תודות חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח – שמעון ואנונו
רבי אברהם אלגראנאטי [השני]
מחכמי ורבני איזמיר. תלמידו של הגאון רבי חיים פאלג׳י ורבינו מזכירו בספרו ״נפש חיים״, מערכת השי, אות לד, דף ר״ה ע״א:
ובספרו ״הכתוב לחיים״ מזמור נ״ה דף עה ע״ב.
רבי אברהם אלזרע
איש חסיד וקדוש ופרוש מהבלי העולם. חי בסביבות שנת התק״ס.
מו״ץ בתאפילאלת, הוא חי במאת הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו״ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא״ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית.
מלכי רבנן בערכו
רני אברהם אלחדיף [הראשון]
הראשון למשפחת אלחדיף בטבריה. נולד ברודוס ועלה מאיזמיר יחד עם רבי חיים אבולעפיה, מחדש הישוב בטבריה. היה השד״ר הראשון אשר יצא מטבריה, בשנת התק״א [1741], כדי לקבוע קופות צדקה למען הישוב החדש. בשנת התפ״ב הוא חתום בספר ׳משה ידבר׳ לרבי משה ישראל מרודוס. בשנת התק״ח [1748] עבר לירושלים וכיהן שם כדיין. בהתקמ״ז [1787] יצא כשד״ר ירושלים לטריפולי ובדרכו חזרה נפטר בארם צובא, בשנת התקנ״ט [1799] ונטמן שם.
ספר טבריה, עמוד 284
רבי אברהם אלחדיף [השני]
נולד בטבריה בשנת התקס״א [1801]. חתום על מסמכים רבים עם שאר חכמי טבריה, בשנים התקפ״א [1821], התר״ט [1849], ־תרי״ז [1867]. נפטר בח׳ באדר ב/ התר״ל [1870] בטבריה ונטמן שם. עליו נאמר [ב׳טובת מראה׳] ש״מעולם לא עבר עליו חצות״ בלא שיהא לומד תורה.
ספר טבריה, עמוד 284
רבי אברהם אליגרי
נולד בשנת ש״ל [1570] בערך בקושטא. נחשב לאחד מחשובי מרביצי התורה. היה מרבניה המפורסמים של העיר קושטא במאה הי"ז. גדולי דורו הרבו לבוא עמו במשא ומתן של הלכה, ותשובותיו שוקעו בספריהם, כמו בספרי הרב בעל ״פני משה״ להגאון רבי משה בנבנשתי, ״מגיד מראשית״ להגאון רבי חיים אלפנדרי הזקן, שאף ערך עמו ויכוח גדול בהלכה מסוימת [סימנים ד-ה]. במחלוקת המפורסמת לענין ״נפיחת הריאה״ שנחלקו בה חכמי העיר איזמיר, רבי עזריה יהושע עם רבי יוסף אישקפפה, ושנטלו בה חלק חכמי שלוניקי וקושטא, נטל בה רבי אברהם מקום מרכזי, ועמד לצידו של רע"י שהקיל וכפי שסברו רוב רבני שלוניקי, כשלעומתם סברו רוב רבני קושטא להחמיר כהרי״א.
ספרו המפורסם הוא א]. ״לב שמח״ על ספר המצוות להרמב״ם, שעיקרו יישוב השגותיו של הרמב״ן, ונדפס לראשונה בקושטא שנת תי"ב ב]. חמישים ושש מתשובותיו נדפסו בשם ״לב שמח״ ח״ב -שאלוניקי תקנ״ג]. מצויים עדיין בכתבי יד כמה וכמה מפסקיו דרשותיו. וכפי שמעיד הרב חיד״א, שראה גם את הגהותיו על ספרי הטור בכתב יד. מהר״א נפטר בשנת תי״ב [1652].
הספר יצא לאור בשנת פטירתו על יד חתנו, ואלו דבריו: ״אמר לוי טילייו, חתנו של הרב המחבר. היתה עלי יד אדוני ומורי, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ביום צוותו אל ביתו אבי השביעני לאמר: זה חסדך אשר תעשה עמדי להיות עיניך פקוחות על כל יגיע כפי אשר טפחתי ורביתי בתורה שבכתב, דרושים לכל חפציהם, ובתורה שבעל פה, בפסקים והלכות להוציאם החוצה לאור הדפוס, ובייחוד ספר זה לב שמח, ידך תהיה בו בראשונה תוך שנתי להדפיסו, שאליו נשאתי נפשי זה ארבעים שנה, ובכל כחי עברתי בארבעה עשר שרשיו, בינותי בעומק דבריו וטעמתי דבש אמדו, ולגלות סתריו שמתי לילות כימים, להסיר מעליו את תלונות המשיגים אשר הם
מלינים עליו, ועל ראשי לעטרת הוד ענדתיהו, סמכתיהו אף תמכתיהו בראיות ראויות מסוגיות התלמוד, אשר על כן לעשות רצוני חפצתי ונזדרזתי תכף ומיד להוציא לאור משפטו״.
גליון "פורה", -שד כה, אלול תשנ״ט
רבי אברהם אוריול [אוריור]
צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.
הפעלות לשלמה, בערכו
רבי אברהם אוריזה
מרבני מצרים הזכירו הרב ליקוטי יוסף ז״ל צד קס״ב ומסידור המערכה נראה שהיה בדור הרבנים מהר״ר יהודה הכהן ז״ל ומהר״ר מנחם הכהן ומהר״ר יעקב בירב [האחרון], ומהר״ר נתן גוטה ז״ל וסיעתם שאלה היו רבנים מפורסמים במצרים כדמוכחי תשובותיהם, וכולם יתבארו הלאה איש איש על מקומו בעזרת ה׳ יתברך.
טוב מצדם, עמוד 94
רבי אברהם אליעזר הלוי
בן רבי צבי הלוי, נכדו של רבי נתנאל הלוי שהיה רב בפאדובה ובמודינה. בצעירותו עלה אביו לירושלים ונמנה עם חברי מדרש כנסת ישראל. הבן שימש את החיד״א והיה מתלמידיו המובהקים. יצא בשליחות ירושלים לקהילות גרמניה ואיטליה. בשנת תקס״א הגיע לטריאסטי. חודשים אחדים לפני כן, בי״ב בטבת תק״ס נפטר רב הקהלה רבי רפאל נתן אשכנזי. מילא את מקומו רבי יצחק די קולוניא, אחיו של הגאון הקדוש רבי אברהם, עד שנבחר רבי אברהם אליעזר הלוי. הרביץ תורה ועם תלמידיו היה שד״ל וגדולה היתה זיקתו לרבו זה. עליו כתב שיהיה מתפלפל בעמקות ובחריפות. אבל גם בשכל ישר, ולא לשם פלפול סתם. אדיקותו היתה קפדנית ועם זה ישרה ותמימה. הוא סבל תכופות משגרון, וכדי לא לגרום לביטול תורה, היה מזמן אותנו לפעמים ללמוד בביתו. הוא היה שוכב ביסורים, ואנו היינו סובבים אותו עם ספרי הגמרא שלנו ומסמיכים אותם על המטה׳. הרב הציע לשד״ל להיות רב, אבל שד״ל לא קיבל את הצעתו. אף על פי כן הוא אומר עליו שהיה ׳אסיאתי׳ ורבי אברהם די קולוניה היה מחניף לו ולא העריצו גם לא ׳העריך כראוי את ישרותו גלוית הלב של הירושלמי חסר ההשכלה׳. גירונדי כותב עליו שבטריאסטי ׳תקן שם כמה תקנות טובות׳. לא נשתמר חיבור משלו אבל בספרי חכמי דורו נדפסו כמה מפסקיו. נפטר בי״א בכסליו תקפ״ו [1826].
הוא היה חביב על החרדים בקהילות האשכנזיות. חכמיהן הכירוהו בהיותו שם בשליחות והוסיף להחליף עמהן איגרות ושאלות ותשובות, והוקירוהו גם רבנים ומשכילים בני הדור החדש באיטליה. שיר לכבודו חיבר יוסף יעקב חי טיוולי והדפיסו בספרו דברי שיר. שנים מראשי המדברים בהנהגה הרוחנית של יהודי איטליה, שד״ל ויוסף אלמנצי נרעשו לשמע מותו וכתבו עליו שירי קינה. קינתו שלשד״ל: עד אן בעצמותי, עם תרגום איטלקי, נדפסה בטריאסטי תקפ״ו [באוסף בניהו]; של אלמנצי בבכורי העתים לשנת תקפ״ז. במלאות שלושים לפטירתו קונן עליו יצחק בן אברהם. בסוף השיר ראשי התיבות יג״ן מודגשים ובהם רמז לשמו. אם כן אין ספק שאינו אלא רבי יצחק גואיטה, מגדולי הרבנים בטריאסטי מחבר שדה יצחק [ליווינו תו״ו] שגירונדי אמר עליו: ׳גדול בחכמת התלמוד ובעושר מופלג׳. השיר נדפס שם בדף בודד.
״אסופות״, ספר ראשון, תשמ״ז, עמודים שא-שב
רבי אברהם אלכורדי
גאון וצדיק שהיה מגדולי רבני כורדיסטאן בכל הזמנים. נולד בשנת ת״ר [1840] לערך. למד בעיר ארביל עד שהתמנה לרב במקום ושימש שם כ-25 שנה. תלמיד חכם עצום וגדול היה שבקיאותו היתה לפלא בכל חלקי השו״ע בע״פ והגה בעסק התורה בכל רגע בשקיקה רבה. נודע גם כמקובל גדול ובהסתר גדול והיה בקי גם בקבלה מעשית. וכתיבת קמיעים. העמיד תלמידים למאות כשחלקם הוא הסמיך לרבנים ושוחטים וכן תלמידיו היו הגאונים הגדולים רבי יצחק נח ורבי יצחק בראזני זצ״ל.
נפטר בשנת תרע״ח [1918]. כשהוא בן שבעים וחמש בערך. בצוואתו המליץ שיכהן תחתיו רבי יצחק נח זצ״ל.
רבי אברהם אלמאליח
מרבני מוגאדור שבמרוקו. נדפס ממנו שירים בודדים בספר ״שובע שמחות״.
מלכי רבנן, בערכו
רבי אברהם אלמושנינו
מחכמי ספרד בדור השלושה עשר. מנהיג קהילת אוסקה. נהרג על קידוש ה׳בשנת ה׳רמ״ט [10 בדצמבר 1489]. היה מעורב בחזרתו של המשומד חואן דה-סיודאד ליהדות. כ-20 שנה אחר-כך נשפט בשל כך לפני האינקוויזיציה והועלה על המוקד ואילו בני משפחתו עקרו לסלוניקי. הוליד שני בנים, רבי יוסף ורבי חיים. בתו נישאה לרבי אברהם קומבריאל, מרבני סלוניקי, שאביו רבי יצחק הועלה על המוקד יחד עם רבי אברהם אלמושנינו.
תור הזהב
רבי אברהם אלמושנינו
מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין -עזבונות בכ״ח מרחשון תצ״ז, בימי נשיאותו של הרב הגאון רבי אליעזר נחום בעל ספר ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו הרבנים הגדולים: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצחק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חייים משה מזרחי, תקנות ירושלים הוצאה א. עמוד כ״ח. ירושלים תר״ב.
יהודי המזרח בא״י, עמוד 78
גוונים דתיים בתעמולת הבחירות בקרב יוצאי צפון אפריקה
הבוחרים יוצאי צפון־אפריקה
לאחר תיעוד ההפעלה של סימנים פוליטיים והשתנותם, הריני עובר לתיאור הרקע החברתי של הציבור שבו התרחשו התופעות, כדי לשאול מדוע עלו התופעות האלו. המעשים התרחשו במיוחד בציבור־בוחרים, שהיה מורכב מיוצאי ארצות האיסלאם. הללו באו בעיקר מקהילות יהודיות מסורתיות מותחמות, שבהן שלטה התרבות המסורתית וסמליה. ציבור־בוחרים זה הוא שיעור ניכר של כלל קהל־הבוחרים הישראלי, וכאשר פוליטיקאים מתחרים על קולות הבוחרים האלה, אחת מתחבולות התעמולה היא ההפעלה של סמלים דתיים. מבין הנושאים השנויים במחלוקת פוליטית נוגעים הנושאים הדתיים במיוחד לעניין הנדון.
הערת המחבר : מעניין לציין שמעשה־הסמלה זה היה של איש מקומי מן השורה, לא זר ולא תועמלן, תהליך ההפעלה וההסמלה של סימנים דתיים רחוק מלהיות רק עניין של תימרון מצד תועמלנים, אלא הוא מעוגן בתרבותם של קהל הבוחרים.
המפלגות הדתיות פעילות, עד כמה שכוחן מגיע, בעיקר בהבטחת מעמד חוקי לתביעות דתיות, בעוד המפלגות הגדולות אדישות במידה רבה לעניין זה, ואילו כמה מפלגות קטנות חילוניות מציגות תביעות חילוניות מנוגדות לאלו של המפלגות הדתיות. בוחרים, עולים חדשים, יוצאי מקומות כגון האזורים שמעבר לערי החוף הגדולות בצפון־אפריקה, אינם מבחינים ברורות בין המפלגות השונות, מטרותיהן ומניעיהן.
הערת המחבר : האיפיון של סקטור זה של קהל־הבוחרים מבוסס על נסיוני האישי משנות השישים. הוא תואר בצורה ססגונית על־ידי צופים רבים, למשל בסרט ׳סלאח שבתי׳ לקישון. אך מחקר מסכם בעניין זה לא נעשה עדיין.
על אף שהאנשים קרובים בדעותיהם למדיניות ולמטרות של המפלגות הדתיות, הרי התופעה הארגונית המוחשית של מפלגות אלו זרה היא להם ומתמיהה. זרות זו טמונה בגורמים חברתיים והיסטוריים. בצפון־אפריקה, ובמיוחד ביהדות מרוקו כפי שנראה להלן(בפרק שביעי), היתה סמכות דתית טמונה לעתים קרובות ביחידים מצטיינים בעלי קסם אישי, אשר מינויים נעשה פחות או יותר על דעת עצמם.
כן היתה הסמכות הדתית נתונה בידי צאצאי משפחות אצילות, שהוציאו מקרבם מנהיגים דתיים דור אחרי דור, בכוח ׳זכות אבות׳ ובכוח ׳שררה׳. בשני המקרים לא נשענה הסמכות הדתית על מינוי ציבורי בעל גוון דמוקראטי. ביהדות אשכנז, לעומת זאת, היתה הסמכות הדתית הרבה יותר עניין הנובע מהחלטה ציבורית. לפרנסי־הקהילות האוליגארכיים היה משקל רב יותר במינוייהם ואף בפיטוריהם של רבני הקהילות מכפי שהיה לנושאי התפקידים המקבילים להם בצפון־אפריקה.
למן סוף ימי־הביניים היו הקהילות ביהדות אשכנז מונעות על־ידי מודעות מפורשת לזהותן כגוף ציבורי. הן ניהלו את עצמן באמצעות ועדים, שפעלו לפי תקנות מקומיות רשמיות וקבועות. הניהול היה בידי פרנסים הדיוטות, שמעשיהם הוגבלו ונבדקו לאור התקנות. עם זאת היה בידי הפרנסים למנות את הרבנים המקומיים, ותפקיד הרבנים היה מוגדר בבירור, עד לפרטים, על־ידי תקנות קהילתיות וחוזים אישיים.
לצד הכבוד שרחש הציבור לרבנים, היו הללו כפופים לקהילה כגוף. בקהילות שלא ניזונו מן המסורת היהודית האשכנזית, לא היתה בדרך כלל הבחנה כה חותכת בין הנהגה דתית ובין סוגים אחרים של הנהגה ציבורית. לרבנים לא היה מעמד מוגבל רשמית לעומת המעמד של תקיפי קהילה אחרים. מבחינה ארגונית היו הרבנים בהרבה מקהילות המזרח בעלי שררה רבה יותר ותקיפים יותר מחבריהם ביהדות אשכנז המסורתית. למציאות זו אופייני הנוהל המרוקאי, לפיו מקובל כי ההכנסות הכספיות של בתי־כנסת מגיעות במישרין לידי הרבנים, בלא תיווכה של קופה ציבורית־קהילתית כלשהי. לעתים נראה, כי בתי־כנסת במרוקו הם רכושן הפרטי של משפחות רבניות והופעלו על־ידי הרבנים בהתאם לכך(ראה בנש, 1940 : 118-116). הסמכות הקהילתית בצפון אפריקה היתה תכופות ריכוזית ביותר. בנוסף על העדרה בדרך־כלל של מערכת תקנות מקומיות מפורטת להגבלת סמכות הפרט, היתה לעתים הסמכות הדתית והכללית מרוכזת בדמות יחידה. לעתים הקימו מתוכן משפחות מסויימות רבנים שהיו גם מנהיגי־קהילה כלליים במשך כמה דורות (פרקים שני ושלישי בספר זה: גולדברג, 1972 ; שוקד, 1971 ; גולווין, 101:1927 : זעפרני, 1972: 124). ולבסוף יש לזכור את הגוון המיוחד של התרבות המוסלמית בצפון־אפריקה, שבה מוענק תוקף לאישים דתיים (ראה למשל גירץ, 1968, וכן אוונס־פריטשרד, 1949). משהו מהלך־רוח זה מצוי גם ביהדות של אותו אזור, והתוצאה היא שהתפקיד של חכם מזרחי מסורתי רווי תקיפות רבה יותר מזו של רב אשכנזי מסורתי.
הערת המחבר : הכללות אלו על המנהיגות היהודית בצפוךאפריקה ובאירופה טעונות ביסוס היסטורי. אשר ליהדות אשכנז הדברים מאוששים בעובדות, המובאות אצל כ״ץ, תשי״ח, פרק יז, ובךששון תש״ך, פרקים יא, יב, ובייחוד נספח ב. אין מחקר מקביל על קהילות יהודי המזרח. טיעוני בקשר לצפוךאפריקה נשען במידה רבה על תיעוד בעל־פה שאספו חוקרי־שדה בארץ (ראה פרקים ב,ז בספר זה: וילנר, 302-253:1969: גולדברג, 45-9:1972; שוקד, 1971). פלאמאן, (1956 : בייחוד 235-218) ובנש (1949: בייחוד 136-116) מתארים מנהיגות קהילתית בלתי־מובחנת בקהילות דרום מרוקו בראשית שנות השלטון הצרפתי, מנהיגות שאיחדה תפקידים רבים בידי אנשים מעטים. במקורות פרטים על סדרים שונים, האופייניים למוסדות פוליטיים ודתיים בעלי רמת מובחנות פנימית מועטת. כך, למשל, היתה במרוקו השאלה לגבי פטור של רבנים ממסי קהילה שנויה במחלוקת(זעפרני, 1969: 140-138:1972:37), בעוד אשר באשכנז מסוף ימי־הביניים התקבל עקרון הפטור כדבר שביטא ייחוד לגבי מעמד הרבנות. ושוב, בניגוד לאשכנז, לרוב לא קיבלו רבני מרוקו משכורת קבועה מקהילותיהם (זעפרני, 1972: 122). מצטיירת אפוא תמונה כללית של מצב, שבו הקו המפריד בין הנהגה קהילתית כללית לבין הנהגה דתית לא היה חותך(במוסגר ייאמר, שבמידה ובידינו עדות על פטור של רבנים ממסים, הרי עדות זו באה מקהילות צפון מרוקו הגדולות. בקהילות הרי האטלס הקטנות לא היו, כנראה, המנהיגים פטורים ממסי הקהילה, וההבחנה שם ברורה עוד פחות מאשר בצפון). לתיעוד נוסף ראה גם בניהו, תשי״ג: 103-100.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
רבי משעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ
שירתו וכתיבתו…..
ההדירה והוסיפה
אתי בן-סעדון
ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.
בעקבות פרעו קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.
הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.
הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיה ועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.
ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר בירושלים.
הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי
הדרישה של הישיבות לקבל עוד ועוד תלמידים גרמה לכך שהרב עבו שלח תלמידים צעירים יותר משתכנן מלכתחילה: ״לא שלחתי צעירים בני חמשה עשרה גם שיש בהם בעלי כשרון גדול מסיבה זו שלא יסבול כבדו מהם אם יתחרטו כשיגיעו לאמריקא ויתגעגעו להוריהם כי לא מורגלים…״
מעדות אישית שלי-אל יפילו- לא נכון הדבר…את אבא שלי ז"ל ניסו לשכנע אותו לשלוח אותי, והייתי בקושי בן 13-14 שנה……
שנה לאחר מכן, ב־1950, כנראה בשל לחצם של הרבנים הליטאים ובגלל המחסור בתלמידים בוגרים ובקיאים, ביקש הרב עבו רשות לשלוח גם תלמידים מוכשרים בני 15 ו־.16
מדיניות הג׳ויינט היתה להשקיע משאבים בהקמת תשתית מקומית של מנהיגות קהילתית וחינוכית. מדיניות זו נתקלה בקשיים בשנים 1956-1954 כשהחלה היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו, שערערה את היציבות הדרושה לבניית תשתיות קהילתיות ארוכות טווח. הנהלת הג׳ויינט התנגשה גם עם ההנהלה הרוחנית המרכזית (הרב קלמנוביץ) של ״אוצר התורה״ בניו־יורק. העברת תלמידים מוכשרים לישיבות גדולות מחוץ למרוקו, ללא כל כוונה להחזירם לארצם, היתה מנוגדת לתוכניות החינוכיות של הג׳ויינט – העמדת צוות מורים שעליו תיבנה התשתית החינוכית."
סטנלי אברמוביץ, שהיה הממונה מטעם הג׳ויינט על החינוך במרוקו בשנות החמישים והשישים, טוען שקשה להכשיר סגל מקומי ברמה טובה, כאשר הנער מתחיל את הכשרתו בגיל 13 או 14 במוסד מקומי שרמתו נמוכה, ולאחר 4-3 שנות לימוד הוא מחפש מקום בישיבות גבוהות מחוץ למרוקו. לדעתו, מעטים הם התלמידים שלמדו בישיבות מחוץ למרוקו וחזרו לשרת את מערכת החינוך המקומית. אמנם היו תלמידים שנשלחו בסיוע הג׳ויינט לישיבות בישראל וחזרו עם מיומנות טובה יותר להוראה, אך המוטיבציה של אותו תלמיד־מורה להישאר במרוקו ירדה לאחר שטעם את טעם החיים מחוצה לה. היוצאים מן הכלל הם אותם תלמידים שנסעו ללמוד בגייטסהד. תלמידים אלו, לאחר שחזרו, נשארו במרוקו שנים רבות יותר תוך גילויי רוח מסירות והקרבה למשימה, והונעו על ידי רוח דתית עמוקה.
אברמוביץ טוען שהרב קלמנוביץ הוא זה ש״העביר״ את התלמידים מהישיבה בטנגייר שבמרוקו על ידי הבטחות שונות. הוא גם מזכיר את ישיבת פובליענס של גרשון ליבמאן בצרפת, ואת הישיבות באנגליה שנוהגות כך:
אנו שרויים במעגל קסמים שבו מוסדות המסובסדים על ידנו לא יכולים להעלות את רמתם מכיוון שאין להם סגל מתאים. לאחר שנים רבות של עבודה יש לנו סטודנטים מתאימים בישיבת טנג׳יר שצריך להמשיך להכשיר והרב קלמנוביץ מושך אותם בהבטחות כפי שעושות גם פובלענס והישיבות האנגליות.
ממכתבי הרב קלמנוביץ אנו למדים על גישתו ושיטתו. הוא כותב לרב עבו ודורש: ״״.ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא הפשוטים…״.
אותה שיטה היתה נהוגה גם אצל הרבנים האחרים. הרב וינגערטן, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שליד לונדון, הודיע לרב עבו על נכונותו לקלוט כארבעים תלמידים, ושלח נציג שיבחר אותם במרוקו. גם הוא ביקש תלמידים ״מהוגנים״ ו״יותר טובים״.
גם הרב ליבמאן ביקש שיעבירו אליו רק תלמידים בעלי יכולת גבוהה, ובמכתביו הוא לא חסך מהם שבחים: ובעקר באחרונה התעלו כל כך עד שאני בעצמי מתפעל מהם ב״ה. למודם המוסרי הוגבה לאין שיעור, ועוד יותר עבודתם המוסרית ותפלתם הרגשית וכר, ובכלל השקפתם המקיפה בתורה והעולם מפליאה מאד.
הרב וולטנר סיפר שבנסיעתו הראשונה למרוקו בשנת 1950 בחר ארבעים תלמידים מרחבי מרוקו לישיבתו בסנדרלנד שבאנגליה, ומרבית התלמידים האלו נשארו באנגליה ולא חזרו למרוקו.
נשאלת אפוא השאלה, האם מייסדי ״אוצר התורה״ וההנהלה הראשית בניו־יורק היו מודעים לכך, שעל ידי הוצאת התלמידים מישיבותיהם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים. בפועל מנעה הוצאת התלמידים את פיתוחו של החינוך המסורתי המקומי שלמטרתו הוקמה רשת ״אוצר התורה״. האם נעשה תיאום כוונות בין הרבנים שתפקדו בהנהגה הרוחנית, לבין ההנהלה הארגונית של ״אוצר התורה״ ?
המטרה הרשמית המוצהרת בהעברת תלמידים ללימודי חוץ בישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל היתה ליצור צוות מורים שינהלו ויפעילו בעתיד את תוכנית הלימודים ומערכת החינוך במוסדות ״אוצר התורה״. מוסדות אלה שגדלו והתרחבו מאוד, סבלו באופן כרוני ממחסור במורים מיומנים. אולם אין ספק שלמגייסי התלמידים לישיבות מחוץ למרוקו היו גם כוונות אחרות. הרב קלמנוביץ הגדיר את המשימה כ״הצלה לתורה״. הרב ליבמאן הגדיר זאת כהצלת התלמידים מנזקי המודרניזציה: ״מעניין לי על מי נטשת הצאן במבוכה כזו? כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״. ״החיות הטורפות״ במשפט זה ובהגותו של הרב ליבמאן ועמיתיו הם: ״אליאנס״, תנועות השמאל, הקיבוצים, עליית הנוער והחיים המודרניים. הרב ליבמאן מתאר את השפעת הגורמים הללו במונחים של ״כליון רוחני״, ״שמד״, ״אובדן״, ״הסתה״ ו״הדחה״.
האם ״ההצלה״, כפי שהתכוונו אליה הרבנים, היתה רק במובן של הצלת התלמידים מציפורני ״החיות הטורפות״, או שנחשפת כאן פעולה להצלת ״עולם התורה״ שחרב, שהדרך היחידה להצילו היא באמצעות הבאת אלפי ילדים ונערים בני תורה שימלאו את ישיבות אירופה מחדש.
מספר רבנים חשובים השקיעו את עצמם במשימה זו והם שחוללו את השינוי. היו אלה הרב קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בארצות־הברית ומראשי ״ועד ההצלה״; הרב גרשון ליבמאן, ראש ישיבת ״אור יוסף״ ומוסדותיה בצרפת! הרב יצחק חייקין, ראש ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן: הרב זושיה וולטנר, ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר ומנכ״ל ״אוצר התורה״ במרוקו: הרב משה שניידר, ראש ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון ולצידו הרב סמיאטיצקי, והרב רפאל עבו מארץ־ישראל, שליחם של הליטאים במרוקו וממקימי רשת ״אוצר התורה״ בה.
בפרספקטיבה היסטורית, מנקודת מבטם של החרדים, ניתן להגדיר את הוצאת אלפי התלמידים ממרוקו והעברתם לישיבות הליטאיות כמעשה של ״הצלה כפולה״. מחד גיסא ״הצלת״ התלמידים מציפורני המודרניזציה על ידי קליטתם בעולם התורה, ומאידך גיסא ״הצלת״ עולם התורה שהתמלא באלפי בני תורה ממרוקו. תלמידים אלו, שחלקם משמש כיום כרבנים מרכזיים ומהווה את עמוד השדרה של ״עולם התורה״ הספרדי/מזרחי, חוו את תהליכי החיברות שלהם בעולם הישיבות הליטאי, והשקפת עולמם עוצבה בדרך שונה ומנותקת ממורשת מרוקו ומבית הוריהם.
אסתר עטר-בוטבול רשמים מואזן 1952-1953
אסתר עטר-בוטבול
רשמים מואזן 1952-1953
הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את"בית הספר הישראלי המזרחי"- Ecole E.N.I.O.) normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי"ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.
המנהל – מר ח. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.
מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (אי – בי) של מר ברששת והגב' סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גבי לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי. סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!
באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.
בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב-5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים. הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה.
היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה. ברית וכו', נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן איַיוּן, בִטָן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוטבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית- המאפה; עסקים קטנים; סַפָּרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח", פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקה על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר "הדָפִינַה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו ב-2 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.
מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד"כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבקה). הייתי סובלת אחר-כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.
באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפאס כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.
איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.
בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א' בבוקר, הייתי נוסעת לעיר"פורט-ליוטיי(היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח"כ, פנו לחברתי ואמרו לה: "וסקון הדי?" (ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם.
באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה(הגרלה). גב' פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה, בהגרלה, חזר אליה אותו הדג. כמה צחקנו! בעיר היה בית – קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת איפה שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את "חדשות השבוע". אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן.
המשך……
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
הרב יעקב אביחצירא
המחבר הוא נינו של רבי יצחק אביחצירא הי״ד
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
אחיין נוסף של רבי יצחק הוא עט״ר – עטרת ראשינו – רבי דוד אביחצירא הי״ד, שהיה ידוע בתעניותיו, סיגופיו ובהסתגרויותיו. ואף הוא כתב פיוט מיוחד לכבוד דודו רבי יצחק, ובין השורות כתב:
דודי הודי עדי. טרף טרף מאיתי…
ישר לבב בתמו. עם אלהים ואדם…
חשקוה נפשו בתורה. על אחת כמה וכמה…
רבי מכלוף אביחצירא זצ״ל – נכדו של רבי אהרן אביחצירא זצ"ל שהיה אח לרבי יצחק – בהקדמתו לספרו"קהלת יעקב" ו״מכלל יופי", אשר שם כתב אודות קורות חייו (של עצמו), סיפר בין היתר על החיבור שלו עם רבי יצחק, והקורא שם יוכל להריח מבין השורות את הערכתו וביישנותו של רבי מכלוף מרבי יצחק, אותו הוא מכנה מספר פעמים "הרב הקדוש".
רבי מכלוף פדידה זצ״ל, ששימש כדיין בבית הדין בתפילאלת, והיה תלמידו של עט״ר רבי דוד אביחצירא הי״ד, חיבר אף הוא פיוט לכבוד רבי יצחק ושם כתב עליו בין היתר: "יום ולילה לא שבת מעבודת התורה"… "כלולים בו נמצאו, ענוה יראה ברה"… "קדוש יחיד ונעלם"…
רבי מאיר אביחצירא זצ״ל – בנו של הבבא סאלי – הידוע בכינויו"בבא מאיר", חיבר גם הוא פיוט לכבוד רבי יצחק, ובשלושת הבתים הראשונים כתב כך: "אשיר ברנני. בקהל אמוני. לקדוש ד'. הוא רבי יצחק. ארי בן ארי. עזי ופארי. הודי הדרי. הוא רבי יצחק"
מכל ההתבטאויות המגוונות על רבי יצחק שהובאו לעיל מפיהם של רבנים גדולים וחשובים, נמצאנו למדים על גדולתו, חכמתו וקדושתו של רבי יצחק זצ״ל.
סוד ה' ליראיו
רבי יצחק הלך מחיל אל חיל, וחלק מעבודת ה' שלו היתה משולבת דווקא בשתיית המחייא (ארק). שתיית הארק לא היתה עבורו דבר של מה בכך, אלא בשתיית המחייא היו סודות עצומים, והיה פועל תיקונים הנשגבים מבינתנו.
מסופר שבאחת הפעמים שישבו ללמוד יחד רבנו יעקב אביחצירא זיע״א ואחד השד״רים, התקשו בסוגיה אחת, ולא הצליחו לפענח אותה. קרא רבי יעקב לבנו רבי יצחק שהיה אז עדיין צעיר לימים, והציע לפניו את הקושי. אמר להם רבי יצחק, הרי אתם יודעים שאיני יכול לעיין בסוגיה בלי מחייא, קרא רבי יעקב למשרתו שיביא לפניהם המחייא, ולאחר ששתה רבי יצחק, פתח פיו בדברים עמוקים המתקבלים על הדעת, ואז נתפעל השלוחא דרבנן מרבי יצחק ואמר: "גדולים כאלה אין בארץ ישראל".
אף כשמשפחתו וסביבתו רצו למנוע ממנו את שתיית המחייא בכל פעם מחדש, הדבר לא צלח, ומן השמים המשיכוהו בדרכו זו, והסיפור הבא ימחיש לנו עובדה זו.
חלק מבני המשפחה שלא ראו בעין יפה את צריכת המחייא המופרזת לטעמם של מרן רבי יצחק זיע״א, הרבו להפציר בו שיחדל ממנהגי השתייה שלו, אך ללא הועיל. כשנכשלו כל הניסיונות והכזיבו כל האמתלאות שלא שכנעוהו, החליטו לגמלו בכוח ממש מן המחייא. עמדו ונטלו את הסולם המוליך לקומת העלייה, כדי שיוכלו לפקח על מבואותיה ויעקבו אחר כמות השתייה שהוא נוטל לעצמו. משהבחין מרן רבי יצחק זיע״א שניתקו אותו מגישה חופשית אל הבית, הבין את הסיבה המניעה את בני משפחתו, והתפלל לד' שימלא את חסרונו. ובבית הסמוך למעונו של מרן אביר יעקב זיע״א, התגוררה אישה אחת שהרבתה להכין מחייא מתמרים משובחים שגדלו בחצרה. למחייא שלה יצא שם של תוצרת מעולה והיא התפרנסה בכבוד ממכירתה. בדיוק באותם ימים, נכשלה האישה במלאכת ההכנה והמחייא שיצאה מתחת ידיה לא עמדה בסטנדרט המשובח שהורגלה בו. בעודה תמהה על כישלונה ומתפללת לדי שיצליח מלאכתה, נדרה האישה להקדיש מחייא למרן רבי יצחק זיע״א, השכן ההוגה בתורה הקדושה יומם וליל ומרבה בשתיית מחייא.
והנה, הניסיון הבא שערכה האישה הצליח, ומחייא משובחת יצאה מתחת ידיה. היא מיהרה למלא קנקן והתקרבה לעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. להפתעתה גילתה שנטלה האפשרות להגיע לחדרו, מה שמונע ממנה לקיים את נדרה. החלה האישה לקרוא בשמו של מרן רבי יצחק זיע״א, ונשמע קולה בחדר פנימה. שרבב מרן רבי יצחק זיע״א את ראשו מן החלון ושאל למבוקשה של השכנה. מששמע על רצונה, הורה לה להניח את המשקה על אדן החלון שבעלייתה, מקום שידו מגעת אליו לטלו משם. אף הוסיף ואמר לה, כי באם רוצה היא שהמחייא תצליח בימים הקרובים, בל תשכח להניח על אדן החלון קנקן משקה.
בעוד בני המשפחה שמחים שעלתה בידם למנוע ממרן רבי יצחק זיע״א את האפשרות ללגום מחייא לרוב, המשיכה האישה להכין עבורו את הכמות הנחוצה לו. הדבר התגלה רק לאחר תקופת מה, כשנגמרו הכדים בבית האישה, והיא באה אל הבית כדי ליטול את קנקני המשקה הריקים מעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. עתה הבינו הכל, כי אם משמים מסייעים לו לקבל את כמות המחייא הגדולה הזו, ודאי שאין למנעו מכך.
בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה-ד"ר מיכאל אלבז
ניתוח סוציולוגי ד"ר מיכאל אלבז
בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה
"אנחנו היורשים, אץ פירושו של דבר שיש לנו או שאנו מקבלים דבר זה או אחר, אלא שהישות שלנו היא בראש ובראשונה מורשת, נרצה אם לאו, ביודעים או שלא ביודעים" (גיאק דרידה)
הקהילה הספרדית, המושרשת בקנדה זה חמישים שנה, מונה היום קרוב ל-33,000 נפש, המרוכזים במונטריאול (21,000) ובטורונטו (8,500), בעוד אחרים מפוזרים בין הליפקם וונקובר (1,000) דרך אוטווה וויניפג. רובה הגדול של האוכלוסייה הזאת מוצאה ממרוקו (70%). ישנם גם יהודים יוצאי מצרים, לבנון ועירק (1,370), אירן(200), טורקיה (180), אלגייריה, לוב ותוניסיה(245), הנפוצים ברחבי קנדה, אף אם חלק גדול מהם פוקדים את בית הכנסת הספרדי הישן שבמונטריאול, בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי, אשר נבנה בשנת 1768.
היסטוריה ומורפולוגיה חברתית
הגירתם ההמונית הפוסט קולוניאלית של היהודים המרוקאים לקנדה נגרמה על ידי שאיפה למוביליות חברתית לתוך מרחב המאחד אמריקניות, שפה צרפתית ורב-תרבותיות. בנוסף, הקהילה היהודית האשכנזית הקנדית תמכה בקליטתם החברתית, ותוך כדי כך נוצרה יריבות של חיקוי עם המהגרים. אכן, לרוב רובם של היהודים המרוקאים המתיישבים במונטריאול בין השנים 1979-1959 (8,550 איש ואישה) יש מטען השכלתי אם כי מעט רכוש. תהליך המודרניזציה המואץ של קוויבק מציע להם אפשרויות חדשות לרכישת השכלה וכן לתפישת עמדות במקצועות שונים או בתחום העסקים כגון: יבוא-יצוא, הלבשה, עסקים זעירים ובינוניים. הדבר מתבטא בקליטה חברתית וכלכלית מוצלחת, חרף חוסר ההכשרה של אחדים ומצב העוני בו שרויים האחרים (17% מכלל המהגרים). מספר הזוכים לתעודת גמר אקדמאיות הושלש ואף יותר מזה במרוצת שני עשורים, כשהוא עובר מ-6% ל-20% בשנות השמונים, בה בשעה שההכנסה השנתית הממוצעת לשנת 2001 עולה בשיעור של 13% על זו של כלל האוכלוסייה ומתקרבת לזו של האשכנזים (כ-8%). שליש מכלל הספרדים תופסים עמדות בכירות ומקצועיות, שליש שני עוסק או מועסק כמומחה (מכירות, שירותים ופקידות), השליש האחרון הם בעלי מלאכה כשהפועלים סוגרים את הרשימה. דומה כי העיר טורונטו, אשר בה נוצרה קהילה מרוקאית דו-לשונית (60% דוברי ספרדית ו- 3,500 דוברי צרפתית מכלל חבריה) מתקדמת באותם מסלולים השכלתיים ומקצועיים, כשהיא נתמכת על ידי קהילה יהודית בעלת השפעה. לבני הדור השני, המקבלים לרוב את השכלתם בבתי ספר יהודיים, שאיפות ברורות: להיות רופא, עורך דין, איש היי-טק או מהנדס, אף אם תאור מצב אידאלי זה משתבש לעתים עם חידת ההתמסרות לחרדיות הלובביציית במונטריאול.
תדמית זו של הצלחה עודדה גלי הגירה של יהודים מרוקאים מישראל ומצרפת (1,200 איש לכל מדינה) והותירה את חותמה בתצורה של מכלול ספרדי, שידע ליצור לעצמו את ייחודיותו בזכות מוסדות חברתיים, תרבותיים וחינוכיים מקוריים. התרחבות זו של הקבוצה התבטאה בריבוי בתי כנסת (30 במספר), בשכונות שונות (חוף סנט לוק, סנט לורן, חוף השלגים – סנודאון ובפרברים), מכולות ומסעדות כשרות וכן מוסדות קהילתיים (המרכז הקהילתי היהודי, בתי הספר רמב״ם והילל והרבנות) המשלימים אלה את אלה. הדבר משתקף בארגון הפדראלי, המפקח על עמותות אזוריות ועל מוסדות המעניקים שירותים שונים: "הקהילה הספרדית של קוויבק". בין השנים 1975-1959, מוסד זה בא להחליף עמותות צפון אפריקאיות שונות, והוא עומד מול ניסיונות ההבלעה של הרוב האשכנזי. הספרדים דוברי אנגלית, אשר מוצאם בארצות המזרח התיכון, נטמעו לרוב בעולמם של האשכנזים. איש מיוחד במינו מסמל את ריבוי השפות, את ערכי היהדות ואת אלה של העולם הערבי: הסופר ממוצא עירקי, נעים קטן.
כאן כבכל מקום אחר, המפגש הראשוני בין שתי העדות של העם היהודי מוליד הרבה אי הבנות ודעות קדומות, אשר הוזנו על ידי העימות עם אלה המכונים "מזרחיים" במדינת ישראל. אין ספר כי עמוק במוחותיהם מסתתר גם דף הזיכרון של הגירה מסוג אחר, אשר את חותמה הם נושאים אתם או שומרים אותה בסוד, הלא הוא זכר האנוסים שהם יוצאי חלציהם, כשהם מבקשים לעצמם את המורשת, את המנהגים, את טעמי התפילות ואת המוסיקה היהודית-אנדלוסיה, בה בשעה שהם נוכחים להכיר בעובדת היותם גולים לעולמי עד.
הקיום הקהילתי התלכד עם ביטוי של לאומיות המזוהה טריטוריאלית עם מחוז קוויבק, ההופך את השפה הצרפתית לסמל אחדות והתאחדות. בהיותם יוצא בתי הספר של כי״ח, המנהיגים הספרדיים ביקשו לשים רסן למעבר לשפה האנגלית של בני הדור השני, אשר נאלצים לפקוד את בתי הספר האנגלים הפרוטסטנטיים במסגרת מערכת דו-עדתית, שבה רק הקתולים לומדים צרפתית. לכן, המנהיגים הספרדיים מייסדים ב-1969, בסיוע כספי של ממשלת קוויבק, את בי״ס רמב״ם (בית ספר מימוניד) אותו הם מעלים על נם עד עצם היום הזה. אין ספק שבי״ס רמב״ם הוא המוסד המשמעותי ביותר של הקהילה, שהרי הוא מציע מכלול לימודים ליותר מאלף תלמידים, ברמות של בי״ס יסודי ושל תיכון. תלמידים אלה לומדים במערכת המשלבת לימודים כלליים, תולדות היהדות בכלל ויהדות ספרד בפרט. זאת ועוד, בעקבות שני משאלי עם שנערכו בנושא עצמאותו של מחוז קוויבק, האליטות ממוצא ספרדי הדוברות שתי שפות הופיעו כמליצי יושר בין הקהילה האשכנזית לבין אנשי קוויבק. כיום, רבים מחבריה נטמעו בקרב העמותה המשותפת של היהדות הקוויבקית והקנדית כאחד. בטורונטו, היקפה המצומצם של הקבוצה יצר נטישה תרבותית הדרגתית, נטייה מודגשת לשפה האנגלית וכן מעט מאוד מוסדות, למרות קיומו של בי״ס פרטי ספרדי, "אור האמת", ושל העמותה הספרדית לעיר אונטריו, הפעילה פחות מזו של מונטריאול.
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
מכירת ״ספר ההושענות״
בבתי הכנסת באלג׳יריה נהגו בחג הסוכות למכור יום יום בדמים רבים, את ״ספר ההושענות״ למי שמוסיף במחיר. הזוכה עולה לבימה עם ספר התורה, שבמקרה הזה הוא נקרא ״ספר ההושענות״, אוחזו בידו עד גמר קריאת ההושענות.
ביום שבת לא מוכרים את ״ספר ההושענות״ אלא שליח ציבור הוא שמוציאו, אוחזו בידו ועומד לפני אדון הקודש עד גמר ההושענות.
מכירת העליות לתורה ״רנט״א״
ביום הראשון של החג, אחרי אמירת ההושענות ולפני הוצאת ספרי תורה, נהגו ברוב בתי־הכנסת ובמיוחד במכנאס, למכור את ״המצוות״, היינו את העליות לתורה בעד ששה חודשים. כידוע לא נהגו למכור בשבתות ובמועדים את העליות לתורה. פולחן המצוות נמכר רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. המכירה הזאת מכונה בספרדית ״רנט״א״ או הכנסה, זאת מאחר ובתי־הכנסת היו רכוש פרטי ומשפחתי, בעליהם היו ברובם תלמידי־חכמים והתפרנסו מההכנסות ומהנדבות שנתקבלו מהקהל. (על הרנט״א ראה פרק ראש השנה)
ההפטרה נמכרה בדרך כלל לשלושה וארבעה אנשים והקונים עלו למפטיר לפי התור, כך יצא לכל אחד פעם בחודש לעלות למפטיר. נהגו גם להרבות בכל שבת במוספין ובחגים עוד יותר.
הקידוש
סעודת החג עוברת כולה בפיוט ובזמר. לפני ברכת הקידוש של היום, נהגו בפאס להוסיף את הפסוקים: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳אלהיכם (ויקרא כג, מב־מג).
בתלמסן שבאלג׳יריה, בחרו להוסיף פסוק מהאזהרות של חג שבועות לפני הקידוש:
זכור סוכת ענני מדבי, ועשה סוכה לפני בהילולה, זרדי לולב בימין ופרי עץ הדר בשמאל, גם את זה לעומת זה תיקה לסגלה, זהירות הדסים וערבה לאוגדם, כאחת אגודה עגולה, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה״.
אולם ברוב קהילות מרוקו, נהגו להוסיף לפני הברכה רק הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״.
ביקורי משפחות
אחר תפילת שחרית, נהגו האנשים לבקר איש את רעהו, לבקר בסוכת החבר וגם לברכו בברכת החג, הילדים התלוו להורים וזו הייתה להם הזדמנות נאותה וגם חוייה נעימה, משום שלכל בית אליו נכנסו הילדים, הם יצאו נשכרים.
בעלת הבית מילאה את כיסיהם מכל טוב: אגוזים, שקדים, תמרים וכל מיני פירות יבשים של העונה.
מנהג הוא, שבביקור בכל מקום, מיד כשנכנסים חייבים לנשק את ידי המבוגרים לאות נימוס וכבוד, והילדים שהתלוו להוריהם, מלאו את ״התפקיד״ על הצד הטוב ביותר, גם כאשר נכנסו, השפילו עיניהם וזה היה כבר הסימן שהילד מבקש מגדנות, בעלי־הבית הבינו מיד את ״הרמז״ ולא איכזבו את הילד. מיד ניגשה בעלת הבית למקום ומילאה אף היא את ״תפקידה״.
בכניסה לכל בית, המבקרים ברכו את בעל הבית בברכת ״מועד טוב ומבורך׳ ובחול־המועד ברכו בברכת ״מועדים לשמחה״.
בתוניסיה נהגו לאכול בסעודת הבוקר של החג, פולים מבושלים (מאכל אופייני לאוירת השמחה) וכן חצילים ממולאים, מאכל הנקרא ״מחממר".
ALEPH offre plusieurs programmes ou dispositifs d'étude
NOMBRES
ALEPH offre plusieurs programmes ou dispositifs d'étude
Les journées thématiques abordées sous divers angles avec toujours un moment consacré à l'étude des textes. Ainsi, par exemple, lors d'une des journées qui eut le plus succès – « Fallait- il être Juif pour inventer la psychanalyse ?» – il y eut une conférence «Freud et le Judaïsme» du professeur d'université Anne Elaine Cliché, une étude sur « les rêves d'après la kabbale » par le rabbin Raphaël Affilalo, une causerie sur la dédicace en Hébreu du père de Freud à son fils que j'ai eu le plaisir de donner et une table ronde réunissant divers psychanalystes. Une journée peut-être centrée sur une thématique classique d'études juives comme « Femmes de la bible, femmes d'aujourd'hui » ou de mystique juive « Des chiffres et des lettres dans la Kabbale » avec des cours mais aussi en soirée un atelier de yoga et de kabbale ou «Mort et résurrection et réincarnation dans le Judaïsme ». La philosophie et l'histoire juives sont présentes comme dans la journée consacrée à « Emmanuel Levinas, un philosophe juif universel » ou celle portant sur « Les Juifs sépharades face à la Shoah». Chaque année nous mettons l'éclairage sur une communauté juive de par le monde comme pour les Juifs d'Egypte et d'Argentine
Le Beth Hamidrach propose une séance d'une heure et demie, quatre fois dans le mois. Il s'agit le plus souvent d'initiation sur textes comme celles qui furent consacrées à la mystique juive par le rabbin Daniel Cohen, au Talmud par le rabbin Shachar Orenstein ou sur des textes de la Bible. Par exemple, les séances consacrées aux Psaumes furent présentés chaque fois par un conférencier, homme ou femme, qui partagea l'étude d'un psaume de son choix, un psaume important dans sa vie
Les conférences de ALEPH sont le plus souvent externes. Ainsi j'interviens régulièrement dans plusieurs cadres : le dialogue judéo-chrétien (« Jésus était-il un Juif pratiquant ? ») – le groupe des femmes juives francophones (« Les femmes ont-elle droit à un héritage dans la loi juive ? ») – les Universités montréalaises («Jérusalem terrestre, Jérusalem céleste dans la pensée juive» – le Colloque Acfas, « L'inédit du Talmud entre dit et non-dit du texte biblique » pour la Société de Phénoménologie et de Philosophie existentielle). Mais nous accueillons aussi des intervenants de l'extérieur, « la problématique du mal dans la Kabbale » par le rabbin Mordechaï Chriqui ou « Soeurs juives en terres musulmanes : les enseignantes de l'Alliance Israélite Universelle » avec le professeur Frances Malino, Wellesley (Etats-Unis), en partenariat avec l'Institut d'Etudes Juives Canadiennes (Université Concordia)
Les programmes permanents comme « A la découverte des maîtres et penseurs juifs sépharades ». Nous l'avons déjà relevé même si ALEPH n'est pas centré sur l'étude du Judaïsme sépharade car un institut existe déjà dans ce sens à Montréal, il porte une attention particulière au monde sépharade puisque la majorité des Juifs francophones de Montréal sont sépharades et plus particulièrement marocains. Ce programme, en cours de développement, a permis de découvrir des maîtres qui ont fait la richesse du Judaïsme sépharade, « Judah Halévi » (professeur Thierry Alcoloumbre) « Hasdai Crescas » (Dr Shmuel Wygoda). Un nouveau cycle sur « Nos rabbins du Maroc » donné notamment par Haïm Hazan mettra l'accent sur la richesse, la rigueur et l'ouverture de ce Judaïsme rabbinique d'Afrique du Nord
Les programmes ponctuels de ALEPH comme « Les mardis de Sion de la Bible à nos jours » comportant un volet de pensée juive (par exemple « Le Talmud est-il sioniste ? » par Eddie Shostak, directeur du Kollel Torah Mitzion) et d'histoire (« Les partis politique et la démocratie en Israël » avec le professeur Julien Bauer (Université du Québec A Montréal) ou « Les différents plans de paix au Moyen Orient » par David Bensoussan) mettent l'accent sur une thématique que le public de ALEPH souhaite mieux connaître.
La vie Juive a Mogador
Au-delà de ces contreforts, s'étendaient d'immenses dunes mouvantes et changeantes. Cela dépendait de la direction des vents. Quand le vent venait de l'ouest, le sable volait et se déposait d'ouest en est, et quand il venait de l'est, le sable bougeait d'est en ouest. Alors, pour tout observateur attentif, les formes et les couleurs des dunes déplacées suivant la direction du vent et la position du soleil couchant variaient, imprimant de mystérieux mouvements et des dessins fascinants d'une continuelle étrangeté. Surtout si par hasard le regard accrochait les ombres se dessinant sur le creux des dunes ; alors la forme de leurs propriétaires commençait à apparaître : les fameux hommes bleus, ces hommes du désert, juchés sur leurs dromadaires avançant à grands pas, très lents, silencieux
On comprend qu'il est difficile de surprendre les veilleurs de la ville par ce côté-là. C'est pourquoi il n'y avait là qu'une petite garnison. On craignait plutôt des surprises venant de la mer
Côté mer
Côté mer encore, le dernier rocher faisant face au port sur la droite, constituait un abri naturel contre les grosses vagues qui déferlaient sur le port en temps de tempête. De plus, il était farci de fortifications et même de canons. On accédait à ce rocher à marée basse, à pied. Ce rocher s'appelait Djira Sghira, la petite île, pour la distinguer de l'autre île qui se nommait l'île de Mogador. Du côté Nord-Ouest, la chaîne de grands rochers dont nous avons parlé plus haut avait pour noms, au centre Gerf Dgeorge, le rocher de Georges, au milieu : Gerf el Metkoub, le rocher troué. Chacun de ces rochers avait sa propre histoire
A tout seigneur tout honneur, commençons par le plus grand qui est l'île de Mogador
D'aucuns disent, se basant sur les dernières recherches scientifiques qui y ont été faites, que les constructions que l'île comportait dataient d'avant la fondation de la ville de Mogador. Elle servait de port aux pirates marocains. D'autres, prétendent qu'elle servait de prison pour les prisonniers politiques du Sultan. La disposition des lieux le laisse entendre. A part la prison elle- même, qui était assez spacieuse avec des logements pour les geôliers, plusieurs forts munis de canons, une grande mosquée avec son minaret, un terrain clos pour les promenades des prisonniers et enfin plusieurs bâtisses servant d'abris pour les pêcheurs
Un petit port de débarquement pour les embarcations qui y accostaient. On ne sait pour quelle raison elle a été abandonnée. Vraisemblablement pour une question économique : le maintien d'une garnison avec des fonctionnaires, pour surveiller quelques malheureux prisonniers dans des conditions très difficiles, constituait un supplément de dépenses lourdes à supporter par la ville ou par le Sultan lui-même
Par mauvais temps, il était presque impossible d'y accoster. Pour y débarquer le ravitaillement, pour l'échange du courrier, il fallait attendre que la mer soit calme, ce qui prenait parfois plusieurs jours. La ville ne disposait pas à l'époque de moyens de navigation adéquats. Comme à la fin il n'y eut plus qu'un seul ou deux prisonniers, il n'était plus nécessaire de la maintenir habitée. Le malheur des uns faisant le bonheur des autres, elle devint site touristique historique et lieu de pêche
De ce fait, les petits bateliers qui vivaient d'une pêche plutôt maigre, y ont trouvé leur compte. Ils faisaient la navette entre l'île et le port, chargés de touristes de passage à Mogador ou même d'habitants de la ville, presque uniquement juifs
C'était même une des seules distractions que les Juifs pouvaient se permettre. Les marins, pour qui ces voyages constituaient une bonne recette, particulièrement les jours de fêtes et les samedis traitaient leurs passagers juifs comme des princes. Le prix du voyage était relativement minime, parce qu'il y avait de la concurrence. Pendant la semaine, le prix était plus cher, car le voyage se faisait sur commande spéciale. On y restait toute la journée, on y mangeait, on s'y promenait. Le batelier était obligé d'aller et de revenir à l'heure fixée par le voyageur
Voici pour ce qu'il en est de l'île. Je ne connais pas l'histoire de la petite île Gerf Hmam (île aux pigeons.) Ce que je sais c'est qu'on pouvait y aller plus souvent qu'à la grande île. Elle possédait une jolie plage minuscule mais bien abritée de tous les côtés, du vent et des regards indiscrets. Gerf Hmam a été le théâtre d'un événement dramatique. C'était avant la première guerre mondiale. C'était les débuts de l'aviation. Deux aviateurs français étaient venus et avaient survolé Mogador, je ne sais pas si c'était pour expérimenter les avions ou s'ils tentaient d'atterrir à Mogador sur ordre de la France. Apercevant le plateau que constituait le haut du rocher très étendu, ils tentèrent d'atterrir et firent une chute vertigineuse et se fracassèrent entre les rochers. A cet endroit où la mer est particulièrement furieuse, on n'a retrouvé ni les hommes, ni l'avion. Ce n'était par la première fois que ce rocher causait des malheurs
מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס
היסטוריון אחד העיד על עלילות־דם מתמידות במצרים משך כל המאה התשע־עשרה: ששה מקרים נפרדים בין 1870 ל־1892 בלבד, שקדמו להם מקרים אחרים – בי1844 בקאהיר, מקום שם ״היו המוסלמים… בזים ליהודים ולפעמים מגדפים אותם״, ואפילו ביישובים קוסמופוליטיים כאלקסנדריה ב־112.1869 מעשים כאלה ״עירערו את בטחונם־העצמי של יהודי מצרים" כך היתה המסקנה הזהירה שהסיק ההיסטוריון שסיכם את הנושא הזה.
בציבור הגדול של הפ׳לאחים המוסלמים לא שפרה מנת חלקם של היהודים יותר. בריטי אחד, שזמן רב היה קשור בפ׳לאחים בתוקף תפקידו בממשלת מצרים, דיווח בי1888 כי ״ארמנים, סורים, צ׳רקסים ויהודים כולם שנואים לא פחות מן התורכי עצמו. לדעתי, קשה יהיה לגלות איזה הוא הגזע השנוא ביותר (על הפ׳לאחים המצריים) [!] אבל אני משער שהיהודי או הארמני הוא שיימצא ראשון־במעלה. אני מזכיר את היהודים מפני שאחד הפחות האדירים והשנואים ביותר… מתואר בפי רבים כיהודי, ותמיד בלשון של שאט־נפש״.
ב־1890 פורסמה בקאהיר גירסה מצרית של העלילה ה״מוכיחה״ את ״זבחי האדם בתלמוד״. ״הסתה״ נגד יהודים ורדיפות יהודים שכיחות היו בפורט סעיד בין שנות ה־80 למאה שעברה ל־1908, כאשר הביע עסקן יהודי בקאהיר בכתב חרדה מחמת ״אי הבטחון שחשים יהודי פורט־סעיד״.
ב־1926 קבע חוק־האזרחות המצרי הראשון כי לא תוצע אזרחות מצרית אלא לאלה השייכים ״מבחינה גזעית לרוב אוכלוסיה של ארץ שלשונה ערבית או שדתה היא האסלאם״. למן שלהי שנות ה־30 חברו הלאומיות המצרית, האחדות הערבית נגד הציונים והתעמולה הנאצית עם המשפט־הקדום המסורתי והתבטאו בהתפרצויות אלימות נגד היהודים. לעתים קרובות עברה הכוס גם על כופרים אחרים. אחד הבולטים במעשים האלה היה שריפתם של כמה בתי כנסת וכנסיות ושאר בנייני׳ ציבור השייכים ללא־מוסלמים.
החל משנות ה־40 נהרגו או נפצעו הרבה יהודים במהומות אנטי יהודיות מאורגנות, והדבר שופך אור בלהות על הדו״ח שקבע ב־1946 כי ״מצבם הכללי של היהודים במצרים טוב לאין שיעור משהיה בארץ [ערבית ומוסלמית] כלשהי עד כה״… הפסדים כלכליים נרחבים נגרמו ליהודים כאשר הוציאו המצרים חוק שבמידה רבה מנע תעסוקה מיהודים: בתוך חדשים אחדים החרימה הממשלה רכוש יהודי רב ו״הרסה״ את מעמדם הכלכלי של היהודים.
בימים שלאחר החלטת האו״ם מנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ ישראל היו איומי רצח על יהודים בקאהיר ובאלקסנדריה, בתיהם נשדדו, ובתי־כנסת הותקפו.
בי1948 היה גל של פרעות ביהודים. לפי עדותו של עד־ראייה הרי בתקופה אחת של שבעה ימים נרצחו או נפצעו קשה 150 יהודים. מכתב ששלח מוסלמי אחד למערכת של עתון מצרי יש בו אולי כדי לשפוך אור על הסכנות שאפפו אז את חיי היהודים:
נראה שרוב האנשים במצרים אינם ערים לעובדה שאחדים מן המצרים המוסלמים הם לבני-עור.
כל אימת שאני נוסע בחשמלית אני שומע אנשים סביבי מצביעים עלי ואומרים, ״יהודי… יהודי…״ לא פעם הוכיתי בשל כך. לכן אני מבקש ממך שתואיל לפרסם את התצלום שלי ולהבהיר שאין אני יהודי ושמי אדהם מוצטפא ע׳אלב. משפרצה מלחמת 1948 נאסר על היהודים לצאת ממצרים לא לישראל ולא למקום אחר. אחר־כך, בראשית אוגוסט 1949, בוטל האיסור פתאום, והרבה נכסים יהודיים שהוחרמו הושבו לבעליהם.
מאוגוסט עד נובמבר 1949 ברחו למעלה מ־20,000 מתוך 75,000 יהודי מצרים, ורבים מהם פנו לישראל. היתה תקופה קצרה ומפתיעה תחת הנהגתו הסובלנית יותר של הגנרל מוחמד נגיב, אך הוא הודח על־ידי הקולונל גמאל עבד אל־נאצר שהורה על מאסרים המוניים והפקעות רכוש. בתחילת 1955 תלה המשטר הנאצרי שני יהודים מצרים כ׳׳מרגלים ציונים״, מעשה ששגרירות מצרים בוושינגטון הצדיקתו בהפיצה חוברת בשם ״פרשת הריגול הציוני במצרים״, שהעלתה את הטענה כי ״הציונות והקומוניזם״ כאחד חותרים ״להשתלט על העולם״. אחרי מערכת סיני ב־1956 הושמו אלפי יהודים במעצר ללא משפט, ואלפי אחרים קיבלו צווי גירוש ונצטוו לצאת את הארץ בתוך ימים ספורים; רכושם הוחרם, נכסיהם הוקפאו.
גילוי־דעת שפירסם ב־1957 כנס בינלאומי של ארגונים יהודיים נתן ביטוי לחרדה כלל עולמית לגורלם של יהודי מצרים:
הרבה והרבה יהודים בלי הבדל נתינות קיבלו צווי־גירוש או שהפילו עליהם אימה בלי רחם כדי לאלצם לבקש רשות יציאה. מאות שהגיעו לארצות מקלט העידו שהובילום בכבלים מבתי־כלא וממחנות ריכוז לאניות. כדי שלא תביא בעיית פליטים חדשה זו, שנוצרה במחשבה תחילה, לידי מחאות מצד דעת־הקהל הבינלאומית, לקחו מן המגורשים לפני צאתם מסמכים המוכיחים כי גורשו. יתר על כן, אילצו אותם לחתום על הצהרות שהם יוצאים מרצונם הטוב. קרבנות התהליך הברברי הזה הורדו מנכסיהם.
חוק האזרחות משנת 1926, הגזעני בנעימתו, חוזק בגירסה נוספת מ־1956 המונעת את האזרחות מ״ציונים״. ב־1958 קם שר הפנים המצרי ו״הסדיר״ את החוק ההוא עוד יותר בקביעה ״חד־משמעית שכל יהודי בגיל שבין 10 לי65 היוצא את מוצרים יצורף לרשימת האנשים שאסור להם לחזור למצרים״.
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
השנים־עשר
בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו, בעיר אוקניא, קרה כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלש שנים, והנוצרי איבה היה לו עם הנוצרית אם הנער ואמר: השליכו חוצה בן הסוררת המזנה! וכשלא יצא מיד, קם ובעט בו והכהו בבטנו, ומת הנער. וכי ראה כי מת החביאו, ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו, והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה בעוד לילה ופרחה נשמתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה שלהעליל עליה השליכוהו שם, והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער צועקת ומבקשת בנה, והשכנים אומרים לה: בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד, וערב חגם הוא זה, כמו שהוא מנהגם! והעניה היהודית כי שמעה פרחה נשמתה מרוב הרעדה, וחשבה אופן הצלה, ולקחה הנער וחגרה אותו על בטנה ולבשה לבושיה עליו, וכאשר מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאלו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותה בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית ובתיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר. וכל היום ישבה על המשבר ובלילה הוציאה קול איך הפילה, ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.
ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מות, אז צעקה האשה ואמרה: הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה? נשמעו הדברים לאם הנער, והלכה אל השופט, וצוה שיתפשו האיש ההוא. ועם החקירה נתאמת כי אמת הדבר, ובייסורין הודה ואמר איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה. אז אמרה אם הנער שיתפשו היהודית, יתן לה הנער לקברו, ושכבר נודע מי הכהו. והאשה התחילה לכחש כי יראה, והשופט נשבע לה שלא יקרנה עון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז ספרה האשה הענין כמות שהוא. והשופט שמח על שכל האשה, ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.
והיה שם אדם גדול במלכות ואמר: אדוננו המלך, אין פקחות כפקחות יהודי! והנה אנשי רומה הפקחים והערומים תמהו ממה שאמר להם איש עברי שלוח מירושלם, ונכתבו בספר הזכרונות למלכי רומה, ומשם העתקתיו. אמר המלך: יבא נא לפנינו, וחן תקבל ממנו!
בא הכתב לפניו, וזה ענינו נעתק מלטין ללשון הקדש:
״השררה המושלת, העם המוצלח רב המזל! מערכות שמינו הודו, ואלהינו אשר עזבנו, אשר ירושלם רבנית האשייא, אם וגברת מכל העברים, הושלכה משועבדת לרומה ולרומיים. באמת, גדולה היתה ממשלת פונפיאו ורב רבוי חיילותיו לקחת אותנו, אני אומר כי היתה יותר גדולה החימה מאלהינו ובלי ערך רבוי עונותינו אשר עליהם חייבנו האבדן. רצוני להודיע אתכם דבר אחד, וחרה לי שלא נסיתם אותה בנסיון, וזאת היא, כי הוא כל כך טוב אלהינו, שאם היו בינינו עשרה צדיקים עם חמשים אלף רשעים, או היה אחד כל כך טוב כי בעבורו יתכפרו העם, הייתם רואים, הרומאנום, כמו שראו המצריים, וכמה היה יכול אלהינו לבדו מכל אלהיכם יחד. תדעו באמונה, כמה נהיה אנחנו חטאים תהיה אתם אדונינו, והזמן שיתמיד חרון אף אלהינו על העברים כך יתמיד ממשלת הרומאנוס.
ולפי שבענין זה אני מרגיש אחד ואמונתכם מרגיש אחרת, ואני לא אוכל להחזיר אתכם לאמונת אל אחד ולא אתם תשיבוני לאלהות הרבה. ואעזוב ענין זה לאלוה שעם יכלתו בראנו ועם טוביותו אנו מונהגים, והנני מספר ענין שליחותי. ידעתם, כמה שלום היה לרומי עם ג׳ודיאה וג׳ודיאה עם רומי, אנחנו לכם בכל נכנענו, ואתם לנו שום דבר צודק לא הכחדתם, ולפי שאין דבר יותר נאהב מהכל ופחות ישימוה בפועל כמו השלום, ואין דבר יותר שנוי, ובהיותה שנואה יחיו הכל בה, כמו המלחמה. אני מזהיר עם אמת ואתם משגיחים עם משפט, נעניש את המעוררים את רצונכם שירצו רעותינו ונרחיק הרעים המבקשים לערב אותנו. העמוד החזק והקיים בלתי מתנועע מהשלום, הוא להסיר מאמצע המערבים.
ומה יועיל שיאמרו לנו ולכם בפרסום: ״שלום, שלום!״ ואחר כך שיאמרו לגו ולכם בהצנע: ״מלחמה, מלחמה!״ ואני אומר זה, כי אחר שגרשתם הבכור מהמלך אידומיאו על חוקיו הרעים, שלחתם לנו במקומו לקונפניאו ומארקו ולשופו ובאליריו למושלים, והם ד׳ מורסות, כי הקטנה מספקת לתת ארם בכל קיסרות רומי, כ״ש המלכות שלנו עני מפלשתינה. אי רעה גדולה יכולה להיות, כי השופטים ששולחים רומא להסיר המדות הרעות מהרעים יהיו הם ממציאים תענוגים חדשים! ואי גדול גריעות למשפט, כי אותם שהיה להם להסיר הנערות מהנערים שיתענגו להיות ראשים לקלים! ואי גדולה חרפה לרומא, כי אותם שראוי שיהיו צדיקים בכל משפט ומשל לכל המעלות יהיו רעים בכל הרעות ומניעים לכל התענוגים, העוו המשפט והחלישו והיו לבחרות ג׳ודיאה ללמד המצאות מתענוגים! כי מאבותינו לא נשמעו, ולא בספרים נקראו, ולא בזמנינו נראין! או, רומאנוס, האמינו לי דבר אחד, ומכל העצות אשר לקחו ג׳ודיאה מרומא יקח רומא אחד מג׳ודיאה, והוא שתבקשו ראשונה ממנו דרך תחנה קודם שתצוונו, כי כלים מלכיות רבים עם גבור חיל שופך דמים רבים, ומתקיימים כלם עם שופט אחד טוב, לא שידע שפיכות דמים אלא שידע לחבר לבבות באמונה. השופט שיודע יותר להרויח לבבות מממונות ראוי להיות נאהב, ומאין נמשך שופטיכם אשר שלחתם שלא יכנעו העם לדבר אחד צודק באמונה, לפי שגזרו ראשונה דברים הרבה בלתי צודקים. המאמרים הצודקים עושים הלבבות רכות, והמאמרים בלתי צודקים עושים לאנשים אכזרים. אנו כל כך עניים בכל כך עניות, כי אפילו כשיצוו לנו בטוב נכנעים רע, כל שכן כשיצוו לנו רע שנהיה נכנעים טוב. האמינו דבר אחד, כי מרוב הקלות בשופט גברא מעוט היראה ומעוט הבושה במשועבדים. אנחנו היהודים יש לנו למוסכם, וכן מפי אלהינו, שכל מלך שיתן עול המשפט למי שרואה שאינו ראוי בעד חמדת ממון או לתת כבוד לאיש ההוא יהיו לו לאמונה, כי כאשר לא יביט יראה כבודו לחרפה, ונאמנותו נאבד, ועונש גדול בביתו. ולפי שיש לי דברים אחרים לנסתר רצוני להשלים המפורסם, וסוף אומר, שאם תרצו להעמיד מלכותכם לזמנים הרבה, על מה ששמתם עצמכם לסכנות גדולות, דעו לגזור ולצוות כמו רומיים ונהיה נכנעים כמו יהודים. שלחו לנו מושל רחמן, לא תהיו אכזריים לייסר חולשתינו, ונהיה נכנעים לצוואתכם! אני חוזר ומתחנן לכם שתתחננו לנו קודם שתצוונו, לפי שבתחנון ולא בצווי תמצא אהבה כמו בנים לאב, ולא מרד כעבדים לאדוניהם״.
וכל שרי רומי ויועציה תמהו על הדברים וצוו שיכתבו בספר הזברונות, כדרכם לכתוב כל דבור משלוחים באים לפני ממשלתם.
אמר המלך מנואל: כמה מהפקחות והערמה מעורבת בידיעה ומצח קשה היו בדברים ההם! ומה כח החכמה והדבור השלם שמחלו הרומיים על כל דברי העברי ההוא, בהיות שאמר להם דברים פרטים נוגעים לדתות, ועם מליצת העברי נשכחו.