ארכיון יומי: 4 בספטמבר 2015


תולדות חייהם ומשנתם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

ארזי הלבנון

הפולמוס מסביב פירושי הואב״ע

אחדים מגדולי הפוסקים והפרשנים מצאו בחיבוריו של רבינו הראב״ע פירושים המתנגדים לכאורה לדברי חז״ל וההלכה הצרופה, עד שכתבו עליו: ״…שהחכם ז״ל לא היה רב בקי בדינים…״. גם הרמב״ן ז״ל כותב כבר בהקדמתו לפירושו על התורה ש״עם הראב״ע יהיה לו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה״, וכמה פעמים מתבטא עליו קשות, כגון ״מי עוור עיני שכלו בזה״, ו״אילו ידע זה המתהדר בסודותיו, תאלמנה שפתיו מלהלעיג על דברי רבותינו. אמנם במקומות אחרים הוא מעריכו מאד.

גם באור החיים הקדוש מצויים ביטויים קשים על פירושו של רבינו, וכגון: ״ואני אומר שיותר היה לו לומר שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי התורה, כי מי ישמע לדבריו והם היפך קבלת תורה משה״, ו״בפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכל כמין פירוש זה ישתקעו הדברים…״.

בחריפות יתירה יצא הגאון המהרש״ל נגד הראב״ע בהקדמתו לים של שלמה, ואלו דבריו כדרבונות: ״…החכם ר׳ אברהם א״ע אשר לא היה בעל תלמוד ורוב בנינו ופירושו על דרך התכונה והטבעים וקבלות חיצוניות, והתריס בכמה מקומות נגד דברי חכמי התורה והתלמוד, ומה שהוא מן התורה כתב שהוא מדרבנן, ומה שהוא מדרבנן עשאו לדברי תורה, והאיסור עשאו היתר והיתר עשאו איסור או מבלי השגחה ידוע״, וכאן מסתייג המהרש״ל וכותב: ״וכבודו במקומו מונח, כי חכם גדול היה, ואין משיבין הארי׳ ממשיך: ״כי אין הולכין אחר פירושו לא לאיסור ולא להיתר, לא לחיוב ולא לפטור, שהרי כתב כמה פעמים נגד ההלכה אפילו נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר. ואמת שמעתי אומרים עליו שכך היה מכריז והיה מודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו מגיע לולא הקבלה, כאשר רימז בקצת מקומות בפי׳ התורה ׳לולא הקבלה הייתי אומר׳ וכו', ולא צדקו דבריו בעיניו, ולפי דעתי שכבר נתן עליהם הדין, כי נתן יד למינים ולצדוקים ולקלי האמונה, אני הגבר אשר ראה עני עמו, ואף כל זאת ששיבח אותו הרמב״ם ונתן לו עטרה – החרשתי, כי דרך קצת בדרכיו בענין חכמות…״. גם הגאון רבי יעקב עמדין מתבטא בחריפות על הראב״ע, וכותב שכל ספרו בנוי רק על חכמות תכונת הכוכבים. וגם אחיו הצעיר הג״ר משולם זלמן מאוסטראה כותב: ״…ושארי ליה מאריה להחכם הרב אב״ע הנ״ל, שדרכו ולמוד הוא בכך להיות כמו לעגי שפה על קדמונינו ז״ל, כשלא הוטב הדבר בעיניו…״. המהרש״ם מבערזאן משיב לשואל: ״ומה שתמה על האבן עזרא, הלא ידוע שבכמה מקומות נד מדרשת חז״ל, ולכן אין דרכי לעיין בו, ובפרט לייגע א״ע ליישב דבריו״. ומכל זה נמשכו כמה מכותבי תולדותיו למיניהם

ובאו למסקנא שלא היה הראב״ע בקי בתלמוד.

להצדיק את הצדיק דמעיקרא

אך לעומת זאת יצאו גדולי האחרונים הקדמונים להגן על כבודו של רבינו האב״ע והוכיחו שידיו רב לו בתלמוד ובהלכה, והתעצמו לתרץ דבריו שלא יסתרו לדברי חז״ל ולהסיר מעליו את תלונות הגאונים על פירושיו, הר״ר זכריה בן סרוק שהיה ממגורשי ספרד כותב וזה לשונו: ״ועל כל שאר הדברים שהטיח כנגדם ובפרט נגד הראב״ע ז״ל, אשר אחר חתימת התלמוד היה רשום ככל הגאונים אף על פי שלא היה גאון… והוא היה חכם כולל ושלם בכל חכמה, ואנכי ראיתי חידושי הראב״ע למסכת קדושין, הם בתכלית הדקות והאימות״. וכתב על זה ב׳המעלות לשלמה׳, שאם היה המהרש״ל רואה דברים הללו, לא היה כותב מה שכתב בהקדמתו לים של שלמה נגד דברי הראב״ע.

גם הגאון רבי יצחק לאמפרונטי בעל פחד יצחק מאריך לתרץ דברי ראב״ע מהשגותיו של המהרש״ל, וכותב: ״ולמען דעת צדקת הראב"ע וכי רגיל ויודע ובקי בתלמוד אציעה נא מה שמצאתי וראיתי לזכותו ע״פ התלמוד״.״. הג״ר משה אלמושנינו בהקדמה לביאורו על פי׳ האב״ע כותב: ״יען ראיתי קצת מהפרשים יפטירו בשפה רפה יניעו ראש פורה ראש ולענה נגד חכם הרזים הראב״ע בעניין…ראיתי לבאר כוונתו בזה״. הג״ר יונתן כאשר מביא בתומים את דברי הראב״ע כסניף לפסק-הלכה, כותב: ״וגם הראב״ע בפי׳ לתורה ….נראה דנתכוין לדברי הרא״ש, כי ח״ו לומר שהיה בו שמץ מינות לחלוק על קבלת חז״ל״.

ובאמת גם בספרי ההלכה של גדולי הראשונים מובאים כבר דברי רבינו להלכה למעשה, וכגון באבודרהם ובשבלי הלקט, ובחלקם אף קבעם מרן הבית יוסף בספרו.

ומה שנמצאים לפעמים בתוך דבריו פירושים הנוגדים לכאורה לדברי חז"ל צריכים לדחוק ולפרש דבריו, אשר רבים וכן שלמים ישבו על המדוכה וחיברו ספרים ליישב ולתרץ את דברי רבינו, ״להוכיח שכל דבריו עולם בקנה אחד עם דברי חז״ל.

בנוסף לזה יש לציין את מה שכתבו גדולי הפוסקים אשר לפרש את המקראות על דרך הפשט והדרוש מותר גם לנטות מדרשות חז"ל ושלא אליבא דהלכתא, וע׳ פנים לתורה. ולא עוד אלא שרבינו בעצמו כותב כמה פעמים בפירושיו ש״לולא הקבלה הייתי אומר, הרי שלא חלק ח״ו על חז״ל להלכה, אלא קיבל דבריהם כנתינתם מסיני. גם הרדב״ז בתשובותיו מתריס נגד השואל שפסל את נאמנותו של ראב״ע וטוען כנ״ל: ״וכי מפני שחולק על חז״ל דאמרו שפישון היא נילוס… לפיכך לא נקבל ממנו שאר דברי חכמתו, ואם כן בואו ונצווח על הרמב״ם ז״ל שחולק על רז״ל בכמה מאמרים ולא נקבל ממנו פסקי דיניו ולא הוראותיו, ואפילו רש״י ז״ל אומר בכמה מקומות ׳והדרשה תדרוש ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא׳, אלא עיקרן של דברים כיון שאין חולק על רז״ל בדין מן הדינים או בדבר המקובל או בדבר הנלמד מי״ג מדות, דמאי נפקא לן מינה אם נילוס היא היוצא מג״ע וכוי״.״.

ומן העניין להביא דברי בעל שו״ת תשובה מאהבה, אשר לאחר שציטט את בעלי התוספות והרמב׳׳ם ששיבחו לרבינו הראב״ע ואת הרמב״ן ״שגלה חרפת החכם הזה לעיני כל״ ואת המהרש״ל וכן הוסיף גירא מדיליה, עכ״ז מסיים: ובכל זאת חלילה לנו ולבנינו עד עולם לזלזל אחד המחברים או חיבוריהם בשביל דברי ריבות שערכו זה לעמות זה, וכי לא נקבל בשמחה את רבינו הגדול הרמב״ם בעבור שהשיג עליו הראב״ד וכיו״ב לעג הרבה מאד מאד… באופן שדברי בוז שחוק והתל מראב״ע אינם עושים רושם אצל בעלי המדע ואנשי השם, ואינם מזיתים דברי אמת מעיקרם ושרשם״.

מופלאים דבריו של הרה״ק רבי פינחס מקוריץ, אשר ״חיבב עד מאוד פירושי האבן עזרא, ואמר שמה שנמצא בדבריו לפעמים נגד חז״ל, הוא לפי שנשמתו היתה גבוה מאד ׳נשמת תנא׳ והיה רשאי לחלוק כחז״ל רב תנא הוא ופליג ( עירובין נו ). בשם הרה״ק רבי ישעי׳ מדינוביץ מובא שרבינו הראב״ע אמר על עצמו כי ״תנא הוא ופליג״.

ענו אחריו מקודש מקודש

על אף הפולמוס שנתעורר אצל גדולי הקדמונים מסביב לפירושי ה״אבן עזרא״ כמבואר במאמרינו, הרי בדורות האחרונים של צדיקי האמת גדולי התורה והחסידות נתקבל הראב״ע בהערצה יתירה ומופלגת ונמנה בנשימה אחת עם כל הראשונים ז״ל. פירושיו של רבינו מובאים רבות בספרי החסידות, כגון בתולדות יעקב יוסףבעבודת ישראל ועוד אשר רבו מספור. וראה בזרע קורש שפירש באבן עזרא בענין שעיר המשתלח שרמז לשם ע״ב ע״פ קבלה ע״ש. על גילוי מן השמים על קדושית דברי רבינו, סיפר הרה״ק רבי יעקב שמשון מזאסלאב לבעל תורת חיים מקאסוב, שפעם אחת ישב בלילה עם איזה מאנשי בריתו ודיבר קשות מהרב אבן עזרא מה שנמצא בספרו דברים נפלאים, וכאשר הלך לישון ראה בחלומו, וכאשר קיבל פני אביו הרה״ק רבי פינחס מקוריץ, אמר לו: בנו, אל יפול לבבך מזה החלום, כי בטח דיברת מהאב״ע לזה הראוך מן השמים כי דבריו המה קדושים כמו ספר תורה, זאת היא הטבת החלום. ומאז והלאה היה חשוב גם בעיניו ספר אב״ע, עד שבכל פעם שהזכיר אותו קראו הקדוש. עד כמה התחבב רבינו הראב״ע על הדורות האחרונים, אפשר לראות מפיוטיו וזמירותיו של הראב״ע שנתקבלו בכל תפוצות ישראל באהבה רבה. רבי פנחס מקוריץ ״היה זהיר מאד לזמר בזמירות דש״ק תדיר את הזמר מהאבן עזרא ׳כי אשמרה שבתי, וכן נוהגים ניני ונכדי הרה״ק זי״ע אחריו״. גם החתם סופר ״בליל שבת קודש בבואו לביתו שר קפיטל אשת חיל ושיר ׳צמאה נפשי׳ אשר כתב אבן עזרא, ולא זולת, והפליג מאד בשבח השיר מהאב״ע, שהוא עמוק מאד בקבלה, ושבלא ספק רוח הקודש שרתה עליו כאשר חיברו״, וכדברים האלה אמה גם הרה״ק הר״ן מלכוביץ ז״ל ש״הפליג מאד בשבחן ובקדושתן של זמירות שבת, ואמר על כמה מהם כי ברוח הקודש נאמרו״ ומנה בין השאר גם זמר ׳כי אשמרה שבת׳ לרבינו האב״ע. אגב, יצויין לפלא מה שאמר הרה״ק בעל דברי יחזקאל משינאווא בשם הרה״ק רבי הערש הכהן מרימנוב ש״הזמר ׳כי אשמרה׳ מסוגל לפרנסה״. דברים מרעידים ומפליגים על עוצם יראתו של רבינו, מובאים בספרי צדיקי פולין בשם הר״ר בונם מפרשיסחא, שאמר: ״איך פארשטיי נישט ווי אזוי די אקסלין פון אבן עזרא האבן אויסעגעהאלטן פון גרויס יראת שמים שהיתה בו״. ובלשון אחר אמר הר״ר בונם, ש״אינו מבין איך האבן – עזרא היה יכול לחיות ה׳ מינוטעם מחמת גודל הפחד ויראת שמים שהיה לו״.

