כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 521), וז"ל ומי שיכול ומצוה מן המובחר אזי יקרא לשוחט לביתו באשמורת הבוקר ויהיה תכך לסמיכה שחיטה אבל לא יחשוב שזהו כפרתו אלא יחשוב שכל מה שעושין לעוף זה הכל היה ראוי לבא עליו כענין הכונה בקרבנות והקב״ה ברחמיו עבור התשובה שעשה יהפך הגזרה ונתקיים דוגמתו בעוף זה. ומה טוב ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים ע"כ. וכ"כ בספר פקודת אלעזר )סי' תר"ה(. וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמאן זצ"ל בעיר צפרו (מפי הגר"י מאמאן). וכ"כ בעיר בני מלאל בראשות הרבנים למשפחת מלול, הקפידו על כפרות בעלות השחר, וגם בארץ  בעיר ירוחם הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל היה מקפיד לעשות כפרות בעלות השחר (רבי עמרם מלול). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). וכן יש משפחות שנהגו בטיטואן (הרב שמואל ביבאס). ובק"ק אולדמנצור היה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר ועד הנץ, והיה שוחט בחצר בתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת. וכתב בספר הלכה ברינה (סי' תרד/ה), זכר לזכר נקבה לנקבה ולפדותן בממון היא חובה.

וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם(סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן הש"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. ראה בספר אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).

וכן ראה בספר קרבן מנחה (פרק מג ס"י), בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סי' טל).

כמובא בספר נטיפי המים (ח"ג עמוד שד).

ראה הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.

מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. ושמעתי מפי רבי ניסים שריקי רב בית הכנסת "שערי רחמים" שהנשים הנשואות במוגדאור היו טובלות ערב הכיפורים. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 286). הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה. וכן היו נשים במראכש שטבלו ערב יוה"כ(מפי הזקנות), וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בש"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות.

ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב  שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפנויות כתב הרמב"ן (נדה לב.),שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות.

כדאיתא בהגה ברמ"א (סי' תרי ס"ד), וז"ל יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים ונקיים ביוה"כ דוגמת מלאכי השרת וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נשבר ונכנע ע"כ. וכ"כ בספר הלכה ברינה (סי' תרי), לובשים בגדים לבנים נקיים כדוגמת מלאכי אלהים חיים ע"כ. הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה היה מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור, והיו מקומות נוספים שלבשו בגדים לבנים ביום הכיפורים. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קיד).

כתב הרב בן איש חי (ש"א וילך ס"ד), נוהגים בביתנו בזמן קדמון, לטבל הפת בסוכר, וכן כתב מטה אפרים (סי' תרה סעיף יח),  במנהג אשכנז, אך צריך גם כן להביא מלח על השולחן ולטבול הפת במלח וכו' והטעם שמעתי מהרה"צ רבי אליהו הכהן, שיהיה שנה טובה ומראש השנה עד כיפור אחד הוא. (מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט, והרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן יש יחידים שנהגו בצפון מרוקו (הגר"ד פרץ).

כך נהגו בעיר פאס, וכן בעיר לערש שבצפון מרוקו, וכן משפחות בעיר מרכאש וראה מרן השולחן ערוך (סי' תרט ס"א), כתב מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים למוצאי הכיפורים.

כתב הרה"ג רבי יוסף משאש זצ"ל בשו"ת מים חיים (ח"א סימן טו), שאנו נדמים בו למלאכים בחמשה דברים. יחפי רגלים, עומדים, בלא אכילה ושתיה, נקים מכל חטא, שלום בינינו, ולכן בטלית יש בה ארבעה כנפות, משום שגם למלאכים יש ארבע כנפים.

כתב הש"ע (סימן תקנד הלכה יח), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (אות לז. ועין לקמן סימן תרטו הלכות יום כיפורים), דאסור לגעת באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב, וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. וכתב הרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אמת (סימן תרטו), שכתב שמכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. ושל חיבה אסור.

באותם ימים לא היו מחזורים לכלל הציבור, לכן היה רבינו מקריא בקול את התפילות והציבור היה אומר אחריו. כאמור ילדי הכפר והנערים למדו קודם לכן את התפילות והנוסח, כך שהיו יודעי על פה את התפילות בימים הנוראים. וגם כיום מאד חשוב לעבור על התפלה קודם לחג, להתכונן כראוי, כך התפלה תהיה ביותר בכוונה. וביום כיפור כשהיה פותח את הארון  לאמירת כל נדרי לא היה נשמע קולו מרוב בכי, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה.

כתב בהגהות מוהר"א אזולאי הלכות יום כיפור משמע מהזוהר הקדוש (פרשת תצוה עמוד קפה), שצריך לילך ביום יחפים רגלים כמו המלאכים. וכתב בספר נאות בדשא אדהן (עמ' נג),  וז"ל ותלך יחף לתפלתך ואם אין אתה יכול לילך יחף תעשה מנעל מפשתן או מצמר ובו תילך בת"ב ויה"כ ע"כ. וכן נהג הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העירה אולאדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס).

כתב החיד"א זצ"ל בספרו לב דוד (פרק יב), מצאתי במכתב כבוד מורנו הרב רבי חיים סרגוסי וכו' וז"ל שמעתי מהרב רבי אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם, שאדם גדול אחד לא היה רוצה לקרות וידוי יום הכיפורים כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ולמה ידבר שקרים לפניו יתברך והוא חותמו אמת.. והשיבו הרמב"ם, אילו ידעתה אתה הנלהב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והייתה מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה, ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת. וכן כיוצא בזה, לפי מה שהוא האדם, וכן משפטו ושאתו. ואף על דבר זה שדברת, עתיד אתה ליתן את הדין.

כתב בספר אבודרהם (יום הכיפורים), ויש יחידים שנוהגין לעמוד על רגליהם ביום הכיפורים כל היום ויש סמך מדאמרינן בפרקי דרבי אלעזר(פרק מו).עד שראיתי  כתב בהגהות הרב אברהם אזולאי בספר הלבוש הלכות יום הכיפור (סימן תריט ה"ד), "נהגו קצת חסידים ואנשי מעשה לעמוד כל היום וכל הלילה על רגליהם, על פי המדרש (פרקי רבי אלעזר פרק מו), וכתב באליה זוטא (אות ז), פירש בבית יוסף בשעת תפלת ערבית דוקא, והב"ח פירש כל הלילה ממש, ובשיירי כנסת הגדולה האריך בזה, וכלל הענין שכל מי שאין יודע בעצמו  שלא יזיק לו עמידה זו בעת התפילה שיתנמנם או שלא יוכל לכיון כראוי, עבירה בידו אפילו לעמוד ביום, ומ"מ יראה לעמוד בשעת החזרות התפילות ובשעת הסליחות וכו'.  אחין הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רבי שלום אלמליח, היה עומד על רגל אחת יום ולילה. (שמעתי מהגברת עישה אבוקסיס  בת רבנו). ותמהתי על כך מעשה זה.

כמובא בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות כב). וכ"כ בספר שם משמואל(עמ' רז סיעיף טו). וכ"כ בספר קצור ש"ע טולידאנו (סי' תקנו ס"ו), וכן פסק בספר בן איש חי (ש"א פרשת וישב ס"ט), ברכת שעשב לי כל צורכי תקנוה על נעילת מנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון שלבש נעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו, דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה. ולכן לא מברכים ביום תשעה באב ויום הכיפורים לפי שאז כל העולם יחפים ע"כ. והדגיש באזני הגר"י מאמאן שליט"א שלמנהגנו מי שיברך, הרי היא ברכתו לבטלה.  ומנהג מרכאש לברך )רבי דוד פרץ). יש בק"קספרד שנהגו לברך, כתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכן כתב מהר"י עייאש זלה"ה במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א והוא מנהג יהודי אלגיר וכ"כ בספר זה השולחן (פרק כד ס"א),. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קכח). וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בת"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה(ח"א עמוד ד), שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכי, גם בת"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. ובספר עלי הדס (יום הכיפורים אות כ), המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי.         

מקור למנהג מדברי הרמ"א בהגה (תרכא ס"ד), ונוהגים ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם וגם בעלינו לשבח, אבל ש"ץ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו ויש למחות בידי העושים כן. וכתב הרב משנה ברורה (ס"ק טז), אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונרה שסמכו דהליכה לא מקרי הפסק (ט"ז), וכעת פשט המנהג שנותנים עוד סטנדר לפניו ובעבודה מסלקין אותו הסטנדר ואין עוקר רגליו (פרי מגדים), וברמ"א בהגה (סי' קלא ס"ח), ביום הכיפורים כשנופלים על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי), מפני איסור אבן משכית. כתב הגר"ש משאש זלה"ה בשו"ת שמש ומגן (ח"ג א"ח  סי' נז ס"ז), וז"ל בימי קדם אני זוכר שהרב מו"א זצ"ל, היה עומד רחוק מן התיבה, ועושין לו מזרון לפניו שנופל עליו, אבל היום לא ראיתי נוהגין כן.  רק שוחין על הבימה ולא נופלים על הארץ וכו' וכן אני נוהג. ורק אחד מעיר וכו' שאינו ש"ץ מדקדק בזה ע"כ. ובעיר פאס לא נהגו כן (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בפאס). אומנם מנהג הדרום לכרוע בכל גופו על גבי בד שעל הריצפה, ובעיר מכנאס וברוב המקומות בקזבלנקה לא נהגו כן (הרה"צ רבי אליהו הכהן). מנהג יהודי חלב לכרוע על גבי מחצלות (רבי שמואל כהן). וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (פרק כד ס"ה).

ולא כפי שפסק מרן בעל הכף החיים (סי' תריג סעיף טו), שיטול עד קצות אצבעותיו.(הרה"צ רבי אליהו הכהן).

ראה לעיל מנהגי טלית בכל השנה רק תלמידי חכמים מניחים טלית על ראשם, וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (עמ' כו), ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד, שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער.

(הרב מאיר אסולין), וכך נהג הגאון רבי משה מלכה זלה"ה רב העיר פתח תקוה, שהיה מסמן לחזן לתקוע תקיעה גדולה סמוך לצאת הכוכבים, שנשאל על כך השיב הרב, יש כאן אנשים חולי סכרת ועוד שמוסרים עצמם על קידוש ה' בתענית, די להם לסיים הצום עם צאת הכוכבים ולא לצערם (עמרם אזולאי).

כפסק הרמ"א בהגה (סימן תרב), כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. כתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק (ח"א מערכת הברכות אות קסא), כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם (ח"א דף יא ע"ב), שכן הוא המנהג בסלוניקי. וראיתי בקובץ פסקי רבותינו מן המערב (עמוד 103), הביא בשם רבי אברהם טולידאנו זצ"ל בספר הלכה ברינה (סימן תקצז), מסביר שהטעם לכך הוא שברכת הלבנה צריך לומר בשמחה, ובמוצאי יוה"כ כל ישראל שרויים בשמחה כי נמחלו כל עונותיהם.

כמובא  נהגו העם (יום הכיפורים אות כח).       

הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד), ויום טוב היה עושה (הכהן גדול),לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש. בעיר מרכאש רבים היו מגיעים לנשק ידו ולהתברך מהרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה, ביום שמחת כהן ראה בספר הנפלא חדר מכמנים (עמ' 29).