מורשת יהדות מרוקו

הסעודה המפסקת

הסעודה המפסקת נערכת מבעוד יום כשהשמש עוד זורחת. שקט מופתי שורר בשעת הסעודה ויש הנוהגים לאכול עופות צלויים בסעודה המפסקת  משום שהוא מנהג ותיקין, אך נזהרו שלא לאכול דגים. יש שנהגו לטבול את פרוסת לחם ״המוציא״ בדבש או בסוכר כמו ראש־השנה.

אל־בראנייא

תבשיל מיוחד בסעודה המפסקת נהוג בכל קהילות המגרב, והוא אכילת ״אל בראנייא״. הכנתה היא: לוקחים חצילים, מקלפים אותם וחותכים אותם לפלחים דקים, מסדרים אותם על מגש ומניחים אותו בשמש לשעה־שתיים עד שהפלחים מתייבשים, אחר־כך מטגנים במחבת גדול, אחרי הטיגון מעבירים אותם לתוך סיר, מוסיפים להם בשר, שמן ומעט סוכר ומבשלים את הכל. זהו מאכל מאוד טעים. בהעדר בשר מבשלים אותם עם העוף.

ברכת הבנים

אחר הסעודה המפסקת, יורדת אוירה של קדושה ואופפת את הבית ואת כל הסביבה, רוב האנשים לובשים לבן, לסמל את ההיטהרות וההתקדשות. האב מברך את הבנים לפני שיוצאים לבית־הכנסת, שאז כבר חלה קדושת היום ושערי רחמים פתוחים. הוא מניח את ידיו על ראשי הבנים העומדים מולו בראש רכון, ומברך את כל אחד בברכת כוהנים ופותח: ״ישמך אלהים כאפרים וכמנשה: יברכך ה׳ וישמרך! יאר ה׳ פניו אליך ויחנך! ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום!.

האם מצידה מברכת אף היא את בנותיה בשפה היהודית המדוברת והאב מתערב ומשלים את הברכה לכל בת: ״ישמך אלהים כשרה ורבקה וכרחל ולאה״, אשר בנו את בית ישראל תזכו גם אתן להקים בית יהודי טוב וכשר, אמן.

הדלקת נרות בבית

אחרי הסעודה המפסקת, כל עקרת בית מדליקה את ה״קנדיל״ שבביתה לאחר ששמה בה שמן זית ופתילות, זאת בנוסף לנרות או כוס שמן ששולחת לבית־הכנסת על־מנת להדליק בו את הכוסות התלויות בתקרת הבית.

על מנהג הדלקת הנרות אומרת המשנה: ״מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום־הכפורים מדליקים, מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקים (פסח׳ פ, ד, ד) מכאן אנו למדים שבזמן עריכת המשנה לא היה בארץ־ישראל מנהג אחיד לגבי הדלקת הנר בבית בליל יום־הכיפורים.

נר השעווה של יום הציפורים

מיד עם שקיעת החמה נוהרים האנשים בהמוניהם לבתי־הכנסת המלאים בערב זה מפה אל פה. בליל כיפור נוהגים להתעטף בטלית מבעוד יום, כל המתפללים לובשים בגדי לבן, גם בית־הכנסת לובש צורה חדשה, כוסות הזכוכית מבריקות ותלויות בשרשראות בתקרת הבית, לפעמים הייתה קשורה לשרשרת גם ביצה ענקית של בת היענה וזה הוסיף אור והוד למקום, כן נהגו להביא נרות שעווה ולהניחם בכל פינה של בית־הכנסת. נרות אלה הפיצו ריחות נעימים של שעווה טהורה ^– ומי היה זוכה להביא לבית־הכנסת נרות השעווה אם לא המיוחסים.

הערת המחבר : הייתה כעין שררה, כלומר רק משפחות מיוחסות וידועות בעיר שנהגו מקדמת דנא להביא את נר השעווה לבית־הכנסת בערב יום הכיפורים. הם שמרו על מנהג זה, על דרך ״באורים כבדו את ה׳ ״. הנשאר מהנר הזה שמרו אותו להבדלה והחזיק שנה שלמה עד ערב כיפור הבא.

כל משפחה מיוחסת ומכובדת הביאה נר כזה אשר אורכו היה למעלה ממטר, הנר הזה החזיק למעלה מעשרים וארבע שעות, כשנסתימו התפילות אחרי תפילת ערבית, כל אחד מבעלי הנרות נטל את נרו וברך בו את ברכת הלבנה כשהוא מחזיק אותו בידיו.

נר שעווה זה שימש לבעליו במשך כל השנה להבדלה של ליל מוצאי שבת ונגמר בדיוק בשבוע שלפני יום הכיפורים הבא. לילדים, הייתה זאת הזדמנות טובה לפתח משחק חדש בדונג השעווה. כל טיפות הדונג שנטפו מהנרות ביום כיפור, נחטפו על־ידי הילדים ואחר כיפור התפתח ״מסחר השעווה״, מסחר די עירני בין ילדי בית הספר, הלוא הוא ה״חדר״.          

הערת המחבר :   יש אמונה מושרשת האומרת כי אדם אשר נרו כבה ביום הכיפורים, לא יוציא שנתו ואמונה זו מתבססת על דברי רב אמי במסכת כריתות, ה, ע״ב (בארמית) ״זה שברצונו לדעת אם יוציא שנתו, יביא נר בעשרת הימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויתלה בביתו, מקום שאין שם רוח נושבת, אם שלהבתו נמשכת ועולה למעלה, ידע שיוציא שנתו, לכן שמו תמיד לב שהנר יונח במקום בטוח, כלומר בפינות בית־הכנסת ולא על־ידי חלונות

תיקונים והנהגות של מקובלי צפת

ארבעים ושמונה תיקונים והנהגות שנכתבו על ידי מקובלי צפת ונשלחו׳ למארוקו ולמקומות אחרים 'כחוץ לארץ. כ״ד התיקונים הראשונים נשלחו לפני שנת של״ז – 1677. ועוד כ״ד תיקונים נשלחו בשנת של״ז. אחדות מהנהגות. אלו באו בההנהגות שנחייחסו למקובלים ר״מ קורדובירו, רבי אברהם גלאנטי, רבי אברהם הלוי ורבי משה מליריאה׳ שפירסם שכטר בחלק־ השני מספרו studies in Judaism, עמי 292־ 301. אמנם !נראה, שאלו־ קדמו לאותן שפירסם שכטר. רמז על מנהגות רבני צפת בכלל מומ3 בספר ״קב הישר״׳ פרק טו,.ובאיגרת ר״ש שלומל שפירסם אסף ב״קובץ על יד׳׳׳ ספר ג, שנת ת״ש׳ עמי קכא, ועיין שם הערה 42.

לפי שרשום בתחילת המנהגות נשלחו לכל ק״ק שבחוץ לארץ אף על פי כן עד עכשיו לא נמצאה אלא העתקה זאת בעיר מכנאס שבמארוקו״ שהועתקה בשנת תק"ו בערך מתוך כתב־יד קדום.

אלה הם דברי הברית כ״ד תיקונין אשר שלחו אנשי מעשה חברת קדישא אשר בעיר הקדושה צפת תוב״ב לכל ק״ק שבח״ל וכתבום להם לעשות כמעשיהם ולפאר ליוצרם ולהיותם דבוקים בהשי״ת וכל אחד ואחד יחגור מתניו לעשות כמעשיהם. וככל דבריהם והאמת והשלום אהבו ויזכת לחיי עולם הבא.

א. שלא לישבע שום שבועה אפילו על האמת.

ב. שלא לכעוס כלל ושלא לעשות דרך נקימה ונטירה כלל.

ג.  שלא להוציא שום שקר בכוונת המתכווין.

ד. להתחבר בכל יום ויום עם חבר א׳ ביראת שמים.

ה. להתענות יום ה׳ ולקרות בתפלת מנחה בבה״ך במנין העשרה המתענין,

ו.  להתפלל תפלת המנחה בע״ש כל משמרה ומשמרה במקומה וללכת משם ולקבל פני שבת מלכתא.

ז.  לתקן לכוין בתפלתינו ערבית ושחרית ומנחה בג׳ ברכות הא'.

ח.         להתפלל תפלת מנחה בטלית ותפלין.

ט. שלא לאכול יום א׳ בשבת בשר ולא מין בשר ולא לשתות יין מגוני

שנחרב בו בהמ״ק.

י. לקונן על החרבן בכל לילה בביתו אבכ״ה.

יא. שלא לסעוד אלא במקום סעודת מצוה דהיינו סעודת מילה וחופות חתנים

ת״ח עם ת״ח.

יב.לומר בכל סעודה על נהרות בבל זכר לחרבן.

 יג. ליזהר מליצנות ולה"ר ודברים בטלים.

יד. ליזהר בכל מקום שיוכל, שלא ידבר שום שיחה בטלה.

טו. שלא ידבר בבה״כ מעת תחילת התפלה עד קדיש תתקבל ולקרות בס״ת מלה במלה במורא ופחד כאלו קבלה מהר סיגי.

טז.לכוין  לפחות בפסוק שמע ישדאל ובשכמל״ו.

יז. שלא יעבור יום אחד מלתת צדקה ולפחות פרוטה אחת בכל יום.

יח. שלא להסתכל בנשים אפי׳ בכסותם כל מה שיוכל.

 יט. שלא להתעכב מלפרוע נדר או נדבה יותר מחדש והטוב טוב הוא קודם שידור כן יתן.

כ. שלא לברך שהחיינו מי״ז בתמוז עד ט״ב.

כא. שיתודה קודם שיאכל וקודם שישן.

כב. שלא יהיה בסעודתו מי״ז בתמוז עד ט״ב בשר אלא זה או זה־.

כג. שידבר עם החברים בחול בלה״ק, ובשבת עם כל בעל תורה ובתנאי שלא יהיה זר שם.

כד. מי שחטא בכוונה מכל אלו הדברים יודה שחטא ער״ח בפני החסידים- או רובם, וכל המקיים ועושה מובטח לו שהוא בן העוה״ב אך שיעשה מאהבה שלימה, ע״ך נמ"ך.