מקור מנהג ״תשליך׳

על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:

״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.

מנהגים ומסורות

כאמור בנוסף להימנעות ממאכלים חריפים ומאכלי החמוצים, נמנעו גם מלאכול גזר משום שהשם לבדו מזכיר גזרות, נמנעו גם מלאכול הצנון החריף כדי להינצל מחרון־אף. במקומם, הירבו במאכלים מתוקים כגון: פלחי תפוחי עץ מתוקים ומבושלים בסוכר להם הוסיפו נתחי בשר שמן. כן נוהגים יהודי מרוקו עד היום להכין ליפתנים מחבושים, עם הרבה סוכר לכבוד ראש השנה.

קיימת גם אמונה שאם היום הראשון של ראש־השנה יהיה חמים, כל השנה תהיה חמימה, אם להיפך, יהיה קריר, כל השנה קרירה. השמח בראש־ השנה, יהיה שמח כל השנה ולא יראה כל דאגה. המדיר שינה מעיניו בשני הימים של ראש־השנה ביום, מובטח לו שמזלו לא יירדם בכל השנה. בכך מסתיים השלב הראשון של הימים הנוראים ולמחרתו, צום גדליה.

יהודי תוניסיה קוראים את צום גדליה בשם ״סייאם הוכי כיפור״.

יהודי לוב נהגו לצום בשני ימי ראש־השנה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה למנהגם ורק לפני שנים מעטות עשו התרה לנדרם וחדלו מלצום.

עשית ימי משובה

הימים האלה בין ״כסה לעשור״ היינו שבין ראש־השנה ליום הכיפורים, גדול מוראם, כל אחד מוסיף בתיקון מידותיו ובהגברת הצדקה. בשבוע זה כל תושבי ה־מללאח קמים לילה לילה לאמירת הסליחות.

שבת שובה

בשבת שובה, איש לא נעדר מבית־הכנסת שכן בשבת זו הרבנים שבכל עיר משמיעים דרשה מיוחדת ״דרשת שבת שובה״, ובצדק ששבת זו נקראת גם ״שבת ואני בצדק״. ההפטרה של שבת זו נאמרת רק על־ידי אדם נשוי וירא שמים ולא ע״י נער, על־כן בחרו תמיד בתלמיד חכם.

המחסור בספרי הוראה.

מראקש סבלה ממחסור בספרים מכל סוג החל מהחומש ועד התלמוד, ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. וכל ספר חדש שנרכש היה לנכס בעל חשיבות של נכסי צאן ברזל, המצריך שמירה מעולה. על החוסר הזה היה מציר בעל קול מבשר ז"ל, כשחסרה לו מסכת ערכין כתב :

" מיהו צריך לראות מסכת ערכין כעת אינה מצויה אצלי. וכשלא הייתה לו מסכת דיטין כתב : " ועיין שם בפרק " השולח " כי כעת אינה מצויה אצלי. וגם כעת על מסכת קידושין כתב : " ואין בידי מסכת קידושין לראות מה כתבו התוספות שם, ובמקום אחר כתב ועיין בזה בשיטה ובהרמב"ם, כי אינו מצוי בידי.

הספרים ממש עברו בתורנות מיד ליד והיו גם ספרים שלא היו כלל באזור וכמו שהוא כתב והעיר על הירושלמי שאינו נמצא בעירנו והיו גם ספרים שידע עליהם ונצרך להם ולא היו במדינה כלל.

פטירתם של אחרונים מענקי הדור של ראשי הישיבות בשליש האחרון של המאה השישית. הראשון להם רבנו מוסא בן דוד אוחיון, ירשם כיורשם ונושא דגלם של רבותיו הראשונים זצ"ל : רבי יצחק דלויה, נתב"מ הת"ס ורבי אברהם אזולאי זלה"ה תק"א.

רבי מוסא בן דוד אוחיון, נתבש"ם חודש אב התקע"ו, תארוהו סיני ועוקר הרים. ורבי משה רוזוליו זלה"ה, כותב, בראש חודש ניסן שנת תקע"ח נלקח מאתנו ארון האלוקים אחד מחכמי הישיבה מקל תפארה חברי ועמיתי בתורה חמיד ליבא, החכם השלם והוותיק, כבו הרב רבי יעקב אוחיון נ"ע.

רבי משה רוזוליו נתבש"ם שנת התרכ"א, רבי מסעוד בן מוחא תרל"ו ורבי יעקב אבטאן תרל"ג. וכאן המקום להזכיר שהיו עוד דיינים וראשי ישיבות בדורות שלהם חוץ מאלה שנזכרו כאן.

עפ פטירתו של רבנו האחרון רבי מסעוד בן מוחא זךה"ה במראקש, התחיל פרק חדש בדברי ימי הקהילה. עתה נוצר כר רחב לפעילותה של חברת אליאנס כל ישראל חברים פעילות שהייתה שנויה במחלוקת כאשר ידם של נושאי דגל הרפורמה תהיה על העליונה.

חינוך מקצועי.

כך אמרו רבותנו ז"ל : " לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה " לימוד המקצוע היה פתרון מזדמן, כי אן לא הייתה הגבלה של גיל. וחוק חינוך עוד לא היה נחלת הכלל. אם הבחירה של הילד הייתה ללמוד מקצוע יוקרתי, היה עליו ללמוד מספר שנים ובתקופה זו ישמש כשוליה חינם, ולפעמים גם הוריו נדרשו לשלם לבעל הבית.

מעבר לכך מתחייב התלמיד להמשיך לעבוד אצל המלמד שלו אחרי שגמר ללמוד אצלו, וימשיך ללמוד אצלו כפועל שלוש או ארבע שנים, בסכום פעוט הקבוע מראש. וזאת מבלי שתהיה לו אפשרות לעבור לבעל בית אחר. כמובן הכל תלוי בחשיבות המקצוע.

מקצועות מועדפים במראקש, עוברים בירושה מאב לבן, כמו ; צורפות זהב, כסף ונחושת. אומנות המחט במובן הרחב שלה. במיוחד אומני בגדי השרד, המפארים את אנשי השררה, האוהבים להראות במיטבם לפי כבודם ודרגתם.

ובעלי מקצועות נותנים עדיפות ללמד את בניהם ואחר כך אחרים. היו כאלו שהתחילו כשוליה אצל בעל מקצוע, התמידו ורכשו להם מקצוע מועדף. לפעמים בלית ברירה בנו של סנדלר אם תחשק נפשו ללמוד מקצוע מועדף אחר מזה של אבותיו, סיכוייו לא יהיו גדולים במיוחד. ורק בלימוד התורה סיכוייהם של כל התלמידים שווים, ואיש לא ייצר צעדם או יעמוד בדרכם.

לימוד תורה במראקש, התורה לא נלמדה כמקצוע, אלא כדרך חיים לכל יהודי, וכל המרבה הרי זה משובח. יש בתים שילדיהם גדלו אל תוך המקצוע בתוך הבית עצמו. ושילוב תורה ועבודה, היא מושג מאוד מכובד, כמו אומנות רקמה על קטיפה אדומה או ירוקה, שני הצבעים האהובים על הערבים המרוקאים. בהרבה בתים ההורים עסקו באומנות שלהם לפרנסתם, בעיקר אומנות המחט לסוגיה והם רבים.

להלן המקצועות בהם עסקו היהודים :

טיפול במתכות, צורפי זהב וכסף.

אומני חוט תחרה של בגדים ולנעלים, טובעי מטבעות, יוצקים, נפחים, וחורטים בנחושת בבדיל ובברזל, פחחים, רצענים, יצרני כלים, אבזמים לנשק ועוד.

עובדי מחט, חייטים, אורגים ורוקמים. אלה עבודות שעסקו בהם בעיקר נערות ונשים.

מעבדי עורו. סנדלרים, כורכי ספרים מעור ורוקמים על עור.

נגרים ובנאים

יצרני סבון ושעווה, בשמים ורוקחים

יצרני מזון. חקלאים, מגדלי פרות וצאן, יצרי יין, שיכר ועראק, עצרי שמן וטוחנים

עובדי שירותים. חמרים, סבלים, נגנים, צבעים, זגגים, שענים, ספרים, קצבים, טבחים, אופים, משרתים ועובדי ניקיון.

במראקש צורפות הזהב, לא התפתחה לאותם ממדים כמו בצפונה של מרוקו. לעומת זאת אומנות צורפות הכסף לרבדיה השונים, היא בעלת שימוש נרחב הנמצא בהישג יד. תכשיט מזהב יקר שבעתיים, ומעטים יכלו להרשות לעצמם פריט זה או אחר.

רק יהודים עשירים עירוניים הם שנהגו להתקשט בפריטים מזהב, כמו " שבריה " ( פגיון נדו מכסף ומעשה אומן ) לגבר חשוב. את תכשיטי זהב לנשותיהם. לעומת זאת מקצוע הצורפות בכסף, מקצוע יהודי ייחודי ורבים – רבים מהעיר והכפר שלחו את בו את ידם לפרנסתם.