האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

ממזרח וממערב כרך מספר שמונהמשה עמאר 22222

בעריכת – משה האורפלי-אריאל טואף-שאול רגב

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

ירושלים-תשס"ח

1 – האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

סדר האירוסין והשידוכין ומיסודם.

עד לשלהי ימי הביניים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה " מאורשת ". על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין " ברכת האירוסין ". הברכה נאמרה לפני מתן כסף הקידושין.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, על גובה סכום הכתובה, על מקום המגורים ועוד, וגם קובעים מועד לנישואין. במקומות מסוימים נהגו לכתוב " שטר אירוסין ", ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים. את טקס האירוסין היו עורכים במסיבה חגיגית, והשתתפו בה בני משפחה, מכרים וידידים.

הארוסה היה לה דין של אשת איש, לכן אם רצו להיפרד זה מזה, היה צורך להתיר את הקשר ביניהם על ידי מתן גט. בלי הגט הייתה אסורה לכל איש אחר.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-כד : ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם, אלא לתנאים שהתנו בני הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם ״שטר פסיקתא״( קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. דוגמאות לשטרי אירוסין ראה: גולאק, שטרות, עמי 20-18! פרידמן, שידוכין, עמי 173-157, ושם מעמי 165 ואילך.

אף־על־פי שסטטוס הארוסה עם המקדֵש היה כשל ״אשת־איש״, אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על־ידי חופה וקידושין״. כמו־כן אין הארוסה נהנית מזכויות האשה הנשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, המקדש, אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא ל­ה. הזמן שאחרי האירוסין היו בני הזוג מנצלים להכנות לנישואין. האישה היתה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה נאמר ששנים עשר חודש הם זמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני האישות, למשל: מקדשים נעלמו, מאונס או במזיד, וארוסותיהם הצעירות נעשו עגונות לכל ימי חייהן: ארוסות קודשו שנית על־ידי אחרים! ארוסות בגרו בינתיים וסירבו להתחתן עם מקדשיהן: אבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר־כך התחרטו; ועוד כיוצא באלה.

כדי לעקוף חלק מבעיות אלו היו מקומות שבהם הנהיגו מתקופה קדומה לקדש אשה על תנאי. באלכסנדריה שבמצרים לדוגמה, היו כותבים בכתובה: ״כשתכנסי לביתי תהא לי לאינתו כדת משה וישראל״, כלומר, דחיית תוקפם של הקידושין עד לשעת הנישואין. לכן אם הארוס נעלם לאחר האירוסין, או אם הבת מסרבת להינשא לארוסה, אינה צריכה גט ויכולה לקבל קידושין מחדש. גם בירושלמי מצאנו תנאי בקידושין, בתוספת מתן עירבון ״אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלנית ברת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומכנסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך ולא יהד לי כלום״ [ = אני פלוני בן פלוני מקדש אותך את פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך ערבון פלוני ואכניס­( = לחופה) ביום פלוני, ואם בא יום פלוני ולא אכניסך, לא יהא לי כלום]. כלומר, הארוסה שתיקח את העירבון, והקידושין אינם קידושין, ומותרת לכל אדם. הרי״ף במאה הי״א מזכיר מנהג שנהגו להתנות בשעת הקידושין, שאם ייעדר מהמקום שנה שלמה מיום הקידושין, יהיו הקידושין בטלים.

מיסוד האירוסין ופרסומם

כדי לבסס את מוסד האירוסין, לחזק את מעמדו בעיני הציבור ולפרסמו, הנהיגו בבבל סמוך למאה התשיעית להשתדל להשיג נוכחות של עשרה לברכת האירוסין ולהנציח את מעשה האירוסין בכתב במתן שטר כתובה לכלה באותו המעמד. הנהגות אלו הביאו לפרסום הקידושין ובכך תרמו לבלימת קידושי סתר או קידושין מתוך פזיזות.

בעיר קירואן שבתוניסיה במאה התשיעית מיסדו ופרסמו את האירוסין בכך שעשו אותם במקום ציבורי ובנוכחות הקהל, כפי שניתן ללמוד משאלה ששאלו את רב סעדיה גאון:

וכך המנהג במקומנו ובשעה שהוא רוצה לקדש את הנערה, אם בוגרת היא מרשת את אביה לקבל קדושיה ואם קטנה היא מקבל קידושיה מדעתו כמנהג חכמים, ובאין הקהל לבית הכנסת שמתפלל שמה אבי הנערה ומקבל קידושי בתו בבית הכנסת.

כלומר, הקידושין נמסרים שלא בשעת הנישואין בנוכחות הציבור בבית־הכנסת שמתפלל בו אבי הכלה, ששמה מוכר, כדי שיתפרסם בין מיודעיו שבתו מקודשת. ומשום צניעות, גם אם הבת בוגרת ויכולה לקבל את קידושיה בעצמה, אין היא באה לבית־הכנסת, אלא ממנה את אביה כשליח לקבל את קידושיה.

בעיר גאבס שבתוניסיה, בראשית המאה הי״א היו שקירבו את מתן הקידושין לנישואין עד כדי חיבורם יחד, כפי שנלמד משאלתם לרב האי גאון. וכך הם מתארים את טקס הנישואין שנהג אצלם:

נהגו במקומנו מאן דמקדיש אשה בטבעת, יש מי שנותן הטבעת לשלוחו ליתן לה בפני עדים או לאביה אם היא קטנה. ויש מי שמאחר אותו עד יום כניסתה לחופה או שני ימים או שלשה ימים קודם לכן. וכיון שיגיע יום כניסתה לחופה, יבא החתן בלילי אותו היום הוא ושושביניו אל בית אביה, ומובילין אותה היא עם קרובותיה וקרוביה עמה בדברי שמחות והלל, ומוליכין אותה לחצר אחרת שלקרוביה או שלקרוביו או לרחוק, עד למחר בעת כניסתה לבעלה. עומד המברך ומברך שבע ברכות במקום שהיא שם, ומוליכין אותה לבית בעלה בדברי שבח והלל. ובהגיעם לביתו שלחתן עומד המברך ומברך שבע ברכות, ואז תכנס עם בעלה לחופה.

כלומר, באשר למועד מתן הקידושין אין מנהג קבוע: יש המרחיקים את מועד הקידושין מרחק רב ממועד הנישואין, ויש המסמיכים אותם זה לזה עד כדי חיבורם יחד. ועוד זאת: בעת הנישואין נהגו לברך שבע ברכות פעמיים: בפעם הראשונה — בבית שממנו מובילים את הכלה בתהלוכה לחופה, ובפעם השנייה — בהגיעה לבית החתן. ושאלתם: האם אין בזה חשש לברכה לבטלה. רב האי הציע להם בתשובתו לברך שבע ברכות רק פעם אחת — בבית החתן, ולבטל את מנהגם לברך גם בבית שממנו מובילים את הכלה.

הערת המחבר : דומה כל על פי כתובות ז ע"ב : " מברכין ברכת חתנים בבית חתנין ". וראה בטור ושו"ע אבה"ע סימן סב, א. והמנהג במרבית הקהילות במרוקו היה לערוך את החופה ולברך שבע ברכות בבית הכלה. חכמי פאס תקנו בשנת תנ"ח – 1698, לערוך את החופה ואת שבע הברכות בבית החתן. ראה תקנות פאס., סימן קלט. תקנה זו לא פשטה בכל הקהילות, ועד למאה העשרים נהגו הרבה מהן להעמיד את החופה בבית הכלה. וראה נשמת חיים, עמ' רכב : שמש ומגן : שו"ע אבה"ע סימן כו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר