קהילות תאפילאלת/סג'למאסא מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא

מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

בספר זה ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזרי מנהגים ואורחות חיים של קהילות היהודים בתאפילאלת. התיעוד כולל חומר כתוב וגדוש נתונים שהוא אסף בשקידה במשך שנים רבות, בשיחות בעל פה עם בני תאפילאלת ובנותיה. יש פרקים שצבר בהם שפע של נתונים, ויש פרקים שהחומר אינו מרובה, משום שרוב העדים כבר הלכו לעולמם.

התיעוד מלווה בפיוטים, בדרושים, בקינות ובפזמונים, שנכתבו בידי בני המקום או על אודותיהם בידי חכמים מחוץ לתאפילאלת. כאן הגדיל לעשות בהציעו ליצירות הללו ביאור והצגה פורטנית של המקורות שמחבריהן שאבו מהם השראה. היצירות האלה מוסיפות ממד בעל ערך לחומר המתועד.

יש להחזיק טובה מרובה למחבר שנטל על עצמו את מלאכת התיעוד שדורשת שקידה, דבקות במטרה ודיוק מרובה בהגשה. התיעוד הוא המסד שעליו נבנית כל חקירה, ומי שיבוא לחקור את אורחות החיים של בני הקהילות ופרקים בתרבותם, יוכל לעשות שימוש בתעודות ובעדויות שד׳׳ר נזרי מגיש בספרו.

המחבר לא הסתפק בתיעוד של מנהגים ואורחות חיים, אלא שיקע בספרו גם חקירות מקיפות. אין לך פרק מפרקי הספר שאין בו בירורים וחקירות. דוגמה אחת מני רבות הם הפרקים על מנהגי החתונה ועל חופת הנעורים. תוך תיאור הממצאים בתאפילאלת יש התחקות גם על תופעות מקבילות במקומות אחרים ובירור של הרקע לצמיחתן בידענות ובזהירות המתבקשת.

מנהגי הקהילות הללו שישבו באזורי הפריפריה, הרחק מהמרכזים היהודיים במגרב מאופיינים בהרבה קווי ייחוד. ויש מנהגים שנתקיימו רק בקהילות הפריפריה ונעלמו מכבר בקהילות המרכזים הגדולים, כגון הקהילות בערים פאס, מכנאס ומראכש. ד׳׳ר נזרי טרח ומצא מסרנים אותנטיים, שעדיין זכרי המנהגים בקהילות היו ידועים להם היטב, וחלקם היו עדיין נטועים בהוויתם. עם המסרנים הללו נמנות גם נשים ידעניות וחכמות.

ספר זה מצטרף לחומרים ההולכים וגדלים החושפים את תרבותן של קהילות תאפילאלת, שהתפרסמו בעשורים האחרונים בידי מתעדים ובידי מתעדים־חוקרים. אין ספק, שמי שיידע לעשות שימוש זהיר ושקול בחומרים, שד״ר נזרי חקר, תיעד ומפרסם בחיבור הזה, עשוי להיות נשכר ויוכל להרים תרומה חשובה לחקר תולדות הקהילות. ואל יהא הדבר הזה קל בעינינו, מדובר בקהילות שכבר נעקרו ממקומן לפני כיובל שנים, ורוב יודעי מסורותיהן ומנהגיהן הלכו לבית עולמם, וגם המעטים שהותיר אלקינו לפליטה הולכים ועוברים מן העולם.

יש לקוות שגם הספר הזה – כחיבורים של מתעדים וחוקרים אחרים שעסקו ועוסקים ביהדות המגרב – ידרבן אנשים אחרים בארץ ובחו״ל להוסיף תיעוד לתיעודו. במיוחד יש ליישר את חילו של ד״ר נזרי על כל אשר עשה בחיבור הזה, ולאחל לו שישלים את כתיבת שני הכרכים המתוכננים אחרי הכרך הזה.

משה בר-אשר

סג׳למאסא'

סג׳למאסא נודעה לפנים כעיר מרכזית של אזור תאפילאלת מן המאה ה־8, והיישוב תאפילאלת הוא גלגולה האחרון של סג׳למאסא. העיר סג׳למאסא נוסדה על ידי שבטי ה׳מכּנאסה׳ הברברים במרד שהכריזו נגד אדוניהם, שליטי קירואן הערבים. כביטוי לעצמאותם הם בנו את העיר סג׳למאסא בשנת 757, במקום שבו נמצאת היום תאפילאלת בעמק זיז בדרום מזרח מרוקו. במאה ה־9 צומחת הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ששימשה מוקד משיכה בגלל חשיבותה כמרכז כלכלי והייתה צומת דרכים חשוב לחילופי סחורות בין האזור לבין סודאן ואפריקה השחורה, שמהן הובאו זהב ומזון.

סג׳למאסא הייתה גם מרכז של תורה, ובה פעלו ישיבה ובית דין בראשות רב יוסף בר עמרם ׳ראש בי דינא בסג׳למאסא׳ עד אמצע המאה ה־12. חכמי סג׳למאסא קיימו קשרים עם מרכזי תורה בפוסטאט וקירואן, ספרד ובבל. שאלות בענייני הלכה נשלחו על ידי חכמי סג׳למאסא לגאוני בבל במאות ה־11-10, ומהם קיבלו תשובות לשאלותיהם דוגמת תשובתו של רב האי גאון על השאלה בדבר היתר אכילת חגבים, או קובץ התשובות שנשלח לר׳ יוסף בן עמראן הדיין של סג׳למאסא.

חולפות כ־150 שנה מאז היווסדה, וסג׳למאסא עוברת לידי הכובשים הפאטמים, שמרכזם היה בתוניסיה. במשך המאה ה־10 נתונה הייתה סג׳למאסא למאבק בין הפאטמים לבין האומיים. בתקופת הח׳ליפות האומיית, בימיו של המלך אלמנצור, אנו קוראים על הפעילות התעשייתית של מלאכת המשי, שבה הצטיינו שני האחים היהודים יעקב בן ג׳ו ואחיו יוסף, ועל מינוי יעקב כנגיד סג׳למאסא ושאר הקהילות היהודיות באזור על ידי המלך אלמנצור, וגם על טקס ההכתרה המרשים: ״והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לבושים פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה, ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן ועשו לו הסכמה בנשיאות״.

המידע על סג׳למאסא נשען על המקורות הבאים: ח׳׳ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א-ב (מפתח בערכו), ירושלים תשכ״ה; ערך סיזילמאסא באנציקלופדיה יודאיקה, כרך 14, עמי 1529-1528, שנכתב על ידי דוד קורקום; ערך תאפילאלת באנציקלופדיה העברית, ירושלים ותל־אביב תשמ׳׳א, כרך לב, עמי 493-491, שנכתב על ידי ד״ר שלום בר־אשר; ערך SIDJILMASSA באנציקלופדיה של האיסלאם, עמי 568-566, וערך SIJILMASSA באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה בגירסאות אנגלית, צרפתית וערבית; יוסף טובי, סידורו של שלמה בן נתן מסג׳למסה — עיונים ראשונים, מבוא, בתוך: יד להימן, קובץ מחקרים לזכר א״מ הברמן, לוד תשמ״ד, עמי 346-345 והערות שם; וספר הקבלה לראב״ד, אוקספורד תרח״ט 1888, עמי 61. המידע על סג׳למאסא נשען גם על חיבוריהם של ר׳ שלום ור׳ מכלוף אביחצירא (ראה להלן הערה 10).

עם התפוררות הח׳ליפות האומיית ולאחר מות שליטה האחרון אלמנצור בשנת 1002 מכריזים מושלי סג׳למאסא על עצמאותם. אולם עצמאות זו תמה ב־1055/6 עם כיבוש סג׳למאסא על ידי שושלת המוראביטין, שהרחיבו את שלטונם על מרוקו וספרד. בתקופת המוראביטין בתחילת המאה ה־12 התחילה הירידה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית, ותלמידים מסג׳למאסא באים ללמוד תורה בישיבות ספרד, בעיקר בישיבת ר׳ יוסף אבן מיגאש בלוסינה.

עם השתלטות המווחדין על האזור ב־1147 הוחמר מצב הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ובא הקץ על תקופת תור הזהב שלה. המווחדין כפו את האסלאם על כל האזור ועל סג׳למאסא בתוכו. ברדיפות המווחדין על קהילת סג׳למאסא מתו מאה וחמישים יהודים על קידוש השם, אחרים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין, וקבוצה אחרת נמלטה לדרעא מדרום מערב לסג׳למאסא. על תקופה זו חיבר ר׳ אברהם בן עזרא את קינתו על חורבן הקהילות היהודיות באזור וסג׳למאסא בכללן, ובה מתאר הוא את סג׳למאסא כ׳עיר גאונים ונבונים… עיר המשנה והתלמודי.

על פי כמה סימנים לא נתחסלה הקהילה היהודית כליל עם כיבוש המווחדין, ושארית הפליטה התקיימה עד לאמצע המאה ה־13. בסוף המאה ה־14 אנו שומעים על פייטן בשם ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי. בסוף המאה ה־14 נעלמה סג׳למאסא מן התודעה ההיסטורית. על פי חוקרים מאוחרים, נעשה ניסיון לחדש את בניינה של סג׳למאסא במאה ה־18 על ידי מולאי אסמאעיל, אולם ב־1818 נהרסה סופית על ידי שבט איית אתא, ורק שרידי הריסותיה הפכו לאתר התעניינות של ארכיאולוגים.