אמנת חמאס – الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

 

גהאד ושנאת היהודיםכחיסון מפני הסכנות הללו מציעה האמנה השמדה, טיהורים ואיסורים. ״ביום שתהיה בידי האיסלאם [יכולת] הכוונת החיים [של המוסלמים]״, ממשיך סעיף 17, ״הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האיסלאם״. זאת ועוד: ״הכרח הוא להכניס שינויים מהותיים בתכניות הלימודים של בתי הספר, לטהר אותן מהשפעת הפלישה הרעיונית שפגעה בהן בעטיים של המזרחנים והמיסיונרים״. בסעיף 19 אף מופיע איסור על הצחוק: ״כל אלה דברים רציניים בתכלית ולא בדיחה, כי האומה הלוחמת אינה יודעת לצון״. דומה שכל מהותו של האיסלאמיזם נדחסה לפסוקית אחת זו, השוללת את הצחוק.

כמו עמדו כרכי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את ״הציונות העולמית״ בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים ״עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח׳ליפות האיסלאמית״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה״; ו״הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה״. בחתירתם לשליטה בעולם כולו, סיפוח פלסטין הוא צעד ראשון בדרך ״להתפשט מן הנילוס ועד הפרת״, שלאחריו הם ״ישאפו להתפשטות נוספת״. וכאן, סוף־סוף, בסעיף 32, נזכר המקור בשמו: ״תכניתם [משתקפת] ב׳פרוטוקולים של זקני ציון׳, ואין שהתנהגותם] בהווה כדי להעיד על דברינו״.

טבעית היא הנטייה להגיב לשיגעון הזה במשיכת כתף, כשם שנאומיו המטורפים של אדולף היטלר נענו תחילה בחיוך של רחמנות. אולם ההזיות הללו ממש הן הנוספות עוז באותם פלסטינים היוצאים להתאבד בפיגועי תופת רצחניים נגד אזרחים ישראלים, והן המספקות את הממד הפנטסמגורי לתשוקתו של חמאס להכרית את ישראל.

פנטסמגורי – תעתועי……

מדהים לגלות שמצע מפורש זה של חמאס, המקור הבסיסי ביותר להבנתו, נזכר רק לעתים נדירות בכל אותו מלל עיתונאי אינסופי האופף אה תופעת המחבלים המאבדים והמנסה לעמוד על מניעיהם. תופעה זו מעניקה נופך אקטואלי לאזהרה שהשמיע ההיסטוריון ליאון פוליאקוב בשנת 1969, כי ״מי שאינו מוקיע את האנטישמיות בצורתה הפרימיטיבית והבסיסית, ונמנע מכך דווקא משום שהיא פרימיטיבית ובסיסית, ייאלץ לשאול את עצמו אם אין הוא משדר בכך אות של הסכמה חשאית לאנטישמים בעולם כולו״.«

על כל פנים, כוונותיו של חמאס באשר לישראל נפרסות באמנה באופן חד־משמעי. לפי סעיף 6, התנועה ״פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין״, ולפי סעיף 13, ״אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג׳יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות רוח״. כלפי אש״ף, לעומת זאת, מפגינה האמנה טוב לב יחסי. ״האם יכול המוסלמי להתנכר לאביו, לאחיו, לשאר בשרו או לידידו [החברים באש״ף]?״, שואל סעיף 27. ״ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״.

מה פשר הטון המתון הזה? מאין התקווה שאש״ף יאמץ במוקדם או במאוחר את ״נתיב האיסלאם״?

אל־חוסייני וערפאת

הסמל החזותי המזוהה עד היום עם אש״ף התהווה בשנת 1974, כשמלחמת וייטנאם התקרבה לסופה. יאסר ערפאת עמד על דוכן העצרת הכללית של האו״ם עם אקדח בחגורתו, מדושן עונג ממעמדו כסמלו החדש של האנטי־אימפריאליזם. הפידאיון (מילולית: מקריבי עצמם) של אש״ף נישאו על כפותיהם של מכונת התעמולה הסובייטית, של הליגה הערבית, של ארגון המדינות האיסלאמיות ושל גוש המדינות הבלתי מזדהות, היישר אל כס הכבוד האידאולוגי ששימש עד אז את הווייטקונג.

כבר אז היה אפשר לעיין באמנת הארגון, שהתפרסמה עוד בשנת 1968, ולהתרשם מהפרוגרסיביות הזעומה למדי של הארגון – זו הניכרת, למשל, מדבקותו בעיקרון ה״פולק״ הגרמני.

יותר מכול הדאיגה את הארגון – ובכך קדם לו המופתי של ירושלים – האפשרות שהפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות ערב המארחות אותם. אמין אל־חוסייני פעל בלי לאות לסיכול אפשרות זו – בכתביו, בנאומיו ובוועידה שיזם. האמנה הלאומית הפלסטינית נחלצה למען אותה מטרה בסעיפיה הרביעי והחמישי, המחילים על הזהות הפלסטינית את דין הדםjus  sanguinis ״האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים״. ״מי שנולד לאחר תאריך זה [1947] לאב ערבי פלסטיני בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני״. הגדרה זו, שמטרתה להנציח את קיומם של מחנות הפליטים כאמצעי לחץ על ישראל, מבוססת על עיקרון הפולק, ודבר אין לה עם פרוגרסיביות.

ריאקציונריות לא פחות הן ההכרזה בסעיף 15 של האמנה, כי מטרת אש״ף היא ״לטהר את פלסטין מהקיום הציוני״ – כלומר להחריב את מדינת ישראל – והקביעה בסעיף 19 שתכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 והקמת מדינת ישראל ״בטלות מיסודן״. רעיון הקונספירציה היהודית העולמית עולה על פני השטח בסעיף 22, הקובע כי ״הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם״. גם הג׳יהאד מופיע באמנה, אם כי בלבוש חילוני. בסעיף 7 אנו קוראים כי יש להכשיר כל פלסטיני ״למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה״, וסעיף 9 מוסיף כי ״המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין״. האמנה אינה מבזבזת אף לא מילה אחת כדי לעמוד על אופיו החברתי והפוליטי של אותו ״שחרור״.

האמנה מכסה טפחיים מחשיבותו הממשית של האיסלאמיזם בהתפתחותו הפוליטית של יו״ר אש״ף, יאסר ערפאת. חשיבותו של ההיבט הזה רבה יותר מאז 1987, עת החלה האיסלאמיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי, משום כך, לבחון מקרוב את התפתחותו האינטלקטואלית של ערפאת.

שמו המלא של ערפאת, יאסר עבד א־רחמן א־ראוף ערפאת אל־קדווה אל־חוסייני, מרמז על היותו בן משפחה רחוק של המופתי. הוא נולד בשנת 1929. שנותיו הראשונות עברו עליו בירושלים, והמופתי היה גיבור ילדותו. כשפרץ המרד הערבי בהשראת המופתי תרם יאסר בן השבע את חלקו ויידה אבנים.

נעוריו של ערפאת, משנת 1942 ואילך, עברו עליו בקהיר, ושם הוא התוודע לחוגים מצרים פרו־גרמניים. לאחר בואו של המופתי לקהיר בשנת 1946 נהג ערפאת לבקרו לעתים קרובות. מפעם לפעם הגיע לעיר גם עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי ומנהיגן של כנופיות אנטי־ציוניות חמושות בארץ־ישראל, כדי לארגן מתנדבים צעירים. ׳״הוא היה המנהיג שלי.

הייתי אז בן 17, מהצעירים שבין הקצינים׳, סיפר ערפאת לימים. במטבחו של עבד אל־קאדר למדו פלסטינים צעירים כיצד להכין פצצות וכיצד לנטרלן. בכמה הזדמנויות זכו ערפאת וחבריו לאימוני קומנדו חשאיים מידי קצין גרמני שהגיע למצרים עם חאג׳ אמין [אל־חוסייני]״. במהלך התקופה ההיא סייע ערפאת בהעברת נשק לארגונו המחתרתי של אל־חוסייני בארץ־ישראל, ובמלחמת 1948 יצא לחזית במסגרת יחידה של האחים המוסלמים. הוא החל ללמוד בבית ספר להנדסה, אך בשנת 1950 עזב לתקופה את לימודיו כדי לפקד על כוח של האחים המוסלמים שתקף יחידות בריטיות באזור התעלה. בשנה 1952, בתמיכת האחים המוסלמים ובעידודו של המופתי, נבחר ליו״ר אגודת הסטודנטים הפלסטינים. היו לו אז יחסים מצוינים עם נאצר והקצינים החופשיים, אולם לאחר ניסיון ההתנקשות של האחים המוסלמים בנאצר בשנת 1954 הוא נכלא בשל היותו תומך ידוע של הארגון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר