ארכיון יומי: 28 בספטמבר 2015


גוונים דתיים בתעמולת הבחירות בקרב יוצאי צפון אפריקה

הבוחרים יוצאי צפון־אפריקהדור התמורה

לאחר תיעוד ההפעלה של סימנים פוליטיים והשתנותם, הריני עובר לתיאור הרקע החברתי של הציבור שבו התרחשו התופעות, כדי לשאול מדוע עלו התופעות האלו. המעשים התרחשו במיוחד בציבור־בוחרים, שהיה מורכב מיוצאי ארצות האיסלאם. הללו באו בעיקר מקהילות יהודיות מסורתיות מותחמות, שבהן שלטה התרבות המסורתית וסמליה. ציבור־בוחרים זה הוא שיעור ניכר של כלל קהל־הבוחרים הישראלי, וכאשר פוליטיקאים מתחרים על קולות הבוחרים האלה, אחת מתחבולות התעמולה היא ההפעלה של סמלים דתיים. מבין הנושאים השנויים במחלוקת פוליטית נוגעים הנושאים הדתיים במיוחד לעניין הנדון.

הערת המחבר : מעניין לציין שמעשה־הסמלה זה היה של איש מקומי מן השורה, לא זר ולא תועמלן, תהליך ההפעלה וההסמלה של סימנים דתיים רחוק מלהיות רק עניין של תימרון מצד תועמלנים, אלא הוא מעוגן בתרבותם של קהל הבוחרים.

המפלגות הדתיות פעילות, עד כמה שכוחן מגיע, בעיקר בהבטחת מעמד חוקי לתביעות דתיות, בעוד המפלגות הגדולות אדישות במידה רבה לעניין זה, ואילו כמה מפלגות קטנות חילוניות מציגות תביעות חילוניות מנוגדות לאלו של המפלגות הדתיות. בוחרים, עולים חדשים, יוצאי מקומות כגון האזורים שמעבר לערי החוף הגדולות בצפון־אפריקה, אינם מבחינים ברורות בין המפלגות השונות, מטרותיהן ומניעיהן.

הערת  המחבר : האיפיון של סקטור זה של קהל־הבוחרים מבוסס על נסיוני האישי משנות השישים. הוא תואר בצורה ססגונית על־ידי צופים רבים, למשל בסרט ׳סלאח שבתי׳ לקישון. אך מחקר מסכם בעניין זה לא נעשה עדיין.

 על אף שהאנשים קרובים בדעותיהם למדיניות ולמטרות של המפלגות הדתיות, הרי התופעה הארגונית המוחשית של מפלגות אלו זרה היא להם ומתמיהה. זרות זו טמונה בגורמים חברתיים והיסטוריים. בצפון־אפריקה, ובמיוחד ביהדות מרוקו כפי שנראה להלן(בפרק שביעי), היתה סמכות דתית טמונה לעתים קרובות ביחידים מצטיינים בעלי קסם אישי, אשר מינויים נעשה פחות או יותר על דעת עצמם.

כן היתה הסמכות הדתית נתונה בידי צאצאי משפחות אצילות, שהוציאו מקרבם מנהיגים דתיים דור אחרי דור, בכוח ׳זכות אבות׳ ובכוח ׳שררה׳. בשני המקרים לא נשענה הסמכות הדתית על מינוי ציבורי בעל גוון דמוקראטי. ביהדות אשכנז, לעומת זאת, היתה הסמכות הדתית הרבה יותר עניין הנובע מהחלטה ציבורית. לפרנסי־הקהילות האוליגארכיים היה משקל רב יותר במינוייהם ואף בפיטוריהם של רבני הקהילות מכפי שהיה לנושאי התפקידים המקבילים להם בצפון־אפריקה.

למן סוף ימי־הביניים היו הקהילות ביהדות אשכנז מונעות על־ידי מודעות מפורשת לזהותן כגוף ציבורי. הן ניהלו את עצמן באמצעות ועדים, שפעלו לפי תקנות מקומיות רשמיות וקבועות. הניהול היה בידי פרנסים הדיוטות, שמעשיהם הוגבלו ונבדקו לאור התקנות. עם זאת היה בידי הפרנסים למנות את הרבנים המקומיים, ותפקיד הרבנים היה מוגדר בבירור, עד לפרטים, על־ידי תקנות קהילתיות וחוזים אישיים.

לצד הכבוד שרחש הציבור לרבנים, היו הללו כפופים לקהילה כגוף. בקהילות שלא ניזונו מן המסורת היהודית האשכנזית, לא היתה בדרך כלל הבחנה כה חותכת בין הנהגה דתית ובין סוגים אחרים של הנהגה ציבורית. לרבנים לא היה מעמד מוגבל רשמית לעומת המעמד של תקיפי קהילה אחרים. מבחינה ארגונית היו הרבנים בהרבה מקהילות המזרח בעלי שררה רבה יותר ותקיפים יותר מחבריהם ביהדות אשכנז המסורתית. למציאות זו אופייני הנוהל המרוקאי, לפיו מקובל כי ההכנסות הכספיות של בתי־כנסת מגיעות במישרין לידי הרבנים, בלא תיווכה של קופה ציבורית־קהילתית כלשהי. לעתים נראה, כי בתי־כנסת במרוקו הם רכושן הפרטי של משפחות רבניות והופעלו על־ידי הרבנים בהתאם לכך(ראה בנש, 1940 : 118-116). הסמכות הקהילתית בצפון אפריקה היתה תכופות ריכוזית ביותר. בנוסף על העדרה בדרך־כלל של מערכת תקנות מקומיות מפורטת להגבלת סמכות הפרט, היתה לעתים הסמכות הדתית והכללית מרוכזת בדמות יחידה. לעתים הקימו מתוכן משפחות מסויימות רבנים שהיו גם מנהיגי־קהילה כלליים במשך כמה דורות (פרקים שני ושלישי בספר זה: גולדברג, 1972 ; שוקד, 1971 ; גולווין, 101:1927 : זעפרני, 1972: 124). ולבסוף יש לזכור את הגוון המיוחד של התרבות המוסלמית בצפון־אפריקה, שבה מוענק תוקף לאישים דתיים (ראה למשל גירץ, 1968, וכן אוונס־פריטשרד, 1949). משהו מהלך־רוח זה מצוי גם ביהדות של אותו אזור, והתוצאה היא שהתפקיד של חכם מזרחי מסורתי רווי תקיפות רבה יותר מזו של רב אשכנזי מסורתי.

הערת המחבר : הכללות אלו על המנהיגות היהודית בצפוךאפריקה ובאירופה טעונות ביסוס היסטורי. אשר ליהדות אשכנז הדברים מאוששים בעובדות, המובאות אצל כ״ץ, תשי״ח, פרק יז, ובךששון תש״ך, פרקים יא, יב, ובייחוד נספח ב. אין מחקר מקביל על קהילות יהודי המזרח. טיעוני בקשר לצפוךאפריקה נשען במידה רבה על תיעוד בעל־פה שאספו חוקרי־שדה בארץ (ראה פרקים ב,ז בספר זה: וילנר, 302-253:1969: גולדברג, 45-9:1972; שוקד, 1971). פלאמאן, (1956 : בייחוד 235-218) ובנש (1949: בייחוד 136-116) מתארים מנהיגות קהילתית בלתי־מובחנת בקהילות דרום מרוקו בראשית שנות השלטון הצרפתי, מנהיגות שאיחדה תפקידים רבים בידי אנשים מעטים. במקורות פרטים על סדרים שונים, האופייניים למוסדות פוליטיים ודתיים בעלי רמת מובחנות פנימית מועטת. כך, למשל, היתה במרוקו השאלה לגבי פטור של רבנים ממסי קהילה שנויה במחלוקת(זעפרני, 1969: 140-138:1972:37), בעוד אשר באשכנז מסוף ימי־הביניים התקבל עקרון הפטור כדבר שביטא ייחוד לגבי מעמד הרבנות. ושוב, בניגוד לאשכנז, לרוב לא קיבלו רבני מרוקו משכורת קבועה מקהילותיהם (זעפרני, 1972: 122). מצטיירת אפוא תמונה כללית של מצב, שבו הקו המפריד בין הנהגה קהילתית כללית לבין הנהגה דתית לא היה חותך(במוסגר ייאמר, שבמידה ובידינו עדות על פטור של רבנים ממסים, הרי עדות זו באה מקהילות צפון מרוקו הגדולות. בקהילות הרי האטלס הקטנות לא היו, כנראה, המנהיגים פטורים ממסי הקהילה, וההבחנה שם ברורה עוד פחות מאשר בצפון). לתיעוד נוסף ראה גם בניהו, תשי״ג: 103-100.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

רבי משעון בר צמח דוראן – הרשב"ץשירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן -הרשבץ

שירתו וכתיבתו…..

ההדירה והוסיפה

אתי בן-סעדון

ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעו קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיה ועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.

ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר בירושלים.

הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי

שס דליטא

הדרישה של הישיבות לקבל עוד ועוד תלמידים גרמה לכך שהרב עבו שלח תלמידים צעירים יותר משתכנן מלכתחילה: ״לא שלחתי צעירים בני חמשה עשרה גם שיש בהם בעלי כשרון גדול מסיבה זו שלא יסבול כבדו מהם אם יתחרטו כשיגיעו לאמריקא ויתגעגעו להוריהם כי לא מורגלים…״
מעדות אישית שלי-אל יפילו- לא נכון הדבר…את אבא שלי ז"ל ניסו לשכנע אותו לשלוח אותי, והייתי בקושי בן 13-14 שנה……

שנה לאחר מכן, ב־1950, כנראה בשל לחצם של הרבנים הליטאים ובגלל המחסור בתלמידים בוגרים ובקיאים, ביקש הרב עבו רשות לשלוח גם תלמידים מוכשרים בני 15 ו־.16

מדיניות הג׳ויינט היתה להשקיע משאבים בהקמת תשתית מקומית של מנהיגות קהילתית וחינוכית. מדיניות זו נתקלה בקשיים בשנים 1956-1954 כשהחלה היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו, שערערה את היציבות הדרושה לבניית תשתיות קהילתיות ארוכות טווח. הנהלת הג׳ויינט התנגשה גם עם ההנהלה הרוחנית המרכזית (הרב קלמנוביץ) של ״אוצר התורה״ בניו־יורק. העברת תלמידים מוכשרים לישיבות גדולות מחוץ למרוקו, ללא כל כוונה להחזירם לארצם, היתה מנוגדת לתוכניות החינוכיות של הג׳ויינט – העמדת צוות מורים שעליו תיבנה התשתית החינוכית."

סטנלי אברמוביץ, שהיה הממונה מטעם הג׳ויינט על החינוך במרוקו בשנות החמישים והשישים, טוען שקשה להכשיר סגל מקומי ברמה טובה, כאשר הנער מתחיל את הכשרתו בגיל 13 או 14 במוסד מקומי שרמתו נמוכה, ולאחר 4-3 שנות לימוד הוא מחפש מקום בישיבות גבוהות מחוץ למרוקו. לדעתו, מעטים הם התלמידים שלמדו בישיבות מחוץ למרוקו וחזרו לשרת את מערכת החינוך המקומית. אמנם היו תלמידים שנשלחו בסיוע הג׳ויינט לישיבות בישראל וחזרו עם מיומנות טובה יותר להוראה, אך המוטיבציה של אותו תלמיד־מורה להישאר במרוקו ירדה לאחר שטעם את טעם החיים מחוצה לה. היוצאים מן הכלל הם אותם תלמידים שנסעו ללמוד בגייטסהד. תלמידים אלו, לאחר שחזרו, נשארו במרוקו שנים רבות יותר תוך גילויי רוח מסירות והקרבה למשימה, והונעו על ידי רוח דתית עמוקה.

אברמוביץ טוען שהרב קלמנוביץ הוא זה ש״העביר״ את התלמידים מהישיבה בטנגייר שבמרוקו על ידי הבטחות שונות. הוא גם מזכיר את ישיבת פובליענס של גרשון ליבמאן בצרפת, ואת הישיבות באנגליה שנוהגות כך:

אנו שרויים במעגל קסמים שבו מוסדות המסובסדים על ידנו לא יכולים להעלות את רמתם מכיוון שאין להם סגל מתאים. לאחר שנים רבות של עבודה יש לנו סטודנטים מתאימים בישיבת טנג׳יר שצריך להמשיך להכשיר והרב קלמנוביץ מושך אותם בהבטחות כפי שעושות גם פובלענס והישיבות האנגליות.

ממכתבי הרב קלמנוביץ אנו למדים על גישתו ושיטתו. הוא כותב לרב עבו ודורש: ״״.ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא הפשוטים…״.

אותה שיטה היתה נהוגה גם אצל הרבנים האחרים. הרב וינגערטן, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שליד לונדון, הודיע לרב עבו על נכונותו לקלוט כארבעים תלמידים, ושלח נציג שיבחר אותם במרוקו. גם הוא ביקש תלמידים ״מהוגנים״ ו״יותר טובים״.

גם הרב ליבמאן ביקש שיעבירו אליו רק תלמידים בעלי יכולת גבוהה, ובמכתביו הוא לא חסך מהם שבחים: ובעקר באחרונה התעלו כל כך עד שאני בעצמי מתפעל מהם ב״ה. למודם המוסרי הוגבה לאין שיעור, ועוד יותר עבודתם המוסרית ותפלתם הרגשית וכר, ובכלל השקפתם המקיפה בתורה והעולם מפליאה מאד.

הרב וולטנר סיפר שבנסיעתו הראשונה למרוקו בשנת 1950 בחר ארבעים תלמידים מרחבי מרוקו לישיבתו בסנדרלנד שבאנגליה, ומרבית התלמידים האלו נשארו באנגליה ולא חזרו למרוקו.

נשאלת אפוא השאלה, האם מייסדי ״אוצר התורה״ וההנהלה הראשית בניו־יורק היו מודעים לכך, שעל ידי הוצאת התלמידים מישיבותיהם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים. בפועל מנעה הוצאת התלמידים את פיתוחו של החינוך המסורתי המקומי שלמטרתו הוקמה רשת ״אוצר התורה״. האם נעשה תיאום כוונות בין הרבנים שתפקדו בהנהגה הרוחנית, לבין ההנהלה הארגונית של ״אוצר התורה״ ?

המטרה הרשמית המוצהרת בהעברת תלמידים ללימודי חוץ בישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל היתה ליצור צוות מורים שינהלו ויפעילו בעתיד את תוכנית הלימודים ומערכת החינוך במוסדות ״אוצר התורה״. מוסדות אלה שגדלו והתרחבו מאוד, סבלו באופן כרוני ממחסור במורים מיומנים. אולם אין ספק שלמגייסי התלמידים לישיבות מחוץ למרוקו היו גם כוונות אחרות. הרב קלמנוביץ הגדיר את המשימה כ״הצלה לתורה״. הרב ליבמאן הגדיר זאת כהצלת התלמידים מנזקי המודרניזציה: ״מעניין לי על מי נטשת הצאן במבוכה כזו? כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״. ״החיות הטורפות״ במשפט זה ובהגותו של הרב ליבמאן ועמיתיו הם: ״אליאנס״, תנועות השמאל, הקיבוצים, עליית הנוער והחיים המודרניים. הרב ליבמאן מתאר את השפעת הגורמים הללו במונחים של ״כליון רוחני״, ״שמד״, ״אובדן״, ״הסתה״ ו״הדחה״.

האם ״ההצלה״, כפי שהתכוונו אליה הרבנים, היתה רק במובן של הצלת התלמידים מציפורני ״החיות הטורפות״, או שנחשפת כאן פעולה להצלת ״עולם התורה״ שחרב, שהדרך היחידה להצילו היא באמצעות הבאת אלפי ילדים ונערים בני תורה שימלאו את ישיבות אירופה מחדש.

מספר רבנים חשובים השקיעו את עצמם במשימה זו והם שחוללו את השינוי. היו אלה הרב קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בארצות־הברית ומראשי ״ועד ההצלה״; הרב גרשון ליבמאן, ראש ישיבת ״אור יוסף״ ומוסדותיה בצרפת! הרב יצחק חייקין, ראש ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן: הרב זושיה וולטנר, ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר ומנכ״ל ״אוצר התורה״ במרוקו: הרב משה שניידר, ראש ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון ולצידו הרב סמיאטיצקי, והרב רפאל עבו מארץ־ישראל, שליחם של הליטאים במרוקו וממקימי רשת ״אוצר התורה״ בה.

בפרספקטיבה היסטורית, מנקודת מבטם של החרדים, ניתן להגדיר את הוצאת אלפי התלמידים ממרוקו והעברתם לישיבות הליטאיות כמעשה של ״הצלה כפולה״. מחד גיסא ״הצלת״ התלמידים מציפורני המודרניזציה על ידי קליטתם בעולם התורה, ומאידך גיסא ״הצלת״ עולם התורה שהתמלא באלפי בני תורה ממרוקו. תלמידים אלו, שחלקם משמש כיום כרבנים מרכזיים ומהווה את עמוד השדרה של ״עולם התורה״ הספרדי/מזרחי, חוו את תהליכי החיברות שלהם בעולם הישיבות הליטאי, והשקפת עולמם עוצבה בדרך שונה ומנותקת ממורשת מרוקו ומבית הוריהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר