אסתר עטר-בוטבול רשמים מואזן 1952-1953
אסתר עטר-בוטבול
רשמים מואזן 1952-1953
הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את"בית הספר הישראלי המזרחי"- Ecole E.N.I.O.) normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי"ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.
המנהל – מר ח. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.
מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (אי – בי) של מר ברששת והגב' סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גבי לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי. סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!
באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.
בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב-5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים. הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה.
היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה. ברית וכו', נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן איַיוּן, בִטָן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוטבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית- המאפה; עסקים קטנים; סַפָּרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח", פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקה על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר "הדָפִינַה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו ב-2 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.
מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד"כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבקה). הייתי סובלת אחר-כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.
באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפאס כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.
איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.
בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א' בבוקר, הייתי נוסעת לעיר"פורט-ליוטיי(היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח"כ, פנו לחברתי ואמרו לה: "וסקון הדי?" (ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם.
באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה(הגרלה). גב' פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה, בהגרלה, חזר אליה אותו הדג. כמה צחקנו! בעיר היה בית – קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת איפה שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את "חדשות השבוע". אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן.
המשך……
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
הרב יעקב אביחצירא
המחבר הוא נינו של רבי יצחק אביחצירא הי״ד
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
אחיין נוסף של רבי יצחק הוא עט״ר – עטרת ראשינו – רבי דוד אביחצירא הי״ד, שהיה ידוע בתעניותיו, סיגופיו ובהסתגרויותיו. ואף הוא כתב פיוט מיוחד לכבוד דודו רבי יצחק, ובין השורות כתב:
דודי הודי עדי. טרף טרף מאיתי…
ישר לבב בתמו. עם אלהים ואדם…
חשקוה נפשו בתורה. על אחת כמה וכמה…
רבי מכלוף אביחצירא זצ״ל – נכדו של רבי אהרן אביחצירא זצ"ל שהיה אח לרבי יצחק – בהקדמתו לספרו"קהלת יעקב" ו״מכלל יופי", אשר שם כתב אודות קורות חייו (של עצמו), סיפר בין היתר על החיבור שלו עם רבי יצחק, והקורא שם יוכל להריח מבין השורות את הערכתו וביישנותו של רבי מכלוף מרבי יצחק, אותו הוא מכנה מספר פעמים "הרב הקדוש".
רבי מכלוף פדידה זצ״ל, ששימש כדיין בבית הדין בתפילאלת, והיה תלמידו של עט״ר רבי דוד אביחצירא הי״ד, חיבר אף הוא פיוט לכבוד רבי יצחק ושם כתב עליו בין היתר: "יום ולילה לא שבת מעבודת התורה"… "כלולים בו נמצאו, ענוה יראה ברה"… "קדוש יחיד ונעלם"…
רבי מאיר אביחצירא זצ״ל – בנו של הבבא סאלי – הידוע בכינויו"בבא מאיר", חיבר גם הוא פיוט לכבוד רבי יצחק, ובשלושת הבתים הראשונים כתב כך: "אשיר ברנני. בקהל אמוני. לקדוש ד'. הוא רבי יצחק. ארי בן ארי. עזי ופארי. הודי הדרי. הוא רבי יצחק"
מכל ההתבטאויות המגוונות על רבי יצחק שהובאו לעיל מפיהם של רבנים גדולים וחשובים, נמצאנו למדים על גדולתו, חכמתו וקדושתו של רבי יצחק זצ״ל.
סוד ה' ליראיו
רבי יצחק הלך מחיל אל חיל, וחלק מעבודת ה' שלו היתה משולבת דווקא בשתיית המחייא (ארק). שתיית הארק לא היתה עבורו דבר של מה בכך, אלא בשתיית המחייא היו סודות עצומים, והיה פועל תיקונים הנשגבים מבינתנו.
מסופר שבאחת הפעמים שישבו ללמוד יחד רבנו יעקב אביחצירא זיע״א ואחד השד״רים, התקשו בסוגיה אחת, ולא הצליחו לפענח אותה. קרא רבי יעקב לבנו רבי יצחק שהיה אז עדיין צעיר לימים, והציע לפניו את הקושי. אמר להם רבי יצחק, הרי אתם יודעים שאיני יכול לעיין בסוגיה בלי מחייא, קרא רבי יעקב למשרתו שיביא לפניהם המחייא, ולאחר ששתה רבי יצחק, פתח פיו בדברים עמוקים המתקבלים על הדעת, ואז נתפעל השלוחא דרבנן מרבי יצחק ואמר: "גדולים כאלה אין בארץ ישראל".
אף כשמשפחתו וסביבתו רצו למנוע ממנו את שתיית המחייא בכל פעם מחדש, הדבר לא צלח, ומן השמים המשיכוהו בדרכו זו, והסיפור הבא ימחיש לנו עובדה זו.
חלק מבני המשפחה שלא ראו בעין יפה את צריכת המחייא המופרזת לטעמם של מרן רבי יצחק זיע״א, הרבו להפציר בו שיחדל ממנהגי השתייה שלו, אך ללא הועיל. כשנכשלו כל הניסיונות והכזיבו כל האמתלאות שלא שכנעוהו, החליטו לגמלו בכוח ממש מן המחייא. עמדו ונטלו את הסולם המוליך לקומת העלייה, כדי שיוכלו לפקח על מבואותיה ויעקבו אחר כמות השתייה שהוא נוטל לעצמו. משהבחין מרן רבי יצחק זיע״א שניתקו אותו מגישה חופשית אל הבית, הבין את הסיבה המניעה את בני משפחתו, והתפלל לד' שימלא את חסרונו. ובבית הסמוך למעונו של מרן אביר יעקב זיע״א, התגוררה אישה אחת שהרבתה להכין מחייא מתמרים משובחים שגדלו בחצרה. למחייא שלה יצא שם של תוצרת מעולה והיא התפרנסה בכבוד ממכירתה. בדיוק באותם ימים, נכשלה האישה במלאכת ההכנה והמחייא שיצאה מתחת ידיה לא עמדה בסטנדרט המשובח שהורגלה בו. בעודה תמהה על כישלונה ומתפללת לדי שיצליח מלאכתה, נדרה האישה להקדיש מחייא למרן רבי יצחק זיע״א, השכן ההוגה בתורה הקדושה יומם וליל ומרבה בשתיית מחייא.
והנה, הניסיון הבא שערכה האישה הצליח, ומחייא משובחת יצאה מתחת ידיה. היא מיהרה למלא קנקן והתקרבה לעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. להפתעתה גילתה שנטלה האפשרות להגיע לחדרו, מה שמונע ממנה לקיים את נדרה. החלה האישה לקרוא בשמו של מרן רבי יצחק זיע״א, ונשמע קולה בחדר פנימה. שרבב מרן רבי יצחק זיע״א את ראשו מן החלון ושאל למבוקשה של השכנה. מששמע על רצונה, הורה לה להניח את המשקה על אדן החלון שבעלייתה, מקום שידו מגעת אליו לטלו משם. אף הוסיף ואמר לה, כי באם רוצה היא שהמחייא תצליח בימים הקרובים, בל תשכח להניח על אדן החלון קנקן משקה.
בעוד בני המשפחה שמחים שעלתה בידם למנוע ממרן רבי יצחק זיע״א את האפשרות ללגום מחייא לרוב, המשיכה האישה להכין עבורו את הכמות הנחוצה לו. הדבר התגלה רק לאחר תקופת מה, כשנגמרו הכדים בבית האישה, והיא באה אל הבית כדי ליטול את קנקני המשקה הריקים מעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. עתה הבינו הכל, כי אם משמים מסייעים לו לקבל את כמות המחייא הגדולה הזו, ודאי שאין למנעו מכך.
בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה-ד"ר מיכאל אלבז
ניתוח סוציולוגי ד"ר מיכאל אלבז
בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה
"אנחנו היורשים, אץ פירושו של דבר שיש לנו או שאנו מקבלים דבר זה או אחר, אלא שהישות שלנו היא בראש ובראשונה מורשת, נרצה אם לאו, ביודעים או שלא ביודעים" (גיאק דרידה)
הקהילה הספרדית, המושרשת בקנדה זה חמישים שנה, מונה היום קרוב ל-33,000 נפש, המרוכזים במונטריאול (21,000) ובטורונטו (8,500), בעוד אחרים מפוזרים בין הליפקם וונקובר (1,000) דרך אוטווה וויניפג. רובה הגדול של האוכלוסייה הזאת מוצאה ממרוקו (70%). ישנם גם יהודים יוצאי מצרים, לבנון ועירק (1,370), אירן(200), טורקיה (180), אלגייריה, לוב ותוניסיה(245), הנפוצים ברחבי קנדה, אף אם חלק גדול מהם פוקדים את בית הכנסת הספרדי הישן שבמונטריאול, בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי, אשר נבנה בשנת 1768.
היסטוריה ומורפולוגיה חברתית
הגירתם ההמונית הפוסט קולוניאלית של היהודים המרוקאים לקנדה נגרמה על ידי שאיפה למוביליות חברתית לתוך מרחב המאחד אמריקניות, שפה צרפתית ורב-תרבותיות. בנוסף, הקהילה היהודית האשכנזית הקנדית תמכה בקליטתם החברתית, ותוך כדי כך נוצרה יריבות של חיקוי עם המהגרים. אכן, לרוב רובם של היהודים המרוקאים המתיישבים במונטריאול בין השנים 1979-1959 (8,550 איש ואישה) יש מטען השכלתי אם כי מעט רכוש. תהליך המודרניזציה המואץ של קוויבק מציע להם אפשרויות חדשות לרכישת השכלה וכן לתפישת עמדות במקצועות שונים או בתחום העסקים כגון: יבוא-יצוא, הלבשה, עסקים זעירים ובינוניים. הדבר מתבטא בקליטה חברתית וכלכלית מוצלחת, חרף חוסר ההכשרה של אחדים ומצב העוני בו שרויים האחרים (17% מכלל המהגרים). מספר הזוכים לתעודת גמר אקדמאיות הושלש ואף יותר מזה במרוצת שני עשורים, כשהוא עובר מ-6% ל-20% בשנות השמונים, בה בשעה שההכנסה השנתית הממוצעת לשנת 2001 עולה בשיעור של 13% על זו של כלל האוכלוסייה ומתקרבת לזו של האשכנזים (כ-8%). שליש מכלל הספרדים תופסים עמדות בכירות ומקצועיות, שליש שני עוסק או מועסק כמומחה (מכירות, שירותים ופקידות), השליש האחרון הם בעלי מלאכה כשהפועלים סוגרים את הרשימה. דומה כי העיר טורונטו, אשר בה נוצרה קהילה מרוקאית דו-לשונית (60% דוברי ספרדית ו- 3,500 דוברי צרפתית מכלל חבריה) מתקדמת באותם מסלולים השכלתיים ומקצועיים, כשהיא נתמכת על ידי קהילה יהודית בעלת השפעה. לבני הדור השני, המקבלים לרוב את השכלתם בבתי ספר יהודיים, שאיפות ברורות: להיות רופא, עורך דין, איש היי-טק או מהנדס, אף אם תאור מצב אידאלי זה משתבש לעתים עם חידת ההתמסרות לחרדיות הלובביציית במונטריאול.
תדמית זו של הצלחה עודדה גלי הגירה של יהודים מרוקאים מישראל ומצרפת (1,200 איש לכל מדינה) והותירה את חותמה בתצורה של מכלול ספרדי, שידע ליצור לעצמו את ייחודיותו בזכות מוסדות חברתיים, תרבותיים וחינוכיים מקוריים. התרחבות זו של הקבוצה התבטאה בריבוי בתי כנסת (30 במספר), בשכונות שונות (חוף סנט לוק, סנט לורן, חוף השלגים – סנודאון ובפרברים), מכולות ומסעדות כשרות וכן מוסדות קהילתיים (המרכז הקהילתי היהודי, בתי הספר רמב״ם והילל והרבנות) המשלימים אלה את אלה. הדבר משתקף בארגון הפדראלי, המפקח על עמותות אזוריות ועל מוסדות המעניקים שירותים שונים: "הקהילה הספרדית של קוויבק". בין השנים 1975-1959, מוסד זה בא להחליף עמותות צפון אפריקאיות שונות, והוא עומד מול ניסיונות ההבלעה של הרוב האשכנזי. הספרדים דוברי אנגלית, אשר מוצאם בארצות המזרח התיכון, נטמעו לרוב בעולמם של האשכנזים. איש מיוחד במינו מסמל את ריבוי השפות, את ערכי היהדות ואת אלה של העולם הערבי: הסופר ממוצא עירקי, נעים קטן.
כאן כבכל מקום אחר, המפגש הראשוני בין שתי העדות של העם היהודי מוליד הרבה אי הבנות ודעות קדומות, אשר הוזנו על ידי העימות עם אלה המכונים "מזרחיים" במדינת ישראל. אין ספר כי עמוק במוחותיהם מסתתר גם דף הזיכרון של הגירה מסוג אחר, אשר את חותמה הם נושאים אתם או שומרים אותה בסוד, הלא הוא זכר האנוסים שהם יוצאי חלציהם, כשהם מבקשים לעצמם את המורשת, את המנהגים, את טעמי התפילות ואת המוסיקה היהודית-אנדלוסיה, בה בשעה שהם נוכחים להכיר בעובדת היותם גולים לעולמי עד.
הקיום הקהילתי התלכד עם ביטוי של לאומיות המזוהה טריטוריאלית עם מחוז קוויבק, ההופך את השפה הצרפתית לסמל אחדות והתאחדות. בהיותם יוצא בתי הספר של כי״ח, המנהיגים הספרדיים ביקשו לשים רסן למעבר לשפה האנגלית של בני הדור השני, אשר נאלצים לפקוד את בתי הספר האנגלים הפרוטסטנטיים במסגרת מערכת דו-עדתית, שבה רק הקתולים לומדים צרפתית. לכן, המנהיגים הספרדיים מייסדים ב-1969, בסיוע כספי של ממשלת קוויבק, את בי״ס רמב״ם (בית ספר מימוניד) אותו הם מעלים על נם עד עצם היום הזה. אין ספק שבי״ס רמב״ם הוא המוסד המשמעותי ביותר של הקהילה, שהרי הוא מציע מכלול לימודים ליותר מאלף תלמידים, ברמות של בי״ס יסודי ושל תיכון. תלמידים אלה לומדים במערכת המשלבת לימודים כלליים, תולדות היהדות בכלל ויהדות ספרד בפרט. זאת ועוד, בעקבות שני משאלי עם שנערכו בנושא עצמאותו של מחוז קוויבק, האליטות ממוצא ספרדי הדוברות שתי שפות הופיעו כמליצי יושר בין הקהילה האשכנזית לבין אנשי קוויבק. כיום, רבים מחבריה נטמעו בקרב העמותה המשותפת של היהדות הקוויבקית והקנדית כאחד. בטורונטו, היקפה המצומצם של הקבוצה יצר נטישה תרבותית הדרגתית, נטייה מודגשת לשפה האנגלית וכן מעט מאוד מוסדות, למרות קיומו של בי״ס פרטי ספרדי, "אור האמת", ושל העמותה הספרדית לעיר אונטריו, הפעילה פחות מזו של מונטריאול.
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
מכירת ״ספר ההושענות״
בבתי הכנסת באלג׳יריה נהגו בחג הסוכות למכור יום יום בדמים רבים, את ״ספר ההושענות״ למי שמוסיף במחיר. הזוכה עולה לבימה עם ספר התורה, שבמקרה הזה הוא נקרא ״ספר ההושענות״, אוחזו בידו עד גמר קריאת ההושענות.
ביום שבת לא מוכרים את ״ספר ההושענות״ אלא שליח ציבור הוא שמוציאו, אוחזו בידו ועומד לפני אדון הקודש עד גמר ההושענות.
מכירת העליות לתורה ״רנט״א״
ביום הראשון של החג, אחרי אמירת ההושענות ולפני הוצאת ספרי תורה, נהגו ברוב בתי־הכנסת ובמיוחד במכנאס, למכור את ״המצוות״, היינו את העליות לתורה בעד ששה חודשים. כידוע לא נהגו למכור בשבתות ובמועדים את העליות לתורה. פולחן המצוות נמכר רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. המכירה הזאת מכונה בספרדית ״רנט״א״ או הכנסה, זאת מאחר ובתי־הכנסת היו רכוש פרטי ומשפחתי, בעליהם היו ברובם תלמידי־חכמים והתפרנסו מההכנסות ומהנדבות שנתקבלו מהקהל. (על הרנט״א ראה פרק ראש השנה)
ההפטרה נמכרה בדרך כלל לשלושה וארבעה אנשים והקונים עלו למפטיר לפי התור, כך יצא לכל אחד פעם בחודש לעלות למפטיר. נהגו גם להרבות בכל שבת במוספין ובחגים עוד יותר.
הקידוש
סעודת החג עוברת כולה בפיוט ובזמר. לפני ברכת הקידוש של היום, נהגו בפאס להוסיף את הפסוקים: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳אלהיכם (ויקרא כג, מב־מג).
בתלמסן שבאלג׳יריה, בחרו להוסיף פסוק מהאזהרות של חג שבועות לפני הקידוש:
זכור סוכת ענני מדבי, ועשה סוכה לפני בהילולה, זרדי לולב בימין ופרי עץ הדר בשמאל, גם את זה לעומת זה תיקה לסגלה, זהירות הדסים וערבה לאוגדם, כאחת אגודה עגולה, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה״.
אולם ברוב קהילות מרוקו, נהגו להוסיף לפני הברכה רק הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״.
ביקורי משפחות
אחר תפילת שחרית, נהגו האנשים לבקר איש את רעהו, לבקר בסוכת החבר וגם לברכו בברכת החג, הילדים התלוו להורים וזו הייתה להם הזדמנות נאותה וגם חוייה נעימה, משום שלכל בית אליו נכנסו הילדים, הם יצאו נשכרים.
בעלת הבית מילאה את כיסיהם מכל טוב: אגוזים, שקדים, תמרים וכל מיני פירות יבשים של העונה.
מנהג הוא, שבביקור בכל מקום, מיד כשנכנסים חייבים לנשק את ידי המבוגרים לאות נימוס וכבוד, והילדים שהתלוו להוריהם, מלאו את ״התפקיד״ על הצד הטוב ביותר, גם כאשר נכנסו, השפילו עיניהם וזה היה כבר הסימן שהילד מבקש מגדנות, בעלי־הבית הבינו מיד את ״הרמז״ ולא איכזבו את הילד. מיד ניגשה בעלת הבית למקום ומילאה אף היא את ״תפקידה״.
בכניסה לכל בית, המבקרים ברכו את בעל הבית בברכת ״מועד טוב ומבורך׳ ובחול־המועד ברכו בברכת ״מועדים לשמחה״.
בתוניסיה נהגו לאכול בסעודת הבוקר של החג, פולים מבושלים (מאכל אופייני לאוירת השמחה) וכן חצילים ממולאים, מאכל הנקרא ״מחממר".