דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו עיר הכהנים-החורם

ג. עיסוק ופרנסה

יהודי דבדו היו בין מגורשי ספרד שבחכמתם בממונם ובמסחרם חיזקו את כלכלת מרוקו לתועלת תושביה בכלל. קהילת דבדו תרמה לסחר באיזור. יהודי המקום ייבאו סחורה מערי פאס, מליליה, תלמסאן ווהראן ועוד. קשרי מסחר קבועים קיימים בין דבדו לערים הללו, הסוחרים קנו סחורה, שווקו ואחסנו אותה בשוק של דברו או בשווקים קטנים באיזור כ
מו כפרי דהרא ועוד. יהודי דברו מכרו בערים הגדולות צמר, עורות, שטיחים, שמיכות צמר, זיתים, שמן זית, ובימים עברו מכרו גם שעוה. כאשר חתמו צרפת ומרוקו על הסכם מסחרי ביניהם, היה סעיף בתוך ההסכם שהותיר את שוק דבדו פתוח וחפשי לסוחרים מאלג׳יריה הצרפתית. היהודים הם בעלי צאן ובקר, בעלי מטעים ופרדסים, שדות כרמים ואדמות קנויים מקנת כספם.

הם עסקו במלאכת יד כגון נפחות בין כה ובין כה, בשעת מלאכה הנפח היה קורא בתהילים היו חייטים ואורגים. ר׳ יהודה כהן סקלי עבד בריקועי זהב.

ארמונד די מדיציס בספרו המלאח היהודי ציין שליהודי מרוקו היה אסור לרכוש או להחזיק בתים וקרקעות מחוץ לשכונת היהודים. איסור זה לא היה לו תוקף בדבדו, שם יהודים היו בעלי אדמות ופרדסים מדורי דורות. הנשים ייצרו שטיחי ״טליס״ — מעשה ידי אומן ואריגת שמיכות צמר עבות הנקראות ״להדון שנמכרו גם באלג׳יריה וגם באירופה.

החורם: שני סוגים

א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.

הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:

התהילה לא־לקים,

אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.

יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.

החורם: שני סוגים

א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.

הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:

התהילה לא־לקים,

אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.

יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.

ב. החורם היה בעל משמעות ומשקל רחבים יותר. אצל המוסלמים שטח קבר סייד או צדיק היה שטח מקודש. קברי הסיידים הם שטח מקלט הנקרא חורם, שם העניים והדלים, ובעיקר פושעים וכל נרדף מצאו מקלט לנפשם. שטח זה לא היה יותר מחמישים ממ״ר, גם חיילי הפאשא לא העיזו לפגוע בשטח נוטרלי זה. כשרוצח מצא מקלט בשטח החורם לאנשי החוק לא היתה דרך אחרת אלא להקיף את השטח עד שהרעב והצמא יאלצו את הרוצח לעזוב את המקום.

דבדו היתה עיר של סופרי סת״ם שכתבו על קלף אילים וצבאים, בכתיבה יפה והדורה מעשה ידי אומן מסופרי דווקני. ביקוש רב היה לספרי תורה מדבדו באלג׳יריה ומרוקו ומחיר ס״ת בתר״ס היה עד חמש מאות פרנקים. הסופרים כתבו בקדושה, טבלו לכתיבת שמות ה' ויש שצמו ביום כתיבתן! א היו שייחדו קולמוס לכתיבת האזכרות. קולמוס שסיימו לכתוב בו גנזוהו. את הספר תורה כתבו בלי הזמנה מראש ובסיום כתיבת הספר תורה לקחו את הספר והציעו אותו למכירה בקהילות רחוקות.

היחסים בתוך הקהילה

סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.

הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.

פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר