ארכיון יומי: 6 בספטמבר 2015


תקיעת שופר וסדר תשליך אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

תשליך

תקיעת שופר

נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר

הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.

תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.

סדר ״תשליך׳ במכנאס

אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.

הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300

בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק).

הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם

המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.

הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.

בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.           

זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.

אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:

ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״  וכנפי ״ה־גאלאבייא״  שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).

איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).

הערות המחבר :   זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.

״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

היהודים והסביבה הנכרית

ממזרח וממערב- כרך ראשון

היהודים והסביבה הנכרית

המצב הרוחני והחברתי שהחברה היהודית היתה שרויה בו, הביא לזיקה חזקה ולקשר הדוק בין היישוב היהודי לסביבה הנכרית ורשויותיה. ביטוי לכך במנהגים שקיבלו היהודים בהשפעת הישמעאלים. ההשפעה והזיקה מתבטאת לא רק במנהג, אלא גם בעניינים משפטיים והלכתיים מן המעלה הראשונה, החל בקנית ומכירת רכוש בערכאות עכו״ם » וכתיבת צדא״ק לאשה במקביל לכתובה על מנת שהאשה תוכל לגבות את סכום הכתובה בבתי דין מוסלמיים, שלא הכירו בכתובה כמסמך מחייב, ועד למקרים חריגים וחמורים של גירושי אשד, במנהגי הישמעאלים.

صداق

صَداق – مَهْر(مهريه) – كابين زن (جمع: اَصْدِقَه-صُدُق). מוהר

 כך פנו היהודים לערכאות גם בכל העניינים הכספיים שבין הבעל לאשה. הריב״ש מסכם מצב זה בדבריו: ״בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה, כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתנו כי אם לפני שופט הישמעאלים, יובא כל ריב״ וכו'. מצב זה הינו תוצאה ברורה מחולשת החברה היהודית, ומכאן גם נובעת חולשת ההנהגה ובתי־הדין היהודיים שמחמת רפיון המסגרת אין בידם יכולת לאכוף את פסקיהם. לכן העדיפו היהודים לפנות לערכאות אשר אין עורר על יכולתם לבצע את פסק־ הדין.

אולם לא רק הפרט היהודי נזקק לערכאות ולרשויות השלטון, גם החברה וההנהגה היהודית היתה תלוייה למעשה בשלטון. בשל חולשתה לא תמיד הצליחה החברה היהודית להצמיח מקרבה מנהיגות שתנהל את ענייניה ותציגם בפני השלטונות. כתוצאה מכך היו השלטונות ממנים את מנהיג הקהל, שתוארו וכנוי תפקידו היה ה ״זקן״ במקביל לשייך ״זקן״ וראש השבט, שהשפעתו ושלטונו מקובלים בחברה הפאטריארכלית. ״הזקן״ מילא גם תפקידים דתיים והלכתיים, כאשר לא נמצאה מנהיגות דתית אחרת, וכמובן נגרמו לעתים שיבושים חמורים בשל חוסר הידע והבקיאות בהלכה.

פתרון הבעיה נמצא בכך, שהצדדים העומדים לדין היו טוענים את טענותיהם בפני הזקן, והוא היה מסדר את הדברים ושולחם בשאלה אל אחד החכמים הידועים והמפורסמים. אי תלותו של הזקן בקהל יצרה לעתים מתיחות בינו לבין חכמי הקהל. במוסתגאנים ( באלג'יריה )  מונה זקן על הקהל בשם ר׳ מכלוף בן חנין. הוא ואחיו סעדיה בן חנין ידם היתה תקיפה עם הערביים, וכתוצאה מכך אחיו חירף וגידף את אחד החכמים במוסתגאנים. אנשי הקהל והעדה הפצירו בחכם שני שלא לדון בדינו מכיוון שהזקן ואחיו ״מצערין אותך בסכנת אומות העולם על דבר המשפט טוב לך לשמור כבוד התורה ואל תתחלל התורה, אל תדון אלא על מי שרוצה לקבל עליו דין תורה״

בקונסטאנטינה מינה המלך את רבי מכלוף להיות ״רודה בעם ולהיות מנהיג ורועה״. על ר׳ מכלוף מספר הריב״ש, ש״המלך ירום הודו מכיר הזקן וחפץ בו וגם השר מחזיק בידו וגם שהוא ממשרתי שרי הערביים וגם בני משפחתו גדולה, יש בה לפי הנשמע יותר מחמישים אגשים, כולם גבורים ויעלי זרוע רוכבים על סוסים״.

אחד מתפקידיו של הזקן היה להעביר מידע לשר על הנעשה בין היהודים ובין היתר גם על הסכמות שקבלו היהודים על עצמם. הקהל, חכמיו ודייניו לא ראו בדרך כלל בעין יפה את מנהיגותו של הזקן השואב סמכויותיו מן השלטונות. אולם הריב״ש האיץ במנהיגי קהל קונסטאנטינה שחרב היתה מונחת על צוארם לפייס ולרצות את הזקן ולתת לו לנהל את הקהל, ואולי יוכל להועיל לקהל ולסייעם נגד המסירות במגעיו עם השרים והמלך, יותר מאשר מנהיג וזקן מקובל על הקהל והולך בתומו. המציאות שמרבית הקהילות הוותיקות באלג׳יריה לא ראו בזקן את מנהיגן ונציגן, אלא ראו בו מנהיג ממונה ששאב כוחו מן השלטונות הנכריים, מסבירה אחת התופעות האפייניות לתושבים הוותיקים, והיא — המסירות והתל־ שנה לשלטונות.

שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל

 

שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל

הצדיק ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומתה מביא את ר׳ חיים כדוגמה לצדיק ״המקושר באור עליון אהבת השכינה״, צדיק אשר סמאל מקנא בו ומעורר רשעים לקטרג עליו. לשם ביסוס דבריו הוא מוסיף ״שביזה אותו [את ר׳ חיים] איזה ארור: ׳אתה רמאי וצבוע!׳, וכן עד היום טפשי וחסרי הדעת של בני מדינתו מבזין אותו.״

האגדה אכן מתארת את ר׳ חיים כמי שעשוי היה לפעול לקירוב הגאולה, לולא הכשלתו על ידי כוחות סיטרא אחרא. בהשתטחו לפני הכותל המערבי ״ראה אשה שחורה עומדת נגדו״ והיא בישרה לו את מותו הקרוב. אילו זכה לראות במקום ״קליפה״ זו את השכינה, כשם שראה אותה במקום זה ר׳ אברהם הלוי ברוכים», היה בוודאי כמוהו זוכה לשנים רבות נוספות, ומי יודע, אולי היה מצליח לקרב את הגאולה. בראיית האשה השחורה במקום השכינה, יש משום רמז לכשלונו בקירוב הקץ. גם סיפור אודות מכתב שר׳ חיים נתן בידי החיד״א לשימו בכותל, מעיד על פניה אינטימית לשכינה, שנתבקשה לעזור לחיד״א »

שאיפות דומות מייחס הסיפור החסידי לבעש״ט, ומה פלא שסיפורים חסידיים מספרים על רצונו העז של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתף עמו פעולה בהבאת המשיח. ר׳ יהודה צבי מסטרעטין סיפר שהבעש״ט שאף להשיג ספר תהילים בכתב ידו של דוד המלך, שאמור היה להימצא באוצר הספרים של מלך תורכיה, ועם הספר לפגוש את בן דורו הדגול, ״ואז יבוא משיח צדקנו״, ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומרנה סיפר בשם הבעש״ט, כי נשמת ר׳ חיים היתה ״מרוח דוד של אצילות״, ואילו נפשו־הוא ״נפש דוד האצילות״, ואילו היו מצליחים להתקשר ולהיפגש היתה מתוספת ״הנשמה וחיה האצילות״, ובאה גאולה לעולם מקור אחר מוסר, כי ביום בואו של ר׳ חיים ירושלימה אמר הבעש״ט: ״כיום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״». ואכן, אחד המניעים החשובים של נסיעת הבעש״ט לארץ ישראל היה — לפי הסיפור החסידי — כמיהתו העזה לפגוש את ר׳ חיים. אין פלא, איפוא, כי כשלון נסיעתו נחשב מעשה הכשלה של השטן, שחשש מקץ הפלאות והתאמץ בכל כוחו לדחות את הגאולה.

ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ ישראל, מופיע בסיפורים רבים כמי שניסה להפגיש את שני האישים, וכמי שהתראה עם ר׳ חיים בן עטר בארץ ישראל, עובדה שהיסטוריונים מכחישים מכל וכל ״. הבעש״ט גילה לגיסו דבר קיומה של ישיבת ר׳ חיים, בה לומדים את תורת הסוד, והסיפור מספר בהרחבה מה עשה ר׳ גרשון כדי לזכות להימנות על תלמידי ר' חיים.

עוד במארוקו היה לר׳ חיים בית מדרש, והסיפור מספר שזה שכן בחצר דודו ר׳ משה בן עטר. לאחר פטירת הדוד תפסה הממשלה את החצר תמורת חובותיו למלכות, אך כל גוי שנכנס בחצר — מת מיד. כדי למנוע אסונות — ממשיכה האגדה — בנו הגויים מחיצה וסתמו את פתח הבית. סיפור אחר סופר לר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן מפי קשישי ירושלים, אודות עץ תאנה שעמד בחצר בית המדרש של ר׳ חיים בירושלים. נערי הגויים היו עולים על התאנה לקטוף פירותיה, והיו מטרידים את הרב בלימודו. ׳׳. .. גער על התאנה ונעשו פירותיה לאבק״

הצדיק ר׳ יצחק מנעסחיז סיפר בשנת תרכ״ז, כי ר׳ גרשון תיאר את דמותו של הבעש״ט באוזני ר׳ חיים. השיב ר׳ חיים: ׳יידעתי אותו וישראל שמו !, בסיפור אחר כינה ר׳ גרשון — בדרכו למערת המכפלה לשם ביטול גזירה — באוזני ר׳ חיים את גיסו בשם ישראל בעל־שם. טען ר׳ חיים שאין רב כזה. רק לאחר שר׳ גרשון כינהו בשם ר׳ ישראל בעל שם טוב, נתרצה ר׳ חיים, עמד נרעש ונפחד, ואמר שהבעש״ט ״הוא איש קדוש ונורא מאוד. אנוכי הרואה אותו בכל פעם בהיכל המשיח, ושמו יקר מאוד בכל ההיכלות…״.

הצדיק מקומרנה כותב: ״…ושאל אותו [הבעש״ט את ר׳ חיים] על ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטב, אם יהיה יכולת שיסע עם הקדוש פב״פ [פגים בפנים], והשיב שיכתוב לו אם רואה את כל איבריו ודיוקנו, אם לא. והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו. ואמר הקדוש [ר׳ חיים] שלא יטריח את עצמו, כי לחינם יהיה טרחתו…״.

מסופקני אם בסיפור היהודי קיים אח ורע לסיפורים אלה, שכל תוכנם הערכה והערצה בין שני אישים שמעולם לא נתראו, אישים המיצגים את יהדות אשכנז ויהדות ספרד, שבפגישתן התמזגותן יש משום חוליה חשובה בשרשרת תהליך הגאולה.

סתת זוואר שש השפחות סמע קצצת תתאזר, כאן דומאלי ווהואווי ולעשק בזזין בלייא

 

השירה העממיתסתת זוואר

שש השפחות

 

סמע קצצת תתאזר, כאן דומאלי ווהואווי ולעשק בזזין בלייא

שמעו עלילת העשיר אנין הטעם וחוב, ובאהבת היופי נגוע

 

מתווללע בלחסן וולבהא, ווסרא סתת זוואר

שבוי ביופי ובחן, ושש שפחות רכש לשעשוע

 

ווחדא בידא דריפא וומזררדא, תשלב ננאס ללגראם בלקדד צבייא

האחת לבנה חנונה וחטובה, תלכוד אוהבים ברשתה ובנעורים

 

לוכרא כחלא ייא פהים, עין אוחאזב ווזפאר

האחרת שחורה וצבין העין, וגבות ואורך הריסים

 

אוסאף לבנת תאלתא, זין לפאני ייא לעאשקין בנת צפארייא

ראה העלמה השלישית, יופי מושלם לחושקים והובת השיער

 

אוסאף לבנת רראבעא, חמרת ללון ייא חדדאר

אראה הנערה הרביעית, וגונה אדום ומובחר

 

אוסאף לבנת לכאמסא, רקיקה בפדוד ווקדד דאתהא אל גזלאנייא

ראה העלמה החמישית, דקת איברים וגיזקה, קומתה לאיילה

 

אוסאף לבנת ססאתתא, זין ווגלד אוגדדאר

וראה הנערה השישית, יופי ומשמנים וצורתה נאותה

 

עללמהום סידהום דריב לעוד ווררבאב, אוכאמאלזא נגמא דככייא

לימדם אדונם לפרוט על עוּד ונבל וכינור בצלילים רוטטים

 

אוזאד עלמלהום אל אלא לגנא או לסעאר

הוסיף ולימדם שירה עתיקה וחיבור פיוטים

 

פי דאכ ליום גאלליהום סידהום, נתום תכאמצו בצצרט עלייא

באותו יום אמר להם אדונם, ריבו ריבכם ותנאיכם עלי

 

כולל גזאלא תהגי טדדהא, גאלוליה כייאר

כל איילה תפגין טיעונה ותגנה צרתה, אמרו מוכן בלי די

 

סמעו כתאם לבאהייא, להידא וולכחלא תעאיירו מעא צפארייא

שימעו פולמוס היפות, הלבנה והשחורה הלעיזו על בהירת הפנים

 

לגלידא ווררקיקא, מעא חמרת ללין ייא חדדאר

השמנה והכחושה השמיעו דברי גנאי לאדומה בגזעם

 

גאלת לבידא ייא לכחלא, אנא לאללאתכ בזיני לפכים

אמרה הלבנה לשחורה, אני גברתך ביופיי ובו אצרברב

 

פדדלני מולאייא ייא נזפלא, ללאה פי כתאבו קאל לקלים

העדיפני בוראי ואת מכוערת, והאל אמר אל נביאו בכתב

 

נכרז בידא וונתי גיר כחלא, לונכ ייסבה לליל למודללם

אצא לבנה ואת רק שחורה, צבעך ידמה ללילות אפלים

 

שופי לוני לון לבייד, ווררייאד יהייז קלב לעשיק.

הביטי בצבי יגון הלובן, כגן פורח יעליז לבות אוהבים

 

אילא יינדר פייא, סוף עסיר לכדד פי לוורד מזאוור לזוואר

והמביט בי יבחין בלחיי הוורודים, ובזרי פרחים פורחים

 

שוף זביני כמא הלאל, וולגררא תסבה ללחליב

הסתכלי בגבותי כמו הסהר, ועורי צח כחלב כדים

 

מן צבאח עלייא ייסעד בצבאחו, וואלא ישוף פי עמרו לגייאר

הרואה אותי בבוקר מאושר בבוקרו, ולא יראה בחייו עצבונים

 

וונתי כחלא וומדללמא מתל לגראבא, קאלו ננאס פאלכ זגבייא

ואת שחורה ואפלה כעורב, בני אנוש אמרו קולך זה פחד

 

 מן צבבאח עליכ פצצבאח, יירזע יינעס פדדאר

והפוגש אותך בבוקרו, ישוב ויישן בבית לבד

 

אנא לוני לון לפדדא, ווזזהר פאייק מננו חסאן לבדור

גוני כצבע הכסף, מזוהרו וצעוררו תפרחות פרחים

 

נתי זבזייא מאפיק בהא, צובחאן כאלק כנפוסא פי גאר

ואת מכוערת בלי קסם, ישתבח שם יוצר מקק הנקבים

 

גאלת לכחלא ייא לבידא, עלאס כא תגדבי לוני יידהר

אמרה השחורה ללבנה, מדוע תשקרי וגוני גלוי ואינו עלום

 

סמעי קול ללאה ייא לבידא, ללאה קאל לליל שבאק ננהאר

שמעי דבר האל, נו, הלבנה, כי האל הקדים לילה על היום

 

סמעי מעיובב ייא גפידא, בידא אוונאקצא גאלוהא לחראר

שמעי אודות פגמייך, הטפלה, את לבנה אך חסרת כל תועלת

 

אנא לוני לון לענבר, וולענבר ללי סאן הממא וומזייא

גוני כצבע הענבר, והענבר שחרחר הוא עם קסם ומשמעות

 

לדדא פלמסק לכחל, סוולי עליה תזזאר

ןהטעם ב " מושק " השחור, שאלי סוחרי סחורות

 

נתי בידא מתל זזיר, ובייאד זזיר אילא גלא כמסין אוקייא

את לבנה כסיד, ןלובן הסיד מחירו חמישים מטבע אוקייא ינוע

 

תבייד לחומא כללהא, וויציט פי קנת דדאר

יולבן בו רובע כולו, ויישאר קומץ ופינת הבית לצבוע

 

כיף קולתי לוני לון לליל וולליל מזממע לחבאב וותבאת זהייא

איך אמרת צבעי צבע הליל, והלילה מקבץ ומקיים חדוות אוהבים

 

לעשק אידא יינדר לליל, יירזא יוצל לכננאר

וכשהאהבה רואה הלילה, שניהם יצללו לעובי ערבים

 

וולליל ייבאת עריצ לעראייצ, צבבאן צגאר כא ידפעו להדייא

והלילה יישאר חתן החתנים, צעירים אליו יביא מתנות

 

ווססועארא גננאוו ייא ליל, בנגאיים לוטאר

ופייטנים ישירו ללילה, במיתרי מנגינות

 

סמעו כתאם לבאהייאת, לבידא וולכחלא תעאיירו מעא צפארייא

שמעו פולמוס היפות, הלבנה והשחורה הלעיזו על בהירת הפנים

 

לגלידא וורקקיקא, מעא חמרת ללון ייא חדדאר

השמנה טהכחושה, השמיעו דברי גנאי לאדומת הגוונים

 

קאלת לגלידא ייא רקקיקא, שופי גוואיימי ייא עוד לברקוק

אמרה השמנה לרזה, הביטי במשמני ואַת ענף עץ שזיפים

 

סמע דאתי בנעמא חקיקא, בלגלד ווסמאנא לצחאב תדוק

הביטי בגופי בטעם אמיתי, בעובי ומשמנים ישיחו מבינים

 

וונתי רזילאתכ ייא עוד לחריקא, דאתר גיר סללא ווזזלד מן לפוק

ורגלייך כמו זרדים למדורה, וגופף כמו סל מעורות שבירים

 

שופי דאתי בלגלד ווססמאנא, ווררגבא לעאלייא וולגבבא מטווייא

הביטי בגופי עם עובי ובשרים, וצוואר נישא ופימת סנטרים

 

שוף סדרי מרממל, פוק מננו לימאת חראר

הביטי לגדודות החזה, מעליו זוג לימונים מקוריים

 

שוף דררעין מכאדד דלמובבר, וולבטן חריר פוק צררא מטווייא

הסתכלי בזרועותי, כריות קטיפה, בטן משי וטבור שוררים

 

שוף רדפי מאלי, שוף סאקי קאלב סככאר

הביטי במערומי ירכי, וראי חיטובי שוקי מלוטשים

 

שופי צלטאן פבלאדו, ייחכם פלעאשקין בלא סרעייא

וראי כמו מלך בארצו, ישלוט במאוהבים בלי משפטים

 

לחוככאמא מדדחו, לגלד סכרו ווענני לכבאר

המושלים פירסמו אותי, המשמנים שיבחו, והגיעוני דברים

 

תאכל לחם וותפררצ לחם, וותגטטי בללחם וונתי גיר סלוגייא

תאכל בשר, תשכב על בשר ותעטף בבשר, ואת מגזע כחושים

 

אס ייעסקו פיק אררזאל, ייא סללום למכבאר

וכי מה יחשקו בל גברים, ואת כמו סולם גנבים

 

וונתי דאתכ קצבא מסנועא, וואנא דאתי ליכ מתל לבייא

קומתך דקיקה גקנה סוף, ואילו גופי כמו הלביאה

 

נתי כיף לקוקא מעוודא, מתקורא פדדאר

ואילו את כמו חרשך גרומה, מוזנחת בבית ושנואה

 

סמעו כתאם לבאהייא, לבידא וולכחלא תעאיירו מעא צפארייא

שמעו פולמוס היפות, הלבנה והשחורה הלעיזו על בהירת הפנים

 

לגלידא ווררקקיקא, מעא חמרת ללון ייא חדדאר

המנה והכחושה, השמיעו דברי גנאי לאדומת הגוונים

 

קאלת ררקקיקא ייא לגלידא, אזי נפררזכ ייא לגרעא פצצריט

ענתה הכחושה לשמנה, אוציא קלונך כדלעת בחבל קלוע

 

נתי כיף לגולא גלידא, אללי זחמכ תריכי כיף לחיט

את מפלצת שמנה, ןהלוחץ אותך – תתמוטטי כקיר רעוע

 

וולגלידא דימא מרידא, וואנא ררקקיקא ייאקותא פי כיט

והשמנה חולנית תמיד, ואני דקה כמו ספיר בחוט ינוע

 

שופי דאתי בססר וודדראפא, ווטטביבא וולהווא וולעדוד קווייא

הביטי בגופי בקסם וחן, וטיב ואהבה למבטים חודרים

 

שופי סדרי כיף לרכאס, שופ צאגי לון לבללאר

ראי החזה חלק כשיש, הביטי בשוקי בצבע בדולחים

 

וונתי קלבכ מיית בססחם, גלדכ באסל מא נתיס אדאמייא

ואילו את לבך תשוש משומן, עובייך מגוחך ואינך בת אדם

 

אילא תדכל ללמידא, תחססמי לכבאר וולזגאר

כאשר ציכנסי לבית השימוש, תביישי גדולים וקטנים

 

אילא יוצלכ ווקת ננעאס, תכלעי בסכירכ גיר בלגא הרווייא

ובהגיע זמן השינה תבעיתי בנחירייך כמו פרדה משתוללת

 

כצצכ סי רכבי צחיח, יכון ייכדם פחאל לגזזאר

חסר לך פרש חסון, וקצב שיעמול על בהמה מבותרת

 

סמעו כאתם לבאהייא, לבידא וולכחלא תעאיירו מעא צפארייא

שימעו פולמוס היפות הלבנה והשחורה הלעיזו על בהירת הפנים

 

לגלידה ווררקיקא מעא חמרת ללון ייא חדדאר

השמנה והכחושה, נשמיעו דברי גנאי לאדומת הגוונים

 

קאל תתאזר ייא זווארי, לאס דלגצום ענני וואנא נהווא

אמר העשיר הוי, שפחותי, לשם מה ריבכם ואני רק אשמח

 

חובבכום סאכן פסרארי, ווגצאמכום ענצי הווא נסווא

אהבתכם שוכנת בלבי, וקטטותיכן חזיון ממני נשכח

 

נודו נצאלחכום ייא זווארי, צאלחהום וכלל בנת עטאהא כסווא

קומו שפחותי והשלימו, השכיןן שלום ביניהן ונתן מחלצה מהודרת

 

וצצלח הווא גאיית נהאייא, ברזו לבנאת פכסאווי הנדייא

השלום נשמת העלצון, ואז ישבו הבנות בשמלה הודית מפוארת

 

דארו עלא ספרא, כולל ווחדא תקול ליה לסעאר

הסבו מסביב לשולחן, וכל אחת הגתה לו פיוטים והודיות

 

ווסלאם ללאה עלא לחדדאר, וועלל לסייאק הלין לפדל לוהאבייא

ושלום האל לנוכחים, וליודעים להעדיף יפהפיות

 

מא פאח לוורד ווזזהר, אומא הבבת לזוואר

מה יפים ורדים ויסמינים, ונעימים ניחוחות השפחות

 

מא רית בנאת מא נדרת פחנא, קאל למכבבי גיר חללא מרווייא

לא ראיתי בנות ובקטטות לא נכחתי, זה חרוזים במחברת

 

מנקולא מן לכתאב, וולכייאטא מן סגל סתתאר

מועתק מכתובים, ונתפר במלאכת רקמה נתפרת

 

נתהאת לחללא ייא פהים, זתגפיר ללאה אילט זולת

תם הסיפור ואתם המבינים, כפרות האל אם טעיתי טעות

 

ייגפר לייא וויזוול דנבי, בצצרפא לחראר

יכפר עלי ועל שגיוני, בזכות אצילי האבות

 

סמעו כתאם לבאהייאת, לבידא וולכחלא תעאיירו מעא צפארייא

שמעו פולמוס היפות, הלבנה והשחורה הלעיזו על בהירת הפנים

 

לגלידה ווררקיקא, מעא חמרת ללון ייא חדדאר

השמנה והכחושה, השמיעו דברי גנאי לאדומת הגוונים

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

Asilah

בית רבנו.

רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.

כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.

בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.

שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה,  רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.

לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבר מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.

כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "

את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד"א וזקנו.

כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.

ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.

חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.

כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.

מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.

החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

המקובל האלוהי.

רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.

בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.

הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.

ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.

אכן זכה רבנו לא רק לעסוקבספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.

אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".

וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.

כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".

בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.

מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר