ארכיון יומי: 11 בספטמבר 2015


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

 מאחורי הקוראן

ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן

ישו מוזכר בתלמוד פעמים בודדות בלבד. במהדורות הדפוס של ספרי התלמוד שיצאו לאור ב־500 השנים האחרונות הושמטו הקטעים שעסקו בו, ובמידה והוזכר, היה זה בכינוי ׳אותו האיש'. האחריות לכך היתה על הצנזורה מטעם השלטונות במדינות שבהן הודפס התלמוד. מסיבות ושיקולים של האחראים על הצנזורה הם הורו להשמיט כל אזכור שנוגע לחיי ישו. ספר קטן, חסרונות חש״ס, ריכז את הקטעים המושמטים, ולאחרונה נתווספו הקטעים אלו בהרבה דפוסי תלמוד. ייתכן גם שנמצאים בתלמוד עוד כמה רמזים על אודותיו ועל אודות מוצאו ולידתו בכינוי ׳אותו האיש׳.

כ־170 שנה לפני חורבן בית המקדש השני התחוללו מהומות קשות בארץ־ישראל. חכמי ישראל, שנמנו עם כת הפרושים, נרדפו על־ידי מלכי החשמונאים האחרונים – הבולט שבהם אלכסנדר ינאי, שנהפך לצדוקי. בעקבות הרדיפות נאלצו חכמי הפרושים לברוח למצרים. בין הבורחים היה גם רבי יהושע בן פרחיה, גדול חכמי ישראל בזמנו, ותלמידיו, וביניהם ישו. כשהמצב בארץ־ישראל נרגע, חזר רבי יהושע בן פרחיה עם בני ישיבתו לארץ־ישראל. בדרך לנו בפונדק. הרב שיבח את בעלת האכסניה על הכנסת האורחים הנאותה שערכה לבני הישיבה. כשישו העיר ש״עיניה כעורות״,סילק הרב את תלמידו מן הישיבה, ובביזיון גדול. כמה פעמים ביקש ישו רשות מרבו לשוב לישיבה, ולבסוף ניאות רבו לקבלו; אבל כשבא ישו לפניו, היה רבו באמצע קריאת שמע והחווה לישו בתנועת יד שאינו יכול לענות לו. ישו טעה ופירש זאת כתנועת יד הדוחה אותו, החליט לעשות מעשה ויצא לתרבות רעה. וכך מתבטא התלמוד: ״ישו הנוצרי כישף והסית והדיח״.

כלקח ממעשה זה אומר התלמוד שם: ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו״.

הוא נהרג בבית דין בעיר לוד. התלמוד מזכירו לגנאי בשם התואר ׳התלמיד שהקדיח תבשילו ברבים׳,כלומר, שפירש את התורה בצורה מסולפת. המילה ׳תבשיל׳ מרמזת בדרך כלל על התנהגות לא מוסרית, וישו עשה זאת ׳ברבים׳, בפומבי.

כך מציג התלמוד את חיי ישו ומפעלו. מהקוראן נראה בעליל שהוא נתפס באופן שונה לחלוטין: היהודים לא קיבלו את ישו מפני שהיו כופרים במשה ובתורה, אבל לדברי התלמוד, המספר שישו הסית והדיח, הסיבה הפוכה: בגלל אדיקותם במשה ובתורתו דחו את ישו ואת אלה שנהו אחריו. תלמידיו, הנקראים ׳השליחים׳, ובראשם פאולוס, אכן המציאו דת ופילוסופיה מחודשות, שאף־על־פי שבחלקה היא נסמכת על התורה, מכל מקום חלק נכבד ממנה סותר ונוגד במפורש את האמור בתורה. תלמידי ישו התירו בהחלט לעבור על דברים, שעל־פי התורה אסורים בתכלית. עיון באוונגליון מורה, שסיכום רעיונות של פאולוס וחבריו הם אלה: א. היהודים הם בעלי עברות; ב. בגלל העברות האלו אין לבורא עולם כבר אהבה לעם ישראל; ג. כיוון שכך, כבר אין סיבה שיהיה הבדל בין יהודי לשאינו יהודי; ד. על־כן ראוי שיהודים ולא יהודים יחיו ביחד ויקיימו אותן המצוות: ה. כיוון שאין האומות מסוגלות לקיים כל המצוות, על היהודים לעזוב את רוב המצוות ולהשאיר רק קצתן, את אלה שגם האומות מסוגלות לקיים. כאלה הן גם דוגמות האסלאם.