גם הרה״ק רבי ישעי׳ מפשעדבורז דיבר נוראות מגדולת רבינו, וכאשר הפליג פעם בעומק ספר נועם אלימלך להרה״ק מליזענסק, אמר ש״אף כי היה מופשט מגשמיות מאד מאד, הראב״ע היה מופשט מגשמיות ט״ו פעמים יותר ממנו״, והוסיף הרה״ק מפשעדבורז לומר: ״הלואי שהיתה נשמתי זכה כזכות הגוף של הראב״ע ז״ל בחייו, ותמיהני איך סבל גופו את פחדו מהדר גאון ה׳!.

הרה״ק בעל נועם אלימלך בעצמו, הסביר פעם של רבינו האב״ע היה חלק גדול מנשמת אליהו הנביא, לפי גודל חלקו ושרשו.

סוף דבר הכל נשמע, כי ״דבר זה תהיה לנגד עינינו, בעת שיזדמן לפנינו איזה ענין קשה להולמו בדברי הראב״ע אין להאשימו, ויהיה נדון לזכותו על דבר כבוד שמו, רבו כמו רבו הראיות על הצדיק

מתהלך בתומו, ולו חכמתו ישכילו ויעמדו על סוף דעתו״.

מקום הניחו לנו להתגדר

ברבות השנים יצאו לאור עולם כמה ספרים נכבדים במטרה לבאר ולפרש את דברי רבינו בפירושו על חמשה חומשי תורה, ביניהם ספר מקור חיים, אהל יוסף, אבי עזר ועוד, ולאחריהם הגדילו לעשות הג״ר שלמה זלמן נעטטער בפירושו לחומש עם מפרשי התורה שהדפיס, והג״ר יצחק מעלער בספרו עזרה להבין על פי׳ אבן עזרא, שחשפו את זרוע עוזם לבאר את כל דבריו של רבינו בחכמת הדקדוק ושאר החכמות וכן תירצו רוב דבריו שנראו כמנוגדים וסותרים את דברי חז״ל, כפי אשר השיגה ידם.

והנה, בעל העזרה להבין כותב בהקדמתו ש״מראש עלה :מחשבתי להציע רק ענינים בודדים שהערתי בדברי הרב, בידעי דכבר נמצאו פירושים למכביר על דברי הרב, וביחוד שמעה אזני :הפירוש היקר והנכבד על הראב״ע מהרב החכם הר׳ שלמה מנטסער ז״ל״, אך לאחר שנזדמן הספר הנ״ל לידו ״ראיתי כי עוד ״:ים אשר עמדי מאשר אתו, ולא לבד כי השאיר לו עוללות אך גם אשכולות ואשישי ענבים״ ולכן החליט לעשות ביאור רחב ומקיף. הזוב כותב: ״ואודות הפירוש אבי עזר הנדפס כעת בכל החומשים, ״א ראיתי למחוץ לדבר ממנו כי אך במקומות אחדים נגע בהם :קצה עטו, ואף באלה מצאתי דברים שלא קלע בהם אל מטרת הכוונה של הרב ז״ל״.

ברם בהיותי מטייל בפרדס החכמה של רבינו אברהם אבן עזרא •יל ומבארי פירושו, יגעתי ומצאתי כי רובם ככולם לא פירשו דבריו ־ק ע״פ פשוטו, ועדיין הניחו מקום לתרץ מה שהקשו עליו גדולי ־־אשמים והאחרונים הלא המה רבותינו הרמב״ן, רבינו בחיי, הטור דל התורה, ר״א מזרחי, האור החיים הקדוש, אבי עזרי ועוד, וגם :על עזרה להבין והרש״ז נעטטער בעצם הוסיפו להקשות על דברי רבינו בכמה מקומות, ומקום הניחו לשבר הרים ולפוצץ סלעי קושיותיהם.

