Studies in the history of the jews of Morocco
A great part of the collection has unfortunately been lost. At the request of Mr. Masoud Corcos, an uncle of David Corcos and head of the firm M. Corcos and Co. in London, these documents were sent to him and he deposited a good part of them in the Mocatta Library. After the death of Masoud Corcos in 1936 and the tragic end of his eldest son and his wife (the son perishing in an accident in the Swiss mountains and the mother, wife of Masud Corcos perishing in the search for him), David Corcos made great efforts to locate and recover the documents. 
But all his endeavours were in vain. Apparently they were destroyed during the Second World War
There remained with David Corcos about 250 documents, dating mainly from the reigns of Moulay cAbdarrahman b. Hisham (1822-59), his son Moulay Muhammad (1859-73) and his grandson Moulay Hasan (1873-94). Most of them are letters addressed to Solomon Corcos (d. 1854) and his sons Jacob (d. 1878) and Abraham (d. 1883). All these ancestors of David Corcos were "merchants of the sultan" and leaders of South Moroccan Jewry. It goes without saying that this collection of letters and documents, which is surely unique, throws much light on the status and achievements of a certain group of rich Jewish bourgeois in a 19th-century Moslem country
David Corcos was not a professional scholar, university-trained. Neither was he a specialist in rabbinical lore, nor an Arabist. Nevertheless he had recourse to the responsa of North African rabbis and quotes in some of his papers data found there. He also made use of the Hebrew manuscripts in his own collection. On the other hand, a great part of the Arabic sources for North African history has been translated into French and David Corcos used them diligently. Another category of sources which he used for his historical studies with great success are the travelogues and memoirs written by Europeans who travelled in Morocco or spent some years there. David Corcos searched their books systematically. He had inherited from his father a rich library and himself purchased many other old and precious books. They were not simply stored, but served him as an important source of information. Many of these writings are permeated with rude anti-Semitism. David Corcos accordingly adopted a very critical attitude towards them, wary of being misled by their statements. Generally speaking, the reader of his papers will be impressed time and again by the thorough and logical analysis of the data. David Corcos was a critically-minded historian
In addition to literary sources, David Corcos had recourse to his comprehensive personal knowledge of conditions in Morocco. He had travelled in various provinces of the country and everywhere made inquiries into the remnants of two thousand years of Jewish history. He asked old people who remembered historical events and visited old, abandoned Jewish cemeteries. But, above all, he was deeply rooted in the traditions of Moroccan Jewry, he knew old customs and had heard much in the bosom of his family. As his interest comprised all periods of the history of the Jews in Morocco and he was convinced of its basic continuity, he often compared phenomena in different periods and regions, drawing conclusions from what happened much later as to earlier phases. His eagerness to collect data about the history of Moroccan Jewry was so great that he made efforts to find them in the most disparate sources. His knowledge of the modern scientific literature was truly astonishing
David Corcos had not only his own method of historical research, but also a conception of his own. In his view, the attitude of the Moslems towards the Jews was basically tolerant, although this tolerance was different from the tolerance of West Europeans. Outbreaks of fanaticism were on the whole exceptional phenomena, not characteristic of Moslem-Jewish relations. The Jews were considered in Morocco as aulad al-bilad, as true Moroccans. Hence David Corcos often contested generally held views, above all the conception of the Jews in Morocco being through many centuries a direly oppressed minority, living in narrow and dirty ghettos, the so-called mellahs
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור…..
ב. שערי זמרה
חלק זה מכיל אף הוא עשרים ושמונה פיוטים, מתוכם שבע בקשות לשבת, אחת מהן לשבת שירה, אחרת לשבת יתרו על עשרת הדיברות. שמונה פיוטים נכתבו לחגים שונים: לסוכות, לחנוכה, לפורים ולפסח, שלוש רשויות לקדיש לחג המצות. לחג השבועות הקדיש הפייטן שבעה פיוטים. שלושה פיוטים עוסקים בסיום מסכת ובחניכת ספר תורה. בפיוטים לחנוכה מתאר הפייטן את מחשבות מלכות יוון הרשעה:
הצר הצורר כל היום התאווה תאווה/ להעביר את ישראל על תורה ומצוה על שבת ראש חדש ומילה בגזירה שוה/ שכלה חרב בבית.
הפיוט לחג המצות נכתב בארמית, ותוכנו סיפור יציאת מצרים. מתוך הפיוט נזכיר את דבריו על מכת בכורות:
בוכריא מיתו כולהון / מזעירהון ועד רבהון
לא אשתאר חד מנהון / והוה בפלגות ליליא
כפי שכתב בהקדמתו, שהפיוטים מזמרים עריצים, אכן מתאר הפייטן בפיוטים אלה את מפלת האויבים העריצים.
בכותרת הפיוט הראשון לחג השבועות כתב הפייטן: ׳אתן כבוד לתורה בכ״ב בתים מאלף ועד תו'. ועוד אלפא ביתא אחרת בסופי הבתים. בפיוט זה משקע הפייטן פסוקים מהמקרא וממדרשי חז׳׳ל העוסקים במתן תורה. בסוף הפיוט הוא משלב יסוד קבלי.
תמימה לבשי נא כ״ד קשוטי סודי / צרופי אדנות כולם כעדי /
תלבשים ותקשרים ככלה
ג. ישיר משה
חלק זה מכיל שלושים ושישה פיוטים, מהם ארבע עשרה אהבות, שבהן מתאר הפייטן בדרך של מונולוג ודו שיח את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. מחד גיסא הוא מתאר את הבדידות שבה שרוי עם ישראל ואת יסוריו בגלות, ומאידך גיסא הוא מתאר את שעת ההתחברות בין הדוד והרעיה. האהבה ׳מה יפה ונפלאתה׳ כתובה בדרך של דו שיח, ובשני הטורים שלהלן הדובר הוא הקב״ה:
שאול שאל האיש הוד יופיה / נפשו בנפשה נקשרה
בקול קורא אחות ורעיה / בואי יפה והדורה
ובשני הטורים שלאחריהם הדוברת היא כנסת ישראל:
היא תשיב אמריה אליו / דודי לי וגם אני לו /יביאני אל תוך חדריו/
חותם על לב ישימני.
פיוט מיוחד בחלק זה הנו הפיוט בשבח האר״י נר ישראל ונתיבותיו, ובו הוא מהלל אותו, את ספרו ואת תלמידו. להלן מספר טורים לא עוקבים מתוך הפיוט:
מי האיש החפץ חיים / יקרא ספר אוצרות חיים
הוא רב כולל מגיד רזי / יצחק לוריא אשכנזי
וברכה לראש משביר / הנאור וגם כביר
המקובל והגביר / תלמידו כה״ר חיים.
פיוטים אחרים עוסקים בצרכיו האישיים של האדם, כמו הפיוט למי שמתפלל על בנים ותחילתו:
הבה לי בנים / אל דך דל בך חוסה / בדמעה על פנים
תשעה עשר פיוטים, שסוגם לא צוין בכותרתם, עוסקים בגלות וגאולה.
ד. זכר לחורבן
בחלק זה שמונה עשרה קינות. בתחילתן כתב: ׳הנה עתה באתי לסדר איזה קינות אשר חיברתי על החורבן, ועל גלות השכינה, ועל אורך הגלות, ועל עמא דארעא דאזלא ומדלדלא, ועל תוקף המסים והארנוניות… והשי״ת יאמר די לצרות עמו ישראל׳. מכותרת זו אנו למדים כי הפייטן כתב קינות על גלות עם ישראל, וכן על סבל הקהילה במרוקו, בין היתר בשל עול המסים. כמו כן נמצא קינות שכתב על מותם של חכמים בקהילה. כל הקינות מסתיימות בבקשה לגאולה, וכך סיים את הקינה ׳יום זה מספד אגדילה׳:
מה נאוו על ההרים / מבשרי ישועה
לעם זרע גברים / בקול שופר ותרועה
ה. שערי תשובה
בחלק זה תשע תוכחות לאדם. בכותרת לחלק זה כתב: ׳ואבוא היום לסדר איזה קינות ותוכחות על עוון, אשר חברתי לי ולבני גילי לקיים מה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה״. גם כאן נמצא הד לשירת הקבלה שלו ׳מערת שדה המכפלה׳. בכותרת אחת התוכחות נכתב: ׳אחרת על דבר פשע ביו״ד ספירות הקודש ותחילתה ׳מעלתי באלוקי ישראל׳.
התוכחה ׳מה לך יחידתי׳ כתובה בדרך של דו שיח בין הנשמה לגוף. דברי הגוף:
מה לד יחידתי בוכה בלא דומי
דברי הנשמה: הלא כמו עבד תתעמר בי לילי ויומי
בסוף הספר נדפסו פיוטיו של ר׳ שלום אבן צור ובהם שירו על סוד העיבור. בכותרת השיר נכתב: ׳שיר חדש דבר דבור למולדות ולעיבור מיתד ושתי תנועות יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה אחת.
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..
הרב הצעיר, יהודה שטרית שכוכבו דרך ותשומת־לב הכל הופנתה אליו, הפך לדרשן מוצלח ופייטן בחסד־עליון. הוא תרם מכוחו וזמנו לקהילה שלא על מנת לקבל פרס. פרט לכך, היה מטפל בהתרמת כספים למען עניי־הקהילה. את קיומו הבטיח הרב מעסקי־מסחר שהקים לו דודו, דודו ישועה. את הסמכתו כרב, קיבל הרב יהודה בישיבת־בית־אבוחצירה, בתאפילאלת. אולם הוא למד לפני ואחרי זה אצל רבנים גדולים כאביו, הרב מכלוף, אצל באבא־דודו חזן וגם אצל רבי יוסף חליווה. זה האחרון, היה בקיא בחוכמת־ישראל וכולם כיבדוהו והעריכוהו למרות שלא היה מן המכבידים והמחמירים. התנהגותו הייתה עממית להפליא ויהודי־תאלסינט זכו בשרותו משך שנים רבות. רבי יוסף חליווה היה מעשן בשרשרת, ולגביו, היה רבי יהודה לא תלמיד אלא ידיד ורע שאיתו מצא שפה משותפת בתחומים רבים. לרב יהודה הצעיר ערכו יהודי־העיירה קבלת פנים מפוארת בעת שהיגיע כרב מתאפילאלת על גבי מרידה כשידידים וקרובים רבים מלווים אותו ודודו ישועה בראשם.
לאחר ימי המסיבות שנערכו לרגל הסמכתו של רבי יהודה הצעיר, הוא נתבקש לעזור בניהול חיי־העיירה. הוטל עליו לרכז את קופת־הסעד לעניי העיירה, לדאוג להגברת התרומות וכן לחלק לעניים לפי ראות עיניו את צרכיהם החומריים. הרב הצעיר, שכולו חן והדר, עשה את עבודתו במסירות ובנאמנות שאין למעלה ממנה. מדי יום חמישי, ביקר הרב הצעיר אצל הסוחרים היהודים וגבה מהם מטבע של ״פראנק״ אחד על כל שק־קמח, שק סוכר, שק אורז, שק שעורה וכל מצרך אחר שהסוחרים קנו מסיטונאים לשיווק בחנויותיהם. גם הסיטונאים שמכרו לסוחרים את הסחורות שילמו את ׳המס היהודי״ שעליו הוחלט בוועד־הקהילה למען העניים של עיירתם.
התקופה הייתה תקופת בצורת, מחלות, רעב ומחסור בכל, והיהודים נדרשו לעשות מאמצים לקיום עניי עיירתם שנתרבו מיום ליום.
היה זה מס־חובה, שאסור לשלם פחות מגובהו אך מי ששילם יותר מזה, באה עליו הברכה. איש מהסוחרים לא ניסה להתחמק מתשלום זה, למרות שהכביד עליהם מאוד. איש גם לא העז להעלים מהכנסותיו, כי הרב יהודה דאג לקבל רשימת־הסחורות מהסיטונאים המעטים בעיירה ולפי זה חייב את הקמעונאים בהתאם למספר שקי סחורותיהם. בנוסף למס זה, גבה הרב מטבע של פרנאק אחד לכל שבוע מכל הסוחרים ובעלי־המלאכות. בעיירה היו באותה תקופה למעלה ממאה משפחות עניות שלא עסקו במאומה ועיניהם נשואות אל הרב יהודה שדאג בכל מאודו להקל על מצבם החומרי. צורכיהם של העניים היו רבים, ובכל יום שישי היה הרב עובר בכל בית ונותן או תרומת־הסעד המגיעה לכל משפחה לפי מספר נפשותיה ומצבה החומר והבריאותי. המס והתרומות לא סיפקו את דרישות העניים אך הסוחרים סרבו
בתוקף לתרום יותר. יהודי אחד ויחידי ושמו דוד אמסלם, היה תורם מדי שבוע לא פחות משבע עשרה פראנקים לעניים. סכום זה היה גבוה לאין שיעוו באותה תקופה. דוד אמסלם היה ידוע מאז ומתמיד כיהודי ירא־שמים, חסיד, צנוע, מרבה מצוות וצדקה וספר תהילים תמיד בידו. הוא היה סוחר זעיר, פשוט ובעל משפחה ברוכת־ילדים, תמיד עשה מעל ומעבר ליכולתו למען הצלת־יהודים מחרפת־רעב. העניים המרודים הרבים שקבלו את תמיכות הסעד הזעירות רק בבוקר של יום ששי, התרוצצו כדי להיאבק עם הזמן ולהספיק לקנות את צורכיהם ולהכין את השבת. עניים אלה התלוננו בפני הרב שאין הם מספיקים בשל קוצר הזמן. הרב ניסה להקל על העניים ולחלק להם את התרומות ביום חמישי. הסוחרים סרבו לשלם לפני יום זה והרב טרח רבות כדי לשכנעם לשלם תרומות־מס אלה בכל יום רביעי. ומשהצליח, קיבלו העניים את תמיכותיהם בכל יום חמישי. רבי יהודה הצעיר לא נתפנה לעסוק כמעט בשום דבר אחר. עניי־עיירתו סיפקו לו תעסוקה מעל הראש, במשך למעלה מארבע שנים. העניים שרבים מהם התביישו במצבם ואף סירבו להיראות מחוץ לבתיהם, סבלו קשות מחיי־ דוחק ודלות. שנות־העוני, הדלות והבצורת הכבידו על כל תושבי האזור, אך מי שהרגיש אותן היטב על בשרו היו כמובן העניים המרודים. כאשר הגשם התחיל לרדת בשפע ולא חדל במשך שבועות ארוכים, רווח לכולם. ערבים ויהודים יצאו לעבודות האדמה, ולא חלפו חודשים מעטים ולא נותר אף עני אחד בקרב יהודי־העיירה מלבד החולים, האלמנות והיתומים.
גוראמה האהובה לא איכזבה גם הפעם, אנשיה החזיקו מעמד, היטו שכם אל שכם והתמודדו עם הבעיות והקשיים בלי עזרה מבחוץ. העיירה הקטנה היתה משרה אווירה מרנינה וחמימה על תושביה למרות סבלה בעבר, דלותה בתקופות קשות וחרף היותה נידחת בדרום־מערב מרוקו. היא היתה מקסימה ביופיה ונופיה מרהיבי־העץ; מכל כיוון נשקף נוף שונה, ההרים בדרום צופים אל עבר הירק בצפון. הנוף המישורי ממזרח צופה אל הנוף המדברי של המערב, והיא, ניצבת במרכזם של נופים אלה, במרכזם של ארבעה בתי־קברות מכל הדתות והגזעים. אוויר צח ויבש שרר בעיירה כל ימות השנה וכל תושביה היו מאוהבים בה ולא ששו לחשוב על נטישתה למרות יכולתם להתקיים בכבוד מן הערים הגדולות.
הצרפתים חגגו עשור לשלטונם במרוקו אך מצבם עדיין לא היה מבוסס. במקומות רבים במדינה היו עדיין מרידות של שבטים, ותוכניות רבות לפיתוח ובינוי שובשו בשל כך. הצבא היה תמיד בכוננות כדי לדכא כל התנגדות ומרד, אולם לשליטה גמורה בכל רחבי המדינה לא זכו הצרפתים מעולם. היו הוראות חמורות ומשפילות מצד הצרפתים כלפי האוכלוסיה. אחת ההוראות הייתה, שכל אדם הפוגש או נתקל בקצין צרפתי, ללא הבדל דרגה, חייב לעמוד דום על רגליו ולהצדיע לו. ויותר מזה, כאשר מושל צבאי היה יוצא לסיור בעיירה, היו ההמונים עומדים, מצדיעים וממתינים עד שהוא יעבור במקום ורק אז היו יכולים לזוז ממקומם. הנוטרים, הזקיפים והשומרים למיניהם, שהיו מתלווים למושל בסיוריו וביקוריו, היו עוצרים כל אדם שלא הצדיע כהלכה, ומשליכים אותו לכלא לתקופה בלתי־מוגבלת ובלי משפט.
האוכלוסיה שעזרה בהשלטת הסדר הורשתה לשאת נשק והצרפתים היו גמישים בנושא זה על פי המלצותיהם של השייכים וראשי השבטים במרוקו. גם בעיירה גוראמה הציע המושל מָטֵר לדודו ישועה לקבל נשק להגנתו ולהגנת הציבור, וזה האחרון הסכים לכך והמליץ על שני יהודים נוספים לקבלת־נשק־ אישי. עוזרו של דודו ישועה, יחיה משה קיבל אקדח וכדורים והשלישי היה דוד לחיאני שהיה גבר חסון וחזק. דוד לחיאני זכה בנשק־אישי בעיקר מפני שהיה חותנם של דודו ישועה ושל יחיה משה. לדוד לחיאני היו בנות יפות, צנועות ומטופחות על פי המסורת והדת היהודית. דודו ישועה שזה עתה התגרש מאשתו השניה שהיתה קודם לכן אשתו השניה של דוד לחיאני, נשא לאישה, השלישית במספר, את בת דוד לחיאני עצמו, יקוט. כך עשה גם יחיה משה. הוא התגרש מאשתו הראשונה ולקח לו לאשה את היפה והחכמה שבבנותיו של דוד לחיאני, זוהרה שמה וכך הייתה בחייה ובהליכותיה. היא נישאה לו כשגילה תריסר שנים והוא היה כבר אב לשלושה וגרוש בן ארבעים. גירושין ונשואין היו ענין של יום־יום בחייה של הקהילה היהודית בעיירה, ולא פעם קרה ששני גברים התחלפו בנשותיהם מייד עם גירושיהן.
שלושת היהודים בחרו להצטייד באקדחים ולא ברובים, וזאת מפני שעל אקדח קל יותר לשמור מאשר על רובה. גם לקח אסון הריגת פטמה הערביה על ידי מאיר היהודי ברובה של אביה, שיכנע את השלושה שלא להעדיף רובים.
״בעוד הצרפתים פורקים את הערבים מנשקם, נוטלים אותו היהודים״. טענו אחדים מהיהודים כלפי השלושה והזהירו אותם מפני חשדנות הערבים כלפיהם. ״אבל הצרפתים פורקים נשק רק ממורדים וממתנגדים לכיבושם״ — צעק דודו ישועה, והשתיקם. בטחונו העצמי של דודו ישועה היד כעת רב מכפי שהיה אי־פעם והוא נהנה מאימונו המלא של המושל מטר. דודו ישועה היה ידוע כמארח למופת ובין באי־ביתו היו ״השייכים״ הערביים והמושלים הצבאיים. באחד מימי חתונת ביתו יקוט עם בן דודו, הרב יהודה, ערך מסיכה מפוארת למושל מטר ולכל אנשי העיירה ונכבדיה. כולם שתו משקאות חריפים עד לשוכרה מוחלטת, ואף המושל הוצא מביתו של דודו ישועה שיכור כלוט. הוא התנודד ברחובות העיירה כל הדרך אל ביתו שבגן הענקי של העיריה.למחרת בבוקר, הזמין המושל מטר את דודו ישועה שהפך לידידו, והעניק לו שעון כיס טוב ומדוייק. היה זה מאורע בלתי רגיל, מלבד שעונו של המושל הצבאי, היה שעונו של דודו ישועה היחיד בעיירה כולה. דודו ישועה למד מהר לקרוא את השעות ושעונו שימש את הציבור כולו יום יום. הידידות בין השניים חרגה מהמקובל והם הפליגו בשיחות אישיות ופוליטיות מלבד הדיונים על העיירה ותושביה.
באחד הימים התכנסו ראשי־הכפרים, ראשי־השבטים, דודו ישועה ועוזרו יחיא משה, בלשכתו של המושל מטר. הם הציגו את בעיותיהם בפני המושל כשהם ישובים על הרצפה המרוצפת שחור־לבן, והמושל במדיו המצוחצחים הקשיב להם על כורסה מאחורי מכתבתו הרחבה.
הערבים היו לבושים ז׳ילבות וגלימות לבנות, ומצנפות גדולות מבד מרושת דק, עדין ולבן כשלג על ראשיהם. שני היהודים התפארו בלבוש של ז׳ילבות מבד גברדין שחורות ועל כתפיהם היו מונחות גלימות־צמר לבנות, פרי מלאכתן של נשותיהם הנאמנות. על ראשיהם חבשו כובעים שחורים ולרגליהם נעלו נעלי־עור מצוחצחות. גם הערבים וגם היהודים היו מזוקנים ופאותיהם מתחילות להכסיף. לאחר הדיונים הקצרים, קבע המושל בערבית רהוטה שיום השוק המרכזי יהיה יום שני בשבוע ואילו ביום חמישי יתקיים יום־שוק חופשי נוסף. המושל קם ממקומו וכולם קמו על רגליהם כאיש אחד. הם הצדיעו לו והוא החזיר להם בהצדעה שהעידה על איש צבא מאומן כהלכה. כולם עזבו את לשכתו של המושל פרט לשני היהודים שנתבקשו להמתין.