בתלמוד מבואר שאלה הם רעיונות האוונגליון: שבת קטז א: ״הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה״; וראו בפירוש המהרש״א שם. אבות הכנסייה התפלמסו רבות עם ראשי חכמי הפרושים בפני קיסר רומא: האם אחר החורבן יש עוד אהבה לבורא כלפי היהודים? והאם יש עוד הצדקה לדת היהדות? ראו לדוגמה בכורות ח, ב.

האוונגליון פתח את השער לאנטישמיות בהעמידו את חכמי הפרושים והעם שנהה אחריהם באור שלילי וגרוע. אנשי הכמורה דבקו ב׳מסורת׳ זו של אנטישמיות קנאית ובמשך כל הדורות בלטו בגישתם האכזרית ליהודים. השיא היה בהתנהגותן של אומות אירופה וראשי הכנסייה בימי מלחמת העולם השנייה. התלמוד (שם) אומר: ״ישו זקף ׳לבינתא׳ והשתחווה לה״.

לפי התלמוד, המילה הארמית ׳לבינתא׳, לבנה, בא משורש ׳לבני בניי, כלומר לבני בנים, כי בלבנים בונים בניין שקיים לדורי דורות. ייתכן שהתלמוד מבקש בבטוי הזה לרמוז שישו הניח את האבן הראשונה לדת חדשה שיש בה סגידה לאיש, כעין עבודת אלילים, ושהדת הזאת, הנצרות, תתקיים לדורי־דורות.

כבר הבאנו שהקוראן מצדיק את דעתו של ישו לגבי היהודים בני זמנו: אלה שהאמינו בו היו צדיקים, ואלה שלא האמינו בו היו רשעים.

פרשה זו של סוגי היהודים בזמנו של ישו והתנהגותם צריכה בירור, אבל כתבי הנצרות והקוראן קיצרו במקום שהיה עליהם להאריך. המתבונן על ההיסטוריה, כפי שנמסרה אצל היהודים מדור לדור, וכפי שהיא יוצאת מדברי התלמוד וכן מדברי פלביוס ועוד מקורות, נוכח לדעת שהמציאות איננה כמו שתיארו כתבים נוצריים והקוראן. חכמי הפרושים התנהגו בצורה מרוממת וקיימו את התורה, בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו, וחלק הגדול שבעם היהודי נמשכו אחריהם. והם, החכמים האלה וההמון הנמשך אחריהם, דחו את ישו ובשורתו מחמת דבקותם בתורה. וראה בנספח, שבו ביארנו פרשה זו באר היטב.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מכנאס

קבורה בארץ ישראל

בכל מוצאי חג הפסח ב״ליל המימונא״ היו באים רבים מבני הקהילה לקבל את ברכת רבינו, והוא עצמו מושיט להם בידו מיני מתיקה — לברך עליהם.

תוך הבאים היה עני אחד זקן מופלג בשנים ושמו: אברהם הכהן ז״ל, והיה סמוך על שולחן רבינו במשך כמה שנים. זקן זה בכל ״ליל מימונא״ היה מניח את ידו על ראש רבינו ומברך אותו, ורבינו היה עונה אמן אחר כל ברכה וברכה היוצאת מפיו. בסוף דבריו היה מוסיף ואומר: יהי רצון שאזכה לעלות לארץ ישראל. ורבינו עונה אמן.

אחר זמן נפטר לבית עולמו. ומקום קבורתו — בבית הקברות הישן על יד מר זקני רבי אהרן סודרי ע״ה.

ובאותה חלקה היה קבור עשיר אחד ושמו גם כן אברהם הכהן ז״ל. והיה בעל חסד, ומכספו פיזר נתן לאביונים. והשאיר צוואה לבניו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל.

לימים באו בני העשיר לקיים צוואת אביהם, באו בקשר עם חברה קדישא של מקנם, והללו טיפלו בעצמות אביהם — אברהם הכהן — ובטעות לקחו את עצמות אברהם הכהן העני והעלו אותם לארץ ישראל, וקברו אותו בהר הזיתים. וכך זכה שתפלתו התקבלה. כשביקרו בניו של העשיר במקנס, נודעה להם הטעות ושוב חזרו וטיפלו בעצמות אביהם והעלו אותו וקברו אותו על יד אברהם הכהן העני.

סיפור זה שמעתי מהדודה הרבנית רחל ע״ה אשת רבינו. וגם מפי נכדתו של אברהם הכהן העני, יהי זכרם ברוך.

עפר מקברו — כסגולה

באחד הימים בא אלי אחד מידידי — ושמו שלום מרציאנו — שזה זמן רב לא ראיתיו. הוא היה מתלמידי רבינו. ובקשה בפיו שאתלווה אליו לבני ברק להשתטח על קיברו של רבינו. לשאלתי על מה ולמה, סיפר: שיש לו נכד שקרוי על שמו הוא. ונכדו זה שעדיין רך בשנים, לפני כמה שבועות נכנסה בו כעין רוח שטות, ואינו רוצה להסתכל בפני הוריו. ורק נדבק בסבא בקשר חזק, ובני הבית לא יכלו להשפיע עליו לחזור להוריו. ונכדו זה אינו נותן לו לצאת לעבודה או לכל מקום אחר וצרתו צרה.

ואני לתומי אמרתי לו, שמע נא! יש עימי בבית קצת עפר מקברו של רבינו, קח ממנו ודלל אותו בכוס מים ותמרח על פניו, וזכות רבינו הצדיק תעזור ותינצל מצרתך, ידיד זה עשה כאשר אמרתי לו, ולאחר זמן מה חזר ובא לבשרני שאכן זה עזר והילד חזר מיד לחיק הוריו.

דאגתו לזולת

לפני עלותי ארצה בשנת תשט״ו, נבחנתי אצל רבינו בדיני שחיטת עופות, כי אמרתי אולי אצטרף לפרנסה זו במשך חודשי קליטתי, עד שאסתדר באה״ק ואעביר בעז״ה את בית דפוס שלי שהיה בחו״ל, באמצע המבחן והנה דופקים על דלת הבית, לפי פקודת רבינו פתחתי את הדלת, והנה אשה אחת שגרה ברחוב ע״ש סבי ר׳ ישועה סודרי ז״ל מתייפחת וממררת בבכי, פנתה אלי ואמרה תבקש מכבוד הרב שיתן לי רשות ואשפוך ליבי לפניו, רבינו נענה לבקשתה, ואז סיפרה שאסרו את בעלה באזיקים והובילו אותו לבית סוהר והאשה אובדת עצות ואין לה במה לפרנס את שמונה ילדיה יען בעלה חייב לבעל החנות שכירות של שתים עשרה חודש, ואין לו במה לשלם חובו והנה עכשיו מתקרבים ימים נוראים ומה יהיה עם בעלה ועם שמונת ילדיה. רבינו לא היסס פנה אלי ואמר: יצחק! אתה מכיר את האשה הזאת? אמרתי למורינו שמוכרת לי מהשכונה ודבריה כנים, שם ידו לכיסו והוציא שטר של 100 (פרנק) וכן נתן לי רשימה של אנשים הגונים שאגש לגבות מהם בשליחותו, ובמשך כשעה חזרתי עם סכום מכובד ולמחר רבינו ע״ה הלן לפחה, לשופט המוסלמי, ושילם את החוב הדרוש בשביל האיש בשם מכלוף עמר ז״ל ושיחרר אותו מיד, מבית הסוהר.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – השדה מן המדבר – נהוראי מאיר שטרית

השדה מן המדברהשדה מן המדבר

נהוראי מאיר שטרית

סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו

בעריכת אילן שיינפלד

נהוראי  מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.

קורא יקר….

חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.

כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.

זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.

הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר