מורשת יהדות מרוקו

פרק שבי: קשרי ארץ־ישראל עם ערב בימי המלכים והנביאים

אם נסתכל במפת הנתיבות העתיקות, המחברות אח ארץ־ישראל ואת הארצות הסמוכות לה עמ חצי־האי ערב, נראה שארצנו היתה בימי־קדם צומת דרכים, שהיתה מקשרת את שטח ימ־התיכון עם אזורי ערב על שלושת חופיו. בארצנו הצטלבו הדרכים, ובה הוקמו בתקופה קדומה מאוד מרכזי האספקה ותחנות־החלוקה בשביל כל העמים, שקיימו מגע עם תרבות אזור הים התיכון. מעזה ומצור, שישבו על מבואות ים, הפליגו אניות אל מעבר לים; ותושביהן, רוכלי העמים, הרבו חילם וצברו זהב וכסף. דרך עבר־הירדן המזרחי ואזור עציון־גבר עברו האורחות שנשאו את סחר־ערב— קטורת וכל מיני בושם— אל מצרים; וממנה הביאו סחורות, שהיו מייצרים שם. פרס ופוט סיפקו חיילים לשמור על האורחות, וערי אשור ובבל נמנו עם מספקי הסחורות וצורכיהן.

הארצות מגן ומלוחיה נזכרות במיסמכים בבליים עתיקים (מראשית האלף השלישי לפסה״נ). מגן נקראים שטחים במזרח ערב, על חוף מפרץ פרס, בקרבת גבולות בבל; השם מלוח׳ה הוא כינוי לקצה הצפוני־מערבי של חצי־האי«. בתעודות בולטת השאיפה לכבוש את הארצות האלה, כדי להשתלט על נקודות המפתח של המסחר הדרונדערבי וההודי.

שבטי ערב באספקלריה של התנ״ך

 תיאורי ערב ועממיה המצויים בתנ״ך קצרים הם, אך מלאים גוונים, בחינת מועט המחזיק את המרובה. קדמונינו עמדו על אופיר, של הארץ ותושביה. חשיבות רבה נודעת לידיעות שמסרו לנו על קשרי המסחר והתרבות ועל תנועות השבטים ומוצאם. סיפורים שהבקורת המחוכמת יראתה אותם כפרי הזיה — נתאמתו על־ידי מיסמכים בבליים ואשוריים ועל־ידי תעודות דרומ־ערב: השקפות חדשות על מוצא עמי ערב, המיוסדות על מחקרים אתנוגרפיים ובדיקות אנתרופולוגיות בשטחי קדמת־אסיה ואפריקה הצפונית והמזרחית, מוכיחות כי ברשימות העמים שבספר בראשית נשמר זכר למצבים עובדתיים קדומים. כיום אין להטיל ספק באמיתות המצע ההיסטורי של הרשימות הללו

בחצי האי ערב ישבו אז שבטים בני משפחות שונות. הכתובות הדרומיות לימדונו לדעת, כי לעתים קרובות קשה להחליט מה קדום יותר: שם השבט, או שם המקום שהשבט התיישב בו. לפעמים נקראו הטירות, האחוזות והמחוזה על שם בעליהם, ולעתים נקראו הבעלים לפי משכנותיהם. הישוב שבערי המסחר לא היה אחיד, שכן נתכנסו בהן בני גזעים שונים,. ושכבות־הגירה קדומות נבלעו בשכבות מאוחרות. מבחינה זו היו הערים האלה דומות לכרכים הגדולים של תקופתנו. אשורים, ארמים, בני צפון ערב, בני ערב הדרומית, מלחי הודו, פרסים וכושים מאפריקה ישבו בהן בערבוביה, ובהרכב האוכלוסיה היו חלים שינויים תכופים.

בראשונה היו האוכלוסין בערי־המסחר מדברים בלשונות שונות, אך לשם מילוי צרכיהם התרבותיים התחילו עד מהרה משתמשים בלשונות המדינות הנאורות, המובנות לכל.

מלחמות והתנגשויות לא היו פוסקות במדבר ערב. הבדוים היו מתנפלים תדיר על האכרים, יושבי הנאות; רמזים לכך נמצא ב״משא בערב״ שבישעיה כ״א, י״ג—ט״ו (״ביער בערב תלינו, אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים; יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד. כי מפני חרבות נדדו; מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה, ומפני כבד מלחמה״) ובתיאור התנפלות השבאים על נערי איוב (איוב א' ט״ו). אמנם השבאים סוחרים היו, אולם הבדוים שהיו מעבירים את הסחורות או נלווים אל האורחות כמורי־דרך ובמגינים מפני שודדים, היו הם עצמם שולחים לפעמים את ידם ביושבי החצרות וברכושם. ולפעמים חרבו ערים שלימות בשל התנפלויות כאלה. בימי ישעיהו ירדה דדן, ולעומתה פרחה תימא, והגיעה לשיאה אחרי חורבן הבית הראשון; אחר־כך באה לה לתימא תקופה של ירידה. ואולם לאחר שנים רבות התחילה מתנערת מחדש. זעזועים מעין אלה נראה בכל נאה ונאה.

בסיפור על הפגישה בין המלך שלמה ומלכת שבא (מלכים א, יי) ראו חוקרי המערב אגדה מזרחית. אבל כתובות רשומות בכתב היתדות מוכיחות, כי אמנם היו בצפון ערב מלכות, שהיו משלמות מס למלכי אשור. בימי תגלת פלאסר השני (745—727 לפסה״נ) נזכרות שתי מלכות ערביות ששילמו לו מס: זֵ־בִ־בִי וסַמ־סִי, האחרונה נזכרת גם בכתובת סרגון השני משנת 715 לפסה״נ, בכתובת שנזכר בה גם אתמר מלך שבא; בכתובות אלה מופיע גם כַּרְ־בִּ־לוּ מלך שבא (בקורות תימן מצויים מלכים או״מכרב״ — נסיכיט־כהנים — ששמם מתאים לשם זה). מושלי שבא היו משלמים מס למלך אשור, שכבש אז את עזה, כדי שיוכלו לסחור ללא מעצורים את העיר הזאת גם על תדמור השתלטו אז מלכי אשור, והאדומים, אבותיהם של הנבטים, היו משלמים להם מס. האשורים פנו גם אל גֶרהַה, שעל שפת המפרץ הפרסי. אחרי חורבן הבית הראשון הקים נבוניד (נַבּוּ־נַאִד), מלך בבל, מעין נירה שניה בתימא.

הקדמת העורך

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אחד התיאורים הססגוניים של גן עדן אגדי זה מובא בספר המסעות של הנוסע הנודע מרקו פולו. על פי תיאורו, חסם מנהיגם הנערץ והכריזמתי, שהתפרסם בכינויו ׳הזקן מן ההר׳ עמק בין שני הרים והפכו לגן מרהיב, שופע עצי פרי. בגן הקים ארמונות נאים, מעוטרים קישוטי זהב וציורים יפים ובנה בו אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. איש לא הורשה להיכנס לגן פרט לאלה שאותם הועיד הזקן לצאת בשליחותו למשימות התנקשות.

כדי להנעים את שהייתם במקום הובאו לגן נשים ועלמות יפות תואר, שהיטיבו לנגן בכלי נגינה מכל סוג ואף ידעו לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים משובבי לב. הזקן מן ההר, מוסיף מרקו פולו, שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן זהו גן העדן שאותו הבטיח מוחמד למאמיניו, ולפיכך עיצבו בדמות גן העדן המתואר בקוראן. לוחמים שנועדו להישלח לפעולות התנקשות הושקו מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הוכנסו לגן, ומשהקיצו משנתם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר נשים ועלמות חן שבילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. הזקן מן ההר דאג להבהיר להם שעם מותם יימצאו בגן עדן כזה לנצח.

כיום אין כמעט מי שחולק על כך שאגדה זו שהעניקה לחשישים את שמם – ואולי להפך באה להסביר שם זה בדיעבד – היא חסרת שחר. התופעה שקבוצה דתית או פוליטית נודעה בהיסטוריה דווקא בשם גנאי שהעניקו לה יריביה אינה ייחודית דווקא לחשישים אלא היא חוזרת ונשנית הרבה בתולדותיהן של כתות. מכל מקום, במקורות אסמאעיליים קרויים החשישים פדאיון, כלומר המקריבים את חייהם (מילולית: הפודים [את נפשם]) על מזבח אמונתם – שם שכידוע שימש מקור השראה לקבוצות שונות בהמשך תולדות האסלאם.

ראשיתה של הכת בפילוג שחל בשיעה האסמאעילית־הפאטמית עם מותו של האמאם הפאטמי אלמֻסתנצר (מת בשנת 1094). אלמֻסתנצר מינה את בנו הבכור נִזאר ליורשו, אולם עם מותו החליט הווזיר הגדול שהיה גם מפקד הצבא, אבו אלקאסם שאהנשאה, הידוע יותר בכינויו אלאַפְצַ׳ל, שכדי לבסס את מעמדו מוטב יהיה להעביר את רסן השלטון דווקא לבנו הצעיר והפחות מנוסה של האמאם – אבו אלקאסם אחמד (המוכר יותר בכינויו אלמֻסתעלי).

ויכוח זה על הירושה פיצל את האסמאעיליה הפאטמית לשני פלגים: המסתעלים שמרכזם היה בקהיר, אך זכו באמונם של אסמאעילים במצרים, בתימן ובהודו; ומנגד – הנזארים שנהנו מתמיכתן של קהילות אסמאעיליות בחלקיה המזרחיים של האימפריה המוסלמית שבהם נתרופף ממילא כח השררה של הפאטמים. החשישים נמנו עם הפלג הנזארי. בפיקודו של חסן אלצבאח, מנהיגם הראשון, כבשו החשישים את מבצר אַלַאמות שמדרום לים הכספי ובעקבותיו השתלטו על שורה של מצודות נוספות בפרס ומאוחר יותר גם בסוריה. מבצרים אלה שימשו מעוזי ההנהגה של הכת – הם היוו בעת ובעונה אחת בית יוצר למטיפים שיצאו בשליחות מנהיגם להפיץ את התורה האסמאעילית ולעשות לה נפשות וגם בסיסי יציאה למשימות הרצח שבהן נודעו, ואשר כוונו נגד שליטים ונכבדים, חילוניים ודתיים כאחד, ובעצם כמעט נגד כל מי שגילה התנגדות לכת ולדרכה. בתקופה מאוחרת יותר הפכו החשישים לשכירי חרב בשירותם של שליטים שונים.