מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם אנהורי

אב״ד ור״מ דק״ק צפת, מת שם ברעש בשנת תקצ״ז, בספר קול עגב ח״א דף ע״ו ע״א ־ ע״ז ע״ב ובספר כסא שלמה, דרוש ו׳ לתשובה [ושם: נהודי].

מפתח ההספדים, עמוד 1

רבי אברהם אנסיכי

רב גאון מפורסם. רב בדמשק. נפטר כ״ה שבט תרי״ח.

רבי אברהם אסולין

 רב ומורה צדק בעיר מראקש שבמרוקו, חי במאה השישית. הוא חתום ראשון על פסק דין בשו״ת ״שופריה דיעקב״ סימן ל״ד, וחתומים עמו הרבנים דוד צאבח, מימון פינטו ורבי אליעזר חזאן זצ״ל.

רבי אברהם אספניא

רב גאון מובהק. מופת דורו. רב בשאלוניקי. נפטר שצ״א [1631].

רבי אברהם אפומאדו

שמו של חכם זה נזכר בשו״ת המבי״ט בתשובה סימן רנ״ג.

רבי אברהם אציני

מחכמי ורבני צפרו. תלמידו של הגאון רבי שאול אביטבול. נכנס לרבנות עם רבי שלמה אביטבול, שניהם חתמו על פסק דין עם רבי שאול אביטבול זצ״ל. רבי אברהם היה גדול בתורה ובמעשים, ראש לחברת גמילות חסדים, וזהיר במצות בקור חולים מאוד. ענו ושפל רוח ובעל מדות טובות. בשנת תקכ״ו חתם יחד עם רבו כאחד מדייני העיר.

רבי אברהם אצלאן

נולד בשנת תרט״ז [1856] ולמד במדרשו של רבי יצחק נכדו של רבי ששון מרדכי. הוסמך לרב, ולימים היה מחכמי ורבני בגדאד. שימש במשרת חכם באשי אחרי רבי ששון כ׳צ׳ורי, כעבור שנתיים נתוצ״ב] בוטל תואר זה ובראש קהילת בגדאד עמדו מעתה ״ראש הרבנים״ ו״ראש הקהילה״. רבי אברהם נתבש״ם בשנת תש״ח [1948] בן תשעים ושתים שנה. חיבר ספר ״סדר מעשיות״ תרכ״ד.

רבי אברהם ארגואיטי

מרבני אוק׳י שבטורקיה. בנו הוא הגאון העצום רבי יעקב ארגואיטי זלה״ה מחבר ספר ״ירך יעקב״ ו״זכר עשות״. בהקדמתו לספרו ״ירך יעקב״ [איסטנבול ת״ש] הוא מתאר את אביו: ״החכם השלם הדיין המצריך… ובשער הספר כתב רבי יעקב: ״אבי עט״ר הר׳ הצדיק המנוח הוא ניהו רבי אברהם ארגואיטי מ״כ״.

רבי אברהם ארדיט

הגאון הגדול החכם השלם והכולל רב ועצום רבי חיים אברהם ארדיט זצ״ל מחכמי ורבני איזמיר. נולד בשנת תצ״ה [1735]. בספר מטה אפרים״ לרבי אפרים ארדיט שנדפס בשנת תקנ״א חובר לסוף הספר קונטרס לרבי אברהם ארדיט, ובראש הקונטרס כתוב בזה הלשון, זה נמצא כתוב מאת החכם השלם סיני בקודש מתנהגבחסידות כמה״ר חיים אברהם ארדיט ז״ל בן אחיו של הרב המחבר ז"ל ממה שחידש בימי חורפו בלומדו עם רבו הגאון בעל שער המלך ז"ל, והן בעוון עודנו באבו נקטף ודין גרמא להדפיסו מאשר נמצא לו לעשות נחת רוח שיהיו שפתותיו דובבות, עכ״ל. ובגוף הספר מביא רבות ממה ששמע מפי רבו וממה שראה בכתבי רבו, עיין בהלכות לולב פ״ח ה״י, והלכות אישות פ״ג ה״ג, ופ״ה ה״י, ורוב דבריו וגם  הרבה ממ״ש בסתמא נמצאים בספר שער המלך, וכן ישנם דברים שמביא שאינם בשער המלך, ונראה שלא ראה לספר שער המלך כלל שכנראה שחלה ונפטר ומחמת זה הוסיפו לו שם חיים, ונ"ל שדרוש ב׳ להספד בספר ״דרך השער״ שנכתב שם לרבי אברהם ארדיט הוא ניהו.

ראיתי לנכון לברר קצת בנוגע למשפחת ארדיט כפי שיוצא בספריהם שנוגע לעניננו, והוא שרבי אברהם ארדיט היה אביהם של רבי אפרים ארדיט בעל ״מטה אפרים״ כמו שכתב רבי חיים מודעי בהקדמה למטה אפרים, ואביו נמי של רבי יצחק ארדיט כמו שכתוב שם. בנו של רבי יצחק הוא ניהו רבי [חיים] אברהם ארדיט תלמיד השער המלך, ובנו השני [חיים] משה שעליו דרש השער המלך בדרוש א׳ לנשואין, והוא ניהו הגביר שהגיע אליו ספר ״משפט צדק״ ח״ג שהיה בידי השער המלך והביאו רבי משה ארדיט לר״י מאיו, ובנו השלישי הוא רבי שמואל ארדיט שמספידו השער המלך בדרוש י״ג להספד [ונלב״ע י״ז ניסן תקנ״ב יע״ש ובדוושי ו״א ארדיט דרוש הי], והראיה לזה שרבי אברהם ארדיט תלמיד השער המלך מספיד לרבי אפרים ולרבי שמואל ולשניהם קורא דודי, ומסתבר הוא שמה שמספיד השער המלך בדרוש א׳ לרבי אפרים ארדיט בשנת תקי״א ובדרוש ג׳ בתשלום השנה לרבי אפרים ארדיט, אין זה בעל מטה אפרים דהא נפטר בט״ו תשרי תקכ״ח כפי שהובא במצבות חו״ר אזמיר, וכן רבי אברהם ארדיט כשמספידו מציין בתשלום השנה כ״א אלול תקכ״ח, ואפשר שרבי אפרים שמספיד שער המלך בשנת תקי״א זהו זקיני שמזכירו השער המלך בהקדמתו לשטמ״ק על ב״ב ונזיר שהדפיסם בליוורנו, ותמוה קצת שבהספד לא כותב עליו זקיני, ואפשר דאחר הוא או שאחר כך נהיה זקינו מצד אשתו או כה״ג, והנה גם בעל שרשי הים מספיד לרבי אפרים ארדיטי בתשלום השנה ספר וירא [שזה לערך ט״ו חשו!] שנת תקכ״ט, וצ״ב אי כונתו לבעל מטה אפרים וכיון דלא יכל לדרוש בחול המועד סוכות דחה דרשתו לט״ו חשון, או שכונתו לר״א אחר שקוראו ר״א ארדיטי, ואולי זהו זקינו של השער המלך שגם מסתבר נמי שלאח השלישי רבי יצחק שדרש בנשואי בנו משה, דרש נמי בהספד על בנו ר״א הוא ניהו רבי אברהם תלמיד שער המלך, ואין ראיה מסדר ההספדים שחזינן שם שאין הזמנים הולכים לפי סדר הדרשות, וכן הרבה מהרבנים דרשו דרשה על כמה רבנים שנפטרו בזמנים שונים ומש״ה נמי בעל שרשי הים הספיד לרבי אברהם הנ״ל ואותה דרשה דרש על החיד״א בשנת תקס״ו, ומסתבר לי שרבי אברהם ארדיט תלמיד שער המלך נפטר בסביבות שנת תק״ל שהרי מזכירו לבעל בתי כהונה שקיבל ממנו, ומצד שני מביאו לרבי יוסף חזן שהיה צעיר מאוד שהרי נולד בתק״א, וכן אינו מזכיר לספר שער המלך של רבו כלל, ואף על פי שבהלכות נדרים פ״א ה״א כותב: ושמעתי מקשים משם הרב הכולל כמהר״ר חיים מודעי נר״ו, אין הכרח דאיירי אחרי שנת תקל״ו שהתקבל רבי חיים מודעי כרב הכולל באיזמיר, אלא היה מפורסם בגדלותו ומש״ה נמי כתב שמעתי, וכן מציגו שם בה׳ מאכ״א דגם או״י אשכנזי כותב הרב הכולל אף על פי שלא היה כן במשמעות של רב העיר, יע״ש היטב בה׳ נדרים ובהגהת המגיה, כנ״ל. ועיין בספר ״נר יצחק״ לרבי ניסים יצחק ארדיס שיצא ע״י ״אהבת שלום״ שהאריכו בביאור תולדות משפחת ארדיט, וחלק ממ״ש הכא נלקט מהתם. [ובכתיבת התולדות בכללותם הסתייעתי בספרי הוזיד״א, בספרי ר׳׳י מאיו, ובספרי ר״י חזן, וכן בתולדות הוזבי״ף, ועוד]. רבי חיים אברהם נפטר בשנת תק״ל [1770].

