מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

הטרילוגיה התטואנית

הורינו רצו לשכוח ואנחנו רצינו לזכור, שאלנו אותם על כל פיסת זיכרון, "ואיך קראו לרחוב הזה והזה?…", "מה היה שמו של בעל המכולת?"…, והם בשלהם, למה לכם כל השאלות האלה, הם רצו לא לגעת בעבר שלהם, הם לא רצו לראות את הטעות, ואולי בכלל לא הייתה טעות, מה נשאר מתטואן? עיר גדולה ואנשים ללא עבודה מסתובבים ברחובות מחכים לתייר שיציל אותם, מחכים לכמה דירהמים, הרבה מאוד ערבים ומעט מאוד יהודים, מצד שני אם היו נשארים היהודים, אולי היו הרבה יהודים, פעם עשרים אחוז מן העיר, בערים אחרות במרוקו אפילו חמישים אחוז. מצד שני, נשאר הרבה בהטואן, הרבה מאוד, אויר נקי, ים נקי, דגים טריים על שולחן שדגו בבוקר, חלב עם טעם, רחובות שלא נהרסו על מנת לבנות בניינים גבוהים ולעשות עסקים, תמימות מסוימת, הרגשה של הכול יסתדר מחר, כי זו באמת ההרגשה שאנחנו לוקחים אתנו לכל מקום, ההרגשה של הכול יהיה בסדר, מה שעושה אותנו למהפכנים גרועים מאוד, מה שעושה את המרוקאים לאופטימיים שטופי-שמש חסרי סיכוי בחברה מערבית חסרת ביטחון שמחפשת תמיד לשבור את הכול, שם בתוך השמש והגשם המפנק, הירקות שגדלים בלי מאמץ, החיים הקלים, איש לא חשב שיש על מה להתמרד, שיש על מה לצעוק, האוכל יבוא איכשהו אל פינו, ואם לא היום אז מחר, לא, זה לא תמיד היה כך, לא, ברור, היו גם תקופות של רעב, אבל זה היה במאה התשע-עשרה, תקופה שאני או אבי איננו יכולים לזכור, גם אז היו אלה תקופות קצרות, השמש תמיד חזרה, ולכן האופטימיות שלנו, ולכן כשבאנו לישראל לא ידענו שהאשכנזים מנהלים מלחמה, לאו-דווקא נגדנו, הם מנהלים מלחמה נגד כל העולם, נגד הטבע, ונגד האדם, כי כך הם חיו, כי כך הם דוכאו משך אלף שנה, כי הם לא ראו את השמש, כי הם לא מאמינים שמחר יהיה טוב, כי הם לא יכולים להאמין לאחר, והנה באנו

אנחנו ממרוקו, והיינו הרופאים שלהם, אך הם לא הבינו, והחולים התחילו לטפל ברופאים עד שהרופאים נהיו גם הם חולים, ועדיין נותרה בהם האמונה שמחר יהיה טוב, משהו גנטי כזה, משהו חסר תקנה, כך

גם הערבים של פלסטין לא הבינו שיש להם עסק כאן עם יהודים מזן אחר, עד שכבר היה להם מאוחר, אלה לא היו היהודים הספרדים שישבו בירושלים, אלה לא היו, כפי שהם קוראים להם, היהודים

הפלסטינים, וכל הארבע-מאות חמש-מאות אלף מרוקאים שבאו משנים של דו-קיום, לא יכלו לעזור ללוחמים הגדולים להבין שהדו-קיום הוא אפשרי, לא פשוט, אך אפשרי, וגם היום איננו יכולים להסביר להם שהאחר יכול גם להיות רק האחר, ולא הרוצח, ואיך נוכל, הרי הם תמיד ראו בגוי, האיש שבא לעשות פוגרום אחרי הכנסייה, ובזוועה הגדולה, הנאצי, איך נוכל להסביר להם? כי הם הרי רוצים הפרדה, הם רוצים גדרות, כדי שהערבים לא יתקרבו אליהם, אך הגדרות האלה גם מונעות מהם לעבור, זה הגטו במקום בו לא צריך גטו, אבל מי שגדל בגטו מבין רק את המציאות של הגטו, ומדינת ישראל איך שהיא לא מנסה ומתהפכת היא רק גטו גדול, אבל, אמרו לי יהודים יוצאי מרוקו, איך נסביר להם, והאם אנחנו עדיין יכולים להסביר להם, האם אנחנו עדיין יכולים להבין בעצמנו את המשמעות של האלף חמש-מאות שנים של חיינו בארץ מרוקו, ובארצות המגרב, האם גם אנחנו לא נשטפנו במחשבה המערבית דרך צרפת הנאורה, האם גם אנחנו בעצם לא הפכנו לחצי-גטואיסטים אחרי שהתמודדנו עם החוויה הישראלית-אשכנזית, האם גם אנחנו לא הפכנו לשונאי-ערבים?

והנה אני הולך שוב ברחובות תטואן, כמו הילד שהייתי, ואני יודע היום שכל ההפחדות מן הערבים היו הבל, אני יודע שלא היה שום פוגרום כאן מאז 1868, ולפניו ב 1790, וגם קשה מאוד לקרוא להם פוגרומים, קשה מאוד, היו אלה רציחות של יחידים שלא זכו מעולם לתמיכת הרשויות, כך שלא סבי, ולא אבי סבלו אי-פעם מן הערבים, להפך, הם קיבלו אותי באהבה מופגנת, גם אם היה ברור שאני הוא ה"אחר", כפי שהיה ברור לי שהם ה"אחר" בשבילי, אבל עד כמה אחרים הם, האם הם יותר אחרים מן האשכנזים שאומרים לי בחצי- מחמאה שאני לא נראה מרוקאי, כאילו שזה רע להיראות מרוקאי, האם הם יותר אחרים מאשר יהודים מבוהלים שלא היה לנו ולאבותינו שום קשר אתם לפחות חמש-מאות שנה, זו השאלה הגדולה של הציונות, כי אני תמיד חשבתי שהם אחיי, כי אני תמיד חשבתי שהם עמי, כי אני תמיד הכללתי אותם באני הקולקטיבי שלי, אך הם מעולם לא עשו כך, בשבילם תמיד הייתי המזרחי, תמיד הייתי היהודי שבא מארץ מוסלמית, הפרימיטיבי, בשבילם אני עדיין האחר, ואחרי כל השנים שקיוויתי שהם יבינו שאני לא האחר, אני מתחיל להרגיש שהם הופכים להיות ה׳׳אחר" בשבילי, אולי אפילו יותר אחר מאנשי תטואן, אולי יותר מבעל המכולת, דריס, שלא הפסיק לספר לי על סבי ועל אחיו, ועל העבודה שעבד אצלם, על השקים שסחב, ועל כאבי-הגב שיש לו, ונתן לי מצית למזכרת, על מנת שאצית את העבר שלי, ומסר דרכי דרישות- שלום לקרובי משפחה שלא ראיתי עשרים שנה, לדורה שחיה במיאמי, ולכל מיני דודים שמעולם לא ראיתי החיים בוונצואלה, וסיפר לי על אחי שמת, ועל אבי שבא אליו והתחיל לבכות מולו פעם אחת, "הילד הזה יש לו משהו לא בסדר בראש" והוא עשה סלט שלם מכולם, אבי הפך לדוד, ודוד שסיפר עליו היה הסבא, והדודה שחשב שהיא בנתניה נמצאת בקראקס, וכל זה רק נתן לעניין הרבה יותר חיים, והוא גם סיפר לי על בן-דודי, מואיִסָס בן זמרה שהתחתן עם הזונה, ושנפטר לפני שנה, איש שלא ראיתי מעולם, וחבל, כי את שמו אני נושא, אותו שם, מה זה אומר אותו שם? חיים דומים, גורל דומה, אני שואל ואין לי תשובה לכל העניין, אני רק באמת חושב שאם יהודי מרוקו היו נכנסים באמת לעמדות ההחלטה בחברה הישראלית, ולא כבובות כנועות, אני חושב שכל הקיום שלנו היה נראה אחרת, שהדו קיום עם הערבים היה אפשרי, ואולי זה רק חלום…

המשך………

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר