Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka
Joseph Dadia
A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka
Monsieur Alfred Goldenberg me confie que l'ecole de l'Alliance a Akka n'a pas d'instituteur depuis des mois. II me propose le poste, puisqu'il me connait depuis le Cours Preparatoire. Je le remercie de la conflance qu'il me porte, et lui declare que je suis disponible pour me rendre a Akka
Monsieur Rene Camhy ne tarda pas a prendre le relais, en supervisant ma formation pedagogique dans la classe de Madame Annette Zrihen nee Levy. En quelques jours, elle a su me transmettre les premiers rudiments que tout instituteur devrait connaitre pour enseigner
Un vendredi matin de fevrier 1960, Monsieur Camhy m'accompagne dans sa voiture a Akka, avec un arret a Agadir pour le shabbat. II a prefere aller a l'hotel que de venir avec moi chez mon oncle Meyer, que je n'ai pas vu depuis l'ete 1956. J'ai hate aussi de revoir ma tante Freha, mes cousins et mes cousines. Je ne savais pas en ce moment que ces breves retrouvailles allaient etre les dernieres
Mes debuts d'instituteur a Akka
Le dimanche, des la pointe du jour, Monsieur Camhy sonna chez mon oncle
et nous nous mimes immediatement en route pour notre destination finale, avec une halte a Oufrane de l'Anti-Atlas pour rencontrer les responsables de la communaute
Nous arrivames a Akka, apres bien des aventures avant la tombee de la nuit. Le cheikh Yitzhak, rabbi Moshe et des notables guettaient notre arrivee devant l'ecole
L'accueil est chaleureux. Les benedictions de bienvenue se renouvellent, avec mille embrassades des mains
De gais youyous, zgharit, retentissent dans le calme de la palmeraie, qui attend l'appel du muezzin pour emerger de la torpeur vesperal
Le voyage a ete fatigant. Je ne me souviens pas ou nous avons passe notre premiere nuit dans ce qsar du bout du monde
J'etais la pour apporter aux enfants de l'ecole le reve et les lumieres de la culture europeenne. J' allai devenir le directeur d'une ecole a classe unique d'une quarantaine d'eleves, filles et gargons de six a seize ans. Pour les eleves et leurs parents je suis le «maestro», le «maître». Pour la population locale, je suis le « mudir », le « directeur ». Ces titres informels, que l'usage a adoptés, vont me valoir déférence et autorité dans cette oasis nichée près des « kheneg » ou cluses, failles du Djebel Bani, dans le voisinage du cours inférieur de l'oued Dra, parfois souterrain jusqu'à son embouchure dans l'Océan Atlantique
Tôt levés le lundi matin 8 février 1960, après une nuit du sommeil du juste, nous voilà tous les deux, Monsieur Camhy et moi, dans les murs de l'école de l'Alliance. L'émotion m'étreint en entrant dans la salle de classe. Deux rangées de bancs me sourient. Le légendaire tableau noir est accroché à sa place ; il est le fidèle miroir de tout un savoir qu'il transcrit et transmet de génération en génération. Monsieur Camhy tente de me calmer de sa voix douce et de son verbe magique, quand je le vois à son tour trembler comme une feuille d'automne, emporté par un subit émoi. A présent, c'est moi qui le soutiens, lui, le dévoué protecteur de nombreux instituteurs qu'il a installés dans les bleds égarés de l'Atlas et des vallées où pousse l'arganier du Sous. Nous retrouvons tous les deux nos esprits. Nous décidons d'aller respirer un peu d'air frais à l'ombre des palmiers-dattiers d'un jardin, qui est juste en face de l'école
Ce matin-là, le soleil darde à plomb ses rayons sur la palmeraie et les hauteurs du Bani, rendant l'atmosphère irrespirable. J'entrevois le climat qui m'attend et auquel il faut bien m'y habituer. Je comprends du coup pourquoi les portes de cette école de l'Alliance ferment le 31 mai, avant toutes les autres écoles du Royaume.
Nous profitons de cette journée sans élèves pour inspecter les lieux et faire l'inventaire des livres, des cahiers, des différents registres et papiers administratifs, du matériel, de l'intendance et de la mallette des premiers soins
L'école de l'Alliance, un quadrilatère coquet et bien entretenu, construite avec goût dans le style de la localité par son propriétaire le cheikh Yitzhak, président d'une petite communauté de cent quarante âmes environ. Une cour à ciel ouvert, sans arbre ni verdure ni robinet d'eau courante, flanquée de latrines sur son aile gauche, forme l'ossature de cette construction autour de laquelle s'agencent, à la droite de l'entrée, mon bureau-chambre et la salle de classe, et, à sa gauche, une pièce à la fois réfectoire et salle de cours, la cuisine et l'intendance où sont entreposées les denrées alimentaires. Un mur, coupé en son milieu, sépare ce côté de l'établissement du restant de la cour. Une petite porte donne accès à cette aile, ne s'ouvrant que pour laisser le passage au ravitaillement, que le Joint envoie pour la nourriture des enfants
שירת המדבר של הבדואי
המשטר, היחסים והערכים המוסריים
במדבר התפתחו במשך הזמן יחסי-אנוש, ערכי-מוסר, ידידות ונוהל קבלת אורחים בסבר-פנים יפות. הבדואי אינו בוגדני וגם לא כפוי טובה כמו העירוני. הוא עני, אבל ניחן בתכונות אצילות מיוחדות, שלא יסולו בפז. הוא צמא לידידות, נדיב ויודע לגמול כפל-כפליים. מבחינה חברתית ופסיכולוגית, הוא שואף להיות הטוב והמיטיב ואינו שוכח את מיטיביו, או את אלה שבאו לקראתו בעת צרה. הוא מעריך מאוד ידידים, בעיקר אלה שהגישו לו ולמשפחתו עזרה רפואית, ולא שוכח לציין זאת בפני ידידיו בכל הזדמנות. למי שהלווה לו כסף בעת מצוקה, או שיחרר אותו בערבות מבית-הסוהר, לא ישכח להחזיר טובה אפילו לבניו אחריו. הוא רגיש מאוד, זוכר חסד ונוטר איבה. יודע לאהוב ויודע לשנוא, יודע להיטיב ויודע להרע.
לגניבה, לשוד ולגזל מתייחס הבדואי כאל דרך פרנסה להישרדותו, ומבצע אותם באין-נדידה. הוא נאלץ לזלזל בחוקי המדינה המקובלים בחברה הכפרית והעירונית, כי אינם מבינים אותו, בזים לו ומתעלמים מצרכיו. הוא טוען, שלכל פשיטה לשוד הוא יוצא מחוסר ברירה, אחרת הוא וילדיו ומשפחתו ימותו ברעב בתנאי המדבר הצחיח והיבש, בעיקר בשנות בצורת.
אל המבריחים השונים שעוברים בלילות דרך מחנהו בדרכים עקלקלות, הוא מתייחס כאל פושעים שמצווה לקחת מהם כדי לחיות, אף-על-פי שהוא עלול לשלם על כך בחייו, אם יש ברשות המבריחים נשק.
הבדואי לא ייצא לשוד מתוך קלות דעת, בלי נשק. החוק והמחוקק דואגים רק כיצד למנוע ממנו לגנוב, לשדוד ולגזול, הוא אומר, אבל אינם דואגים למחייתו, להשביע רעבונו ורעבון ילדיו. לכן אי-אפשר להתחשב בחוק, אומר הבדואי.
במשך השנים הוא פיתח תנאי מילוט במדבר, אשר מסייעים לו. לא אחת רודפים אחריו ומשיגים אותו, אולם מסתפקים בכך שהצליחו להבריח אותו בחזרה אל תוך המדבר.
שירת המדבר של הבדואי
לשירת המדבר של הבדואי משמעות מיוחדת, שקשה להעבירה לקורא שלא נזדמן לו לשמוע אותה במדבר, ביום או בלילה. יש הבדל רב בין שירת הערבי העירוני או הפלח, לבין שירת הבדואי היושב על גמלו או על סוסו האציל, מלא גאווה, בהשבת המרחב, נהנה מהחופש לשלח קולו למרחקים ולבטא את רחשי ליבו בשירה רוויית געגועים לאמו, היפה בנשים, או לעג לצבא התורכי המחפש אותו בין צוקי הסלעים; שם גדודים לא ימצאוהו. הוא שר בלחן מונוטוני, אבל במלים מותאמות למצב רוחו. שירת הבדואי היא שירה שלוחה למרחקים מחזירי הד. את שירתו הוא מלווה בכינור עם מיתר אחד ומנגינתו המונוטונית עולה ויורדת.
אחד השירים המקובלים עליהם הוא שירת יוסף התמים, בעל-החלומות, אשר פונה אל אביו, מתפאר בפניו ואומר: "אבא, מי ישווה לי ומי ידמה לי. אחד-עשר כוכבים סוגדים לי". ואביו משתיק אותו, מתרה בו ואומר לו: ״שתוק בני, ואל תפתח פיך בפני אחיך, פן יתנכלו לחייך".
דואטים רבים יש בשירת הבדואי, בחלקם פרי המצאתו ובחלקם עם תוספות משלו, וגם מקאמות להוריו או לראשי השבט ולאחיו הגדולים, כשהוא עוטר להם הילת גבורה, כבוד ותהילה. בשירתו שמחה וצער, שנאה וקנאה, אהבה וערגה. יפה היא שירתו המיוחדת למי שמבין ולמי שמאזין לה בדמי הליל, והיא אינה מופיעה בתקליטים.
לאוהלו קורא הבדואי "בית", או"בית-שער". הוא אינו מוכן להחליפו, לא בבית העירוני ולא בבית הקבע של הפלח המלוכלך ומלא הפרעושים, שבו הוא ישן יחד עם בהמותיו, ואינו יכול להחליפו פעמיים-שלוש בשנה, כפי שעושה הבדואי באוהלו כשהוא חש כפרעושים.
את יריעות אוהלו אורגות הנשים משיער עזים חלק לגג האוהל, זאת בשל תכונת שיער העזים להיאטם כשהוא נרטב. את דפנות היריעות ארגו מצמר כבשים, אשר אוגר חום וחוסם בפני רוחות קרות. את האוהל הוא תומך בשלוש שורות של עמודי-עץ. את מקום האוהל קובעים הביטחון והעצמאות, וגם הנוחות.
חיי-המדבר אינם חיים של הפקרות, שבהם איש כטוב בעיניו יעשה. הם מושתתים על מוסכמות, על מבנה חברתי, ועל שיפוט הקובע שכר ועונש.
זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956 יגאל בן־נון,
מכיוון שהצטייר כפרו־ישראלי, המלך חסן השני נחשד בבגידה בעניין הערבי. על הקירות הופיעו כתובות שנכתב בהם במקום חסן השני "חזן השני". שר הפנים הקולונל מוחמד אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון האיסתיקלל בשפה הצרפתיתl'Opinion בעריכת עו"ד מוחמד ברדה פרסם קטעים מן "הפרוטוקולים של זקני ציון" אף שהוא ידע שהטקסט הוא זיוף גס. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות המרוקנית התפרסמו מידי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים בכל מקום את סחורותיהם. אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחסו על ביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על־ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, פתחאללה ואעללו ועבדלחק תזי.
עורך ביטאון האיסתיקלל L'Opinion פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי שלמד אתו בפריס וביקש ממנו ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי פנה לעורך הדין לאון אלמעלם שעבד בפיקוח על הכנסות המדינה ויחד פנו למזכ"ל מועצת הקהילות, דוד עמר, והציעו להגיב בשם המועצה. דוד עמר סירב להגיב בטענה ששר הפנים מוחמד אופקיר ביקש שלא להגיב. הפעילים הקומוניסטים אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ובן־זימרה ניסחו מסמך שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. הם שלחו נציגים לערים שונות וקיוו לכמאתיים חתימות, אולם, היהודים לא הסכימו לחתום אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף, חתמו על המסמך רק שמונה איש כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית בהם רלף בן־הרוש, ג'ו בן־דלכּ, חיים בניסטי, לאון אלמעלם, ג'ו לוי, סימון לוי, עורך הדין רנה אוחנה, יצחק סבג ואברהם צרפתי. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר מיד את ההודעה.
ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם את האחדות הלאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". אחרי שהחותמים הצהירו על נאמנותם לאומה המרוקנית הם גינו את פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות המרוקנית בשפה הערבית. מיד לטחר מכן גינו את המתקפה הישראלית נגד ארצות ערב, את מדיניות ההתפשטות שלה, את סיפוח השטחים החדשים ואת התנהגות חיילי ישראל שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו לקיים הפרדה בין יהדות לציונות והוקיעו בהרחבה את מעשיה של התנועה הציונית החל משנת 1918 נגד הפלסטינים. הם הדגישו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית. לדבריהם: "הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות אף "מולדת שנייה" עבור יהודי מרוקו. לדברי בניסטי המסע האנטי יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון 'לה־מונד' בפריס. כתוצאה מכך ועידת האיסתיקלל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמה.
לעומתו טוען ארמן סבח שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני. מהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו התקיפה של מוחמד אופקיר בתפקידו כשר הפנים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, מנכ"ל הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן־הרוש המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית שחבריו היו בין חותמי גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבח שעבד כארבעה חודשים ברשות נכנס למשרדו של המנכ"ל ובידו עיתון האיסתיקלל L'Opinion והציג את העצומה שהתפרסמה בו. עמרני הגיב בכעס והאשים את חותמיה בבגידה ביהודות וכינה את המעשה כביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. לדעת סבח, הרחוב המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודי ירגיש זיקה חיובית לישראל למרות שהם לא יצהירו על כך בגלוי. מפי דריס מחמדי, מנהל הקבינט המלכותי, נודע שהמלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון שההודעה לא הזכירה את נאמנות חותמיה ואת נאמנות הקהילה היהודית למלך. מחמדי ביקש להכחיש את הפרסום באמצעות השר מג'יד בן־ג'לון. יחד עם זאת, מציין סבח, אחרי המלחמה "הרגשנו שעצם ישיבתנו במרוקו הוא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. הילדים שסיימו את לימודיהם התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך".
לסיכום, הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי", ניתוק קשרי הדואר בינה ובין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל ב24- בדצמבר 1958, והקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכון הם מן הגורמים המכריעים שפגעו בסימביוזה היהודית־מוסלמית במדינה. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת יום הכפורים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי הלכו והתחזקו. באותה עת, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג את צעירי היהודים. השלטונות מימנו לימודי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות זרות, אולם הסטודנטים חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה עת החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במנהל הציבורי. יהודים דיברו על נומרוס קלאוזוס בלתי מוצהר, אך מורגש. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שגברה ההסתייגות מן המערב. פסיכוזת הנטישה הלכה וגדלה ככל שהתרבו העזיבות. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקנית שהאמינו בו רבים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה, ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לבלום את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים. החברה המרוקנית הפוסט־קולוניאלית ניהלה אורחות חיים שהדת תפסה בהן מקום חשוב ותרבותה נשענת על הווי מוסלמי. מצב סוציו־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כבארצות המערב הקלסיות שלאחר המהפכה הצרפתית. עם נקודת מוצא זו, כל ניסיון להתגבר עם בעיית קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם חלק מן השכבה היהודית המשכילה ניסה להתעלם זמן מה מן הבעיה בלהט ההתלהבות מן העצמאות, אך ההתפכחות לא איחרה לבא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערבית דמוקרטית ובין האחווה הכלל ערבית שנשבה ממזרח, אך הדי הפן־ערביות והפן־איסלמיזם לא פסחו על מרוקו. תהליך המרוקניזציה והערביזציה של המינהל והצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־דמוקרטיות.
בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב כמובן גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי אצל היהודים. גם אם לא קרא דבר בימי מבצע סיני ב1956- במוקדם ובמאוחר הסכסוך היה עלול לחדד ניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודים היה נפגע. קורות היהודים ברוב מדינות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו. לצד חדירת הנושא המזרח־תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר עוד חשש לאיבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה למוסלמים. בלימת יתרונות אלה על־ידי אימוץ הערביזציה איימה לגרום, במוקדם ובמאוחר, לאיבוד העדיפות בקבלת משרות ניהול שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. בקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, אליה נפתחו בצימאון רב, ובין תהליך ערביזציה צפויה, שתביא אתה מטען תרבותי־מוסלמי שיד היהודים תהייה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות החינוכיים עקב הערביזציה הצפויה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. רוב יהודי מרוקו הבינו שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן־ברוך, שלא היה בין חסידי זרם ההשתלבות, ציין: "איך ניתן להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסאדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקני, בעיני ראשיו ומנהיגיו. איך לא תדחה המדינה גוף זה. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בשל הנאמנות הכפולה. כדוגמת עמדותיו של דוד עמר, נאלצו היהודים בהזדמנויות שונות לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקנית וגם לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית־ישראלית לא הייתה אידאלית מבחינה זו אך הייתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערבית־מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.
ספרו של הסוציולוג היהודי צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי: "דמותו של נכבש ודמותו של כובש" שפורסם בשנת 1957 השפיע ללא ספק על האינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית. ברם בראשית שנות השבעים ממי מצא לנכון להתייחס למונח הטעון "יהודים-ערבים" שהחל להופיע באותם ימים בעיתונות הצרפתית. לדבריו: "אני נדרש לאומר את הדברים באופן ברור יותר: הדעה הרווחת על החיים האידיליים של היהודים במדינות ערב אינה אלא מיתוס. האמת חייבת להיאמר, כיוון שמכריחים אותי לאומר זאת, היינו קודם כל מיעוט בסביבה עויינת. ככאלה היו לנו כל הפחדים והמועקות וגם תחושה מתמדת של שבירות אופיינית לחלשים". שינוי הדרגתי זה שחל במשנתו של ממי מקביל לא מעט לגורל התפתחותו של רעיון ההתבוללות היהודי בחברה המרוקאית. יחד עם זאת יש לציין שדור המשפחות שחי במרוקו העצמאית עזב מדינה זו ללא מרירות וללא טינה ושמר לה פינה נוסטלגית בליבו.
תולדות יהודי מרוקו היא היסטוריה שהגיעה לקיצה. כותב קורותיה יודע מראש מה היה גורלה. עם זאת ניתן להשתעשע בשאלות היפותטיות כגון מה היה קורה לקהילה זו אילו לא פעלה בה רשת ישראלית שניסתה להוציא ממרוקו משפחות באופן מחתרתי תוך העלמת עין מצד השלטונות. מה היה קורה לצעירי הקהילה אם לא היו פועלים בה באופן דיסקרטי תנועות נוער ישראליות ומה היה משתנה אם ארגונים יהודיים בינלאומיים לא היו נוטלים על עצמם לדאוג לזכויות היהודים בפני שלטונות מרוקו כולל בתחום ההגירה. האם זרם ההשתלבות בחברה המרוקנית היה זוכה להצלחה סוחפת יותר? האם שלטונות מרוקו היו ממשיכים להרעיף הטבות ליהודים כדי לגרום להשארותם במדינה? לאחר מעשה ובראיה לאחור ניתן לומר במידה רבה של ודאות שמהלך הדברים לא היה משתנה מהותית וגם ללא ההתערבות החיצונית של ישראל ויהדות העולם הקהילה היהודית במרוקו העצמאית נידונה לחיסול גם אם חיסול זה היה מתעכב בעשור נוסף. הסכסוך הישראלי ערבי ואיבוד היתרונות עקב הערביזציה של המנהל היו מכריעים את הכף. אך עשור זה יכול היה להיות קריטי באשר לגורלם של המשפחות שעלו לישראל. הם יכלו להגיע אליה בשנות השבעים ולא בימי הצנע של ראשית שנות השישים וגם היו מגיעים למולדתם החדשה עם מטען כלכלי ותרבותי גדול יותר שהמדינה המרוקנית העצמאית העניקה להם באותם ימים בנדיבות רבה.
דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית
דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית
רבים בקהילת וואזן, הקדישו עצמם לפעילות של גמילות חסדים. נינו של כהר״ר יעקב שטרית, מרבניה הדגולים של קהילת וואזן בתחילת המאה הי״ט, נמנה על אלה. אברהם בן שטרית שנקרא בפי כל ברהם ולד סימי, [אברהם בן סימי, בגלל צדיקותה של אמו], בנוסף ליתר עיסוקיו, שימש בהתנדבות בתפקיד מחלק הלחם ביום ששי, מחלק הסיוע הכספי של הקהילה שנמסר בחשאי מידי שבוע לנצרכים ומחלק החמין ביום שבת בתקופות ההילולה. קדמו לו בתפקיד החסיד דוד סייג, והחסיד יצחק דהן, שמלאו את התפקיד שנים רבות בתחילת המאה העשרים. אברהם בן שטרית נהג מידי שישי בימי הקיץ החמים ובימי החורף הגשומים, לעבור בין בתי היהודים ולאסוף חלות חמות שאך זה הגיעו מהמאפיה הציבורית – לפראן, ולהעבירם לידי הנצרכים. החסיד אברהם בן שטרית סובב בשכונות העיר, עבר בין בתי היהודים, קבל שתי חלות ממשפחה זו וחלה ממשפחה זו, ומשנתמלא הסל, צעד לעבר הפונדקים חילק את החלות לנצרכים, וחוזר חלילה. משום שוואזן מלאת ירידות ועליות, בכל סבב איסוף וחלוקה נדרש ממנו מאמץ רב. כך, כל יום שישי, מידי חודש בחודשו, שנה אחר שנה, לא החסיר ולו פעם אחת את מפעלו למען עניי הקהילה. בהתקרב ימי ההילולה, בל״ג בעומר ובט׳׳ו באב, נהגו להגיע אביונים מכל רחבי מרוקו לוואזן, שבועיים לפני ההילולה. עולי רגל אלה, שוכנו בבתי הכנסת. על פי סדרי הקהילה, בימות החול נהגו לאכול בחדר האוכל של ״אם הבנים״ שבמטבחו בושלו מספר מנות כמניין האורחים, במימון קופת הקהילה. בימי שבת נהוג היה שכל אחת מהמשפחות האמידות והבינוניות מכינה שני סירי חמין, סיר בשבילה וסיר עבור עולי הרגל העניים מהערים האחרות, שדרו בבתי הכנסת. אברהם בן שטרית היה סובב בין שכונות העיר, לוקח סיר חמין אחד ומעלה אותו לבתי הכנסת, כך סיר ועוד סיר עשרות פעמים, עד שכל האביונים שבאו להילולה אכלו ארוחה שבת לשובעה, ומשסיימו האביונים לאכול, השיב, סיר סיר לבעליו ורק אחר כך פנה לסעוד סעודת שבתו עם בני ביתו.
אברהם בן שטרית נודע לא רק בחסידותו אלא גם בצניעותו. אברהם היה מן השותקים ולא מן המדברים. דוברי אמת בקהילה סיפרו, שהצדיקות שלו נודעה לישמעאלים ופעם אחת ביקש רשע אחד, מושל חדש שמונה על ידי הסולטאן, לבזוז את הקהילה, ועכבו בעדו השורפה של וואזן, שהכירו את היהודים מדורי דורות, ואמרו לו, יש צדיק אחד בקרב היהודים שבזכותו העיר מתקיימת, ואם יינזק, תינזק העיר כולה משמיים. אמר להם המושל הרשע, אבזוז את היהודים ובו לא אפגע. ענו לו העולמה, אנשי הדת שלהם, אם תפגע ביהודים ייפסקו צדקותיו, והשמים ייפלו עלינו, כי הצדקות שהוא עושה עם היהודים בני דתו מחזיקות את הברכה מעל העיר כמו חופה מעל ראשו של מלך. משראה כך, חזר בו הצורר מרצונו, שכן, חשש שאם לא ירד גשם במועדו, יתאחר היורה או יידל המלקוש יאשימו אותו אנשי העיר, בפני המלך שבגינו נפרעו בהם משמים. השם נפשנו בחיים, יחיינו – שבזכות החסיד הזה ניצל ישראל מידי אותו רשע.
שמעתי ממרדכי בן וואעיש ז׳׳ל, שבאחת ההילולות בתחילת שנות החמישים, ימים מספר לפני ל״ג בעומר הגיע לוואזן רב ממראכש. ברדתו בתחנת האוטובוסים במרכז העיר ה – סה. טה. אם. – פגש בו החסיד אברהם שטרית והחליפו מלים זה עם זה. אמר לו הרב, כי הוזמן' להתארח אצל אחד מגבירי הקהילה ונקב בשמו. אברהם בן שטרית הציע ללוותו לבית מארחו, כשהגיעו לבית הגביר מצאו אותו נעול. שכניו סיפרו, שאותו הגביר נדרש בדחיפות לנסוע לקניטרה וישוב עם משפחתו בערב. אמר לו החסיד אברהם שטרית, יש בפנינו שתי אפשרויות, שאלווה אותך לבית נשיא הקהילה אליהו אלחדד שידאג לאירוח שלך בביתו או בבית אחד מחברי המעמד, או שתבוא לביתי. ענה לו הרב, ״הגם שהדבר יהיה עליך לטורח, לבי אומר לי להיעתר להזמנתך, דווקא״. לקח אותו החסיד ברהם וולד סימי לביתו, ערך לו סעודה והציע לו מיטה. לאחר מנחה וערבית ניגש הרב לנוח מתלאות הדרך. בעודו נח, בא שליח מטעם הגביר וביקש אלפי סליחות בשמו של אותו גביר על שנעדר מהבית, בגלל שנדרש לנסוע מפאת פיקוח נפש לקניטרה, לאחר דברי ההתנצלות ודברי הנימוסין ביקשו השליח להתלוות אליו לבית הגביר. ענה לו הרב, "איני יכול לפגוע בכבוד מארחי, שכבר הכניס אותי בצל קורתו, השקה אותי, הזין אותי ממזונותיו, ולונה רעייתו שתחיה האירה לי פנים, איך אוכל להפנות לו עורף ?״ בדרכו לתחנת האוטובוס בתום ההילולה, סיפר אותו רב לבית משפחת נחמיאש ממראכש לרבה הראשי של קהילת וואזן השד׳ר מארץ ישראל, אליהו בן מלכא מרקדו: ״אפילו שמלכתחילה לא באתי להתארח בביתו, כשראיתי את היהודי הזה, ידעתי ללא פקפוק, שהוא יתלוש את מצוות הכנסת אורחים. משמיים נרמזתי שיבוא איש אחד לקבל את פניי. נתגלגלו הנסיבות והאיש שראיתי בחלומי בא, ולא יכולתי לקחת את המצווה ממנו כנגד רצונו של בורא עולם. נשמעתי ללבי, ולא נכזבתי. רק כשהתארחתי בביתו שמעתי מאנשי העיר את שבחיו וזכויותיו של החסיד הזה, ועל כל המצוות שערם בעולם הזה. אשרהו ואשרינו, וצדקה תהיה לנו ויעתיר בעדנו במצוותיו לפני הא-ל.״
תקיעת שופר וסדר תשליך אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
תקיעת שופר
נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר
הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.
תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.
סדר ״תשליך׳ במכנאס
אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.
הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300
בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק).
הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם
המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.
הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.
בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.
זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.
אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:
ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.
גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״ וכנפי ״ה־גאלאבייא״ שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).
איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).
הערות המחבר : זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.
״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.
״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.
היהודים והסביבה הנכרית
היהודים והסביבה הנכרית
המצב הרוחני והחברתי שהחברה היהודית היתה שרויה בו, הביא לזיקה חזקה ולקשר הדוק בין היישוב היהודי לסביבה הנכרית ורשויותיה. ביטוי לכך במנהגים שקיבלו היהודים בהשפעת הישמעאלים. ההשפעה והזיקה מתבטאת לא רק במנהג, אלא גם בעניינים משפטיים והלכתיים מן המעלה הראשונה, החל בקנית ומכירת רכוש בערכאות עכו״ם » וכתיבת צדא״ק לאשה במקביל לכתובה על מנת שהאשה תוכל לגבות את סכום הכתובה בבתי דין מוסלמיים, שלא הכירו בכתובה כמסמך מחייב, ועד למקרים חריגים וחמורים של גירושי אשד, במנהגי הישמעאלים.
صداق
صَداق – مَهْر(مهريه) – كابين زن (جمع: اَصْدِقَه-صُدُق). מוהר
כך פנו היהודים לערכאות גם בכל העניינים הכספיים שבין הבעל לאשה. הריב״ש מסכם מצב זה בדבריו: ״בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה, כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתנו כי אם לפני שופט הישמעאלים, יובא כל ריב״ וכו'. מצב זה הינו תוצאה ברורה מחולשת החברה היהודית, ומכאן גם נובעת חולשת ההנהגה ובתי־הדין היהודיים שמחמת רפיון המסגרת אין בידם יכולת לאכוף את פסקיהם. לכן העדיפו היהודים לפנות לערכאות אשר אין עורר על יכולתם לבצע את פסק־ הדין.
אולם לא רק הפרט היהודי נזקק לערכאות ולרשויות השלטון, גם החברה וההנהגה היהודית היתה תלוייה למעשה בשלטון. בשל חולשתה לא תמיד הצליחה החברה היהודית להצמיח מקרבה מנהיגות שתנהל את ענייניה ותציגם בפני השלטונות. כתוצאה מכך היו השלטונות ממנים את מנהיג הקהל, שתוארו וכנוי תפקידו היה ה ״זקן״ במקביל לשייך ״זקן״ וראש השבט, שהשפעתו ושלטונו מקובלים בחברה הפאטריארכלית. ״הזקן״ מילא גם תפקידים דתיים והלכתיים, כאשר לא נמצאה מנהיגות דתית אחרת, וכמובן נגרמו לעתים שיבושים חמורים בשל חוסר הידע והבקיאות בהלכה.
פתרון הבעיה נמצא בכך, שהצדדים העומדים לדין היו טוענים את טענותיהם בפני הזקן, והוא היה מסדר את הדברים ושולחם בשאלה אל אחד החכמים הידועים והמפורסמים. אי תלותו של הזקן בקהל יצרה לעתים מתיחות בינו לבין חכמי הקהל. במוסתגאנים ( באלג'יריה ) מונה זקן על הקהל בשם ר׳ מכלוף בן חנין. הוא ואחיו סעדיה בן חנין ידם היתה תקיפה עם הערביים, וכתוצאה מכך אחיו חירף וגידף את אחד החכמים במוסתגאנים. אנשי הקהל והעדה הפצירו בחכם שני שלא לדון בדינו מכיוון שהזקן ואחיו ״מצערין אותך בסכנת אומות העולם על דבר המשפט טוב לך לשמור כבוד התורה ואל תתחלל התורה, אל תדון אלא על מי שרוצה לקבל עליו דין תורה״
בקונסטאנטינה מינה המלך את רבי מכלוף להיות ״רודה בעם ולהיות מנהיג ורועה״. על ר׳ מכלוף מספר הריב״ש, ש״המלך ירום הודו מכיר הזקן וחפץ בו וגם השר מחזיק בידו וגם שהוא ממשרתי שרי הערביים וגם בני משפחתו גדולה, יש בה לפי הנשמע יותר מחמישים אגשים, כולם גבורים ויעלי זרוע רוכבים על סוסים״.
אחד מתפקידיו של הזקן היה להעביר מידע לשר על הנעשה בין היהודים ובין היתר גם על הסכמות שקבלו היהודים על עצמם. הקהל, חכמיו ודייניו לא ראו בדרך כלל בעין יפה את מנהיגותו של הזקן השואב סמכויותיו מן השלטונות. אולם הריב״ש האיץ במנהיגי קהל קונסטאנטינה שחרב היתה מונחת על צוארם לפייס ולרצות את הזקן ולתת לו לנהל את הקהל, ואולי יוכל להועיל לקהל ולסייעם נגד המסירות במגעיו עם השרים והמלך, יותר מאשר מנהיג וזקן מקובל על הקהל והולך בתומו. המציאות שמרבית הקהילות הוותיקות באלג׳יריה לא ראו בזקן את מנהיגן ונציגן, אלא ראו בו מנהיג ממונה ששאב כוחו מן השלטונות הנכריים, מסבירה אחת התופעות האפייניות לתושבים הוותיקים, והיא — המסירות והתל־ שנה לשלטונות.
שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל
שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל
הצדיק ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומתה מביא את ר׳ חיים כדוגמה לצדיק ״המקושר באור עליון אהבת השכינה״, צדיק אשר סמאל מקנא בו ומעורר רשעים לקטרג עליו. לשם ביסוס דבריו הוא מוסיף ״שביזה אותו [את ר׳ חיים] איזה ארור: ׳אתה רמאי וצבוע!׳, וכן עד היום טפשי וחסרי הדעת של בני מדינתו מבזין אותו.״
האגדה אכן מתארת את ר׳ חיים כמי שעשוי היה לפעול לקירוב הגאולה, לולא הכשלתו על ידי כוחות סיטרא אחרא. בהשתטחו לפני הכותל המערבי ״ראה אשה שחורה עומדת נגדו״ והיא בישרה לו את מותו הקרוב. אילו זכה לראות במקום ״קליפה״ זו את השכינה, כשם שראה אותה במקום זה ר׳ אברהם הלוי ברוכים», היה בוודאי כמוהו זוכה לשנים רבות נוספות, ומי יודע, אולי היה מצליח לקרב את הגאולה. בראיית האשה השחורה במקום השכינה, יש משום רמז לכשלונו בקירוב הקץ. גם סיפור אודות מכתב שר׳ חיים נתן בידי החיד״א לשימו בכותל, מעיד על פניה אינטימית לשכינה, שנתבקשה לעזור לחיד״א »
שאיפות דומות מייחס הסיפור החסידי לבעש״ט, ומה פלא שסיפורים חסידיים מספרים על רצונו העז של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתף עמו פעולה בהבאת המשיח. ר׳ יהודה צבי מסטרעטין סיפר שהבעש״ט שאף להשיג ספר תהילים בכתב ידו של דוד המלך, שאמור היה להימצא באוצר הספרים של מלך תורכיה, ועם הספר לפגוש את בן דורו הדגול, ״ואז יבוא משיח צדקנו״, ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומרנה סיפר בשם הבעש״ט, כי נשמת ר׳ חיים היתה ״מרוח דוד של אצילות״, ואילו נפשו־הוא ״נפש דוד האצילות״, ואילו היו מצליחים להתקשר ולהיפגש היתה מתוספת ״הנשמה וחיה האצילות״, ובאה גאולה לעולם מקור אחר מוסר, כי ביום בואו של ר׳ חיים ירושלימה אמר הבעש״ט: ״כיום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״». ואכן, אחד המניעים החשובים של נסיעת הבעש״ט לארץ ישראל היה — לפי הסיפור החסידי — כמיהתו העזה לפגוש את ר׳ חיים. אין פלא, איפוא, כי כשלון נסיעתו נחשב מעשה הכשלה של השטן, שחשש מקץ הפלאות והתאמץ בכל כוחו לדחות את הגאולה.
ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ ישראל, מופיע בסיפורים רבים כמי שניסה להפגיש את שני האישים, וכמי שהתראה עם ר׳ חיים בן עטר בארץ ישראל, עובדה שהיסטוריונים מכחישים מכל וכל ״. הבעש״ט גילה לגיסו דבר קיומה של ישיבת ר׳ חיים, בה לומדים את תורת הסוד, והסיפור מספר בהרחבה מה עשה ר׳ גרשון כדי לזכות להימנות על תלמידי ר' חיים.
עוד במארוקו היה לר׳ חיים בית מדרש, והסיפור מספר שזה שכן בחצר דודו ר׳ משה בן עטר. לאחר פטירת הדוד תפסה הממשלה את החצר תמורת חובותיו למלכות, אך כל גוי שנכנס בחצר — מת מיד. כדי למנוע אסונות — ממשיכה האגדה — בנו הגויים מחיצה וסתמו את פתח הבית. סיפור אחר סופר לר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן מפי קשישי ירושלים, אודות עץ תאנה שעמד בחצר בית המדרש של ר׳ חיים בירושלים. נערי הגויים היו עולים על התאנה לקטוף פירותיה, והיו מטרידים את הרב בלימודו. ׳׳. .. גער על התאנה ונעשו פירותיה לאבק״
הצדיק ר׳ יצחק מנעסחיז סיפר בשנת תרכ״ז, כי ר׳ גרשון תיאר את דמותו של הבעש״ט באוזני ר׳ חיים. השיב ר׳ חיים: ׳יידעתי אותו וישראל שמו !, בסיפור אחר כינה ר׳ גרשון — בדרכו למערת המכפלה לשם ביטול גזירה — באוזני ר׳ חיים את גיסו בשם ישראל בעל־שם. טען ר׳ חיים שאין רב כזה. רק לאחר שר׳ גרשון כינהו בשם ר׳ ישראל בעל שם טוב, נתרצה ר׳ חיים, עמד נרעש ונפחד, ואמר שהבעש״ט ״הוא איש קדוש ונורא מאוד. אנוכי הרואה אותו בכל פעם בהיכל המשיח, ושמו יקר מאוד בכל ההיכלות…״.
הצדיק מקומרנה כותב: ״…ושאל אותו [הבעש״ט את ר׳ חיים] על ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטב, אם יהיה יכולת שיסע עם הקדוש פב״פ [פגים בפנים], והשיב שיכתוב לו אם רואה את כל איבריו ודיוקנו, אם לא. והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו. ואמר הקדוש [ר׳ חיים] שלא יטריח את עצמו, כי לחינם יהיה טרחתו…״.
מסופקני אם בסיפור היהודי קיים אח ורע לסיפורים אלה, שכל תוכנם הערכה והערצה בין שני אישים שמעולם לא נתראו, אישים המיצגים את יהדות אשכנז ויהדות ספרד, שבפגישתן התמזגותן יש משום חוליה חשובה בשרשרת תהליך הגאולה.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
בית רבנו.
רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.
כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.
בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.
כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.
שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.
לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבר מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.
כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.
בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "
את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.
החיד"א וזקנו.
כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.
ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.
חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.
כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.
מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.
החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .
לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.
המקובל האלוהי.
רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.
בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.
הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.
את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.
ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.
אכן זכה רבנו לא רק לעסוקבספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.
אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".
וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.
כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".
בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.
מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר־אשר
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק
בראשית המאה התשע עשרה
שלום בר־אשר
המכללה האקדמית ע״ש רא״ם ליפשיץ ירושלים
א. מבוא
באוסף כתבי היד מצפון אפריקה המצוי באוסף של החטיבה למדעי היהדות שבספריית אוניברסיטת ייל כלולים גם חומרים רבים הכתובים בערבית־יהודית. מתוך התעודות שבאוסף זה מצאתי עניין בתעודות מהקהילות של דרום־מזרח מרוקו, שבהן עסקתי כבר בספר שיצא בדפוס בנושא יהודי קהילות קצר אשוק וגריס לפני כעשרים שנה. העיירה קצר אשוק הפכה בתקופה הצרפתית למרכז המנהלי של עשרות כפרים בסהרה הדרומית־מזרחית (בראשית שנות השישים של המאה העשרים, מעט אחרי עלותו של חסאן השני לכס המלוכה, הוסב שמה ומאז היא נקראת אראשידייה). באזור זה מוכרות קהילות שונות ובכללן גם גריס – היא גולמימה – ופרכלא, והן עומדות במרכזן של התעודות שאני בא לעסוק בההדרתן ולברר אותן בירור ראשוני.
במחקרים ובפרסומים בשישים השנים האחרונות (2010-1950) התפתחה ההיסטוריוגרפיה היהודית במרוקו באופן משמעותי. מחקר תולדות הקהילות במרוקו עסק הרבה בשני נושאים: פרסום של מחקרים בנושא הציונות ופרסומם של ספרי מסעות. ברם לאור התיעוד הרב עד מאוד הנוגע לתחומים נוספים, התפשטה והלכה ההבנה שהיו וישנם מקורות שונים שלא זכו לפרסום. מאז שנות השבעים של המאה העשרים הולכות ומתפרסמות תעודות שונות בתחומים מגוונים. כאלה הן גם התעודות מקהילות גריס וקצר אשוק המצויות באוניברסיטת ייל.
רוב התעודות המתפרסמות והנידונות כאן הן מקהילת גריס Ghris. לעתים שם הקהילה נכתב גריץ; עם הכיבוש הצרפתי שימש גם השם גולמימה). הן נכתבו בראשית המאה התשע־עשרה, כאשר האזור היה נתון לשלטונו ולגחמותיו של השבט הברברי איית מרגאד. לאחר בוא הצרפתים שפר גורלם של יהודי העיירה. בכל המחוז, ובראשו בקהילה העתיקה סג׳למאסה בדרומו, ישבו יהודים שנמנו עם ״התושבים״, הם יהודיה הקדומים של מרוקו, והיו חלק מן החברה הים־תיכונית במאות התשיעית-האחת־עשרה. כנראה, רק שרידים מעטים שרדו באזור אחרי הגזרות הקשות של שתי שושלות מוסלמיות קנאיות, שפעלו במדינה במאות האחת־ עשרה-השלוש־עשרה. החל מן המאה השש־עשרה שוב מוזכרים יהודים במחוז בכתבי הנוסע הפורטוגלי ליאון האפריקני.
פענוח התעודות המובאות להלן לא היה קל כלל ועיקר, שכן במהלך כמאתיים שנה מאז נכתבו, התבלה הנייר מאוד, ואותיות רבות דהו. עד שהגיעו לאוסף בייל, קופלו התעודות לפיסות קטנות, ובמקומות המקופלים נמחקו אותיות ומילים שלמות לא מעטות. יתר על כן, התעודות גדושות בראשי תיבות, כנוהג הרווח בכתיבה הרבנית בכלל ובמגרב בפרט. בשעת העתקת התעודות לקראת פרסומם השלמתי מקומות חסרים, אך לפעמים ההשלמה נותרת בגדר השערה סבירה בלבד. במקור נעשה שימוש מועט בפיסוק, ועל כן הוספתי פיסוק על פי הכללים הנוהגים בימינו כדי להקל על הקורא. בתעודות הכתובות ערבית הצעתי תרגום חופשי לעברית.
ב. התעודות
תעודה א (כתב יד 1825.0109)
זו היא תעודה משנת 1830 שנכתבה בקהילת גריס ובה (הרב) שמואל כהן מוכיח את רב הקהילה על שלא עמד בדיבורו להשיב לו ספר שהשאיל לו. וזה לשונה:
בס[דר] ״כה אמר עבדך יעקב״ ש[נת] נאקתם [=תקצ״א, סוף שנת 1830] תובלנה בשמחות וגיל תבואינה בהיכל מלך, מאן מלכי? רבנן. הדר הוא, כלו בהדרתו ״ונאספו שמה כל ההדרים״,כהה״ר משה בן יוספ [כך!] נרו יאיר כזרח העודף, – הביטוי כזרח העודף, בנוי על פי מה שכתוב בפסוק : סֶרַח העודף " –שמות כו 12 – משהמיר בשלון הפסןק את הסמ"ך בזי"ן, הוא הפכו לביטוי המביע תואר משובח – כיר״א.- כן יהי רצון – אחדש״ו – אחרי דרישת שלומו וטובתו – מאת המקב״ה – המקווה ל-קדוש ברוך הוא – ״ליראי ה׳ ולחושבי שמו״, חזרתי לדרו״ב – לדרוש בשלום – הזקן הכשר יוסף אביך, ור״ש לידי״ן – ורוב שלום לידי נפשי – אהובי ה״ה – החכם השלם – אברהם אחיך – ייתכן שמילה זו מכתבה בכתב היד בטעות " אביך " – ור״ש לבנך יחידך.
מכאן ואילך תרגום המלים לעברית משולב על פי רוב בתוך הטקסט של התעודות ומובא כאן בין סוגריים מרובעים….
ולדאבא מא ענדי מא נקול: האכדא כא יעמלו [=ועכשיו, אין לי מה לומר, (האם) כך עושים] בני אדם, אשר מבני ישראל, שלא ישנו את תפקידם ודיבורם! ונתין האדי [=ואתה זה] עשרה ימים מן די ציפטלתך לברא, תציפטלי מצחאפי וכליתני מא ג׳ברת נמשי ולא נקעוד, האכדא כא יעמלו? [=מאז שלחתי לך את המכתב, כדי שתשלח לי את ספרי, והשארתני(במצב) שאיני יכול לא ללכת ולא לשבת, האם כך נוהגים?]. ולאיינן] [=ומשום] כך צריך [אני] להיות פייה די חאלף [בי(>כמו) מי שנשבע]: עמרי מא נפרך מצאחפי [שלעולם לא איפרד מספריי], וחשמת מניך [=אבל בושתי ממך], משל הדיוט אומר ״לחשמא כא תוולד וכוי״ [=הבושה מולידה (ממזר)]. – את המילה " ממזר " נמנע מלכתוב -.ולדאבא אלאה יכתר כירך הדא מא עליך, די ג׳ברת לקאפלא מסגדא חתא לבלאדי – ונתי עטלתני [=ועכשיו האל ירבה טובך, זה מה שעליך (לעשות), אחרי שמצאת את השיירה הולכת היישר לעירי – אבל אתה עכבתני]! ומשאת לקאפלא! באש נחשם ונפרק מצחאפי [אבל השיירה הלכה! (ראוי לי) שאכלם על שנפרדתי מספרי], ו[הספר] ״חמדת ימים״ ראני עטיתהא לייד הר[ב] שלמה אברהם ברטבא די פרכלא [=הנה מסרתיו לידו של הר׳ שלמה אברהם מהכפר רטבא של פרכלא]. – כמראה מדובר באחד הכפרים שהיה בימים ההם סמוך לכפר פרכלא, הכפר הנודע במאה העשרים – ולדאבא אנא מורס לאהבה אידא תציפטהולי מעא הרב, אפילומעא הר׳[???] אפילו גוי, ואנא נזיד אוקייא או קתר לדי יג׳יבהולי, הווא וסמאטי דאקראב די ענד חיים. [־־־ועכשיו אני מעורר את האהבה (בינינו), שתשלח לי אותו עם הר[ב] ??? אפילו עם הר[ב פלוני], אפילו [עם] גוי, ואני אוסיף עוד אוקיא או יותר. למי שיביא לי אותו, הוא וחגורות הארנק שאצל חיים]. וס״ע – וסלאם עלא, ודרישת שלום על – חיים בראש ור״ש לנ״ב – ורוב שלום לנוות ביתך – וש״ר. ושום רב- שמואל כהן [הכתובת]: הרי זה בכי יותן ביד אינש / נאה וזיותן, הח[כם] הש[לם] כהה״ר / ביד הרב הגדול / משה יוסף [=משה בן יוסף] נר״ו / לגריץ יע״א – יכוננו עליון – / אמג״ר ואכה״א. ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן – דברים כז -17, נאמר כאזהרה לשלוחים המעבירים מכתבים שלא יפתחו אותם ויקראו מה שכתוב בהם.
להשקפת עולמו ומשנתו שך רבי וידאל הצרפתי השני – 1545-1619- חיים בנטוב
מערכות השמים
מבין השיטין במקומות רבים נראה, שרבי וידאל שם דגש רב וייחס חשיבות רבה למערכות השמים ותפקידם בהנהגת העולם והשפעתם על גורלו של אדם. הוא מתמצא בכל הדרכים העשויות להביא את האדם לידיעת העתיד. וכך כותב בנושא זה:
לפי הגדרת העתידות הוא בב׳ אופנים: אם בכח הדמיון והחזק, וזה ענין החלומות הצודקי׳, וענין הכישוף האוב והידעוני ויתרם. וההסתכלות בקמטי הכף, והכתף, וההגרלה בחול, כל זה מין א׳ מהנעת הדמיון במוכן אל זה.
והמין הב׳ בבחינת וידיעת משפט הכוכבים והזלתם… והנה שניהם אין ממש בדבריהם ואם ישנו הוא סתום. כי ההגדה הקסמיית תבוא ברמזים נעלמים ויצא הדין סתום וחתום ופעמים רבות ישתבשו כאשר שמענו וכן ראינו. ואם הכוכביית והתכוניית אף כי היא יותר מבוארת הנה היא גם תכזב פעמים רבות ותשובש בה הבחינה על הרוב. והטעם לפי שהודאת המערכת אינה מכרחת, בעבור היותה מורה על הדבר בכללותו לבד, לא בפרטיותו. ואף באותו הכללות לא תכריח עליו, אבל תכין לבד….
אף־על־פי שכאן נראה שהוא מפחית בערכם, במקומות רבים בספרו מדגיש הוא את תפקידה של המערכה בקביעת גורלו של אדם. לדוגמה: על הפסוק ״גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות״ אומר הוא: ״אולי ירמוז כי היה אז שולט רושם בית מבתי הגלגל הנק׳ בשם בית מלכות הרומזת על המרת דבר תחת אחר וכן הומרה אסתר תחת ושתי, וכן מורה על צוות דבר ולא יקויים וכן צוה המלך ולא קיימה ושתי״. ועוד: ״וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים אולי יהיה כי ראה בבית הנז׳ מבתי הגלגל הנקרא בשם בית הנשים והוא מורה על הזיווג כנודע לחכמי הגורל״. וכן לפסוק ״ותהי אסתר נושאת חן״ מביא את המדרש ״בעיני העליונים ובעיני התחתונים״, ואת פירוש אביו: ״שהמערכת וצבא השמים וחייליהם ומלאכי אלקים ושרים של מעלה היו משפיעין טוב עליה ומשגיחין בה השגחה שלמה ומלמדים עליה סגיגורייא….
המערכה ממלאת תפקיד גם בענישת האדם: ״עוד רמז שהצדיק יענש כפי המערכה לבד וביום פקדי ופקדתי אבל הרשע יענש מיד כפי ההשגחה״101. אבל לא תמיד, יש ש״האל יתברך כשמביא רעה על הרשע ימתין שתגזור המערכה גם כן רע עליו. זהו כי יבוא יומו. אבל לצדיקים אע״פ שהמערכה גוזרת רע מביא טוב עליהם. זהו לא יבושו בעת רעה.
ולהלן הוא מפרש את המאמר במדרש תחלים (מזמור לו):
״ר׳ אייבו אמר !המלאכים היו מקלפין [את השם שהלה עליהן על ישראל], ורבנן אמרו מעצמו הייה .נקלף״ — במלים אלה:
ר׳ אייבו סובר שנפלם .במלחמה היה אפי׳ שהמערכה לא היתד. הגוזרת אלא המלאכים בהשגחה מפילים אותה. ורבנן אמרו מעצמו, שהמערכה היתה עוזרת לניגוד ולא היה צריך לעשות היפך. שהרשע ממתין לו הקב״ה עד שתגזור מערכתו רע עליו ע״ד [על דרך] וגם רשע ליום רעה להראב״ע.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו-משפחת עקו
משפחת עקו
האחים יעקב עקו׳ מרדכי עקה יהודה עקו.
איש צדיק, זרע קדושים ושיעים, איש אמונה, מתפרנס מיגיעו, ירא ה׳ ושלם, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים הזקן הכשר ר׳ יעקב עקו הניח ברכה: דוד.
המרוחם, מתהלך בתומו, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב הצדיק ר׳ דוד הוליד: שמואל, מרדכי, יוסף, עווישא (לוויסא), קמירא, פריחא, זהארי.
הזקן הכשר, השם הטוב, ישר ונאמן, גומל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: אברהם, דוד, שמעון, משה, יהודה, שרה, לוויסא, מאחא, פרלה.
המנוח, אוהב תורה ולומדיה, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: אברהם, דוד לוויסא.
היקר, איש תם וישר, גומל חסדים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד.
הצדיק, תם וישר, בענייניו מאושר, ירא אלהים וסר מרע ר׳ יהודה עקו הוליד: סאעודא.
אין בידינו פרטים על בניו של ר׳ מרדכי עקו ז״ל. מכלוף (גר בעיר מליליא).
הזקן והכשר, איש חסד ומעשים טובים, משכים ומעריב, הצדיק רבי מכלוף הוליד: אהרן, סעדיה, תמר, סלטאנא.
המנוח, תם וישר, נהנה מעמל עשר אצבעותיו, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: סעדיה, דוד, סולטאנא.
רפאל (גר בעיר מליליא), אסתר.
איש צדיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ רפאל הניח ברכה: מסעוד.
הזקן והבשר, הולך תמים ופועל צדק, מכבד תורה ולומדיה, ירא הי, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: רפאל, שלום, מרדבי, אסתר.
דוד (גר בעיר מליליא).
גברא רבה, מאנשי תמימי דרך, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הוליד: מסעוד, רחמימ-בנימין, פריחא ,סימא.
מקור מנהג ״תשליך׳-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מקור מנהג ״תשליך׳
על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:
״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.
מנהגים ומסורות
כאמור בנוסף להימנעות ממאכלים חריפים ומאכלי החמוצים, נמנעו גם מלאכול גזר משום שהשם לבדו מזכיר גזרות, נמנעו גם מלאכול הצנון החריף כדי להינצל מחרון־אף. במקומם, הירבו במאכלים מתוקים כגון: פלחי תפוחי עץ מתוקים ומבושלים בסוכר להם הוסיפו נתחי בשר שמן. כן נוהגים יהודי מרוקו עד היום להכין ליפתנים מחבושים, עם הרבה סוכר לכבוד ראש השנה.
קיימת גם אמונה שאם היום הראשון של ראש־השנה יהיה חמים, כל השנה תהיה חמימה, אם להיפך, יהיה קריר, כל השנה קרירה. השמח בראש־ השנה, יהיה שמח כל השנה ולא יראה כל דאגה. המדיר שינה מעיניו בשני הימים של ראש־השנה ביום, מובטח לו שמזלו לא יירדם בכל השנה. בכך מסתיים השלב הראשון של הימים הנוראים ולמחרתו, צום גדליה.
יהודי תוניסיה קוראים את צום גדליה בשם ״סייאם הוכי כיפור״.
יהודי לוב נהגו לצום בשני ימי ראש־השנה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה למנהגם ורק לפני שנים מעטות עשו התרה לנדרם וחדלו מלצום.
עשית ימי משובה
הימים האלה בין ״כסה לעשור״ היינו שבין ראש־השנה ליום הכיפורים, גדול מוראם, כל אחד מוסיף בתיקון מידותיו ובהגברת הצדקה. בשבוע זה כל תושבי ה־מללאח קמים לילה לילה לאמירת הסליחות.
שבת שובה
בשבת שובה, איש לא נעדר מבית־הכנסת שכן בשבת זו הרבנים שבכל עיר משמיעים דרשה מיוחדת ״דרשת שבת שובה״, ובצדק ששבת זו נקראת גם ״שבת ואני בצדק״. ההפטרה של שבת זו נאמרת רק על־ידי אדם נשוי וירא שמים ולא ע״י נער, על־כן בחרו תמיד בתלמיד חכם.
המחסור בספרי הוראה.- חינוך מקצועי.חביב אבגי
המחסור בספרי הוראה.
מראקש סבלה ממחסור בספרים מכל סוג החל מהחומש ועד התלמוד, ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. וכל ספר חדש שנרכש היה לנכס בעל חשיבות של נכסי צאן ברזל, המצריך שמירה מעולה. על החוסר הזה היה מציר בעל קול מבשר ז"ל, כשחסרה לו מסכת ערכין כתב :
" מיהו צריך לראות מסכת ערכין כעת אינה מצויה אצלי. וכשלא הייתה לו מסכת דיטין כתב : " ועיין שם בפרק " השולח " כי כעת אינה מצויה אצלי. וגם כעת על מסכת קידושין כתב : " ואין בידי מסכת קידושין לראות מה כתבו התוספות שם, ובמקום אחר כתב ועיין בזה בשיטה ובהרמב"ם, כי אינו מצוי בידי.
הספרים ממש עברו בתורנות מיד ליד והיו גם ספרים שלא היו כלל באזור וכמו שהוא כתב והעיר על הירושלמי שאינו נמצא בעירנו והיו גם ספרים שידע עליהם ונצרך להם ולא היו במדינה כלל.
פטירתם של אחרונים מענקי הדור של ראשי הישיבות בשליש האחרון של המאה השישית. הראשון להם רבנו מוסא בן דוד אוחיון, ירשם כיורשם ונושא דגלם של רבותיו הראשונים זצ"ל : רבי יצחק דלויה, נתב"מ הת"ס ורבי אברהם אזולאי זלה"ה תק"א.
רבי מוסא בן דוד אוחיון, נתבש"ם חודש אב התקע"ו, תארוהו סיני ועוקר הרים. ורבי משה רוזוליו זלה"ה, כותב, בראש חודש ניסן שנת תקע"ח נלקח מאתנו ארון האלוקים אחד מחכמי הישיבה מקל תפארה חברי ועמיתי בתורה חמיד ליבא, החכם השלם והוותיק, כבו הרב רבי יעקב אוחיון נ"ע.
רבי משה רוזוליו נתבש"ם שנת התרכ"א, רבי מסעוד בן מוחא תרל"ו ורבי יעקב אבטאן תרל"ג. וכאן המקום להזכיר שהיו עוד דיינים וראשי ישיבות בדורות שלהם חוץ מאלה שנזכרו כאן.
עפ פטירתו של רבנו האחרון רבי מסעוד בן מוחא זךה"ה במראקש, התחיל פרק חדש בדברי ימי הקהילה. עתה נוצר כר רחב לפעילותה של חברת אליאנס כל ישראל חברים פעילות שהייתה שנויה במחלוקת כאשר ידם של נושאי דגל הרפורמה תהיה על העליונה.
חינוך מקצועי.
כך אמרו רבותנו ז"ל : " לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה " לימוד המקצוע היה פתרון מזדמן, כי אן לא הייתה הגבלה של גיל. וחוק חינוך עוד לא היה נחלת הכלל. אם הבחירה של הילד הייתה ללמוד מקצוע יוקרתי, היה עליו ללמוד מספר שנים ובתקופה זו ישמש כשוליה חינם, ולפעמים גם הוריו נדרשו לשלם לבעל הבית.
מעבר לכך מתחייב התלמיד להמשיך לעבוד אצל המלמד שלו אחרי שגמר ללמוד אצלו, וימשיך ללמוד אצלו כפועל שלוש או ארבע שנים, בסכום פעוט הקבוע מראש. וזאת מבלי שתהיה לו אפשרות לעבור לבעל בית אחר. כמובן הכל תלוי בחשיבות המקצוע.
מקצועות מועדפים במראקש, עוברים בירושה מאב לבן, כמו ; צורפות זהב, כסף ונחושת. אומנות המחט במובן הרחב שלה. במיוחד אומני בגדי השרד, המפארים את אנשי השררה, האוהבים להראות במיטבם לפי כבודם ודרגתם.
ובעלי מקצועות נותנים עדיפות ללמד את בניהם ואחר כך אחרים. היו כאלו שהתחילו כשוליה אצל בעל מקצוע, התמידו ורכשו להם מקצוע מועדף. לפעמים בלית ברירה בנו של סנדלר אם תחשק נפשו ללמוד מקצוע מועדף אחר מזה של אבותיו, סיכוייו לא יהיו גדולים במיוחד. ורק בלימוד התורה סיכוייהם של כל התלמידים שווים, ואיש לא ייצר צעדם או יעמוד בדרכם.
לימוד תורה במראקש, התורה לא נלמדה כמקצוע, אלא כדרך חיים לכל יהודי, וכל המרבה הרי זה משובח. יש בתים שילדיהם גדלו אל תוך המקצוע בתוך הבית עצמו. ושילוב תורה ועבודה, היא מושג מאוד מכובד, כמו אומנות רקמה על קטיפה אדומה או ירוקה, שני הצבעים האהובים על הערבים המרוקאים. בהרבה בתים ההורים עסקו באומנות שלהם לפרנסתם, בעיקר אומנות המחט לסוגיה והם רבים.
להלן המקצועות בהם עסקו היהודים :
טיפול במתכות, צורפי זהב וכסף.
אומני חוט תחרה של בגדים ולנעלים, טובעי מטבעות, יוצקים, נפחים, וחורטים בנחושת בבדיל ובברזל, פחחים, רצענים, יצרני כלים, אבזמים לנשק ועוד.
עובדי מחט, חייטים, אורגים ורוקמים. אלה עבודות שעסקו בהם בעיקר נערות ונשים.
מעבדי עורו. סנדלרים, כורכי ספרים מעור ורוקמים על עור.
נגרים ובנאים
יצרני סבון ושעווה, בשמים ורוקחים
יצרני מזון. חקלאים, מגדלי פרות וצאן, יצרי יין, שיכר ועראק, עצרי שמן וטוחנים
עובדי שירותים. חמרים, סבלים, נגנים, צבעים, זגגים, שענים, ספרים, קצבים, טבחים, אופים, משרתים ועובדי ניקיון.
במראקש צורפות הזהב, לא התפתחה לאותם ממדים כמו בצפונה של מרוקו. לעומת זאת אומנות צורפות הכסף לרבדיה השונים, היא בעלת שימוש נרחב הנמצא בהישג יד. תכשיט מזהב יקר שבעתיים, ומעטים יכלו להרשות לעצמם פריט זה או אחר.
רק יהודים עשירים עירוניים הם שנהגו להתקשט בפריטים מזהב, כמו " שבריה " ( פגיון נדו מכסף ומעשה אומן ) לגבר חשוב. את תכשיטי זהב לנשותיהם. לעומת זאת מקצוע הצורפות בכסף, מקצוע יהודי ייחודי ורבים – רבים מהעיר והכפר שלחו את בו את ידם לפרנסתם.