זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭,

יגאל בן נון 2

מכיוון שהצטייר כפרו־ישראלי, המלך חסן השני נחשד בבגידה בעניין הערבי. על הקירות הופיעו כתובות שנכתב בהם במקום חסן השני "חזן השני". שר הפנים הקולונל מוחמד אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון האיסתיקלל בשפה הצרפתיתl'Opinion בעריכת עו"ד מוחמד ברדה פרסם קטעים מן "הפרוטוקולים של זקני ציון" אף שהוא ידע שהטקסט הוא זיוף גס. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות המרוקנית התפרסמו מידי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים בכל מקום את סחורותיהם. אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחסו על ביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על־ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, פתחאללה ואעללו ועבדלחק תזי.

עורך ביטאון האיסתיקלל L'Opinion פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי שלמד אתו בפריס וביקש ממנו ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי פנה לעורך הדין לאון אלמעלם שעבד בפיקוח על הכנסות המדינה ויחד פנו למזכ"ל מועצת הקהילות, דוד עמר, והציעו להגיב בשם המועצה. דוד עמר סירב להגיב בטענה ששר הפנים מוחמד אופקיר ביקש שלא להגיב. הפעילים הקומוניסטים אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ובן־זימרה ניסחו מסמך שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. הם שלחו נציגים לערים שונות וקיוו לכמאתיים חתימות, אולם, היהודים לא הסכימו לחתום אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף, חתמו על המסמך רק שמונה איש כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית בהם רלף בן־הרוש, ג'ו בן־דלכּ, חיים בניסטי, לאון אלמעלם, ג'ו לוי, סימון לוי, עורך הדין רנה אוחנה, יצחק סבג ואברהם צרפתי. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר מיד את ההודעה.

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם את האחדות הלאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". אחרי שהחותמים הצהירו על נאמנותם לאומה המרוקנית הם גינו את פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות המרוקנית בשפה הערבית. מיד לטחר מכן גינו את המתקפה הישראלית נגד ארצות ערב, את מדיניות ההתפשטות שלה, את סיפוח השטחים החדשים ואת התנהגות חיילי ישראל שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו לקיים הפרדה בין יהדות לציונות והוקיעו בהרחבה את מעשיה של התנועה הציונית החל משנת 1918 נגד הפלסטינים. הם הדגישו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית. לדבריהם: "הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות אף "מולדת שנייה" עבור יהודי מרוקו. לדברי בניסטי המסע האנטי יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון 'לה־מונד' בפריס. כתוצאה מכך ועידת האיסתיקלל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמה.

לעומתו טוען ארמן סבח שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני. מהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו התקיפה של מוחמד אופקיר בתפקידו כשר הפנים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, מנכ"ל הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן־הרוש המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית שחבריו היו בין חותמי גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבח שעבד כארבעה חודשים ברשות נכנס למשרדו של המנכ"ל ובידו עיתון האיסתיקלל L'Opinion והציג את העצומה שהתפרסמה בו. עמרני הגיב בכעס והאשים את חותמיה בבגידה ביהודות וכינה את המעשה כביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. לדעת סבח, הרחוב המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודי ירגיש זיקה חיובית לישראל למרות שהם לא יצהירו על כך בגלוי. מפי דריס מחמדי, מנהל הקבינט המלכותי, נודע שהמלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון שההודעה לא הזכירה את נאמנות חותמיה ואת נאמנות הקהילה היהודית למלך. מחמדי ביקש להכחיש את הפרסום באמצעות השר מג'יד בן־ג'לון. יחד עם זאת, מציין סבח, אחרי המלחמה "הרגשנו שעצם ישיבתנו במרוקו הוא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. הילדים שסיימו את לימודיהם התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך".

לסיכום, הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי", ניתוק קשרי הדואר בינה ובין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל ב24- בדצמבר 1958, והקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכון הם מן הגורמים המכריעים שפגעו בסימביוזה היהודית־מוסלמית במדינה. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת יום הכפורים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי הלכו והתחזקו. באותה עת, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג את צעירי היהודים. השלטונות מימנו לימודי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות זרות, אולם הסטודנטים חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה עת החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במנהל הציבורי. יהודים דיברו על נומרוס קלאוזוס בלתי מוצהר, אך מורגש. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שגברה ההסתייגות מן המערב. פסיכוזת הנטישה הלכה וגדלה ככל שהתרבו העזיבות. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקנית שהאמינו בו רבים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה, ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לבלום את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים. החברה המרוקנית הפוסט־קולוניאלית ניהלה אורחות חיים שהדת תפסה בהן מקום חשוב ותרבותה נשענת על הווי מוסלמי. מצב סוציו־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כבארצות המערב הקלסיות שלאחר המהפכה הצרפתית. עם נקודת מוצא זו, כל ניסיון להתגבר עם בעיית קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם חלק מן השכבה היהודית המשכילה ניסה להתעלם זמן מה מן הבעיה בלהט ההתלהבות מן העצמאות, אך ההתפכחות לא איחרה לבא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערבית דמוקרטית ובין האחווה הכלל ערבית שנשבה ממזרח, אך הדי הפן־ערביות והפן־איסלמיזם לא פסחו על מרוקו. תהליך המרוקניזציה והערביזציה של המינהל והצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־דמוקרטיות.

בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב כמובן גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי אצל היהודים. גם אם לא קרא דבר בימי מבצע סיני ב1956- במוקדם ובמאוחר הסכסוך היה עלול לחדד ניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודים היה נפגע. קורות היהודים ברוב מדינות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו. לצד חדירת הנושא המזרח־תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר עוד חשש לאיבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה למוסלמים. בלימת יתרונות אלה על־ידי אימוץ הערביזציה איימה לגרום, במוקדם ובמאוחר, לאיבוד העדיפות בקבלת משרות ניהול שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. בקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, אליה נפתחו בצימאון רב, ובין תהליך ערביזציה צפויה, שתביא אתה מטען תרבותי־מוסלמי שיד היהודים תהייה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות החינוכיים עקב הערביזציה הצפויה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. רוב יהודי מרוקו הבינו שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן־ברוך, שלא היה בין חסידי זרם ההשתלבות, ציין: "איך ניתן להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסאדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקני, בעיני ראשיו ומנהיגיו. איך לא תדחה המדינה גוף זה. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בשל הנאמנות הכפולה. כדוגמת עמדותיו של דוד עמר, נאלצו היהודים בהזדמנויות שונות לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקנית וגם לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית־ישראלית לא הייתה אידאלית מבחינה זו אך הייתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערבית־מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.

ספרו של הסוציולוג היהודי צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי: "דמותו של נכבש ודמותו של כובש" שפורסם בשנת 1957 השפיע ללא ספק על האינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית. ברם בראשית שנות השבעים ממי מצא לנכון להתייחס למונח הטעון "יהודים-ערבים" שהחל להופיע באותם ימים בעיתונות הצרפתית. לדבריו: "אני נדרש לאומר את הדברים באופן ברור יותר: הדעה הרווחת על החיים האידיליים של היהודים במדינות ערב אינה אלא מיתוס. האמת חייבת להיאמר, כיוון שמכריחים אותי לאומר זאת, היינו קודם כל מיעוט בסביבה עויינת. ככאלה היו לנו כל הפחדים והמועקות וגם תחושה מתמדת של שבירות אופיינית לחלשים". שינוי הדרגתי זה שחל במשנתו של ממי מקביל לא מעט לגורל התפתחותו של רעיון ההתבוללות היהודי בחברה המרוקאית. יחד עם זאת יש לציין שדור המשפחות שחי במרוקו העצמאית עזב מדינה זו ללא מרירות וללא טינה ושמר לה פינה נוסטלגית בליבו.

תולדות יהודי מרוקו היא היסטוריה שהגיעה לקיצה. כותב קורותיה יודע מראש מה היה גורלה. עם זאת ניתן להשתעשע בשאלות היפותטיות כגון מה היה קורה לקהילה זו אילו לא פעלה בה רשת ישראלית שניסתה להוציא ממרוקו משפחות באופן מחתרתי תוך העלמת עין מצד השלטונות. מה היה קורה לצעירי הקהילה אם לא היו פועלים בה באופן דיסקרטי תנועות נוער ישראליות ומה היה משתנה אם ארגונים יהודיים בינלאומיים לא היו נוטלים על עצמם לדאוג לזכויות היהודים בפני שלטונות מרוקו כולל בתחום ההגירה. האם זרם ההשתלבות בחברה המרוקנית היה זוכה להצלחה סוחפת יותר? האם שלטונות מרוקו היו ממשיכים להרעיף הטבות ליהודים כדי לגרום להשארותם במדינה? לאחר מעשה ובראיה לאחור ניתן לומר במידה רבה של ודאות שמהלך הדברים לא היה משתנה מהותית וגם ללא ההתערבות החיצונית של ישראל ויהדות העולם הקהילה היהודית במרוקו העצמאית נידונה לחיסול גם אם חיסול זה היה מתעכב בעשור נוסף. הסכסוך הישראלי ערבי ואיבוד היתרונות עקב הערביזציה של המנהל היו מכריעים את הכף. אך עשור זה יכול היה להיות קריטי באשר לגורלם של המשפחות שעלו לישראל. הם יכלו להגיע אליה בשנות השבעים ולא בימי הצנע של ראשית שנות השישים וגם היו מגיעים למולדתם החדשה עם מטען כלכלי ותרבותי גדול יותר שהמדינה המרוקנית העצמאית העניקה להם באותם ימים בנדיבות רבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר