גורל הד'מים במגרב.

נראה כי בתחילת כיבושה של צפון אפריקה אמנם עמדה התבססותו של האסלאם בסימן של סובלנות מרובה. סידי עווקבה אבן-נאפע, שייסד את קירואן ב-670, השיב ה, לפי המסופר, אלף משפחות קופטיות ויהודיות, שבזכותן נפרץ אורה של העיר למרחקים ברבות הימים וישיבות לומדי תורה שבה נתפרסמו בעולם היהודי כולו.

ואף שההיסטוריונים מספרים לנו על מקרים של המרת דת מאונס, הרי בדרך כלל באו אלו במאות השנים הראשונות האלו, בעקבות הקרבות שהוסיפו להתחולל, למרות מפלתה של אל-כאהנא, בין נוצרים ויהודים ברבריים לבין הערבים בהתקדמותם.

הנה כך מסופר לנו כי בשנת 789, בשעת הפלישה למגרב, הסתער אידריס על יהודים ונוצרים, שהתחפרו והתבצרו על ההרים ובטירות נשגבות, בכל זאת לא חדל האימאם מלתקוף אותם ולהילחם בהם, עד שקיבלו עליהם, כולם בין לרצונם בין לאנסם, את עול האסלאם. הוא כבש את אדמותיהם וביצוריהם, הוא הכרית את רוב אלה שלא רצו להיכנע לאסלאם, ומן האחרים לקח את משפחותיהם ואת נכסיהם. הוא עשה שמות במגרב, החריב את מבצריהם של בני לואָטה, בני מַדיונה ובני בהלולה ואת המצודות של ריאָטה ופאס.

דברים אלה התרחשו בסוף המאה השמינית והם מצביעים על מצב מורכב כתמיד, מצד אחד, המערך של שבטי הברברים, יהודים או נוצרים, שקיבלו עליהם דת האסלאם, ומן הצד השני, ההתנגדות הנחושה של גרעינים שאין להכריעם וכדי לנצחם, יש צורך בהשמדתם. מן השחיטות האלו ומאותם גילויים של הרצון נשתיירו קהילות, פזורות לאורכו ולרוחבו של המגרב, שברבות הימים התכנסו לתוך עצמן, כלל שהתבסס נצחונו של האסלאם. 

החל מן המאה התשיעית אנו רואים קהילות יהודיות מאורגנות היטב בקיוראן, קונסטונטין, טלמסאן ופאס. עם כיבוש ספרד נוצר מצב חדש, שאיפשר ליהדות האפריקאנית לשאוף אוויר אחר ולבוא במגע עם אירופה באמצעותן של קהילות תולידו ואנדלוסיה. לגבי המגרב, ירשה מעתה אחדותה של הקיסרות המוסלמית, שלעתים קרובות מדי הועמדה בסכנה על ידי כיסים של אנרכיה מקומית, את מקומו של השלום הרומי.

במאה העשירית נתגבשה יותר תורת זכויותיהם של הד'מה. היא פעלה ביתר שאת נגד היהודים בצפון אפריקה וזאת עקב עקירתן הגמורה של הקהילות הנוצריות, שבמאה השתיים-עשרה נעלמו עד לאחרונה שבהן.

היהודים הדחוקים במללאח שלהם, שמן המאה השתיים-עשרה לבשו בגדים מיוחדים, בפקודת סולטאן המייחדים, אבן יעקוב אל-מנצור, שנכפו עליהם כל הסיגים שבמעמדו של בן החסות, צפויים היו בכל עת  משבר קל שבקלים לחוש בנטל מצבם כד'מים. במרוקו נוסד המללאח בפאס ב-1438, במרכאש ב-1567, במכנאס ב-1682, ואילו בטטואן, סאלי רבאט ומוגדור ב-1808.

אפילו שם, כדבריו הקולעים של דויד קורקוס, הוסיפו היהודים העשירים לגור בשכונות הפאר של העיר המוסלמית. היהודים היו ראשונים לסבול מן המאבקים המדיניים בין שבטים ושושלת. הואיל ובדרך כלל לא היה להם נשק, מופקרים היו להתפרצויות נקם, שהחריפו מחמת תאוות שוד, שפיעמה באוכלוסים פורקי עול, וכן שינויי משטר, רעב ומגפה פותחים לעתים למהפכות עקובות דמים, שעל פי רוב היו היהודים משלמים את מחירן.

ריב כלשהו היה מעורר התפרצות זעם עממית, אז היו היהודים מתכנסים בשכונתם, כופפים גו עד יעבור זעם. במרוצת הדורות חלו שינויים רבים בטבעה ובמקומה של התקרית, באריכות הפרעות, בחומרתן, בתנאים בהן הושב השקט על כנו, התערבות השליט או גורמי חוץ. פנקסי הרשומות חוזרים ואמרים בכל דור ודור, " את כל היהודים בזזו….הרבה מבנותיהם טימאו….הרבה יהודים גירשו….כך וכך נשים, כך וכך ילדים, כך וכך יהודים שחטו…..כך וכך בתי כנסת שרפו, כך וכך ספרי תורה קרעו….מי יתנה את שברינו….אחרי הרעב באה המגפה….חדל שאון ומוות קצר בנו קצירו…ענינו נפשותינו להעתיר בעד חסדו של הקדוש ברוך הוא….שק חגרנו בצרתנו "

במאה השתיים-עשרה כבר קונן אברהם בן-עזרא, המשורר הספרדי הגדול, על פרעות שניחתו על ראשן של קהילות היהודיות באפריקה.

               ימי רעה / על הרעה / אשר באו תחילה

               ביום שבת / בן עם בת / שפכו דמים כמים

                הו אקרא / כמצרה / על קהילת סגלמאסה

                עיר גאונים / ונבונים / מאורם חושך כיסה

                ואי חוסן / קהל תלמסאן / והדרתם נמסה

                וקול ארים / בתמרורים / על סבתה ומכנאס

                ועל יקרים / מדוקרים / עין אויב לא חסה.

הדברים אמורים בהתכחשות הגדולה בין המייחדים לבין המוראבטים ובני חסותם. בין 1140ל 1147 נבוזו הערים דרעה, סג'ילמאסה, טלמסאן, מראכש, פאס, סאוטה ומכנאס ועל קהילותיהן היהודיות עברה הכוס.ולאחר מכן, בין 1151 ל 1159, פנה הזעם מזרחה ועד תוניסיה וטריפוליטניה הגיע. היו אלה משברים עקובי דם וחולפים. כעבור זמן קצר קם הרמב"ם ועקר מקורדובה לפאס. מורת פאס מספרת לנו, שהשתכן באחד הבתים שב " מדינה ", וכי מלמד היה אפילו במסגד של בני קירואן בטרם יפליג ממרוקו למרחקים ב-1165. 

משבר המייחדים קשה היה ולא במהרה נמחה זכרם של מעשה הזוועה של חיילי עבד אל-מואמן. היטב תיאר קורקוס את אווירת האימים בה שרויות היו הערים שנכבשו בידי המייחדים, ויהודים לא מעטים שנתקפו בהלה למראה הקנאות הדתית של אדוניהם החדשים המירו אז את דתם. אחרי שנרצח ראש קהילת פאס, הרב יהודה הכהן אבן-שושן, ב 1165, הורע מצבם של היהודים. רבו ההמרות באונס. בתקופה זו ברח הרמב"ם מפאס למזרח. רק בנפול המייחדים חזר מצבם של היהודים לתיקנו.

בנעוריו ודאי השתעשע אברבנאל בשאיפה להעמיק בלימוד הפילוסופיה ולמצוא תשובות לפחות לאחדות מן החידות, שהפילוסופים הגדולים לא הצליחו לפותרן. בעיות אלו הקסימו אותו, ובמשך זמן ניכר היה לימוד הפילוסופיה העיסוק האהוב עליו ביותר. אך לבסוף באה ריאקציה. ככל שהשתקע בפילוסופיה כן נוכח שהמשימה גדולה מכפי יכולתו, ויותר מזה, שהיא גדולה מכוחו של אדם.

הוא ראה את הסתירות, הפקפוקים והמגבלות המציינים כל תורת פילוסופית, ובא לכלל מסקנה שהפילוסופיה היא במידה מרובה תרגיל סרק בדיאלקטיקה. עם זה היה מטבעו חדור צמא לאמת, צמא שהפילוסופיה, שהייתה חסרת אונים לרוותו, היה אף על פי כן בכוחה להגביר אותו, ובדומה לרציונליסטים אחרים שהתאכזבו ממנה, פנה אל הדת ולהשקפות של מסתורין.

ואולם תהה זו טעות לחשוב ששינוי זה בתחומי חשיבותו נבע אך ורק מאכזבה אינטלקטואלית, שהרי רק לעתים רחוקות המיסטיקה היא פרי של תהליכי חשיבה בלבד. בדרך כלל משקפת הסטייה מן הרציונליזם ביקוש פתרונים לבעיות אישיות או קיבוציות דוחקות, שדרכי החשיבה ההגיוניות המקובלות אינן מסוגלות להציע. משום כך המיסטיקה היא, בדרך כלל, תוצר של המנזר, או של חברות מדוכאות ומעונות, ולא של נסיבות נוחות ומשביעות.

אין יסוד רב להניח שנטייתו המיסטית של אברבנאל נבעה מאיזו אכזבה אישית או מאי סיפוק רגשי. ידיעתנו על חייו האינטימיים של אברבנאל אמנם רחוקה משלמות. אף על פי כן ידוע לנו שהתחתן בגיל צעיר למדי, שבנו בכורו והודה נולד, כנראה, לקראת סוף שנות החמישים של המאה ה-15 – כלומר, כשהיה אברבנאל בן 22 – ותוך שנים אחדות לאחר מכן נעשה גם אב לבת אחת ואולי שתיים.

כמו כן יודעים אנו מכמה רמזים בכתביו, שהתענג על חברתם של בני משפחתו, ושהיה, משהגיע למלוא בגרותו, שקוע עד צוואר בעסקם. אדם מאושר בחוג משפחתו, חדור נטיה חזקה ליוזמות מסחריות, ונוסף על כך עשיר היודע להעריך את ערכי תחומי החיים, כמו שהייה אברבנאל באותם הימים, ספק אם היה מסוגל להרהורים בעלי אופי מיסטי. אולם היה גורם חברתי שהפנה את אברבנאל אל המיסטיקה, ואותו אפשר לגלות בנקל.

אף על פי שגדל בעושר ובכבוד, אין לשכוח שיצחק אברבנאל היה בן למשפחה שנמלטה מקסטיליה, שילדותו עברה עליו בימי דוארטה ודון פדרו, ושהגיע לפרקו בראשית מלכותו של אלפונסו, כשהמדיניות האנטי יהודית של קודמיו עדיין הייתה שלטת בפורטוגל. זכרונות משפחתיים מרים מן העבר ובאיבה שהקיפה את חיי היהודים בצעירותו ודאי הטביעו את חותמם בנפשו הרגישה, שביקשה להבין את ה " מדוע " וה " כיצד " בסוד סבלו וקיומו של עמו.

כמו כם קרוב לוודאי, שבהשפעתה של ספרד נעשתה פורטוגל במאה ה-15 בית גידול למיסטיקה יהודית, וכמו אצל שאר המיסטיקנים היהודיים סובבה חשיבתו המיסטית של אברבנאל על ציר הפתרון של הבעיה היהודית. יתר על כן, נוסף על ההשפעה שהשפיעו על אברבנאל בעלי ה " מסתורין " בין הוגי הדעות היהודיים, יש לציין את ההשפעה הכללית של הספרות היהודית האנטי פילוסופית, שצברה עוצמה ונעשתה תוקפנית מאז הפורענות של 1391 בספרד. נראה שלחיבוריהם של אחדים מנציגי ספרות זו, דוגמת עלאמי ואבן מוסא, היה חלק בשינוי ההשקפה הקיצוני של אברבנאל.

שינוי זנ נראה לעין בחיבורו השני של אברבנאל, " עטרת זקנים " כשכתב ספר זה כבר פותחו היסודות של תפיסת עולמו. כל הנושאים העיקריים של יצירותיו המאוחרות נדונים בעבודה קצרה זו של מושג האלונים המשמעות הנבואה. בחיבורו זה מבטא אברבנאל לראשונה את הערצתו למקובלים, " חכמי האמת " ואת הביקורת שלו על הפילוסופים " ההולכים בחושך "

התקפתו על הפילוסופים כוונה בראש וראשונה  אל ראשי המדברים בתחום זה, אריסטו ואבן – רושֶד, כמו גם אל נושאי דגלה בתוך היהדות ומחוצה לה. הפילוסוף היחיד היוצא מן הכלל, שמהשפעתו לא יכול היה דון יצחק להשתחרר, היה הרמב"ם. אף על פי שהערצתו העזה לרמב"ם נתלוותה בגילויים של ביקורת חריפה, הרי מכוח עניינו המתמיד ברמב"ם נשאר אברבנאל קשור לפילוסופיה בכללה עד סוף ימיו.

אולם תשומת לבו הייתה מרוכזת בעיקר בנביאים, שאת שלמות תורותיהם העמיד בחיבורו השני כניגוד לחסרונותיהם הברורים של הפילוסופים. מתן פירוש לנביאים, גילוי עומק חוכמתם וגדולתם, אלה הפכו להיות אדיר חפצו.

תוכניתו לכתיבת פירוש על חמשת ספרי התורה קדמה למעשה לכתיבת ה " עטרת ", אלא שעד מהרה הוכרח לנטוש תוכנית זו. באמצע שנות השישי למאה ה-15, כשכתב את " עטרת ", עדיין היה אביו דון יהודה בחיים, אך לא במבחר שנותיו, ומעט-מעט ודאי קיבל עליו דון יצחק את האחריות לעסקי המשפחה במקום אביו המזקין.  מפעליהם העסקיים של בני משפחת אברבנאל היו מרובים ומסועפים. הם כללו מוכסות, בנקאות ויבוא רב ממדים מפלנדריה, והצריכו דריכות והשגחה מתמדת.

כל פינו חיי ההגות את מקומם לחיים של פעילות עסקית, ואברבנאל הוכרח לצמצם את תוכניותיו הספרותיות לכתיבת פירוש על ספר דברים בלבד. ואולם במשך תקופה ארוכה נשאר אפילו יחבור זה בלתי גמור, ובאיגרת שכתב ב-1472 אנו מוצאים אותו מתחייב כי משעה שירווח לו מעט ויהיה לו סיכוי לשוב לעבודה ספרותית, לא ינוח ולא יישן, עד שישלים את המלאכה וימלא את המשימה. אך שלוות הנפש עדיין רחקה ממנו, מכיוון שבאותה שעה שבה נדר אברבנאל את נדרו הנזכר רותק יותר ויותר את הרשת הסבוכה של עסקי כספים וענייני פוליטיקה.

הדרוזים

נסים דנה

סלימאן בשיר-אהרן ליש-כמאל מעדי-שכיב סאלח

ארנון סופר-סלמאן פלאח-עפיפה צעב-אורי שטנדל

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

לזכר מיכאל ( מיקי ) כ"ץ

שנספה באסון המסוקים – כ"ז בשבט התשנ"ז

יהי זכרו ברוך

הקדמה

מספר הדרוזים (בנו מערוף = אנשי החסד) בעולם עומד כיום על פחות ממיליון נפש, והם מרוכזים בעיקר בשלוש מדינות: סוריה, לבנון וישראל.

המבקש להכיר את חייהם של הדרוזים נתקל בשני קשיים של ממש:

א.         הדת הדרוזית היא המאפיין החשוב ביותר של בני עדה זו, וכל מגמה להכיר אותם בלא לעמוד על יסודות אמונתם לוקה בפגם חמור, דא עקא שהכרת הדת הדרוזית אינה אפשרית הואיל ודת זו סודית.

ב.         המחקרים והפרסומים על עדה זו מועטים יחסית, ואף אותן עבודות שראו אור חשודות בדרך־כלל מבחינת מהימנותן וגישתן: מחד גיסא, על פי רוב השתדלו חוקרים מוסלמים לתאר — שלא בצדק — את הדרוזים בתור בני דתם, ועל־כן הבליטו את המשותף לשתי הדתות, לעתים אגב הצגה מעוותת של ״עובדות״ כדי שהללו יהלמו את השקפתם שהדרוזים הם ערבים־מוסלמים.

מאידך גיסא, לא יכלו הדרוזים, בהיותם מיעוט מבוטל (כמעט) ונרדף בקרב האוכלוסייה המוסלמית במזרח־התיכון, להתבטא התבטאות חופשית: ומשום כך השתדלו אף הם שלא להבליט את היסודות המבדילים אותם מן הרוב המוסלמי. בעניין זה הם נהגו על־פי עקרון התקיה (ההישמרות) המתיר להם התנהגות חיצונית המותאמת לבני הדת והעם שבקרבו הם יושבים. על אף האמור לעיל נכתבו כמה מחקרים חשובים שסייעו להכרת הדרוזים. ראויים לציון עבודותיהם של החוקרים האלה: ם׳ דה־סאסי — שכתב את מחקרו בלשון הצרפתית: פ״כ חתי, ד׳ ברייר, קיס פרו וג׳ בן־דור — שכתבו באנגלית: אמין טליע, סאמי נסיב מכארם, מחמד עבד אללה ענאן ועבד אללה אלנג׳אר — שכתבו בערבית: בעברית נכתבו כמה עבודות חשובות. בייחוד ראוי להזכיר את עבודותיהם של אהרן ליש, של סלמאן פלאח, של שכיב סאלח ושל מורי ורבי, פרופ׳ חיים בלנק, שהמחקר שלו על עדה זו הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

14 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا

בפוגשם את המאמינים, יגידו, מאמינים אנו,

 وَإِذَا خَلَوْاْ إِلَى شَيَاطِينِهِمْ قَالُواْ إِنَّا مَعَكْمْ إِنَّمَا نَحْنُ مُسْتَهْزِؤُونَ

ואולם בהתייחדם עם מרעיהם בני השטן, יגידו, עמכם אנו, ורק מתקלסים

בני השטן : יש המפרשים שהכוונה למנהיגי הכופרים, או לכָּאהִנים  המתנבאים

 اللّهُ يَسْتَهْزِىءُ بِهِمْ وَيَمُدُّهُمْ فِي طُغْيَانِهِمْ يَعْمَهُونَ

אלוהים יתקלס בהם ויניחם לעמוד במִריָים ולהתחבט אובדי עצות

  أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ اشْتَرُوُاْ الضَّلاَلَةَ بِالْهُدَى فَمَا رَبِحَت تِّجَارَتُهُمْ وَمَا كَانُواْ مُهْتَدِينَ

הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואולם העִִסקה אשר עשו לא הניבה כל רווח, ודרכם לא ישרה

17 مَثَلُهُمْ كَمَثَلِ الَّذِي اسْتَوْقَدَ نَاراً فَلَمَّا أَضَاءتْ مَا حَوْلَهُ ذَهَبَ اللّهُ بِنُورِهِمْ وَتَرَكَهُمْ فِي ظُلُمَاتٍ لاَّ يُبْصِرُونَ

הם נמשלו למדליק אש אשר אך תאיר על סביבותיו, ייטול אלוהים את אורם וישאירם באפלה ולא יראו

ייטול אלוהים את אורם : משל ליכולתו של אלוהים ליטול מן המתחסדים את מראית האמונה ולחשוף את כפירתם

18 صُمٌّ بُكْمٌ عُمْيٌ فَهُمْ لاَ يَرْجِعُونَ

הם חירשים, אילמים ועיוורים ולא ישובו

לא ישובו : מנכותם