מורשת יהדות מרוקו

חלק שני

היקפה וממדיה של התנועה במרוקו

פרק ראשון: שנות תכ״ו-תכ״ט(1669-1666)

ראינו בפרק הקודם את התפקיד הפעיל שמילאה יהדות מרוקו בכל ההתרחשויות ההסטוריות, החברתיות והרוחניות שפקדו את היהדות במאות ה־16 וה־17. היא חוְתה את החוָיה המסעירה של גרוש ספרד ותרמה תרומה נכבדה בקליטת חלק מהמגורשים. היא היתה שותפת פעילה בהקמת המרכז הקבלי בצפת, ונציגיה תרמו להקמתה להתפתחותו ולהאדרת שמו. הם נטלו חלק נכבד בכתיבת ובעריכת הקבלה הלוריאנית ובהפצתה.

כן ראינו כיצד קמו בהשפעת הקבלה, תנועות משיחיות מקומיות במרוקו אשר מחולליהן היו בני המקום. ראינו שמחשבי קצין ומבשרי הגאולה לא חסרו בכל הזמנים. יהדות מרוקו לא רק שלא חיתה בשולי הארועים ההסטוריים של התקופה אלא נטלה חלק פעיל בהתהוותם והשפיעה על עיצובם.

לכן כשבשורת שבתי צבי הגיעה אליהם הם לא נהגו בה אחרת מאשר נהגו שאר הקהילות היהודיות בהן פשתה אותה אמונה. גם בתוך קהילות יהודי מרוקו האמונה החדשה גרמה להתלקחות ולמחלוקות בין המצדדים בתנועה לבין מתעדיה. לפי העדויות של אנשי התקופה התפשטה האמונה החדשה חיש מהר והגיעה לממדים גדולים. תאים של התנועה הוקמו במרכזים יהודיים בכל רחבי הארץ. בסאלי, בפאם, במקנס, במרקש, בתדלה (תידולה – צפונית מזרחית למרקש), בטטואן, באזורי תפיללאת ובשאווייה.

על עומק חדירתה של התנועה למרוקו אנו למדים מאגרותיו של ר׳ יעקב ששפורטש אל חכמי המערב ומחליפת מכתבים בינו לבינם. מלבד אגרות אלה הכלולות בספרו של ששפורטש – ״ציצת נובל צבי״ – שרדו מאותם המים כמה כתבי־יד וכן שירים ופזמונים. בםך־הכל המקורות על תולדותיה של התנועה השבתאית במרוקו הם קלושים ומזעריים למדי ודלים מאד. ובכל זאת יש בהם כדי להצביע על עצמת התנועה, על שרשיותה, חדירתה ואחיזתה בקרב יהדות מרוקו.

ביטול הצומות

מהמקורות הקיימים אנו יודעים שהכתות השבתאיות במרוקו היו קנאיות – כפי שנראה להלן – וקיימו את כל הציווים של התנועה, כולל הפיכת ימי הצומות על חורבן הבית לימי חג ומועד לכבוד המשיח והגאולה.

ראשי התנועה

בכל אחת מהקהילות בהן היו לתנועה מהלכין, ובהן מצאה אחיזה בקרב התושבים, קמה כת שתמכה בעקרונות התנועה, ובראשה עמד מנהיג הכת. בראש הכת בסאלי, אשר אנשיה היו קנאים במיוחד, עמד ר׳ יעקב בךסעדון. במקנס עמד בראש התנועה איש רב פעלים ובעל השפעה, הנגיד מימון מאימראן, ובמרקש נתפס לאמונה החדשה ועזר להפצתה ר׳ שלמה אביטבול שהיה רב בעירו.

ולית תמיהא. הכמיהה לבוא הגאולה היתה גדולה והאוירה היתה נוחה לקליטתה ולהתפשטותה של תנועה המבשרת את בואו של המשיח. האמונה בבואו של המשיח היתה כה חזקה, עד שהגיעה לזהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית, וכל מי שניסה להתנגד לתנועה היה בעיני הצבור כמחטיא את הרבים ומונע מן ההמונים לקבל עליהם עול שמים ומעכב את הגאולה.

מה הפלא אפוא שלא רק ההמונים נגרפו בפסיכוזה הצבורית אלא גם רבנים ומורי צדק נתפסו לאמונה החדשה ועזרו להפצתה, ביניהם ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש, שהיה כאמור רועה רוחני בעירו. גם נגד ר׳ יעקב ששפורטש, מחולל ההתנגדות לתנועה והלוחם האמיץ נגד השבת­אות טענו כאילו נכנע לפסיכוזה הצבורית והאמין בשבתי צבי בימיה הראשונים של התנועה וכאילו רק לאחר שעבר הגל הראשון של ההתלה­בות והשברון המשיחי והחלה ההתפכחות ושפיות הדעת, יצא ללחום נגד התנועה.

מתנגדי התנועה

ואכן קמה במרוקו תנועה שבתאית חזקה, וכגודל התנועה כך היתה עצמת ההתנגדות אליה. לוחמים אמיצים ועזי נפש קמו נגד התנועה, והודות לפעילותם ולמאבקם נגדה נבלמה תנופתה ונעצרו התקדמותה והתפשטו­תה. ידועים לנו שמותיהם של שני לוחמים שרדפו את בעלי האמונה החדשה עד חרמה והצרו את צעדיהם: ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממקנס. טולידאנו היה איש רב השפעה ונמנה אחר־כך בין יועציו של המלך מולאי איסמעיל. בשאר המרכזים עמדו בראש תנועות —ההתנגדות המרא דאתרא וחכמי המקום.

על פעילותם של חכמי ודייני המקום נגד התפשטות התנועה אנו למדים מאגרתו של ר׳ אהרון הסבעוני אל ר׳ יעקב ששפורטש, וזה לשונו: ״והנגיד הרבי מימון מאימראן (ממקנם) וסיעתו מחזיקים בידיהם … וכתבתי לדייני מתא פי״ם (אנשי פאם) וביקשתי מהם לכתוב להם ולחזירם … וכתבתי להם חכמי פי״ס שלא יפרצו גדר ויכחידו מהקהל. ואני כמה פעמים צועק ככרוכיא. הנה כתב קהל פי״ם בא אליכם ולא שמעתם ויאמרו לא נראה אלינו. כלל העולה, אלה הם דרכיהם וקצת מהם.״

מדברי בני התקופה ומעדויותיהם אנו יודעים שהאמונה במשיח החדש הייתה עמוקה ועזה ואנשי הכתות וראשיהן היו אדוקים וקיצוניים באמו­נ­­ם. הם קיימו את כל מצוות התנועה לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בין השאר, ביטלו את הצומות הקשורים בחורבן הבית בהסתמכם על הכתוב בספר זכריה: ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) וצום החמישי (ט׳ באב) וצום השביעי (צום גדליה), וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.״

ר׳ יעקב סעדון, ראש הכת השבתאית בסאלי, פוסק בסמכותיות ־בהחלטיות: ״כל המתענה בתשעה באב אינו רואה בנחמת ציון״ ורבי אהרון הסבעוני, מראשי המתנגדים, גם הוא מסאלי, נאנח ואומר בלב דווי: וק״ק (קהילת קודש) מארויקום (מראקש) החזיקו בדברי הדיוטות ואומרים כל המתענה יקרא כופר. "

תפילת ראש־השנה

עדיין לא האיר הבוקר וכבר נעורו כל תושבי ה־מללאח משנתם. הגברים לובשים את בגדי החג ורצים לבתי־כנסת מבלי לטעום גם קפה. התנועה בשכונה רבה, כולם ממהרים כדי לתפוס מקום. אבות ובנים מחזיקים את מחזורי הימים הנוראים המוכרים מהציורים המיוחדים שעל לוחות הכריכה שלהם. איש איש לא נעדר מבתי־הכנסת שבימים אלה הם מלאים מפה אל פה ובפרט בשני ימי ראש־השנה. בתפילת שחרית נאמרים הרבה זמירות ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול ור׳ יהודה הלוי, שכן אומרים שהזמירות סגולתן להכרית כל מיני מקטרגים הבאים לקטרג על תפילותיהן של ישראל. תפילת שחרית נאמרת בהתלהבות עצומה ומגיעה לשיאה כאשר הציבור מגיע לחזרת תפילת שמונה־עשרה, אז מכל הגרונות בוקעת הקריאה המרגשת ״מי כמון אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים״.

במכנאס, הישיש ר׳ דוד חסין ז״ל, מצאצאי המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין ז״ל היה עומד לפני התיבה בימים הנוראים כשהוא נעזר בשני סומכים: ר׳ אהרן בן חסין מימינו ומשמאלו ר׳ יהושע מריג׳ין ז״ל

עת שערי רצון

התעוררות רגשית ואמיתית מגיעה לשיאה שעת הוצאת ספרי התורה. כשנפתח ההיכל, כל המתפללים נדחפים, גם הנשים הזקנות והכלות הצעירות שזה עתה נישאו עומדות גם הן ונדחפות בפתח בית־הכנסת, זאת בהעדר עזרת נשים, וכולן רוצות לראות ספר תורה ולנשקו, רחש תחנונותיהן ובקשותיהן של הנשים, מתערבב עם שפע ״יהי רצון״ ו״לשם יחוד״ הרבים הנאמרים בעת הוצאת ספרי תורה בימים הנוראים. הנשים ראו בפתיחת ההיכל ״שעת רצון״ והגבירו את תפילותיהן ובקשותיהן. האימהות הזקנות התפללו שהבת או הנכדה תזכה בשידוך טוב. הכלות הצעירות שזו השנה הראשונה לנישואיהן ביקשו שתזכינה בפרי בטן ובבן זכר ובתוך רחש התפילות בוקע קולו של השליח ציבור הפותח בפיוט העקידה הידוע:

עת שערי רצון להפתח/יום אהיה בפי לאל שוטח/אנא זכור נא לי ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח.

כל קהל המתפללים ממשיך אחר שליח ציבור ובקול רם. בהתרוממות רוח זו, היה מתקבל ספר תורה בימים הנוראים, וגם בחגים ובשאר ימות השנה.

העקרות נפקדות בראש־ השנה

ביום הראשון דראש־השנה, קוראים בספר תורה, בפרשת ״וירא״ על שרה אמנו שהייתה עקרה, ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא) ומפטירים בספר שמואל א׳ ״ויהי איש אחד מן הרמתים״, על חנה שהייתה גם כן עקרה ואח״כ ילדה שבעה. באותה הפטרה מזכירים את תפילת חנה: ״ותתפלל חנה״ . בארץ רים נוהגים לקנות העלייה למפטיר מתוך אמונה ותקווה עמוקה, שביום זה של ראש השנה, יפקוד השפ גם אותם בזרע של קיימא ובבנים זכרים כמו שפקד את שרה וחנה, אשר ממנה יצא הנביא שמואל.

הערת המחבר : אישה שאין לה בנים, תאמר בעב שבת לאחר הדלקת הנרות את ההפטרה של יום א' דראש השנה " ויהי איש אחד מן הרמתיים ". נהגו גם לקנות את ההפטרה של מנחה של יום כיפור בדמים מרובים, הפטרת יונה הנביא.

הערת המחבר :    במרוקו לא היו עזרות נשים, רק בשנים האחרונות כשהתחילו לבנות בתי־כנסת חדשים, הכינו גם עזרות נשים. על הענין הזה ראה: מים חיים, ח. ב, עמי צג ואוצר המכתבים ח. ג, אלף תשמו.

הערת המחבר :    היו בתי־כנסת שנהגו לומר את הפזמון הזה, בשעת הוצאת ספרי תורה, כאשר ההיכל פתוח ויש שהעדיפו לאומרו לפני תקיעת השופר, משום שמדובר בענין עקידת יצחק. פיוט זה ״עת שערי רצון״ נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים, בעת הוצאת ספרי תורה במנחה. מחבר פיוט זה הוא יהודה בן שמואל עבאס, חי במאה הי״ג, חי בפאס, אולם נאלץ לברוח ממנה בזמן הרדיפות האלמוואחידין והתיישב בארם צובה, חיבר מספר שירים, אולם רק כעשרים מפיוטיו שרדו והמפורסם שבהם הוא ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק. בשיר זה מרמז גם על עקידתו הפרטית, שעקדו את בנו שמואל והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר בשם ״אפ׳חאם אל־יהוד״ (השחרת היהודים) נגד היהדות והתורה. אביו יהודה היה ידוע בכינוי הספרותי ״אבו בקא אלמוגריבי״. על משורר העקידה ראה: ספר השנה של יהדות אמריקה, עמי 390־393: נר המערבי ע׳ 26 : פאס וחכמיה, עמי 337 : מלכי רבנן דף נד, אות י.

מתוך הספר פאס וחכמיה כרך א' עמוד 337

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

افحام اليهود

הספר " אפחאם אליהוד " – השחרת היהדות, נכתב על ידי לא אחר מאשר בנו של מחבר " עת שערי רצון " רבי יהודה בן שמואל עבאס שחי במאה ה13…בנו שמואל שנאלץ להתאסלם עקב רדיפות המאוחידון, כתב כנרה את הספר הזה בלחץ הרודפים ועל מנת להציל את נפשו מהם…..כאשר נוברים בהיסטוריה, זה כמו ארכיאולוגיה…אתה יודע מתי אתה מתחיל ואינך יודע לאן תגיע….

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

העלייה ההמונית

הקמת המדינה הביאה ליישומו של המפנה הרעיוני בהתייחסות לעלייה שחל בשנות הארבעים הן ביחס לעלייה המונית והן ביחס להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכנית העלייה. עלייה המונית הייתה נחוצה להצלה ולבניין גם יחד. הצורך בהצלה היה ברור לגבי ניצולי השואה, בייחוד במזרח אירופה, ששרידי היהודים ששבו מהמחנות זכו שם לעתים קרובות לקבלת פנים עוינת במקומות מגוריהם. אל אלה הצטרפו יהודי ארצות ערב, שבמקרים רבים כבר היה מעמדם מעורער והסכסוך הישראלי־ערבי ערערו עוד יותר. החשש מ׳סיבוב שני׳ במאבק עם הערבים והצורך בחיזוקה הדמוגרפי של ישראל הכריעו את הכף לטובת עלייה המונית משיקולי בניין. השיקול הדמוגרפי היה כאמור גם אחד הגורמים שהביאו להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה הציוניות.

מיד עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה גלי העלייה. תכנית המיליון, שבן־גוריון תכנן לבצע בעקבות סיומה של מלחמת העולם, החלה להתממש בנסיבות פוליטיות אחרות. עד ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות עדיין היה קצב העלייה אטי. חלק מהעולים היו צעירים שמקצתם הוכשרו עוד בחו״ל להיות תגבורת לכוחות הלוחמים. כאשר התייצב המצב והישרדותה של מדינת ישראל נראתה ודאית גברה העלייה. המעפילים שגורשו לקפריסין ושארית הפלטה במחנות בגרמניה ובאוסטריה, יהודים שיישבו על המזוודות׳, החלו לעלות ארצה. מארצות הבלקן ומטורקיה עלו יהודים רבים – 33,000 מיהודי בולגריה, 7,000 מיהודי יוגוסלביה ו־30,000 מיהודי טורקיה עלו ארצה עד סוף 1949. ב־1949 החלה עלייתם של יהודי תימן במבצע ׳מרבד הקסמים׳ ובתוך כמה חודשים עלו מעל 30,000 מהם. שערי פולין נפתחו גם הם בסוף אותה שנה. מאמצע 1950 ועד סוף 1951 עלו רוב יהודי עיראק וחלק ניכר מיהודי רומניה.

לפני קום המדינה מנה היישוב היהודי בארץ כ־650,000 איש. ב־1948 עלו ארצה למעלה מ־100,000 איש. ב־1949 הגיעו כ־240,000 עולים, ב־1950 עלו כ־170,000 וב־1951 כ־174,000 עולים. בתוך שלוש שנים עלו ארצה בסך הכול יותר מ־680,000 איש. העלייה הכפילה אפוא את מספר תושביה היהודים של הארץ, והעולים שהגיעו שינו את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית בה והציבו בפני מנהיגיה אתגר נכבד מבחינה כלכלית וחברתית.

העלייה לא זרמה מאליה. היה צורך לעודד ולארגן את הגעת היהודים, מפני שנוסף על רכיב ההצלה היה בעלייה ההמונית גם רכיב משמעותי של בניין. יותר מזה, לדעת בן־גוריון הייתה העלייה הרכיב החשוב ביותר בביטחון הלאומי ובעצמה הצבאית של מדינת ישראל. בלא עלייה היה ניטל הצורך המדיני בהקמת מדינה ליהודים. נוסף על אלה סיפקו העולים החדשים את המסה הדמוגרפית החיונית כל כך למדינה הנתונה בסביבה ערבית עוינת. העולים גם היו האוכלוסייה שיכלה להחזיק בשטחים החדשים שנכבשו במלחמה.

 הצורך בעולים היה רב כל כך שלא זו בלבד שהמדינה והסוכנות היהודית ניאותו לקבל כמעט כל עולה, הן אף חיפשו אחריו, שכנעו אותו לבוא ומימנו את נסיעתו ואת מחייתו לאחר עלייתו ארצה. משרד החוץ של המדינה הצעירה ניהל מגעים דיפלומטיים עם ממשלות כדי שיתירו את יציאת היהודים. הסוכנות היהודית, בסיוע ארגונים יהודיים בין־לאומיים דוגמת הג׳וינט, הקימה מחנות ותחנות ביניים בארצות המוצא ובארצות המעבר, עסקה בהנפקת דרכונים, בבדיקות רפואיות ועוד. את הנסיעה מימנו ארגונים יהודיים (בדרך כלל הג׳וינט) ובארץ שוכנו העולים במחנות והסוכנות נשאה בהוצאות קיומם.

ממדי העלייה העצומים הטילו עול כבד על מערכת הקליטה. המסה הדמוגרפית, שנועדה לחזק את מדינת ישראל, עמדה למוטט את כלכלתה. לא זו בלבד שהיא איימה לפגוע בבניין אלא שקריסת המערכת הכלכלית הייתה מקשה גם את אפשרויות ההצלה. לכאורה אך טבעי היה שמדינת ישראל תקבל החלטה להפסיק או למתן את העלייה ההמונית. אולם מכיוון שנעשתה מיתוס מכונן של מדינת ישראל לא העז איש לכפור בחיוניותה הן למדינה הן לעם היהודי. דיונים על האטתה התנהלו בחדרי חדרים וכל פרסום עליהם הוכחש במהירות. בדיונים על הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות חשו רבים מחברי ההנהלה צורך להצטדק על הצעותיהם להגבילה. אשר על כן מפתיע מספר ההחלטות שהתקבלו בכל שנה משנות העלייה ההמונית בדבר הגבלתה. מסוף 1948 התנהל פולמוס בין מחייבי הגבלת העלייה לבין שולליה כשהעוסקים בקליטה ואנשי הכספים בממשלה ובסוכנות חוזרים ותוקפים את מחלקת העלייה על התעלמותה מהמכסות שנקבעו. ביקורת על העלייה הבלתי מוגבלת הייתה גם בעיתונות. מאיר גרוסמן, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות, כתב מאמר ובו הזהיר מעלייה בלתי מווסתת. העלייה בצורתה הנוכחית, כתב, עלולה להיהפך מברכה לקללה. רוב הביקורת נסבה על ההיבט הכלכלי. הבאת האלפים, קליטתם הראשונית, שיכונם, מציאת תעסוקה עבורם והטיפול הרפואי בהם הצריכו משאבים רבים, משאבים שלא היו למדינה שזה עתה החלה להתאושש ממלחמה קשה.

את ההחלטות שהתקבלו בהנהלת הסוכנות בדבר מכסות העלייה עקף ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), בשלחו העתקי מכתבים מפעילי העלייה בשטח ובהם נאמר שהאטת העלייה איננה מעשית. לעתים פשוט הודיעו הפעילים על האניות היוצאות לדרך תוך התעלמות מופגנת מהמכסות. סביר להניח שתמיכתו התקיפה של בן־גוריון בעלייה בלתי מוגבלת הייתה בבחינת הרשאה לעוסקים בעלייה להתעלם מהוראות הממונים עליהם. בן־גוריון הודה מעל במת הכנסת במצוקת הקליטה אך אמר שאין להתאים את העלייה ליכולת הכלכלית אלא להפך, יש להתאים את היכולת הכלכלית לממדי העלייה הצפויה. הוא נהג להשוות את המאמץ הכרוך בקליטת העלייה למאמץ הכרוך במלחמה. לא התקציב קובע אלא הסכנה המאיימת: ׳התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה׳, אמר.