זרעו של ר׳ אברהם בן ר׳ יעקב- כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה

זרעו של ר׳ אברהם בן ר׳ יעקב

זרע ברך ה׳, בנים ת״ח, גדולי הדור, השאיר אחריו ר׳ אברהם, כפי שכתב ר׳ יצחק סבע בהקדמתו הנ״ל: ״והיתה מנוחתו כבוד שהניח אחריו ברכה, נטיעותיו כמוהו, סמוכין מדרבנן, גם בניהם עדי עד יושבי על מדין, ה׳ עליהם יחיו״, עכ״ל.

בנו הבכור הגאון ר׳ יעקב פינטו (דור ג׳ לר׳ יעקב הא׳), היה מו״ץ במרקש, ובכתב השדרו״ת של נינו נכתב עליו: ״אותו צדיק, הרב המובהק, סבא דמשפטים״. על מצבתו נכתב: ״שמו נודע בשערים תאווה לעינים, אשרי איש ירא אלוקים, במצוותיו חפץ מאד, החכם השלם החסיד העניו, שמו הולך לפניו, כמוה״ר הרב הגדול המשכיל והנבון, כמוה״ר יעקב פינטו, ונח נפשו לשלום ל׳ בשבט שנת תר״ט לפ״ק״. 

בנו של ר׳ יעקב (ונכדו של ר׳ אברהם), היה הגאון ר׳ אברהם פינטו (דור ד׳ לר׳ ב הא׳), המכונה: ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, חסידא קדישא, סובר הרזים "

רבי אברהם היה עילוי מופלג, מוחו החריף הפליא את כל רואיו, ומצעירותו ניכר בו כי לגדולות נועד. כבר בהיותו בן ט״ו שנים החל לחבר חיבורים, בסוגיות הש״ס בדברי הרמב״ם, ודרשות. בגיל צעיר החל להרביץ תורה לתלמידים, ונמנה על דייני העיר מרקש, יחד עם הגאונים ר׳ דוד צבאח ור׳ אלעזר חזאן, עמהם מצאנו אותו על פסקי דין משנת תקפ״ד תקפ״ו ותקצ׳׳ג. אולם למגינת לבם של חכמי דורו ובני עירו, שבק חיים בגיל צעיר יחסית, בחדש סיון שנת תקצ״ד. גיסו הגאון ר' רפאל מסעוד בן מוחא, ספד לו הספד גדול, והביאו בספרו פרפראות לחכמה ( דף קע).

מפאת יופיו של ההספד, המלמדנו גם על גדולתו המופלאה, נעתיקנו כאן, וז"ל:

מליצה שעשיתי לכבוד הרב, סיני ועוקר הרים, בנן של קדושים, כמוה״ר אברהם פינטו זלה״ה, גיסי, בפקודת השנה, בשנת ״רשפי״ה״ (תקצ״ה).

אחים לי בהספד דהתם קיימינן, על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן, ומשנגנז הרב ר׳ אברהם פינטו, בשמחה ממעטינן. מופת הדור והדרו, כי בו בחר להרימו, בחור מורם מעם. יבואו ויגידו צדקתו כל רואיו מודעיו, חכמי הדור, תלמידיו ומכיריו, יתנו עדיהם ויצדקו.

נראתה קש״ת הסופר בימיו, עודנו באיבו כמעט בן ט״ו שנים

החל לשוטט בדעתו, לחבר – חיבורים נחמדים

 דרשות ופשסים

לא שיערום הראשונים;

 

חכו ממתקים

 וכולו מחמדים

 בשפה ברורה ודברים אחדים

 גם במעלליו יתנכר נער

 ובין זקנים יושב בשער;

 

וחיבוריו על הרמב״ם לחכמי הדור השמיע

 בוצין בוצין מקטפיה – ידיע

 הרב רבי אברהם פינטו מעלי וצניע;

 

וישמעו כל העדה כי גווע הארון

ויתנו את קולם בבכי גדול

 ולא שתו איש עדיו עליו

 זקנים משער שבתו;

 

וישישים קמו עמדו לספוד עליו

 אוי נא לנו כי נפלה עטרת ראשינו

 רב מדינתנו, חכם שמת הכל קרוביו;

 

הכי אחי אתה מעין המתגבר

עוקר הרים ומשבר

הרב הכולל המחבר

 בחיבוריו הנחמדים מדבר זה. סיני – תורה וגדולה במקום אחד;

 

זרע קדושים

חכם חרשים

צעיר לימים

 

מוקיר רבנן מרים ״נישן׳(כמו נשיתי טובה, תהילים)

ומטיל מלאי לתוך כיסן

 ויש בו מדת הנשתוון

 קבעו בכיה לדורות על הרב שמת פתאום בחודש סיון;

 

שושילתא דבי נשיאה שלשלת יוחסין

 שר וקצין

 לשמוע תורתו – הכל רצין;

בזכותו יקבץ האל, שארית ישראל. בנחלת ושובה אל ארץ הטובה, אדרוש על הרב גיסי לצאת עמו חובה. בהלו נרו עלי ראשינו, לאורו ילך חושך, בטוחים מן המכשלות על כל דבר פשע. זכותו תהיה, לנו לחומה ולמחסה. מאת אדון השלום רם ומתנשא, ירום ויגדל בנו משה״.

עד כאן קיצור ההספד.

כאמור, על אף גילו הצעיר, הספיק ר׳ אברהם לחבר חיבורים רבים, אולם כולם נשארו בכתב יד. ככל הידוע לנו חיבר חידושים למסכתות פסחים, גיטין, בבא קמא, וחולין. חידושים על שו״ע חו״מ, ודרושים בשם ״מור נוטף״, כמו כן חיבר פירוש על ההגדה בשם פני אברהם. (באחד מכתבי היד ישנם הוספות מאחיו.)

בנו של ר׳ אברהם היה ר׳ יעקב פינטו (דור ה׳ לר׳ יעקב הא׳), המכונה" : "אותו הרב הכולל, בישראל להלל". מתוך הספדו של ר׳ מסעוד בן מוחא המובא . נראה כי לר׳ אברהם היה בן נוסף בשם ר׳ משה, עליו נשא תפילתו בסוף הקינה "ירום ויגדל בנו משה״, וככל הנראה הוא ר׳ משה פינטו המובא במלכי רבנן אשר שימש כדיין בבית דינו של הגאון ר׳ דוד צבאח, יחד עם הגאונים ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ רפאל מסעוד בן מוחא, ר׳ יוסף אביטבול, ור׳ שלום הכהן.

AMGHAR – AMIEL

une-histoire-fe-famillesAMGHAR

Nom patronymique berbere indicatif d'un titre, le vieux, le doyen, c'est-à-dire l'homme sage, et donc celui qui est digne de diriger, le chef. C'est l'equivalent en berbere du titre arabe de cheikh, chef de la communaute, ou representant des autorites aupres de la communaute juive. L'existence de noms berberes parmi la population juive est une des preuves avancees par certains historiens pour justifier leur these d'un antique mouvement de conversion des Berberes au judaisme avant la domination de l'islam. Ce nom, typique du Maroc, autrefois fort répandu dans le sud du pays, en particulier dans le Sous et l'Anti- Atlas berbere, avait presque disparu au XXeme siecle. Toutefois on le retrouvait encore à Casablanca et dans le sud.

SOUSSAN BEN AMGHAR

 Rabbin enterre dans l'antique cimetiere d'Oufran dans l'Anti- Atlas, ayant vecu sans doute au XVIIeme siecle, surnommé Ben Siboni. Sur sa tombe est inscrite cette epitaphe en hebreu: sepulture de Notre Maitre, la Couronne d'Israel, le saint rabbi Soussan Ben Amghar.

AMGHAR : nom d’origine berbere désignant le plus ancien, le plus age. C’est le nom que l’on donne encore aujourd’hui aux chefs de tribus chez les Touaregs.

AMIEL

Nom patronymique hébraïque théosophique formé de "ami", mon peuple, et de "el", Dieu, ayant pour sens, peuple de Dieu, ou encore "imi el", Dieu est avec moi. Ce prénom est évoqué dans la Bible, dans le second livre de Samuel: "il est dans la maison de Makhir fils de Ammiel." (II Samuel, 9, 4). L'hypothèse de l'origine hébraïque est renforcée par le fait que ce nom est porté à la fois dans les communautés juives sépharades et achkénazes. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle, dans un document dressé à Barcelone en 1328 faisant mention de rabbi Abraham ben Shélomo Amiel. Le nom est attesté au Maroc à partir du XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement au Maroc (Mazagan, Mogador, Safi, Meknès, Casablanca) et également en Algérie (Oranais, Algérois) et en Tunisie, sous cette forme ou sous des orthographes proches: Amoyal, Amouyel.

  1. ITSHAK AMIEL

Fils de Yéoushoua. Rabbin, kabbaliste à Meknès, seconde moitié du XVIIIème siècle

  1. SHELOMO AMIEL

Rabbin-notaire à Fès, seconde moitié du XIXème siècle.

 SALOMON AMIEL

 Riche commerçant de la communauté d'El Jadida, l'ancienne Maza­gan, colonie portugaise reconquise par le Maroc seulement en 1769, après plus de deux siècles d'occupation. La communauté juive qui avait prospéré sous les Portugais se reforma après la reconstruction de la ville – détruite au moment de sa libération du   président de la nouvelle communauté et ses descendants lui succédèrent à ce poste comme une véritable dynastie.

 HAYIM et MIMOUN AMIEL

 Riches marchands de Mazagan, qui fortune faite, s'installèrent à Jérusalem et participèrent à la création en 1860 du Comité de la Communauté Maghrébine qui obtint, après une âpre lutte, son indépendance de la toute puis­sante communauté sépharade, accusée de discriminer immmigrants du Maghreb. Mimoun passa ensuit à Jaffa où il joua un grand rôle dans l'aide aux haloutsim venus d'Europe                                                                                                                                                   

JOSEPH AMIEL

 Traducteur et vice-consul du Consulat d'Angleterre à Casablanca, seconde moitié du XIXème siècle. Protégé anglais – la plus efficace des protections de l'epoque qui soustrayait son titulaire à la justice marocaine – il tendait à abuser de ses pouvoirs. C'est ainsi que le consul général anglais fut saisi par le consul général des Etats-Unis d'une plainte contre lui pour avoir provoqué l'arrestation et la flagellation de huit femmes juives de la ville qu'il accusait d'avoir… séduit et dévoyé ses fils!

En fait, ses fils lui avaient simplement désobéi en restant très tard dans la nuit chez ces dames et pour se venger d'elles et de ses fils rebelles, il avait reposé cette plainte auprès du gouverneur qui s'était empressée d'y donner la suite regretttable que l'on sait. Devant l'inaction du consul britannnique. et bien qu'il s'agisse d'une affaire juive interne ne : :ncernant aucun de ses propres protégés, son homologue américain de Tanger, le celèbre consul général Mathews, alerté par Levy Cohen et désireux d'accroître son influence au sein de la communauté juive, en appela directement au ministre marocain de la Justice. Son intervention fit son effet et les femmes furent libérées. Elles se retournèrent alors contre Joseph Amiel pour lui demander des dédomma­gements pour leur vaine arrestation. Joseph Amiel refusa de verser des dédommagements, arguant que ce n'était pas lui qui les avait arrêtées, mais le gouverneur de Casablanca qui devait donc être tenu responsable. Ce dernier, qui avait juste­ment procédé aux arrestations pour complaire à l'influent drogman, se vengea en ordonnant son arrestation. Mais Joseph Amiel prit les devants quitta précipi­tamment le Maroc et se réfugia à Jérusalem en 1883.

YAHYA AMIEL

 Grand négociant et notable de la communauté de Mazagan à la fin du siècle dernier. Président de la communauté, il poursuivit la dynastie familiale. Son fils Abraham devait lui succéder en 1932.

 YAHYA AMIEL

Fils d'Abraham. Président de la communauté de Mazagan dans les années trente. Au moment du déclenchement de la Guerre, en septembre 1939, il demanda à ses coreligionnaires de se porter volon­taires pour combattre aux côtés des soldats français pour défendre la France, et donna le l'exemple le premier malgré son âge avancé. "Nous saurons défendre la France avec motivation et conviction, car en défendant la France, nous défendrons notre religion et nos coutumes que la France généreuse et libérale a toujours respectées." Mais les autorités françaises refusèrent de recruter des volontaires parmi les Juifs marocains de crainte de devoir après la guerre leur accorder la nationalité française.

SALOMON AMIEL

 Fils de Yahaya. Président de la communauté de Mazagan à partir de 1944 et dans les années cinquante.

AMIEL : nom d’origine hébreu (am-el) signifiant peuple de Dieu

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר