיר צהלה ושמחה] ולפי שהיה חשש פק"נ [פיקוח נפש] ע"ז [על זה] שחזר לדת יהודית, יצאו ראובן ואמו בשיירה עם רבנו לעבר טנג'יר ועלו עמו לארץ ישראל, ונל"ח [ונודה לשם חסדו] .חמין 3

הסיפור הרביעי

מקום התרחשותו של הסיפור הרביעי הוא בפולין ומהווה חלק מקורפוס הסיפורים החסידיים שעברו מפה לאוזן. אף סיפור זה עוסק באותן תימות: צדיק, תמימות, אמונה, שבת וחמין.

 

"בעיר אָפְט, היה יהודי כורך ספרים, קראו לו ר' שבתאי. לר' שבתאי לא היו ילדים והיה קבצן גדול מאוד. ביום שישי אחד לא היה לו מה לאכול, קם ללכת לבית הכנסת, אמרה לו אשתו: "אין לנו בבית שום דבר!" ענה לה: "השם יעזור" והלך לביה"כ. ישב שם כל היום, כשהלכו האנשים נשאר שם, הרי אין לו שום דבר. קם למחרת לאחר תפילת שחרית והלך לביתו, לתימהונו ראה אור בבית, יין , מפה, חלות וחמין והכל מוכן, ברכו ואכלו ורקדו ביחד. הריקוד הגיע לשמים, ומשם הגיע לבעש"ט. הבעש"ט ישב במז'ובוב, קם ונסע לאפט, הגיע לשם ושאל: "איפה גר ר' שבתאי כורך הספרים?" התפלאו, מה לבעש"ט ולקבצן הזה? בסוף הראו לו היכן הוא גר. הגיע אליהם הבעש"ט, אמרה לו האישה: "רבי, רבי, אין לנו ילדים." ענה לה, "יוולד לכם בן שיאיר את כל העולם" ואמנם כך היה ונולד להם בן שלימים היה המגיד מקוזניץ..

החמין מבושל בצורה שונה מהבישול הקונבנציונאלי שמשכו קצר, ותכליתו לרכך, לחטא ולחמם את המזון ולעתים להשביח את טעמו תוך שמירה על ערכו התזונתי. הרציונאל של בישול החמין בבישול ממושך שאורך כשש עשרה שעות, אינו נגזר מסיבות קולינאריות, אלא מסיבות דתיות. מסיבה זו הפך החמין לתבשיל מיוחד בקרב היהודים ולמייחד את היהודים בעיני הלא היהודים. לא פלא שבשני סיפורי יראים  הללו, החמין הוא הוא המחולל את התערבות הבורא. החמין זוכה למעמד אקסקלוסיבי משום שהוא ביטוי למעין "מתכון אלוקי". כי ללא האיסור לבער אש ביום השבת לא היה נוצר החמין ולא הצורך בטכניקת הבישול הזו. האקסקלוסיביות של החמין, הן בטכניקת הבישול שלו, והן בטעמו הייחודי בגלל בישולו הממושך, והן בזיהוי שלו עם ה"שבת" הופכת אותו בסיפורת העממית למעין מִנְשָׂא לסיפורי נסים, ולסיפורים על צדיקים ובעלי נסים. החמין במושגיו של קלוד לוי שטראוס, כמו הדבש חורג מהתבנית הזוגית של נא ומבושל, כי הוא לא נא ולא מבושל במושגים המקובלים.

בחמין נכרכו משמעויות דתיות נוספות. בהלכה החמין הפך לסמלו המובהק של עונג שבת, ועם המצווה לענג את השבת. "יש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה" וכן, "איזה הוא עינוג: זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת–הכול לפי ממונו של אדם.  וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת–הרי זה עונג שבת" התליית מצוות עונג שבת בחמין דווקא, מעלה אותו בסיפורת האגדתית לדרגה ש"בלתו אי אפשר" ששבת בלעדיו אינה שבת. ולפיכך כאשר החמין חסר, "טבעי" שבעלי האגדה יזמנו בעלי נסים כמו הבעש"ט ור' עמרם בן דיוואן לערב את השמיים לעשות תיקון בעה"ז.   

הרובד השלישי הוא הפן התיאולוגי – השכלתני. הן הסיפור על דונה שרה ביבאס והן זה על אמו העתידית של המגיד מקוזניץ מבטאים אמירה שתכליתה לחזק את האמונה בלבבות ואת לבבו של השומע העממי בפרט. היהדות מניחה שיש משגיח, השגחה, ושכר ועונש. בפועל לשלושת העיקרים התיאולוגיים הללו אין תמיד אישור במציאות. האמונה בבורא עולם ובהשגחתו על עולמו לא עמדה בקנה אחד עם מציאות הפרוזאית שידעו היהודים, שהייתה רצף של רדיפות, פרעות, מגפות, גירושים, עוני דלות ורעב. שני הסיפורים מציגים מצב של עוול ואי צדק וקוראים תיגר על האמונה בשכר ועונש. אישה ערירית שבהמשך אנו למדים שהיא צדקת המנקה את בית הכנסת בהתנדבות מידי יום ביומו, למרות זקנתה, נופלת קורבן לגזלן שגונב את החמין שלה דווקא, איזה השגחה יש כאן? איזה שכר יש כאן? זו מציאות עגומה הקוראת תיגר על צדקת ה'. בסיפור השני הוריו העתידיים של המגיד מקוזניץ, עניים עד כדי כך, שאביו אינו טורח להכין את השבת. הערת האם "כי אין לנו כלום" מחזקת את תכליתו הנרטיבית של המספר, הוא מבקש להראות שהאיש עני עד כדי כך, שאין לו מאומה מלבד אמונה בשי"ת, חוסר מוחלט בחומר, כנגד מלאות באמונה בה', לרגע הוא אינו מפקפק בהתערבות האלוקית לטובתו. הוא אומר "השם יעזור" והולך לבי"הכ. בין השורות אנו הקוראים- שואלים את עצמנו "איך אדם תמים ושלם כל כך באמונתו, יכול לרעוב כך ביום שבת? איך האל יכול להרשות לעוול כזה להתרחש בעולמו?" ויש שישאל בצורה בוטה יותר "אם ה' זן ומפרנס לכל, אז למה הוא מרעיב את האיש העני הזה? איזה מן אל הוא זה, המתעלל כך בעניים תמימים כאלה? איזה מן אל הוא זה המתעלל כך באדם שכולו מלא באמונה? ושאמונתו כה שלמה?" העדר החמין הוא עילה לכעס אבל הוא גם האנקול שעליו תולה המספר את הנחמה בסופו של דבר. שני סיפורי הנסים  האלה באים לתת מענה לספקות הללו, ולחזק את האמונה בהשגחה ובשכר ועונש. 

הרובד הרביעי הוא הרובד הפסיכולוגי והאמוציונאלי. שני הסיפורים משקפים רובד נוסף בשיח האגדתי. שני הסיפורים נותנים תימוכין לאידיאולוגיה "החסידית" הטוענת שהאמונה התמימה אינה נופלת מאוריינות ולמדנות ואולי אף עולה עליהן. השיח האגדתי מניח שאלוהים נגיש לכולם, ומכוחה של אמונה בלבד אפשר להרעיד את השמיים. סיפורי הנסים נוצרים ומסופרים לא רק כדי להוכיח שיש משגיח, השגחה ושכר ועונש, אלא כדי להשרות באנשים הפשוטים בעלי המלאכה, לבושי הסחבות, היחפנים והדלפונים, אלה שהלמדנות רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – נחמה. המספר מבקש לשכנע את קהל שומעיו, שהנס אפשרי והוא יכול להתרחש לכל יהודי, גם לאנשים נדחים כמותם, וגם להם ממש, באופן אישי. עבור אנשים שאינם זוכים לאכול חמין כל שבת, הפיכת החמין למעין אנקול שעליו תולים את הנס ומייצגים באמצעותו את הישועה והנחמה, זהו שיח מובן, כי בחווייתם האישית, בוודאי נזקקו לנס ממין זה בעבר ואולי יזדקקו לו בעתיד, ליהודי המיוסר והמאמין, שרעב לא אחת בחייו ביום השבת, וחייו מטלטלים בין רעב ורעב, אובדן והצלה, הופעתו הפלאית של החמין הוא נס שקל להזדהות אתו, ולזכות באמצעותו בנחמה. מיקוד הסיפור במזון  ובתחושת הרעב מעצים את הכעס אך בה עת את הנחמה. מתן המענה לרעב הפיזי באמצעות נס החמין, משרת את המספר כדי להעניק לשומע את התקווה שבשמיים משגיחים גם ברעב האישי שלו וברעב של  כל איש ואיש. מצד אחד, זו מעין "הוכחה" לקיומה של השגחה פרטית [האל משגיח בקיבה של כל אחד ואחד.] מצד שני יש בסיפור נחמה  גדולה, שממנה משתמע שאם תתאמץ ותעלה בסולם האמונה ותגיע לרמת צדיקותה של דונה שרה ביבאס או הורי המגיד מקוזניץ, גם לך באופן אישי ייקרה נס. מחד גיסא ההבדלים הגסטרונומיים בין התפוצות היהודיות מובנים מאליהם, משום שתרבות המזון והבישול היא תלויית מקום ואקלים. מאידך גיסא סוגי מזון שונים כגון: מצות וחמין היו משותפים לכלל היהודים לפזורותיהם למרות ההבדלים בדרך הכנתם. הביטוי המובהק ביותר להתקבלותו של החמין מתאשרת בתפקידו הסמלי בסיפורת הצדיקית והחסידית. החמין מהווה מוטיב המעניק למספר בסיפורת היהודית לגיטימציה להתנגחות עם האל ומצד שני אמצעי נרטיבי יעיל להעניק לשומע נחמה. חלחולו של החמין למערכי הביטוי האומנותיים של היהודים בסיפורת העממית בתפוצות השונות, מבטא את השלב שבו החמין נתפס על ידי היהודים עצמם לא רק כְּתַו המייחד אותם מאחרים, וכרכיב חיוני במזונם באורח חייהם הדתי ובזהותם העצמית אלא כמרכיב אינהרנטי של היהודיות. האל בכבודו ובעצמו נִסְעַר מכך שהחמין אינו עולה על שולחן השבת של הצדיקות דונה שרה ביבאס ואמו של המגיד מקוזניץ. בגלל מטעניו הכמו "אלוקיים" הופך החמין לסמלו של הטוב האלוקי המזמין את התערבותו הפלאית בתיווכם של ר' עמרם בן דיוואן והבעש"ט. החמין מהווה כבר בתקופת המשנה תו היכר של יהודים בעיני לא יהודים, תו זיהוי של יהודים בעיני עצמם, מוטיב בסיפורי נסים, המתפקד כסיבה  להתערבות פלאית ולעשיית צדק מצד האל. החמין ביחס לשבת כמו השמן ביחס לחנוכה, הפך לחלק בלתי נפרד מ"סט הנסים" של המיתולוגיה היהודית.             

הערת מחבר המאמר : הבחנה זו מקבלת מובנות יתר על רקע  הניתוק של היהודי החילוני מהמטבח היהודי ההיסטורי. מנהגי האוכל  של הישראלי החילוני משקפים הפרדות מבסיס החוויה הקולינארית, שהגדירה את הזהות התרבותית היהודית מדורי דורות. אי אכילת חמין בשבת או מצה בפסח, במשפחות חילוניות מבחינה זו, מסמלת הפרדות לא רק מהדת על מכלול מצוותיה אלא גם מהיהודיות כהוויה בעלת מימדים חווייתיים, קולינאריים, מיתולוגיים  ותרבותיים. 

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק-מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

חלוצים בדמעה

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

  • כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:
  • ארגון העדה ככולל עצמאי;
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;
  • נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;
  • מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).
  • ארגון העדה ככולל עצמאי-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים ׳יאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ ׳'ארץ בעבור העדה.
  • בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים ! ירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

  • ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה-
  • המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.
  • בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצדים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־ הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.
  • פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.

תאג'ר אל סולטאן- סוחרי המלך – מיכאל אביטבול

תאגר אל סולטאן

מכתב מספר 15

מוסא בן אחמד מאשר קבלת מכתבם של האחים יעקב ואברהם קורקוס בו הם מביעים את צערם על פטירתו של המלך מולאי עבד אל רחמאן אבן האשם ושולחים את ברכתם ליורשו, מחמד הרביעי

5.11.1859

الحمد للاه وحده

השבח לאל לבדו

1 – من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به امين الى التاجرين ابراهيم قرقوز واخيه يعقوب

מאת עבר ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל חסד, אמן, אל שני הסוחרים אברהם קורקוס ואחיו יעקב

2 – خديمي سيدنا نصره الله اما بعد فقد وصل كتابكم مخبرا بحزنكما حين وصول موت

משרתי אדוננו, ינצרנו האל. לעצם העניין, הגיענו מכתבכם בו אתם מביעים את צערכם על מותו של

3- سيدنا اسكنه الله فسيح الخبار وزوال ذلك عنكما لما اخبرتما بنصر مولانا

אדוננו, נוחו עדן, ואת שמחתכם על הכתרת אדוננו

4 – المضور بعز الله وكمال نصله فما اصابكما فيما ذكر اصاب جميع العالمين وكيفا لا

נצחונו בתפארת האל ושלמות חסדיו, כל הבריות שותפות לתחושותיכם אלו וכיצג ייתכן אחרת ?

5 – وهو ظال الانم ياوي اليه البر والفاجر واما خدمتكما فلا تخفي على سيدنا وقد

הרי הוא היה מגן האנושות, אליו נהרו חסיד גם חוטא, אשר לשירותכם, הרי הוא ידוע לאדוננו

6 – اطلعنا سيادتي على كتابكم على التمامفي 12 من ربيع الثاني عام 1276

וכבר הבאנו את מכתבכם בשלמותו לידיעת הוד אדוננו. סוף.. 12 רביע אלת'אני שנת 1276

מולאי עבד אלרחמאן ן' השאם שעלה לשלטון בשנת 1822

מולאי מוחמד ן' עבד אלרחמאן אשר, בניגוד לאביו, היה ידוע בגישתו החיובית כלפי אירופה, הוא יישאר בשלטון עד יום מותו ב-30 לספטמבר 1873

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-רועה השפנים היהודי מציל את אחיו

 

תפוח ההריוןרועה השפנים היהודי מציל את אחיו

היה היה פעם מלך אשר שנא את היהודים. כדי להכשיל אותם, הוא שאל אותם מידי־פעם שאלות טורדניות, העמיד בפניהם קושיות וכל פעם מצאו את פתרונן כעבור ימים מספר.

פעם אחת, שאל את שריו ואת ידידיו, מה לעשות בכדי שיהיה לו תירוץ להשמיד את העם השנוא עליו.

מלך אחד אמר לו: ״תן להם לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום, ודרוש מהם שיחזירו לך את כל אותן שלושים הארנבות עם תום תקופה זו. הם לא יוכלו לעשות זאת והם יהיו בידיך. אס בכל זאת יצליחו, הרי תוכל לצוות עליהם באותה הזדמנות גם למלא שלושה שקים במילים״.

רעיון זה מצא חן בעיני המלך וכבר למחרת קרא לרב הקהילה. "אתן לכם שלושים ארנבות ועליכם לרעות אותן בהר פלוני במשך שלושים יום. עליכם להחזיר את כל אותן הארנבות מבלי שתחסר אף אחת. כמרכן, עליכם למלא שלושה שקים במילים. אם לא תצליחו בשני הדברים האלה, אשמיד את כולכם. אני נותן לכם אורכה של חודש לשתי המשימות האלו״.

לאחר שהרב יצא מארמון המלך, מיהר אל בית־הכנסת ואסף בו את כל בני־הקהילה. הוא אמר להם: "המלך דורש מאיתנו לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום ולהחזיר את כולן לארמונו. כמו־כן, הוא דורש שנמלא שלושה שקים במילים. אם לא נעשה זאת, הוא מאיים להשמיד את כולנו. הוא נותן לנו חודש אחד אורכה לביצוע שתי המשימות האלו״.

בשומעם את הדברים האלה, פרצו היהודים בבכי גדול, הכריזו על צום והתאספו לתפילה.

בהרים, הרחק מעיר זאת, שכן כפר שבו גרו איכרים. מהם היו אשר גידלו בהמות והיו אשר עבדו את אדמתם. מידי־פעם בפעם, היו יורדים אל העיר והיו מביאים את תוצרתם לשוק, כדי להחליפה בבגדים או במזון שלא היה אצלם.

אחד מאיכרי ההרים הגיע לעיר, כאשר היהודים צמו והתפללו בבית־ הכנסת. הרחובות וכן השוק היו ריקים מאדם. מה קרה? הרי אין שבת ואין חג היום? היכן האנשים? שאל את עצמו האיכר. הלך האיכר אל בית־הכנסת ושם ראה את היהודים שקועים בתפילתם, כשהם בוכים בכי מר. "שמא יום כיפור היום״! פנה אל אחד אשר עמד קרוב אליו. "לא, אבל צפויה לכולנו סכנה גדולה״. ״ומה היא הסכנה״? ״המלך רוצה להשמיד אותנו, אם לא נרעה שלושים שפנים במשך שלושים יום, ואם לא נמלא שלושה שקים בדיבורים״.

"זה הכל״, אמר האיכר בתמיהה ולא יכול אלא לחייך. "הבא אותי לפני הרב. אני בטוח כי אנו, איכרי הכפר פלוני, יכולים לעזור לכם״. בעומדו לפני רב הקהילה אמר האיכר: "רבי, אצלנו בכפר יש איכר המגדל ארנבות, כשם שיש אחרים המגדלים גמלים וחמורים. לכל אחד ממגדלי בהמות אלה, יש חליל שבו הוא מנגן כאשר הוא יוצא למרעה. כמו הבהמות, כך הארנבות הולכות אחרי בעליהן, כאשר הוא מנגן. הן אף רוקדות לפניו כשהן במרעה. עוד לא קרה כי בעל הארנבות יאבד אחת מהן. הוא בודאי יוכל לעזור לכם״. הרב הפסיק את הצום של היהודים ושלח אותם אל ביתם. הוא בעצמו הלך עם האיכר אל הכפר שבהרים.

הם הגיעו אל ביקתתו של מגדל השפנים, והרב סיפר לו על פקודת המלך והסכנה לחיי היהודים. מיד הסכים מגדל הארנבות לעזור. הוא הוסיף: "בודאי יהיה להם קשה למצוא ארנבות בשוק. אשלח את אשתי עם חמישים ארנבות לשוק והיא תמכור אותן לעבדי המלך. לאחר מכן, תציג אותי בחצר ותאמר למלך כי אני מוכן לרעות את שלושים הארנבות. אקח איתי את חלילי ומאחר והן מכירות אותי, הן תלכנה אחריי כרגיל״.

וכך היה. עבדי המלך הסתובבו ימים רבים בשוק מבלי למצוא אף ארנבת אחת. כאשר הם ראו את אשת מגדל הארנבות עם הכלוב לצידה, שמחו מאוד ומיד קנו ממנה שלושים ארנבות. כבר למחרת קרא המלך לרבי. הלה בא לפניו ועימו מגדל הארנבות. ״יש לי שלושים ארנבות״, פתח המלך והוסיף: "אמסור לכם את הכלוב ותקחו את השפנים למרעה במשך שלושים יום. עם תום החודש, עליכם להחזיר את הארנבות ולמלא שלושה שקים במילים״. הרב הציג את מגדל הארנבות לפני המלך. הוא אמר לו כי זהו האיש אשר ירעה את הארנבות במקום שנקבע. עבדי המלך הביאו את הכלוב, פתחו אותו ומגדל הארנבות התחיל לחלל. קפצו הארנבות מהכלוב, ובעוד הוא מחלל, הלך האיש החוצה ואיתו כל הארנבות. המלך לא האמין למראה עיניו, אולם מיד זמם מזימה חדשה: כיצד להפחית ממספר הארנבות, אשר כפי הנראה לא יפחת בלי תחבולה.

האיש הגיע עם ארנבותיו אל ביקתתו שבכפר ושכב לישון. למחרת קם, השמיע צלילים מחלילו לבעלי־החיים הקטנים ויצא איתם למרעה, למקום שנקבע לו על־ידי המלך, סמוך לכפר. כעבור כמה ימים, לבש המלך בגדים פשוטים, עלה על גבי סוסו ורכב להרים, אל המקום שבו רעה האיכר את הארנבות. הוא ספר אותן בשקט ולאחר שנוכח כי לא חסרה אף ארנבת אחת, פנה אל הרועה וביקש ממנו להראות לו את הדרך. האיכר הכיר מיד את מי שעמד לפניו, אולם לא עשה דבר כדי שהמלך ירגיש בכך. במשך שעה קלה, רכב המלך בהרים ולאחר מכן חזר אל האיכר. ״כמה ארנבות יש לך פה״? ״שלושים, אדוני". "ארנבות כל־כך יפות! בודאי תרצה למכור אחת״? ״לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. ״ואם אתן לך אלף דינר״?"לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. "הפרוות שלהן יפות ביותר, אתן לך איפוא אלפיים דינר״. "לא אדוני, אני מצטער מאוד״. ״אתן לך שלושת אלפים״! ושוב סירב האיכר למכור. כך העלה המלך את המחיר עבור ארנבת אחת עד לעשרת אלפים דינר. ״אני מוכן לתת לך ארנבת בעד עשרת אלפים דינר, אבל בתנאי אחד". ״מה הוא התנאי״? ״שתישק לי בעכוזי". המלך נרעש ונרגש. הוא ניסה לשכנע את האיכר כי יתן לו את הארנבת בלי התנאי הזה, אולם האיכר עמד על שלו. בחושבו על העם השנוא עליו, הסיר המלך כל בושה מעליו, והאיכר חשף את חלקו האחורי. נשק לו המלך במקום המבוקש וקיבל את הארנבת לידו, לאחר ששילם בעדה עשרת אלפים דינר.

כאשר הגיע המלך לשערי עירו, קפצה הארנבת מכיס מעילו בו היא הוטמנה בזמן הרכיבה על הסוס, וברחה לה אל עבר ההרים, אל ביקתת האיכר.

מדוכא, עייף ומאוכזב חזר המלך אל ארמונו. "מה קרה לך אבי״! שאלה בתו בדאגה כאשר ראתה את פני המלך. ״אה! קניתי ארנבת אחת מאותו רועה הארנבות היהודי. שילמתי בעדה עשרת אלפים דינר, הבאתי אותה עד שערי העיר ושם היא ברחה לי. בטוח אני, כי איש זה יצליח להביא את כל הארנבות אל הארמון ולא נוכל לעשות ליהודים כלום. הם ימצאו גם פיתרון למלא שקים במילים״. לאחר ימים מספר, לבשה בת־המלך בגדים של אשה פשוטה, התגנבה אל מחוץ לארמון והלכה להרים. כאשר הגיעה אל רועה הארנבות, שוחחה וצחקה עימו. לבסוף, היא ביקשה ממנו למכור לה ארנבת. מאחר וגם הפעם, ידע האיכר מי היא היושבת לידו, אמר לה כי אין הארנבות למכירה.

״הארנבות כל־כך נחמדות. אנא, תן לי אחת ותקבל ממני עשרת אלפים דינר עבורה". "אין הארנבות למכירה, העלמה״ השיב לה. ״מצאת חץ בעיני, בחורי, האם לא תיתן לי ארנבת אחת בעד עשרת אלפים ומאה"?

האיכר עמד בסירובו ובת־המלך העלתה את המחיר עד עשרים אלף דינר.

״טוב, אתן לך ארנבת אחת בעד עשרים אלף דינר, אולם בתנאי אחד״, אמר האיכר.

״מה הוא התנאי?״ שאלה בת־המלך. "שתהיי עימי במשך לילה אחד".

נבהלה בת־המלך וניסתה לשנות את דעתו של האיכר, אולם לשוא. הלה עמד על שלו. זכרה בת־המלך את פניו המרוגזים והעצובים של אביה וכץ העם השנוא עליו, ולבסוף הסכימה כי רועה הארנבות יעשה בה כרצונו.

למחרת, היא נתנה לו את הכסף והוא נתן לה את הארנבת. בת־המלך שמה אותה בתוך כיס מעילה. בטרם הגיעה אל ביתה, קפצה הארנבת מתוך מקום מחבואה ושבה במרוצה אל ההרים. כעוסה ועייפה, נכנסה בת־המלך אל הארמון כאשר פגשה באימה. ״מה לך! הכיצד נפלו פנייך,? שאלה המלכה בחרדה את בתה. "רציתי לעזור לאבי המלך. הלכתי אל ההרים לקנות ארנבת מאת האיכר היהודי. הלה מכר לי ארנבת בעד עשרים אלף דינר והנה, עוד לפני שהגעתי לארמון, היא ברחה ממני. אני בטוחה שהיא כבר נמצאת אצלו. אני מאוד דואגת לאבי המלך ומאוד רציתי לעזור לו להצליח במשימתו״.

החליטה המלכה אף היא, לעזור לבעלה המלך להתפטר מן היהודים. ביום העשרים ושבעה למרעה הארנבות, שלושה ימים לפני תום המועד שנקבע, שמה את פעמיה אל עבר ההרים, כאשר היא לבושה בבגדי אשה פשוטה. כאשר הגיעה למקום המרעה, ישבה ליד האיכר, ליטפה אותו וצחקה עימו, ועשתה כאילו היא מאוהבת בו. "ידידי, אני ממש אוהבת אותך. כמה טוב אתה אל הארנבות האלה. גם אני מחבבת ארנבות מאוד. התרצה לתת לי אחת״? האיכר מיד הבין מי היא האשה היושבת על ידו ומלטפת אותו. לכן הוא השיב: "גבירתי, נעים לי שאת מחבבת אותי, אבל אינני יכול לתת לך אף ארנבת אחת״. ״אזי תמכור לי״. ״אף זה לא״. ״ואם אתן לך עשרים אלף דינר בעד ארנבת אחת״? ״אין הארנבות למכירה״, השיב לה.

גם המלכה המשיכה לעמוד על המקח. כאשר היא הציעה לרועה הארנבות שלושים אלף דינר בעד אחת, הסכים הלה בתנאי שתהיה עימו במשך לילה אחר. המלכה לא ראתה ברירה אלא לעשות כרצונו. למחרת, החליטה המלכה להישאר עוד יום ועוד לילה אצל האיכר, כדי למנוע ממנו להוסיף עוד ארנבת אחת, במקום זו שהיא לוקחת עימה. וכך עשתה. ובכן, בבוקר יום העשרים ותשעה למרעה הארנבות, נפרדה המלכה מאת רועה הארנבות, כאשר בכיס מעילה ארנבת אחת ובכיסו של האיכר שלושים אלף דינר.

שמחה המלכה על הצלחת תוכניתה לעזור לבעלה למלא את מבוקשו, אך עוד בטרם הגיעה המלכה אל שער העיר, קפצה הארנבת מתוך מחבואה והסתלקה.

לא הצטערה המלכה על הכסף הרב אשר שילמה עבור הארנבת, אלא רק על כך שנשארה אצל האיכר עוד לילה מרצונה היא. כל עמלה היה לשוא. הארנבת ברחה וחזרה אל כלובה. למחרת, הגיע האיכר עם עדר הארנבות שלו אל חצר המלך, כשם שיצא ממנה שלושים יום קודם לכן. הוא צער בראש וחילל בחלילו ושלושים הארנבות קפצו אחריו. לאחר שספר אותן המלך ומצא כי לא חסרה אף אחת, ציווה להביא שלושה שקים. "כעת תמלא את השקים במילים״, דרש מאת הרועה.

הלה קירב את השק הראשון אל פיו וסיפר בקול רם, כדי שכל הנוכחים ישמעו. ״באו היהודים אליי וסיפרו לי כי המלך מאיים להשמידם, אם לא ירעו שלושים ארנבות במשך שלושים יום. שלחתי את אשתי לשוק ושם היא מכרה לעבדי המלך שלושים ארנבות, אשר ניתנו לי לאחר מכן לשמירה במשך שלושים יום. יום אחד, בא אליי המלך בלבוש פשוט וביקש ממני למכור לו ארנבת אחת. לא רציתי תחילה, אולם כאשר הציע לי עשרת אלפים, אמרתי לו כי אתן לו את הארנבת בתנאי…״

"עצור! עצור״! קרא המלך בקול רם ומבוהל, "השק הזה מלא". לאחר מכן הוגש לרועה הארנבות שק שני. הוא סיפר את אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציע לו המלך עשרת אלפים דינר בעד ארנבת אחת. מכאן הוא המשיך: ״נתתי למלך את הארנבת בעד הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר חזרה אליי הארנבת. כעבור ימים מספר, באה אליי בת־המלך ואף היא בלבוש רגיל. היא ביקשה לקנות ממני ארנבת אחת, אולם תחילה לא הסכמתי. לבסוף הציעה לי סכום של עשרים אלף דינר ואמרתי לה כי אתן לה אותה בתנאי…״ ״עצור! עצור"! קראה בת־המלך בהתרגשות, "השק הזה מלא״. :          הסתכל המלך בבתו וידע כי גם לה קרה דבר מוזר.

הוגש לרועה הארנבות השק השלישי. שוב חזר האיכר על אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציעה לו בת־המלך עשרים אלף דינר תמורת הארנבת. והוא המשיך: "נתתי לבת־המלך ארנבת תמורת הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר, שבה הארנבת אל המרעה. עברו ימים אחדים ובאה אליי המלכה, לבושה בבגדים פשוטים. לאחר מקח וממכר ־תחילה לא רציתי למכור לה ־ הציעה לי סכום של שלושים אלף דינר תמורת ארנבת אחת. לזאת הסכמתי אולם בתנאי…"

״עצור! עצור״! זעקה המלכה, ״השק מלא״. וכך הצליח האיכר לשמור על שלושים ארנבות במשך שלושים יום וכן למלא שלושה שקים במילים. יהודי העיר ניצלו והמלך ומשפחתו שבו אל הארמון בבושת פנים.

תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆

תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆ 

לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין

 

בס"ד

 

חודש אלול

 

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה),וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת

הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

רבי שלום משאש – פרק שישי: דורש טוב לעמו

 

רבי שלום משאש קברפרק שישי: דורש טוב לעמו

רבנו בראש ספרו וחם השמש מספר: שעד שנת תשי״ד שאז היה בגיל 45, דרש באגדה רק ארבעה פעמים, ורק כשנתמנה לראב״ד ורב העיר לקזבלנקא חש חובה לדרוש לפני הציבור תמידין כסדרן. ואף שידע רבנו שמלאכת הדרוש דורשת היא מסירות גדולה, ומה גם שמלאכת הדיינות היתה דורשת ממנו ימים ולילות, וגם במקנס לא שמע דרשות רבות כי ענין הדרוש לא היה נפוץ במקנס כל כך. אך בכל זאת ראה רבנו שמחובתו כרב, צריך הוא לדרוש להם בעניני פרשת השבוע, החגים, ובשאר ענייני עבודת ה׳ הצריכים חיזוק. ובפרט לנוכח הליברליות והמודרניות שהחלה להשפיע, לכן אמר רבנו לעצמו עת עשות לה׳ לדרוש בקביעות. אמנם כיון שהציבור לא היו רגילים בדרשות גם בקזאבלנקא, לא ידע מה לעשות כדי להרגילם להביאם לדרשותיו. גמר אומר: שבשבת הסמוכה ידרוש רק עשר דקות לאחר מנחה של שבת, ובסוף הדרשה יודיע שהמנהג של הדרשה ימשיך כל שבת. לתועלת הענין: טרח לסדר דברים המושכים את הלב ושיתאימו לכל הרמות, היה מרבה לתבל את דרשותיו במשלים רבים, כך שבכל דרשה היה מזכיר כמה וכמה משלים, עד שאפשר היה לקרותו ״רבי שלום בעל המשלים"

דרשן מזהיר בנועם שיח

רבנו ניחן במתק לשון צחה ומצוחצחת, וכשהיה דורש כל הציבור היה מרותק, רבנו ידע לשלב את סגנון הדרוש של הקדמונים, עם הסגנון החדש, כידוע שהקדמונים בדרשותיהם היו מתפרסים לתחומים רחבים, ובונים יסודות למדניים ושנונים ובתוך דרשותיהם אפשר למצוא יישוב על רמב״ם תמוה, או קושיה על תוס׳ מסוים, והכל מתקשר עם הנושא שעליו סובב הדרוש. והסגנון החדש הוא התרכזות בביאור המדרש אשר בא בתחילת הדרוש, והדרשן בונה יסוד ולפי יסודו מתבאר המדרש, וממילא נמוגו ואינם כל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש.

וכך כותב הרה״ג רבי דוד בוזגלו זצ״ל בדברי ההערכה לרבנו לרגל הוצאת ספרו מזרח שמש (הדברים הובאו בתחילת הספר תבואות שמש ח״א) דרשותיו שהיו מחודדין בדברים קולעים בהירים ונעימים, ויוצאים מן הלב אשר הפליאו וקסמו את שומעיהן ונכנסו ללבבות, בדרשותיו היה שח גם על תיקון המדות, והכל בחמימות ולא בקרירות ח״ו. ובהיות יראת ה׳ נסוכה על פניו ושכינה מדברת מתוך גרונו, ובהיות פיו מפיק מרגליות, וכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ובמקל נועם אשר לו בימינו, קנה את שומעיו במשיכה, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, אשרי העם שכך עלתה בימיו, עכ״ד בקיצור.

ולפני שהיה אומר את הדרשה ברבים היה רבנו משנן ומסדר אותה, ומעלה אותה על הכתב. ואכן מדרשה לדרשה ־ טיב הדרשה הלך עד למרחקים והחלו לבא לדרשתו מכל קצוי העיר. וגם זמן הדרשה הוארך בהסכמת הקהל, עד שכל דרשה נאמרה במשך כשעה וחצי, והדברים הגיעו עד שבכל דרשה היו מגיעים בין שש מאות לשמונה מאות איש.

הדרשה היתה בבית הכנסת הנקרא ״סלאת בן יששכר״(סלאת בערבית = בית הכנסת)(יש שאמרו סלאת בני יששכר, וזה דבר שהיה נתון בצורת המבטא.) רבנו היה בקי בשלושה שפות על בוריין, לשון הקודש, צרפתית וגם מרוקאית, ובעת הצורך, היה משלב בדרשותיו מכל השפות.

בהספדיו ידע לקלוע לנקודה הרגשית ביותר שתנחם את האבלים, כל משפחה והנקודה שלה, ועליה היה מפתח את הספדיו, וכן בכל דרשה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

הדחף הראשון של חיים בן עטר היה לוותר על הכל לטובת נושים למיניהם ולטובת יורשים־בכוח שצצו איש לא ידע מניין, ולטובת חצר המלבות שאף היא דרשה את הנתח שלה. לוותר על הכל ולהימלט כל עוד נפשו בו ורוחו עמו היתה משאלתו. אולם עד מהרה הבין, שגם אם ינסה להתנער מאחריות, ואפילו ירצה לתת הכל, הרי קורי החוקים והמשפטים, וכן סבך הקשיים המנהליים, ימנעו אותו מכך. גם פאסוניה העזה מצח נגדו ואמרה:

״לא אוותר לבל העורבים האלה ולפרקליטיהם הטורפים! לא אסכים לחיות בעוני ובחוסר־כל, בלי לנסות לפחות להיאבק על מה שמגיע לנו!״

חיים בן עטר היה עסוק בהכנתם של שני ספרים. האחד — ביאור ההלכות בתלמוד וטעמן, ואילו השני — אותו ראה כמפעל חייו — פירוש מקיף לתורה. עוד בטרם הגיע לכדי מחציתו של הספר כבר ידע מה שם יתן לו: ״אור החיים״. הוא נזכר בגעגועים בסבו הישיש. אותן שנות ילדות אבודות חזרו ועלו לנגד עיניו. מן החדרים הסמוכים לישיבה, היא הישיבה שהוקמה בכספי תרומתו של חותנו המנוח, הגיעו קולותיהם של תלמידי־חכמים הלומדים בחבורה. ״יהי חלקי עמכם!׳׳ מלמל לעצמו. מה לא היה נותן, כדי להיות אחד מאותם בני עניים חסרי־כל, אשר שום עול של רכוש אינו רובץ על נשמתם. להקה של פרקליטים כבדי־סבר התגודדו בביתו באותו ערב. כל אחד מהם ייצג לקוח בעל תביעות. זה הציג מסמך שבו הבטיח לו משה בן עטר טובת הנאה זו או אחרת, זה הציג שטר־חוב חתום בידי משה בן עטר, זה טען לקרבת משפחה למנוח ולזכות בירושה, וחיים מביט בהם באימה, ואינו יודע אם אמת בפיהם אם שקר. לא פעם חתם על הצהרה או על כתב־ויתור רק כדי שיניחו לו לשוב אל תורתו.

גם כוח עמידתה של פאסוניה נשבר והלך. משבר קשה עבר עליה. הנה היא מתקרבת לשנתה השלושים ועדיין נותרה בעקרותה. הלכה אל מיטב הרופאים, ומשנואשה מהם פנתה אל המנחשים ורופאי האליל. עברה עשרת מדורי גיהנום והוציאה ממון רב, והבצורת נמשכת. גשמי ברכה כבר ירדו על הארץ הצמאה, ורק ברחמה של פאסוניה בן עטר נמשך השידפון.

יום אחד באה אל בעלה ואמרה לו: ״דבר לי אליך.״ ״גם את, פאסוניה, מפריעה לי באמצע הלימוד?״ ״דבר לי אליך!״ אמרה בעקשנות. ״דברי, דברי. במה העניין?״ ״עליך לקחת לך אשה שנייה.״

חיים בן עטר הרים לעבר אשתו שתי עיניים נדהמות. בפניה של פאסוניה נראו אותות של סערה. היא פרצה בבכי. ״אני נושאת ברחמי קללה! קיוויתי להביא לך אושר, נחת־ רוח ו…בנים ובנות. ילדים, חיים, ילדים קטנים המשמחים ליבם של אביהם ואמם. ומה הבאתי לך? רק צרות וטרדות! קח לך אשה אחרת, צעירה ממני, פוריה ממני, ותיתן לך יורש.״

״ואת?״ שאל בקול חנוק.

״אם לא תגרש אותי, אשאר אתבם, וכשייוולד הילד, הוא יקרא לי ׳דודה׳…״ היא ניסתה לצחוק. ״אשריך שאת מתלוצצת, פאסוניה. להעמיד אותי במבחן באת.״

״בנשמתו של אבי נשבעתי לך, חיים. אינני מתלוצצת.״ ״אשה שנייה? מעשה שלא ייעשה!״ ״ואף־על־פי־כן, גם אברהם וגם יעקב לקחו להם נשים נוספות. מה שהיה נאה לקדושים ההם אינו נאה לחיים בן עטר? מי יודע, אולי אחרי שהאשה השנייה תהרה ותלד לך תוסר הקללה גם מעלי? אולי אז אזכה גם אני לילד משלי?״ ״ומניין לך שדווקא עליך רובצת הקללה? ושמא אני הוא הנושא בקרבי את…״

״לא!״ צעקה האשה, ״אני משביעה אותך שתיקח אשה נוספת על פני!״

״וחרם דרבנו גרשום מאור־הגולה, שאסר על אדם מישראל לקחת לו יותר מאשה אחת?״

״רבנו גרשום חי באשכנז. ינהגו נא על־פיו בני עדתו. ואילו אנחנו, כלום מתפללים אנו נוסח אשכנז? מדוע ננהג איפוא לפי מנהגם בדיני אישות?״

״פאסוניה, למה תדברי ככה? הן יודעת את שהאשכנזים הלכו בעקבות חכמינו הגדולים בספרד. אלו אמנם לא אסרו במפורש ריבוי נשים, ובוודאי שלא העזו פנים נגד מנהג אבות להטיל חרמות, אולם בפועל לא התירו לאדם מישראל לישא לעצמו יותר מאשה אחת.״ ״צדקת, בעלי. מי אני שאעז להתדיין בדברי תורה והלכה עם גדול חכמי המערב…״ ״פאסוניה…״ מחה בעלה בעייפות־מה. ״…אולם אבותינו אצילי־הרוח, חכמי ספרד, כאשר פסקו את פסיקתם, טובתה של האשה עמדה לנגד עיניהם. אין בליבי ספק, שגם הם היו מתירים את איסורם אילו הוסבר להם שטובתה של האשה הנוכחית דורשת דווקא, שבעלה יקח לו אשה שנייה. הם היו מתירים, כי נאורים היו, ואוהבי ישראל היו, ואין ישראל מתקיים אלא אם כן יקים לו כל אדם מישראל בן יורש, שיעביר את מורשתו לדורות הבאים. ואם לגבי פשוטי העם כך, לגבי חכם דגול, גדול בתורה כרבי חיים בן עטר, על אחת כמה וכמה!״ ״והבריות?״.״ אמר בקול רפה.

״ממתי רוקד חיים בן עטר על פי חלילם של הבריות? רק הקטנים והעלובים יירתעו מלעשות הטוב והנכון רק מחשש ׳מה יגידו׳!״ עיניה של פאסוניה הקרינו כוח וביטחון מוחלט בצדקתה. שתיקה נשתררה. חיים בן עטר לא ידע מה לומר, לכן ניסה לפטור את העניין בהלצה: ״אז מה? את רוצה שאתחיל עכשיו לחזר אחר אחת הבתולות?״ ״חיים בן עטר אינו צריך לחזר אחרי איש, לא כל שכן אשה! אתה, שוב אל תלמודך. פאסוניה שלך תחסוך ממך את כל הטרדות. כל מה שיהא עליך לעשותו הוא להופיע בליל כלולותיך, לבוש כחתן, ו״.״ היא הסמיקה וציחקקה. נשקה לו בחטף ויצאה. הוא נותר במקומו, המום. תמיה היה על פאסוניה, כולו הערצה לגדלות־רוחה. כלום יכולה אשה להתעלות על־פני רגשות של קנאה, ולא לנטור לצרתה, בייחוד לאחר שזו תלד בן ? הרי אפילו שרה אמנו לא עמדה בניסיון הזה, ובקנאתה שלחה את הגר ואת ישמעאל אל המדבר. הוא הניח לדברים האלה, ופנה שוב אל ספריו. ממילא לא נדרש ממנו לעשות דבר, ופאסוניה, ברוב תבונתה, תדע לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר.

מלכי רבנן- תולדות רבני מרוקו לרבי יוסף בן נאיים

זכור לאברהם

כהה״ר אברהם טאוריל ז״ל

מחכמי ג׳יבאלטאר וראיתיו חותם בטופס פס״ד משם מוהר״ר דוד כלפון ז״ל בש׳ פדו"ת.

כהה״ר אברהם חלואה ז״ל

בר יצחק מחכמי מקנאס ראיתיו חו׳ בטופס א׳ ש׳ תק״י פ״ק וחתום עמו כהה״ר יהושע בירדוגו ז״ל :

מוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאם ז"ל

 מחכמי סאלי וראיתיו חותם בשאלה אחרת לרבני פאס בסיון תס״ז פ״ק עם מוהר״ר אברהם בן מוסה ומוהר״ר שלם אבן צור זכר כולם לברכה :

כהה״ר אברהם אלעסרי בר יעקב ז"ל

היה חבר עיר באיזה כפר במערב מצאתיו חותם בפס״ד אחד אחרי רבני מראקס בש׳ תקו״ה ליצירה וחתום עמו

כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאם ז"ל:

כהה״ר אברהם אררעי ז"ל

 בר מסעו' היה חבר עיר באיזה בפר סביבות מראקם ראיתי חתימתו בפס״ד אחדי רבני מראקס ש׳ תקו״ה ליצי׳:

 מו"ה אברהם אלנקאר ז"ל

 א׳ מרבני פאם חי בחצי הראשון מהמאה הששית הוא הלך מעיר פאס ברעב ש״ש התצ״ח פ״ג ונתיישב בעיר ליוורנו וחיבר פירוש מחזור לימים נוראים הנק׳ זכור לאברהם ובמחזור שהדפיס בחייו בליוורנו ש׳ פני״ו בתוד״ה פ״ג כתב שם בענין טבילת פרוסת המוציא בסוקא׳ר וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגין לטבל פרוסת המוציא בר״ה בסוקא׳ר לס״ט וכפי מנהגם אץ קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח בברית כרותה וכמארז"ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל, ובדפוסים החדשים מספרי זכור לאברהם השמיטו הדברים הנז, הרב הנז' הוא מחבר שיר ארצות עומק וכו'

כהה״ר אברהם אאוריי ז"ל

א׳ מחכמי המערב חי במאה הה׳ ראיתי פס״ד אחד מרבני טיטואן זמנו ש׳ תחנ״ה ליצי׳ שנתדיין לפניהם החכם הנז'

כהה״ר אברהם פאריינטי ז״ל

מחכ׳ המערב וראיתיי שיר אחד בכ״י לחג הפסח שחי׳ החכם הנז':

כהה״ר אב׳ בטאן ז"ל

 מחכמי פאס והוא אביו של כמוה"ר אליהו ז״ל הנז׳ להלן

מרה אברהם הצרפתי ז"ל הוא א׳

מהמגורשים שבאו לפאס כי יש בידי קונטרס שירים בכ״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילת הקונטרס כתוב בזה״ל פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבי׳ה הי׳יג שלנו שנחרבה בש׳ ח״ץ מאלף הששי שהיה רעב חזק בעולם לא תקום צרה פעמים והיו אומרים אותם במועדים לנשמת ולקדיש ויש מהם של חכם אחד קרוב לנו ושמו החה״ש כמוהי׳ר אברהם הצרפתי זלה״ה ונשמע שהוא עצמו מהמגורשים והיה סופר כותב ס״ת שתת׳ :

 מר"ה אברהם ן' סיסאן הי״ו

מחכמי דבדו ונולד שמה בתחילת המאה הנוכחית ורוב חכמתו למד בפאס כי היה בא לפאס זמן זמנים ויושב בין ברכי רבנן ושוב נתמנה למו״ץ בדבדו ועוד נתמנה¡ למו״ץ ורב בעיר תאזא וכשנחרבה העיר בא ונתיישב בפאס ובכל מקום שישב הרביץ תורה וזה כחמש שנים נתמנה מטעם הממשלה ראש אב״ד בעיר מוגאדור והוא חכם תלמודי וחננו ה׳ כח הזוכר כמעט לא שכח מה שלמד ומלא ובקי בדינים כל דבר בשמו ובמקומו וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה וגליוני חשן משפט שלו  מלאים מכתב ידו חידושים יקרים :

 מרה אברהם צבאח ז״ל

 בנו של הרב מו״ה דוד צבאח ז"ל מחבר משכיל לדוד מחכמי מראקס והוא חי בק׳ הו׳ וז':

מו"ה אברהם אלזרע זצ"ל

 מו"ץ בתאפילאלת הוא חי במאה הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו"ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא"ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית ראה הלאה באות מי:

מרה אבנר ישראל הצרפתי זצ"ל

רמו״ץ

בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנז׳ גדלה חכמתו בתורה וחיבר שו"ת הרבה/ וקיצור משכנות הרועים, וס׳ יחס פאס, וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא א׳ ממנו בכ״י, הרב הנז' היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו׳ ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כ״א משבת לשבת,

ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם, והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו

הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמורת וגביש משכיות יקרורת מגנזי מדומים ופעמיבש אחדיבש נתווכחו עמו חכמי הישמעאליבש בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א :

L'esprit du Mellah-J.Toledano

As yi'bi el mbrd mlbrd                   Que peut tirer la lime de la lime

Gber slaba ouqlt el'ar                      Si ce n'est l'insolence et l'effronterie

Que peut sortir du frottement de deux matieres aussi dures si ce n'est des etincelles? Sachant quel sera le resultat d'un heurt avec une personne mal elevee, le proverbe conseille done d'eviter d'user avec elle de ses propres armes car que peut sortir d'une telle rencontre si ce n'est de l'insolence et de l'effronterie? Moralite: au fer il faut opposer la douceur, il faut refuser de jouer le jeu de l'adversaire. Notre professeur de philosophic nous disait "si vous avez une discussion avec un aveugle ne le laissez pas vous mener dans une cave obscure car alors vous jouerez selon ses propres regies

  • Mdar el bgar t'abi tben        Ce n'est pas de l'etable que tu auras du foin

Se dit d'un mauvais calcul, d'un mauvais choix: ah pour ca vous avez bien choisi votre objectif, si c'est du foin que vous cherchez, ce n'est vraiment pas a l'etable qu'on vous le donnera — on en a besoin plus que vous! Moralite: il faut savoir bien choisir son objectif et ne pas chercher midi a quatorze heures ou chercher la piece de monnaie perdue justement sous le lampadaire parce que la ou elle est tombee il n'y a pas de lumiere! Autres sens possible: si e'est de la reconnaissance que vous cherchez vous etes bien mal tombe: ce n'est pas de l'etable que vous aurez de la paille

ET TOURNE LA CHANCE

                    Tout est question de chance            Koulsi bel-mzal

Hatta el Sefer Tora fel heikhal       Meme pour le Sefer dans l'Arche

Cada cozza y su mazal                    Chaque chose et son sort

Hatta el sefer en el heikhal

Jusqu'au Rouleau de la Loi dans le tabernacle

Le melange d'hebreu, arabe et Hakitia signe l'origine juive de ce proverbe qui cultive le paradoxe, car s'il est un lieu ou on n'attend pas la chance c'est bien le Tabernacle. Les Rouleaux de la Loi sont autant sacres quelle que soit leur taille ou leur age. Et pourtant. . . il y a en qui sont mieux vetis que d'autres, ceux qu'on utilise tous les jours et ceux reserves uniquement aux jours de fete, meme dans le tabernacle la chance trouve ou se nicher, alors ailleurs

LES HABITS NEUFS DU SEFER

Le Rouleau de la Loi devait dater de plusieurs centaines d'annees et ses vetements aussi. Ils ont du etre magnifiques dans leur jeunesse mais maintenant la couleur du

velours avait passe, les fils d'or des inscriptions s'etaient effiloches.

Mais cet aspect miserable n'otait rien a sa magnificence car nos ancetres ne nous ont-ils pas appris que ce n'est pas le vase qu'il faut regarder mais ce qu'il contient. Quand le Sefer s'approcha de la. Azara des femmes. Aicha se tourna vers le ciel

— Mon Dieu, faites que mon mari trouve un meilleur travail. que Youssef mon fils gagne a la Loterie, que Messaouda ma fille trouve un riche mari, et que la prosperite enfin visite notre maison.

Abraham qui entendait tout ce chapelet de priere  et exede par tant de demandes, se tourna vers Aicha  

 Tu ne vois pas dans quel etat il est, s'il avait les moyens le Sefer s'habillerait d'abord plus decemment  lui meme

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר