השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפסו של יהדות מרוקו-הרב השואג

ספר נדיר זה, קיבלתי אותו כמתנה מידיד ורעי, מורי ורבי, שאול טנג'י, הי"ו

הפרסום בידיעתו ובאישורו של מר נהוראי מאיר שטרית, ששמח מאוד לשמוע שהנה, ספרו מפורסם לכל עבר….

השדה מן המדבר

נהוראי מאיר שטרית

סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו

בעריכת אילן שיינפלד

נהוראי  מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.

קורא יקר….

חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.

כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.

זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.

הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..

הרב השואג

שולחן נמוך, עמוס ספרי לימוד, מחצלת ועליה מזרן, הצמוד לקיר קלוף־טיח, ועליו ארבע כריות מלאות צמר. שטיח קטן במרכז ושני פמוטי נחושת, האחד חצי נר תחוב בו,השני ריק. כזה היה חדר מגוריו של רבי יחיא בן טרפון, אשר בעיירה גוראמה.

אשתו, חניני ילו, לא הפריעה לו בחדרו. רוב זמנה היתה שוהה במטבחה הקטן ומצפה שיסיים את שיעורי הגמרא שלו ויאות לאכול ארוחתו. רוב הזמן היתה ישנה בחדר השינה הסמוך לדירה הקטנה.לבעלה לא היה פנאי לשוחח עימה או לשתפה בתורה בה הוא שקוע. גזר דין משמיים היה זה: הרב מלמד עשרות ילדים בבית המדרש שליד בית־הכנסת ומשמש כחזן הקהילה בזמני התפילה, ובזמן הנותר — בלימודי התורה הוא משקיע נשמתו.

בצד השולחן מונח היה ספר שחור. מופרד מן השאר. הרב יחיא לא פתחו. מדי פעם היה שם ידו בהיסח הדעת על ספר שחור זה, ומייד מושכה ממנו כעקוץ ושב אל התלמוד, שבקיאותו בו היתה מעמיקה כל־כך, עד שהיה מצטט ממנו על־פה באזני תלמידיו.

שלושה היו מנחים את הרב יחיא בן טרפון, ובלעדיהם לא היה יודע מה יעשה: שמש בית הכנסת, שמואל באלו, היה מזכיר לו את זמני התפילה, כדי שיחדל מלימודיו ויבוא להנהיג את ציבור המתפללים הממתין לו;אשתו, חניני, היתה מודיעה לו את זמני ארוחותיו ומפצירה בו שיחדל מלימודיו ויאכל כדי לאזור כוח; דודו ישועה, ראש הקהילה ומנהיגה, היה מדריך אותו בתפקידיו הרבים כמורה, כשוחט, כמוהל, כחזן, כמנהיג רוחני וכפוסק בדיני־אישות בקרב בני הקהילה.

בלי אלה לא היה מתמצא בענייניו. אמנם, הוא מילא תפקידיו הרבים על הצד הטוב ביותר, אך תמיד כלאחר־יד, כמי שיוצא לידי־חובתו, לפי שהיה מזדרז לשוב אל ספריו.

זר היה רבי יחיא בן טרפון לציבור היהודים בעיירה. זר ומוזר, לפי שלא מכאן בא, אלא מאלג׳יר, השכנה למרוקו, במסגרת סיור לאיסוף תרומות ונדבות לישיבות. הוא נתקבל בסבר פנים יפות, דרש בענייני דת ורוח, ולפי שהיטיב לדרוש נקשרה נפשו בנפשותיהם של בני הקהילה ואלה הציעו לו להיות להם למנהיג רוחני. הוא קיבל זאת בשמחה ושלח את התרומות לישיבתו שבאלג׳יר בצירוף ההודעה, כי לא ישוב עוד לשם.

הוצע לו, לרב הצעיר והרווק, לשאת בת מבנות העיירה, כדי שלא ימלא תפקידו בלא בת זוג כדת משה וישראל, ודודו ישועה, מנהיג הקהילה, בחר לו לאשה את חניני בת ילו.

״קום כבר לאכול!״, צעקה חניני לבעלה בפעם השביעית, בעודה נעמדת מעליו והוא שקוע כולו בלימודיו, גופו שם ורוחו מרחפת בעולם אחר.

פעם נוספת צעקה וכבר פרצה בבכי. רק אז הסיט עיניו מן הספר, הביט בה, הניח סיפרו פתוח על שולחנו, קם, הלך אחריה אל המטבח, התיישב והחל לאכול.

״מה קרה לך, יחיא ?״, שאלה חניני את בעלה בתימהון. הן לא נטל ידיו ולא בירך על הלחם.

הוא לא ענה לה, לפי שעדיין לא שבה נפשו ממקום שהיתה בו. בלא לברך ברכת המזון ובלא מים אחרונים סיים לאכול, קם ושב אל סיפרו.

״היהודים מחכים לך לתפילת מינחה!״, נשמעה צעקתו השבה ונשנית של השמש באלו, בפתח ביתו של הרב. מייד לאחר מכן נכנס השמש פנימה וצעק זאת מול פני הרב ממש. הרב הצעיר הסיט עיניו מסיפרו, בהה בבאלו כמי שאינו מכירו כלל וקם על רגליו כדי ללכת עימו אל בית־הכנסת.

באלו השמש רטן בפני הרב על השינוי שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה. ״אפילו הציבור מתאונן על כך״, אמר. הרב יחיא רק הביט בו ארוכות והמשיך ללכת.

את תפילתו עשה בחיפזון שהדהים את המתפללים, אשר התקשו להדביקו, ובגמר התפילה שב לביתו.

״אי אפשר כך!״, צעקו המתפללים לעבר דודו ישועה מייד לאחר צאת הרב מבית־הכנסת. ישועה שמע דבריהם בשתיקה והחליט לגשת, לשוחח עם הרב ולהעמידו על חומרת התנהגותו.

בפנים צוהלות קיבלה חניני ילו את פני דודו ישועה. מייד הובילה אותו אל החדר בו ישוב היה בעלה הרב, שקוע בלימודיו. ישועה בירך את הרב יחיא לשלום. זה לא ענה לו. הציץ ישועה בספר השחור, הפתוח לנגד עיני הרב. חשכו עיניו. משך את הספר תחת עיני הרב, סגרו והניחו על השולחן. הרב עצם עיניו לכמה רגעים ואחר־כך פקחן והתנצל בפני ישועה.

״אני שמח שאתה זוכר מי אני. אני שמח שאתה מרגיש בנוכחותי״, אמר דודו ישועה. ״אבל אני רוצה לומר לך שבתור רב אתה עובר עבירה חמורה בלומדך קבלה בגיל צעיר כל־כך. הלא טרם מלאו לך ארבעים שנה!״.

״אני אוהב ללמוד ואיני יכול אחרת״, ענה לו הרב. ״אם לא אקרא אשתגע, ואם אמשיך ללמוד הרבה, ודאי לי שאני עלול להשתגע״.

דודו ישועה התכבד בכוס תה מידי חניני. שתה ונאנח. נאנח ושתק. היטב הבין לליבו של הרב ולכן החליט שלא להתערב עוד בענייניו, כל עוד הוא מקיים חובותיו כרב הקהילה.

גם אשת הרב החליטה שלא להתערב עוד בענייני בעלה, והניחה לו להעמיק חדור ברזי התורה מדי לילה, כל הלילה כולו, עד בוקר.

חלף זמן. לילה אחד החרידה שאגה גדולה ומרה את אשת הרב המבוהלת, שאגת בעלה השקוע בלימודי הקבלה היתה זו. אשת הרב ניתרה ממיטתה כדי לרוץ אל בית הוריה ולהעירם. אולם, בעלה הרב יצא בעקבותיה, דיבר אליה רכות והחזירה הביתה. כלל לא זכר כי שאג.

״אני נראה לך כמו אריה ?״, שאל הרב את אשתו והלך איתה אל המיטה. האשה חיבקה את בעלה, אך הוא הדף אותה מעליו, לפי ששוב אסור לו כדבר הזה. לפי שכבר נשוי הוא ואינו צריך עוד אשה. ״אבל אני אשתך!״, אמרה האשה לבעלה. והוא ענה לה כי עם הקבלה הוא נשוי. ״משוגע״, הפטירה אשתו ונרדמה.

עם בוקר, שעה שיצא הרב יחיא לבית־הכנסת, הלכה חניני אל אימה, לשפוך ליבה בפניה. אימה הזהירה אותה שלא תנטוש את בעלה הרב, לפי שאסור להתערב בענייני חכמים.

באותו בוקר, תוך כדי תפילה, בעוד המתפללים שקועים בדממה בתפילת שמונה עשרה, פתח הרב בשאגה שהחרידה את בית־הכנסת כולו, אחר המשיך בתפילתו עד סופה ואז שאג שוב שאגה אדירה.

התפילה נסתיימה והרב עשה דרכו לביתו, בשאגות. בהיכנסו לביתו נעמד מול אשתו ושאג לה בפניה עד שנמלטה על נפשה. יצא אחריה בשאגות, רדף אחריה ברחובות העיירה בעודו שואג לכל עבר, תפסה, הביט בה בעיניו המפחידות, שאג לה שוב בתוך פניה והחל גורר אותה למאורתם.

נשות העיירה הציצו מפיתחי בתיהן לעבר הזוג המוזר — הרב השואג ואשתו הנגררת.

חזרו לביתם. היא הושיבה את בעלה ליד השולחן, הגישה לו ארוחתו ואמרה לו שיאכל, כדי שיהיה לו כוח לשאוג, שהלא הפך לאריה. רבי יחיא השואג חיסל מזונו, נכנס לחדרו, נטל את הספר השחור ושב ללימודיו. רגוע ומרוכז נראה בעת קוראו בו, ואשתו שמחה בראותה כן.

עד אמצע הלילה המשיך בלימודיו. ובאמצע הלילה, בעוד אשתו ישנה, קם כשנר דולק בידו ויצא מן הבית. רגליו הובילוהו אל האסם הגדול של משפחת דודו ישועה.

הוא נעמד מול האסם, שאג שאגה גדולה והשליך את הנר הדולק למחסן התבן. האש התלקחה במחסן ובאסם התבואות הסמוך לו, והרב המשוגע החל משתולל מול הלהבות והעשן, ושאג עד שכל תושבי העיירה נתעוררו משנתם ובאו כדי להיחלץ לכיבוי השריפה הגדולה.

השריפה אכן כבתה, לא בעזרת תושבי העיירה, אלא מעצמה, לאחר שכילתה את המחסן והאטם על תכולתם.

המנהיג, דודו ישועה, אשר שילם מחיר יקר על שגעון הרב, האשים עצמו על שלא עצר בעדו בראשית שגעונו, והורה לשני יהודים לתופסו ולכבול את ידיו ורגליו. הרב המשיך לשאוג. דודו הורה להכניסו לחדר צדדי בחצר בית־הכנסת, סגר עליו את הדלת ותחב את המפתח בכיסו.

רב העיירה, הרב יחיא בן טרפון, נטרפה דעתו עליו. לבדו, בחדר, היה שואג ובוכה, בוכה ושואג, וצוחק ובוכה ושואג. רב אחר מונה תחתיו.

מנהיג הקהילה לא ידע מה יעשה בו, ברב המשוגע. לבסוף החליט להיוועץ בגרבאנטה, הוא המושל הצבאי הצרפתי. זה הציע לו להעביר את המשוגע לבית־חולים למשוגעים, אך דודו ישועה נרתע, לפי שבבית־החולים למשוגעים, המרוחק מאות קילומטרים מן העיירה, מצויים היו עוד מטורפים רבים, שכולם ערביים וצרפתיים, ומקומו של רב לא יכירו בתוכם.

לפיכך שיגר מכתב להורי הרב שבאלג׳יר, ועד שתגיע תשובתם הזמין נפח יהודי, שהתאים שרשראות ברזל לידיו ולרגליו של המשוגע. כן הפקיד עליו שומר קבוע, בשכר, שהתחלף מדי לילה עם שומר אחר.

שנתיים תמימות נמשכה השמירה על הרב הצעיר, שנטרפה עליו דעתו. כל הפניות, בכתב ובעל־פה, להורי הרב שבאלג׳יר, לא זכו למענה. לבסוף, מקץ שנתיים, הזהירם דודו ישועה במכתב, כי אם לא יבואו לקחת את בנם המשוגע, יימסר לשלטונות ויועבר לבית־חולים למשוגעים. זמן קצר לאחר שיגור מכתב זה הגיע האב לעיירה. תחילה התעניין האב במצב בנו הרב אצל ראשי הקהילה ולאחר שנמסרו לו כל תלאות בנו, הקשור בשרשראות ברזל וסגור בחדרו מזה שנתיים שלמות, פרץ בבכי. יומיים שלמים ישב האב אברהם ובכה על בנו. רק ביום השלישי נלקח על־ידי ראשי הקהילה לחדר בו נשמר בנו.

דלתו של החדר החשוך, בו היה הרב יחיא כלוא,נפתחה, ואביו אברהם נכנס פנימה. בעודו מאמץ עיניו בתורו אחר בנו, זינק לפתע יצור כבול בשרשראות ברזל ממקומו ושאג לעברו שאגה גדולה. אברהם נרתע ויצא נפחד מן החדר.

״למה אתם מחזיקים אריה באותו חדר עם בני״, שאל בתדהמה. ראשי הקהילה השפילו מבטם. איש לא יכול היה לענות על שאלתו של האב. איש, מלבד שמש בית־הכנסת.

״זה לא אריה כלוא שם עם בנך, אלא בנך שהפך לאריה״, קרא לעברו. נדהם ובוכה ביקש האב להאיר את החדר, כך שיוכל לראות את האריה, את בנו.

הדלת נפתחה לרווחה והשמש נכנס פנימה ופתח בדחיפה חזקה את חלון החדר. אברהם התקרב אט אט לעבר בנו ורגליו רועדות. הוא נראה כאריה לכל דבר. שיער ראשו התערבב בשיער זקנו העבות, ומתוך הסבך ניתן היה להבחין בזוג עיניים אדומות מתרוצצות ובזוג שפתיים שותתות דם. ידיו ורגליו הכבולות היו פצועות וחבולות משרשראות הברזל. אברהם הביט ביצור המוזר שישב למולו, מסרב למראה עיניו, והחל מתקרב לעברו. רבי יחיא פתח פיו בשאגה, ואברהם, אביו, שב ונרתע לאחור. בוכה וצועק שב האב לבית מארחו, דודו ישועה.

למחרת בבוקר התייצבו מנהיג הקהילה והאב בפני המושל הצבאי של העיירה וביקשו את עזרתו בהעברת המשוגע לאלג׳יר. המושל היה נדיב עד מאוד והוציא אישור חתום על־ידו להעברת הרב המשוגע, נתן הוראה להעמיד את הג׳יפ שלו לצורך הסעתו עד לתחנת הרכבת בגבול ואף קרא לאח המרפאה שבעיירה, כדי שיזריק לרב המשוגע זריקות הרגעה, שתפעלנה פעולתן עליו עד תום הנסיעה הארוכה.

הרכבת המחברת את שתי המדינות בנקודת הגבול היתה מלאה וגדושה בנוסעים ובסחורות. אברהם החזיק בבנו שדמה לאריה והושיבו לידו על ספסל באחד הקרונות. הנוסעים הערביים הקיפו את היצור המוזר, צחקו .למראהו, שאלו את אביו שאלות מציקות על אודותיו ובמשך הנסיעה כולה התבדחו על אודות השניים.

בהגיעם לאלג׳יר העיר אברהם את בנו מתרדמתו העמוקה, בה שקע בהשפעת הסם שהוזרק לו, ושניהם ירדו מן הרכבת.

רבי יחיא נראה משועשע ממראות תחנת הרכבת: אנשים רבים התרוצצו מפה לשם, רכבות חלפו על פניהם, סבלים העמיסו סחורות רבות על עגלות ובהמות־משא. לפתע קפץ רבי יחיא מן הרציף אל מסילת הברזל והחל שואג לעבר רכבת הקרבה ודוהרת למולו, כשידיו פרושות וחצי גופו העליון מוטה קדימה במטרה לתפוס את הרכבת ולבלוע אותה.

הרכבת עברה בדהרה המלווה בצפירה ארוכה והותירה אחריה שקט נורא ועיניים בוהות.