ידיעותיהם וניסיונם המסחרי והכלכלי, בצירוף כישוריהם המתמטיים, היו ניכרים. כמוכן, הקשרים בינם לבין עצמם והשפה המשותפת שלהם היו יתרון ביצירת קשרי מסחר ויחסי אימון, וגורם מסייע בניהול קשרים כלכליים ומסחריים בין חלקים שונים של האימפריה ובין מרכזי סחר באימפריה ( איסטנבול, איזמיר, שלוניקי אלכסנדריה ועוד ), לבין מרכזים אירופיים ( ונציה, אַנקונה, פירנצה ועוד.

7 – העותמאנים, כמוהם כמוסלמים אחרים, לא הצליחו לפתח את צי הסוחר שלהם כדוגמת הארצות וערי המדינה הנוצריות שבאגן הים התיכון. עיקרה של  הספנות וההובלה הימית היה בידי גורמי חוץ או בידי נוצרים יוונים.

גורמים אלה לא אפשרו ליהודים לחדור לענף זה, גם אפ פה ושם היו יהודים בעלי סירות או אוניות קטנות, ומצינו כמה שאף היו שותפים בבעלות על אוניות. השליטה על הספנות וההובלה הימית היוותה יתרון כלכלי ניכר ומכשיר מסחרי יעיל בתחרות על השווקים.

לא פלא הוא, שעקב שליטה זו וגורמים נוספים, הצליחו הסוחרים הבלקניים להשתלט במאות ה-17 וה-18 על תנועת המסחר הימי ברחבי הים התיכון. כל הגורמים הללו, בצירוף גורמים נוספים, עיצבו במידה רבה את הפעילות הכלכלית של היהודים מן המאה ה-16 ואילך.

מסחר מקומי, ארצי ובינלאומי.

המשקיפים האירופים – תיירים, דיפלומטים וסוחרים, מדגישים את פעילותם של היהודים ומעורבותם במסחר ברחבי הים התיכון. היהודים עסקו במסחר בכל רמותיו. מרכולות של שוטטות בכפרים ובעיירות, בבלקן או בארצות האסלאם במזרח הים התיכון, ועד לפעילות של סחר ימי עם ארצות אחרות.

רבים מצאו את פרנסתם בפעילות מסחרית ברחבי האימפריה גופה : קנו סחורות באלכסנדריה ומכרו באיסטנבול, שלחו סחורות משלוניקי לאלכסנדריה ושם " הלבישום ", דהיינו, עבור התמורה קנו נציגיהם סחורות אחרות באלכסנדריה והעבירון למקום אחר באימפריה

קנו סחורות בְבּוּרְסָה ומכרו אותן בקיִליה או באָקרמָן שעל חוף הים השחור. פעילות זו מוכרת עוד לפני בוא מגורשי ספרד לפורטוגל, אך היא התרחבה והתפתחה אחר כך. אין לנו נתונים מדוייקים על הֶקף הסחר של היהודים, אך ניתן לתאר את סוגי הסחר ואמצעיו, את המוצאים שבהם סחרו ואת האזורים שבהם פעלו.

1 – סחר בינלאומי.

יהודי האימפריה העותמנית סחרו בעיקר עם ונציה וערי מדינה אחרות באיטליה ובים האדריאטיט – אנקונה, רָגוזה, ועוד. מסחר זה התנהל ממרכזים אחדים, מאיסטנבול, משלוניקי, מאיזמיר ומאלכסנדריה.

אבל הנתונים נשתמרו בעיקר מאיסטנבול לונציה ומאיזמיר לליורנו. לעומת זאת, השלטונות באנגליה, בצרפת ובהולנד העניקו את המונופולין על המסחר בלֶבַט לחברות סוחרים מבני ארצותיהם ואלט איפשרו לאחרים ליטול חלק ביבוא סחורות לארצם

משנת 1541, משהורשו יהדוים נתיני הסולטאן להתיישב בונציה, מתפתח הקשר המסחרי בין סוחרים יהודים מאיסטנבול לבין הונציאנים. במאה ה-17, משמתבססות הקהילות היהודיות הפורטוגליות בפיזה, בליוורנו ובאמסטרדם, נוצר קשר בינן לבין נמלים ומרכזים כלכליים באימפריה העותמאנית ולבין יהודי האימפריה.

יתרה מכן, בהדרגה נוצרות מושבות של יהודים פורטוגלים בערי הלֶבַנט במקביל למושבות או לאומות של סוחרים אירופאים. כך מצינו את הגְרָאנָה בתוניס, את הפרנקוס בחלאבּ ואת הליוורניזם באיזמיר. קבוצות יהודיות אלה, שלעתים שמרו על התבדלותן מהאכלוסייה היהודית המקומית, ניהלו קשרים מסחריים ענפים עם קהילות האם שלהן , בעיקר ליוורנו.

קנו סחורות ומצורים במקום מושבן וייצאום, וייבאו מבחוץ סחורות וחומרי גלם, שהיה להם שוק בסביבתם. כבר במאה ה-15 עודדו השלטונות העותומאניים את הפלורנטינים להתחרות בוניציאים בסחר באריגים באימפריה ובתחומים אחרים.

המדיניות שנקטו שליטי האימפריה לאורך כל התקופה הנידונה כאן הייתה, שלא להגביל את חופש הסחר ולא להעניק הגנה למוצרים המקומיים מפני תחרות של יבוא חיצוני. מדיניות זו גרמה פריחה של המסחר, אך היא גרמה גם חוסר איזון, כאשר אנגליה, צרפת ושאר ארצות העניקו הגנות לסוחרים שלהן.

גם גברים בגיל 30-40. דר׳ יהושע רוח, הוא יהודי, אבל איננו אדם דתי. אך מכיוון שהוא מל את אנשי הקהילה לצורך הכנסתם לחיק היהדות, נחשבת ברית המילה שהוא עורך כברית מילה הלכתית ואין בעיה. היה מקרה אחד, של גבר, שערכו לו ברית-מילה מסיבות רפואיות. לפי ההלכה, היה צורך לעשות לו הטפת דם.

מכיוון שבעניין ברית-המילה, לא הייתה בעיה, כל הגברים טבלו במקווה.

בין הטובלים היו גם זוגות נשואים, ביניהם מבוגרים בגיל 50-60. עם הגיור, הם נחשבים כיהודים לכל דבר ואינם יכולים לחיות יחד ללא חופה וקידושין. לכן, ערכנו להם מיד לאחר הטבילה, את טקס החופה והקידושין.

היו כשבעה זוגות. זה היה ממש לפני כניסת-השבת. ערכנו את החופות במהירות, כי אסור לקדש בשבת ולא רצינו שהם ילכו הביתה, מבלי שיוכלו לחיות חיי אישות עם חופה וקידושין. זה היה מאוד מרגש.

בליל-שבת, התפללו המגויירים, לראשונה בחייהם, במניין של ממש. השתדלנו ובדקנו קודם לכן, שאכן, יהיה לנו כבר בליל-שבת מניין וכך היה. אותה שבת הייתה שבת ״זכור״. התרגשנו מכך, שהגיור הראשון נעשה בשבת ״זכור״. אחרי 500 שנה – ״זכור את אשר עשה לך עמלק״…

ההתרגשות הייתה גדולה, כשנאמרה קדושה בציבור, עם מניין לכל דבר.

אנשי הקהילה, מתפללים עדיין מתוך סידורים, שהתפילות כתובות בהן באותיות לטיניות. מדי פעם, מודיע להם הרב סבג, באיזה עמוד נמצאים, כדי שיוכלו לעקוב אחר תפילתו של שליח-הציבור. אחרי התפילות, הם בדרך כלל שרים שירים כמו – יגדל אלוקים חי, עוצו עצה ותופר, ישמחו השמים וכד׳.

את השיר – אברהם אבינו, שמקורו בלאדינו, הם שרים בפורטוגזית.

אחרי התפילה והשירה, רקדנו אתם בהתרגשות. ההתלהבות הייתה רבה.

בשבת בבוקר, קרא הרב סבג את כל פרשת ״זכור״. עליתי שם לתורה, גם ככהן וגם כלוי, כי אם אין במקום לוי, עולה הכהן.

כישראל, עלה הרב אביחיל. אחר כך עלו לתורה, לראשונה בחייהם, המתפללים המגויירים. את ״מפטיר״ קרא הרב סבג.

בתפילת ״מוסף״, ברכתי ברכת כהנים והם שמעו זאת לראשונה בחייהם. אין אפשרות להעלות אדם מביניהם ככהן, כי לאחר 500 שנה של אי-וודאות וספק, אי-אפשר לומר, שמישהו שם, הוא כהן או לוי. היה שם אדם בשם לואיז. הוא ביקש להיקרא בשם הפרטי לוי, אבל הרב סבג לא הסכים לכך, שמא יחשבו שהוא ממשפחת לוי ויבואו לידי טעות.

הרב אביחיל, הביא לשם ספר שכתב על הלכות יהדות. בשבת אחר-הצהרים, לימדתי אותם מתוך הספר, תוך כדי כך שתרגמתי את הדברים לפורטוגזית.

ביום ראשון, התחלנו לגייר את הקבוצה השנייה. למחרת הייתי צריך לנסוע ולכן מיהרנו מאוד. הקבוצה השנייה שמנתה 30 איש, קיבלה עליה בבוקר עול מצוות ואחר-הצהרים הם טבלו במקווה.

בסך הכל, קיבלו עליהם עול מצוות 64 מתוך אנשי הקהילה, אבל רק 53 הספיקו לטבול.

בין המתגיירים, היו גם אנשים זקנים מאוד. שתי נשים מאוד זקנות, ניסו לטבול, אבל פחדו להיכנס עד למעלה מראשן לתוך המים. לאחר שאנשי הקבוצה השנייה טבלו, ערכנו גם לזוגות הנשואים שביניהם, טקסי חופה וקידושין.

באותו יום, נערכו גם נישואיו של זוג צעיר ואחר-כך ערכו, להם ״שבע-ברכות״ בבית קרוביהם.

הרב סבג, שהוא גם השוחט, שחט כבשים ועופות לקראת החתונות. גם רעייתו הרבנית, המקרבת מאוד את נשות הקהילה ובכל ליל-חמישי, הן באות לביתה, כדי לאפות וללמוד הלכות, עזרה בהכנות לטקסים המרגשים.

קורות הרב והנהגותיו

חיבור הספר ״אור החיים"

כאן, נשוב אחורה ונראה כיצד נכתב הפירוש הדגול ״אור החיים״. רבי חיים בן עטר, היה ידוע כאיש חסד גדול ובכל יום שישי היה נוהג לשחוט בן בקר, מעט מבשרו היה לוקח למשפחתו לכבוד שבת ואת כל היתר היה מחלק בין ת״ח עניים ששיחרו לפתחו. שבוע אחד, פרצה מגיפה בבקר ולאחר השתדלויות רבות, הצליחו בני קהילתו לדאוג לו מרחוק לבן בקר ראוי לשחיטה. כהרגלו, לקח את מנתו וחילק את השאר לחכמים העניים. ברצותו לחלק את המנה האחרונה שנותרה, הגיע אליו עשיר אחד מנכבדי הקהילה וביקש ממנו שיתן לו אותה והוא מוכן לשלם בעבורה כל הון שידרוש.

אוהחה״ק סירב באומרו שמנה זו מיועדת לחכם העני הממתין לה. הסתכל העשיר בבוז ובלעג על החכם ואמר לאוהחה״ק, לזה אתה רוצה לתת את המנה? לאיש לבוש הסחבות הזה, אתה מעדיף אותו על פני?

רבי חיים בן עטר, רודף השלום, העדיף לשתוק ולא ללבות את אש המחלוקת. בלילה, בליל שב״ק חלם חלום ובו גילו לו משמים כי כועסים עליו על כך שלא ענה לעשיר החצוף ועז הפנים, על כך ששמע חרפתו של העני ושתק ולא הוכיחו. משמים הודיעו לו כי עליו לעזוב את עירו לגלות קשה ומיוחדת, כל יום יהא במקום אחר. רבי חיים לקח את מקל נדודיו ויצא לדרכו. עתה נבצר ממנו ללמוד ואף ללמד ולדרוש את דרשותיו הנפלאות, כיצד יוכל עתה להשפיע על הקהילה, על הדור, על עם ישראל לדורותיו?

נשמה יהודית קדושה כבמדרגתו, תימצא את הדרך להשפיע, גם בגלות, גם בבידוד ובניתוק. רבי חיים היה מהלך בדרכים קשות ומסוכנות וכאשר היה מתיישב על אבן לנוח, החל לכתוב את ספרו ״אור החיים״, כאשר השכינה מלווה אותו לכל מקום וסיעתא דשמיא בעזרו.

אדם בן ימינו, קורא יצירה תורנית ואינו יודע באילו תנאים, סכנות, חרפות, רעב, נכתבו הדברים העצומים, על איזו אבן במדבר, בשמש היוקדת, נכתבו חידושי התורה הגאוניים.

כך נכתבו המשנה, הגמרא, המדרשים, הזוה״ק, דברי הרמב״ם שנמלט מספרד ומפז, דברי הרא״ש שנמלט מאשכנז לספרד, כשהרגו את רבו הר״מ מרוטנבורג הי״ד, דברי מגורשי ספרד – מרן הב״י, רבי יהודה החייט, בעל ״צרור המור״ – רבי אברהם סבע, כתבי האריז״ל, דברי הבעש״ט, כתבי התייר הגדול ־הרחיד״א.

במהלך נדודיו במשך כשנה תמימה, כאשר רבי חיים בן עטר עובר מקהילה לקהילה, מבלי להציג את עצמו, כשהוא נזקק כעני לסעוד על שולחן נדיבים, כתב את היצירה המופלאה הזו שכל בר דעת הלומד בה, רואה את הגדלות העל אנושית, את הגאונות האלוקית, את תורת האמת. בהגיעו אל אחת הקהילות החשובות בערב שבת, הגיע כאשר הוא עייף מן הדרך, בבגדים מרופטים ובלויים ולאחר התפילה בליל שבת הוזמן אל אחד הנדיבים. בתום הסעודה אמר לו מארחו כי ישנו מנהג קדוש בקהילתם – לאחר כל אחת משלוש סעודות שבת, הם מתכנסים בבית הרב לשמוע דברי תורה נפלאים. כך לאחר הסעודה יצאו רבי חיים ומארחו לבית הרב. שם ישבו כל אנשי הקהילה ושמעו מהרב הקדוש דברי תורה.

שבת זו היתה מיוחדת, הרב הודיע שהוא ידרוש בפניהם י״ד פירושים נפלאים שגילו לו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר תיקן את הרב ואמר ״חיים בן עטר״. הרב כעס על כך שהעני מתקנו וגם מדבר בזילותא על רבי חיים בן עטר, בני הקהילה כעסו על כך שהאורח חולק על רבם הקדוש. הרב החליט למחול לו לבקשת מארחו, אך הזהירו לבל יוסיף דבר כך.

לאחר סעודת שחרית, נתאספו שוב חברי הקהילה לבית הרב והנה שוב מודיע להם הרב שיחדש להם עוד י״ד פירושים על פסוק ״אם בחוקותי תלכו״ מרבי חיים בן עטר ושוב אמר רבי חיים בן עטר – ״חיים בן עטר״. הקהל כעס ורצה להכות את העני, הרב זעם ורק לאחר הפצרות רבות נתרצה וסלח לעני. כל זאת לאחר שהזהירו בהתראה חמורה.

לאחר תפילת המנחה, זמן רעוא דרעוין, נתכנסו כולם לסעודה שלישית בבית הרב. הרב קם והודיע שברצונו להשלים את י״ד הפירושים אחרונים מהפסוק, כפי שנלמדו במתיבתא דרקיעא מפי הצדיק רבי חיים בן עטר. לתדהמת כולם שוב העז העני ותיקן ״חיים בן עטר״. השמש שקעה והסעודה, סעודה בה רצון הרצונות נמצא ובטלים הדינים, הפכה לשעת רוגז וכעס על העני שבפעם השלישית התריס כנגד הרב. הפעם הם לא היו מוכנים לסלוח, הרב לא הסכים למחול, אף המארח כבר לא השתדל עבורו. הרב ציווה לשים את רבי חיים בן עטר – ״העני״ בחדר אפל וחשוך ולנעול עליו הדלת. ״הוא לא יתפלל איתנו ערבית ולא ישתתף איתנו בהבדלה, משום שפגע בכבוד הרב חיים בן עטר״ כך הכריז בהחלטיות רב הקהילה. רבי חיים קיבל עליו הדין בשתיקה. עתה יכול הרב להתפלל בנחת.

כאשר נסתיימה התפילה עמד הרב להבדיל עפ״י הכוונות הידועות לו ולשלוח את הקהל לבתיהם בברכת ״שבוע טוב״, אך משמים הוחלט אחרת. השמים קדרו, רוח סערה הרעידה את אמות הסיפים של הבית, כוונותיו של הרב נטרפו וכל הקהל נאחז ברעדה לא מובנת. הרב שהבין שמשום מה ישנה קפידא משמיא, הסתגר בחדרו, בנסותו להבין מדוע. אז נתגלה הענין, נחשף פשר הדבר,

״כיצד העזת לכלוא את הרב חיים בן עטר״ שאלוהו משמיים ? ״חייב אתה בכבודו״, כך הזהירוהו. עתה הבין הרב את טעותו. הוא לא שיער שאותו ״עני״ היה הרב חיים בן עטר, שבענוונותו, מיעט בערך עצמו ולא חלילה זילזל באחרים.

מיד מיהר הרב והוציא את הרב בן עטר, כשכולם מתנצלים ומבקשים על נפשם ממנו. הפעם זכו לברכה מהרב הצדיק, שכמובן מחל על כבודו כדי לא לצער את השכינה ולא לקרוע את כסותה ומלבושיה.

כשביקש רבי חיים בן עטר לשאת את מקל נדודיו ולהמשיך בעונש הגלות, הודיעו לו משמיים, כי בצער שנגרם לו בשבת, נמחל לו העונש והוא יכול לשוב לביתו.

זמן הגלות הזה, היה בוודאי רוב הזמן בו כתב הרב את פירושו ״אור החיים׳ לאחר שהותו הקצרה באלג׳יר, הגיע עם אשתו וחלק מתלמידיו לעיר ליוורנו באיטליה. שם הדפיס את ספריו ״אור החיים״ ו״פרי תואר״, במשך שנתיים הרביץ תורה בקהילות איטליה, אסף סביבו תלמידים רבים ־ חבורה שמנתה שלושים נפש ( כולל הנשים והילדים). בתקופה זו גם קשר קשרים אמיצים עם נדיבים שהיו מוכנים לסייע בעדו ובעד חבורת הקודש שלו.

בפרשת צו כותב אוהחה״ק:

״ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל, על אשר ענונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד״.

עם זכרון חיסורים ובתעצומות נפש יוצא אוהחה״ק עם תלמידיו לנדודים כדי להקים עולה של תורה בארץ ישראל ואולי בכך רמז רבינו לפירוש ״זאת תורת העולה״ שהתורה נקנית ביסורים בעמדנו כקורבן וכעולה כמאמר דהע״ה ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו(רק נחשבנו) כצאן טבחה״ וכל זאת כדי להשיג ולהבין בתורת העולה שבכך היא עולה ומתעלה.