מנהגי יום הכיפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

ליל שחיטת העופות

ליל שחיטת העופות אצל יהודי מרוקו, נקרא " לילת דביח דג'אג' " . נהגו לשחוט שכוי לכל אחד מבני הבית- תרנגול לזכר, ותרנגולת לנקבה. למעוברת שחטו שלושה עופות, כלומר תרנגולת אחת בשביל המעוברת ועוד תרנגול שמא הוולד זכר ועוד תרנגולת שמא האם מעוברת בנקבה.

אדם בעל שני שמות (והיו הרבה כאלה), שחט שני תרנגולים. משפחות מרובות ילדים התקשו מאוד לעמוד במשימה והסתפקו בתרנגולת אחת עבור כל הנקבות שבבית ותרנגול אחד לכל הזכרים .

הערת המחבר : מדי שנה היו ראשי הקהילות שבכל עיר או מחוז במרוקו, מוצאים תקנות המתירות לכל משפחה לשחוט לכפרות, אך וק שני עופות; תרנגול עבור כל הזכרים שבמשפחה ותרנגולת עבור כל הנקבות, זאת בגלל המעמסה הכבדה שהייתה נופלת על העניים לעמוד בהוצאות הרבות…..ראה קהלת צפרו חלק ב' תקנה 493.

להלן התקנה ככתבה וכלשונה מתוך הספר :

התרצ׳׳ו

בהתאסף עם חכמי ורבני העיר וחבירי הועד והק״ק יצ״ו, על ענין הכפרות ששוחטין בעיוה״ך. המה ראו כמה מכשולים היוצאים מזה כנודע. וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי ונוספה גחל׳תנו בשנה זעומה כזו, אשר דלתי השפע סוגרו על מסגר בעוה״ר הי״לד. והתרנגולים ביוקר, ומה יעשו העניים האומללים דתלו ביהו טפלי, ואין בידם להשיג דבר המספיק מדלית איסר. לכן עלתה הסכמתינו לתקן המעוות. והוא שכל בעל הבית לא יעשה הכפרות זולת תרנגול אחד לזכרים שבבית, ותרנגולת אחת לכל הנקבות שבבית. זולת הבן שהוא נשוי והוא עם אביו במדור אחד שאז גם הבן ישחוט לעצמו ואשתו לעצמה, וכן אם היתד, שם אשד. מעוברת שיוסיפו תרנגול אחד בשבילה. ועל זה אין להוסיף בשנה זו. וביוה״ך שיבוא עלינו לשלום ומשם ואילך, אם נראה בעיני חו״ר העיר והקה״ק להמשיך תקנה זו הלאה הרי טוב, ואי לא לא. ולראית האמת והצדק שכך עלתה הסכמתינו במעמד כל החברה קדישא פה צפרו יע״א בשלהי חדש אלול דהאי שתא תכלה שנה וקללותיה ואם תרוץ לא תכשל לפ״ק וקיים.

ע״ה אבא אלבאז יס״ט – עמרם אג׳ייני – יוסף רחמים שקרון – שלמה חייט חותא – יעקב זכרי          יעקב טובאלי

מקום חותמת הבד״הץ       מקום חותמת הועד

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות ביום ש״ק 3 תשרי תרצ״ז – 1937. הצבור והעם נענו לזה ומעצמם קיימו וקבלו עליהם גם בשנים שאחרי שנה הנ״ל עד היום.

 

הכפרות במכנאס

הכפרות במכנאס היו יוצאי דופן מיתר הערים במדינה. לכל משפחה או מספר משפחות היה להן שוחט משלהן ואין אפשרות להחליפו באחר. גם בין השוחטים היה ביניהם הסדר קבוע, כלומר: כל אחד היה אחראי על איזור מסויים או על מספר משפחות. לפעמים אותו שוחט היה גם המוהל של בני המשפחה, משום שהשחיטה וברית מילה נוהלו לפי השררה שהייתה בידי שתי משפחות בלבד משפחות טולידאנו ומשפחות בירדוגו. בלעדי שתי המשפחות לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט או מוהל בעיר, יהיה אשר יהיה, כל האוכלוסיה היהודית במכנאס הייתה תלוייה בשתי המשפחות הללו, לכן אף משפחה לא יכלה לשחוט או לעשות כפרות אצל ״שוחט זר״, זולתי השוחט שלה והמשפחה הייתה חייבת לחכות לשוחט גם עד אור הבוקר אם יהיה צורך. היו גם משפחות שנהגו לעשות כפרות רק בעופות לבנים ולא צבעוניים, זאת לרמז הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו(ישעיה א. יח). יש שנהגו לעשות כפרות גם בערב ראש השנה ובליל הושענא רבא. בין המשפחות היו כאלה שנהגו לשלוח את העופות ששחטו כמתנה או כצדקה לקרוביהם העניים.

ליל הכפרות היה כעין ליל שימורים הן לשוחטים והן למשפחות עצמן, במיוחד עקרות הבית. ידי השוחטים היו מלאי עבודה ובלתי אפשרי היה להשיג אותם או לדבר איתם בערב זה וכאשר היו מצליחים להשיג השוחט, היו צריכים לשלם לו כפלי־כפליים. היראים המדקדקים נהגו לעשות הכפרות באשמורת הבוקר ועם ״כוונות״.

השחיטה

כאשר סוף סוף מגיע השוחט, בעל הבית הכין לו כבר דלי ובו חול או אפר, השוחט נוטל את התרנגול או התרנגולת, בודק אותו אם אין לו שבר בעצמות ואם הוא כשר, מקיף בו את ראשו של בעל הבית, כי אותו מכבדים הראשון, הרב השוחט עושה לו ״חת״ך״ בר״ת: זה ח־ליפתך, זה ת־מורתך, זה

כ־פרתך! זה התרנגול ילך לשחיטה, ואתה תיכנס לחיים טובים ולשלום. שלושה סיבובים עושה השוחט על ראש בעל התרנגול לפני שישחט אותו. אח׳׳כ לפי התור, עושה כפרות לכל אחד מבני המשפחה, ולבסוף, בעל־הבית מברך את ברכת ״על כיסוי הדם״ שהיא חשובה מאוד. אחר שחיטת העופות בא תורה של עקרת הבית ועוזריה, צריכים למרוט את הנוצות וזו לא הייתה עבודה קלה ולנקות היטב, כל העבודות הללו העסיקו את עקרות הבית עד אור הבוקר.

ערב יום הכיפורים

בערב יום הכיפורים משתדלים להרבות באכילה, כי זו מצווה ״כל האוכל והשותה בתשיעי ומתענה בעשירי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי (ברכות ח. עב). יהודי דבדו מכנים את ערב יום כיפור בשם ״סבע־ פ׳טור״ יום שבע הארוחות.

בכמה ערי השדה של לוב נהגו להביא מיד אחר תפילת שחרית קערות גדולות של אוכל לבית הכנסת, וכל קהל המתפללים, כעני כעשיר ישבו ביחד ואכלו וגם איחלו זה לזה ברכות שנה טובה. הייתה גם ההזדמנות למחול איש לרעהו ולהתפייס עמו.

בחצי היום מפסיקים האנשים את עיסוקיהם ונחפזים, כל אחד לדרכו, מי לגלב ומי למקווה טהרה לטבול. יש העולים לבית החיים כמו שעושים בערב ראש השנה. בתלמסן שבאלג׳יריה, עולים לבית העלמין ומשתטחים על קברו של הקדוש ר׳ אפרים אנקאווה זיע״א ושומר בית העלמין שם, מחלק להם ענפי אילן הנקרא ״ארנד״.

נוהגים להקדים את תפילת מנחה בערב יום הכיפורים, בעוד היום גדול בה אומרים את הוידוי ומטרתו היא, שבמקרה ומישהו ילך לעולמו לפני קבלת קדושת החג, יימצא לכל הפחות כאילו עשה תשובה וקרא את הוידוי לפני פטירתו. וידוי זה חוזרים עליו בכל תפילות יום הכיפורים. נוהגים גם שאחרי תפילת מנחה, סופגים ״מלקות״. במיוחד לאלה שלא הספיקו בערב ראש־השנה לעשות זה. אחר המלקות, כל אחד ואחד מפייס את חברו ומבקש ממנו מחילה על כל פגיעה ביודעין או בלא יודעין והכל מוחלין וסולחין זה לזה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר