״פסקי ומנהגי המערב״ לימי חנוכה, ט״ו בשבט. אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלגייר, לוב, תוניס
הרב אסולים הי"ו
ב״ה ישנה היום התעוררות גדולה בקרב אחב״י לשוב למקור מחצבתם, בכלל, ובפרט אצל אחינו הספרדים לחזור לשרשיהם. אנחנו שלמדנו בישיבות אשכנזיות, להם אנחנו חייבים הכרת הטוב, וכאן להזכיר את הרב זיידל סעמיאטיצקי ז״ל שהיה הראשון שבא למרוקו בשנות ה 05, ולקח תלמידים יקרי ערך לישיבת הרב משה שניידר זצ״ל בלונדון, ורובם ככולם ב״ה משמשים כיום רמי״ם ומשפיעים בארץ ובתפוצות, וכן הרב קלמנוביץ זצ״ל מישיבת מיד ניו יארק, ויבלח״ט הרב שמאי צהאן שליט״א מישיבת סנדרלנד, והרב גרשון לבמאן שליט״א
יש לצערנו התמרמרות מסויימת אצל עולם בחורי ישיבה המתדפקים על ישיבות אשכנזיות ונענים בשלילה, בגלל השיטה שלא להרבות ספרדים בישיבות אשכנזיות, חושבני שאין צורך וגם ללא תועלת לחקור ולהעמיק, אבל דבר אחד ברור: שהבחורים האלה יתדפקו על דלתי הישיבות הספרדיות, וככל מה שיתרבו הבחורים הרציניים והחשובים, אזי רמת הישיבות תעלה מעלה מעלה ולא יצטרכו שיסתכלו עליהם ״מלמעלה למטה״, אלא ויגבה ליבו בדרכי ד/
ואותו סיפור שהביאו מהחתן הספרדי שהתחתן לפי כתובת ומנהגי אשכנז, לא יוכל לקרות להבא, כי אדרבה הבחור ההוא יחזור להיות גאה במנהגו ושימור ערכי אבותיו ורבותיו נ״ע, זהו טבעה של העדה הספרדית, לא יודעת ללחום ולא מסוגלת לשנות אופיה העדין נפש, הביישן והבורח מהמחלוקת. לעומת זאת אחינו האשכנזים הוכרחו ללחום לאורך כל הדורות בגלל הרדיפות וכמאתיים שנים האחרונות כשהגיע ההשכלה והריפורמה רבים חללים הפילה וגדולי רבותינו ובראשם מרן החתם סופר זצ״ל יצאו במלחמה נגד כל הכיתוב המסיתים והמדיחים למיניהם.
תורת חכמי מרוקו הגיע הזמן שנאמץ לנו שיטת הלימוד הספרדית ־ קריאה מדוייקת ומדוקדקת, שוא נח ונע, ביטוי כדבעי, ע׳ ק׳ צ׳ וכו׳ טעמי המקרא, וההפטרה והו׳, לימוד גפ״ת, כפי שלמדו במרקיש, פאס, מקנאס ושאר ערים, גירסת הגמרא עם ניגון, פשט בלי נושאי כלים ואח״כ רש״י ותוס׳ ומפרשים, לימוד המסקנא הלכה למעשה, הטור וב״י ושו״ע, ונושאי־כליהם.
הכתב הספרדי
כמעט ונשכח לגמרי ממנו, וכמעט אין מי שיבין כתב חצי קולמוס (הנקרא ״טעלליק,,) שהיה נהוג במרוקו, זכורני שבמרקיש היה מוקדש יום ששי לכתיבה. הבה ונחזיר הכתב הזה למקורו, שכל אחד יידע לכל הפחות לקרותו ולהראותן לבניו ונכדיו.
הגלימא דרבנן
הגיע הזמן שהרבנים הי״ו המשמשים היום במשרות חשובות, שלכל הפחות בשבתות וימים טובים ילבשו, ״זוכא והתרבוש״ הרבני, דיברתי עם הרבה רבנים וכולם אומרים שאם נלבוש המלבוש הזה יצחקו עלינו, שזה מלבוש ערבי. אין לאף אחד על מה לצחוק, למה אין אנחנו לועגים ח״ו למלבוש הרבני האירופי או החסידי? חלילה, זה מלבוש שרבותיהם לבשוהו, בשבתות וימים טובים ואל תטוש תורת אמך, גם אנחנו צריכים לראות במלבושים הללו ״גלימא דרבנן״.
זכורני במרקיש, איך המלבוש הזה עורר בנו יראת כבוד לחכמי התורה
חזקו ואמצו ואזרו חיל להפיץ הלאה תורת רבותינו נ״ע ונזכה יחד לראות בהרמת התורה והחזרת עטרת ספרד ליושנה.
יהי רצון שיתקבלו דברים אלה לרצון בפני מלכים, מאן מלכי רבנן, ונזכה בע״ה לראות את כל מנהגינו חוזרים ומתקיימים במילואם, וזכות רבותינו ואבותינו נ׳׳ע תעמוד לנו לראות בבנין אפיריון בב״א
ישר הלוי ס״ט ץ
מחוך קונטרס ״אולוח המערב״ שבט חשנ״ג. הלב ישר לוי שליט״א ח״ח ורב בלונדון, אנגליה, יליד העיר מרקש, מרוקו.
חינוד ילדים לאור רבותינו חכמי המערב זיע״א
מדוע זכה הרב טולידאנו שצאצאיו הולכים בדרכי התורה ?
מדי ערב שבת, בסמוך לכניסת השבת, היה הרב רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, רב העיר מכנאס, עובר בשוק מדוכן לדוכן, ומזרז את המוכרים לסגור ולהספיק להתכונן לשבת, כשבידו החזיק פעמון…
וכתב המשנה ברורה (או״ח סימן רנן), כאשר אדם מודיע על כניסת השבת – ״ואשרי חלקם כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו, לבנים גדולי תורה.
הרב טולידאנו זצ״ל הקדיש את רוב זמנו לציבור – הן בישיבתו בבית הדין ובתקנות העיר, והן במלחמתו בבית הספר ״אליאנס״ בעיר מכנאס, שלצערינו הרב לא הצליח לסגרו, אולם הקים תלמוד תורה בתנאים גשמיים כשל ה״אליאנס״, ובו זכו ללמוד קרוב לארבע מאות ילדים מבני העיר ומהכפרים, ואשר מהם יצאו עשרות ממורי ההוראה בישראל. הצדיק – הרב טולידאנו ״עשה הסכם״ עם הקב״ה : אני אדאג לבניך, ואתה תדאג לבני …
בנחת עם הילדים
פעם אחת הגיע הצדיק רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל המכונה ״בבא מאיר״, בליל הסדר לביתו, ומצא שולחן ערוך וכל בני המשפחה מסובין וממתינים לו שיתחיל את הסדר. לפתע, אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות… נכנס הרב לחדר להרגיעה, אולם היא מיאנה להרגע, שהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מסי 1319 עמוד 17).
סבלנות בחינוך
אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל המכונה הצדיק ״מראש פינה״, ״שובבים״ היו – לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה.
פעם אחת, בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשותף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאווה. כשהיה בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה מקרה בו ישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו, ולא רצה בשום פנים ואופן לקרא מן הספר…כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום… חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל . על כן, קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו, לא רק שלא כעס עליו והענישו על חציפותו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד, עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד… לבסוף, הסכים לשבת וללמוד… שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד אל מול מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.
סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.
בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.
אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.
Mariage juif a Mogador-Asher Knafo-David Bensoussan
- Le drapeau national de certains pays figure parfois dans les ketoubot enluminées, car de nombreux Juifs dans la ville de Mogador occupaient des fonctions de consul ou de vice- consul. Ainsi, dans une ketouba de 1869, un drapeau américain est majestueusement déployé, le père de la mariée ayant occupé la fonction de Vice-consul des États-Unis. Quand le Maroc devint Protectorat français en 1912, les drapeaux juifs et français y figurent l'un vis-à-vis de l'autre. Dans une ketouba de 1907, David Elkaïm conçoit le drapeau juif par un lion doré sur fond vert avec l'inscription : "Lionceau de Juda
- Dans une ketouba de 1927 le drapeau juif est une version ancienne du drapeau israélien à trois bandes horizontales de largeur égale, la bande du milieu blanche. les deux autres bleues. Sur la bande inférieure figure une petite étoile de David . Par la suite, d'autres artistes ont représente le drapeau israélien dans leurs ketoubot.
- La ville de Jérusalem apparaît parfois dans les enluminures. Elle vient rappeler le serment de placer Jérusalem au sommet de toutes ses joies (Psaumes 137-6). Lors de la cérémonie du mariage, le marié promet solennellement de ne jamais oublier Jérusalem. Le lion de Juda, symbole de la souveraineté juive, figure dans certaines ketoubot
- La représentation des personnes n'est pas de mise dans les enluminures car l'un des dix commandements proscrit les images ou les sculptures qui pourraient devenir des objets d'adulation (Exode 20-4 à 20-5). Pourtant, il est intéressant de remarquer que, dans une ketouba datant de 1858, l'artiste a peint un visage d'homme et un visage de femme : l'homme est affublé de six ailes comme les anges de la vision d'Isaïe (Isaïe 6-2). Quant à la femme, elle a un corps de lionne avec deux ailes. Dans une ketouba de 1859, qui semble provenir du même artiste, l'on ne voit qu'une tête d'homme et une tête de femme à deux ailes.
- Mais cette représentation à forme humaine est plutôt l'exception. Des oiseaux sont parfois présents, notamment la colombe symbole de paix et d'apaisement, la colombe ayant rapporté à l'Arche de Noé la preuve de la fin du Déluge (Genèse 8-11). La colombe est également un terme d'amour dans le Cantique des Cantiques (Cantique des Cantiques 2-14, 5-2 et 6-9). Le poisson, symbole de la fertilité (Genèse 48- 16), représente le souhait d'une grande progéniture pour le nouveau couple
- Parfois, on trouve d'autres motifs tels la corne d'abondance ou la lyre. Dans une ketouba d'un Cohen, c'est-à-dire d'un descendant du Grand-prêtre Aaron, ce sont les accessoires du Temple qui constituent les motifs de décoration. Dans des ketoubot plus modernes, on retrouve également les symboles des douze tribus d'Israël ou les signes du zodiaque
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )-אבישי בר אשר. פעמים 114 -115
מאורעות השיא בהגדה
שני מאורעות היסטוריים קיבלו בהגדה מעמד מיוחד, כפי שעולה בבירור מן המבנה הספרותי של העלילה. המאורע הראשון, שהמחבר הזכירו כמה וכ
מה פעמים, הוא נחיתת הכוחות הבריטיים והאמריקניים בצפון אפריקה ב־8 בנובמבר 1942, שהחלה את מבצע ׳לפיד׳. עד כמה היה מאורע זה מרכזי בעיני המחבר אפשר ללמוד מהביטויים החריגים הנלווים להזכרתו למן שורת הפתיחה ואילך (שורות 2-1, 28-27, 60-59, 94). מרכזיות זו מבטאת את תפיסתו של המאורע כמעשה הצלה, תפיסה שרווחה מאוד בקרב יהודי המגרב באותה העת.
המאורע השני הוא ביטול חוקי הגזע נגד היהודים (שורות 357,341,340), שכונו תקנון היהודים, מעשה המיוחם בהגדה לדה־גול ׳בכבודו ובבוחר (שורה 218). ההכרזה הרשמית על ביטול התקנון הייתה באמצע חודש מרס 1943 אך קדמו לה כמה צעדים חיוביים, שראשיתם בוועידת קזבלנקה ב־24-14 בינואר 1943" – הנזכרת כאמור גם היא (שורה 117).
השתלשלות האירועים ממבצע ׳לפיד׳ ועד ביטולם בפועל של חוקי הגזע מתוארת בתמצית בקטע ׳על אחת כמה וכמה׳:
גירשום ממצרים, / ועשו בהם שפטים, / ולקחו מהם את טוברוק, / ורדפו אחריהם עד תוניסיה, / ורדפו אותם עד סיציליה, / והחריבו את עריהם, / והשיבו את היהודים לעבודותיהם, / והצילו לנו את אבותינו, / וביטלו את תקנון היהודים, / ושבו היהודים למשרותיהם, / וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה, / לכפר על כל עוונותינו(שורות 360-349).
סביר להניח כי סמיכות הפרשיות ההיסטורית בין שני האירועים האלה היא שהולידה גל תגובות שמחה בקרב יהודי מרוקו, ואפשר שזה היה הרקע להחלטתו של נסים בן שמעון לכתוב את חיבורו.
נוראות השואה
יש בהגדה אזכורים רבים של קורות יהודי אירופה תחת עול הנאצים, המוצבות באופן טבעי כמקבילה לסיפור השעבוד והעינוי שבהגדה של פסח. המחבר תיאר גזרות קשות שנגזרו על היהודים: עבודות הכפייה (שורות 192-191,73-71, 202 ועוד), סימון בטלאי צהוב (שורות 168, 184) וברצועות יד (שורה 186) ובניית מחנה ריכוז בברלין (שורות 182-181) – ככל הנראה אחד המחנות שהוקמו עוד לפני פרוץ המלחמה. בין מעשי הגרמנים מתוארת גם מזימה תמוהה להשתמש ביהודים כ׳גיס חמישי׳ שיישלח על ידי הגרמנים למדינות האויב למטרות ריגול וסיוע.
תכנון השמדת היהודים נזכר בפירוש שלוש פעמים: במקום אחד מדובר במזימתם של היטלר, גרינג וגבלס להשמיד את כל היהודים (שורות 132-130); במקום אחר מדובר בצורה כללית במזימת הנאצים לטבח (שורות 372-371); ובמקום נוסף נזכר צו של היטלר להשליך יהודים אל הסיד (שורות 208-206), אולי רמז כללי למיתות משונות ומזוויעות. נראה אפוא שהמחבר ידע על תכניות ההשמדה של הנאצים, שההחלטה הרשמית עליהן כבר הייתה בתוקף מוועידת ואנזה (ינואר 1942). לעומת זאת אין בהגדה ביטויים מפורשים לידיעות על מימושן של התכניות בפועל, כלומר על רצח שיטתי של יהודים במחנות ההשמדה.
המידע הנמסר במסמך זה עשוי לתרום לבירור השאלה ההיסטורית מה היה היקף הידיעות של יהודי צפון אפריקה (כבמקומות אחרים) על ההשמדה השיטתית והמאורגנת של יהודים באירופה, אשר הייתה בעיצומה כשנכתב הטקסט. ההתייחסויות הרבות לסבלם של היהודים בארצות אחרות ודרכי המבע שבחר המחבר לשם כך, יכולים ללמדנו על תחושות האחווה וההזדהות שחשו המחבר ואנשים כמותו כלפי יהודים בארצות אחרות.
בולטים מאוד בחיבור שני תיאורים של מעללי הגנרל דה־גול בנאצים ובעוזריהם, שהם לדעתי התיאורים ההיסטוריים היחידים של מאורעות שטרם אירעו. שני התיאורים האלה מוצבים תמורת תיאורי היציאה ממצרים. דה־גול מתואר כמי שהכה בנאצים מכות נאמנות ועשה שפטים בכל ׳בכירי היטלר׳ (שורות 229-219), וכנראה יש בדברים ביטוי לתקווה פרו־גוליסטית לישועה קרובה. לקראת סוף ההגדה מובעת משאלת לב אחרת, החושפת גם היא את עמדתו הפוליטית של המחבר – שהגוליסטים ואנשי תנועת ה׳רזיסטנם׳ ילכדו את היטלר ויהרגוהו (שורות 396-394). בעת כתיבת ׳הגדה די היטליר׳ שפר יחסית מצבן של תנועות השחרור הצרפתיות שפעלו בגולה, אך המכה הסופית ניחתה על צרפת של וישי רק כעבור שנה, לאחר שרשרת אירועים ובראשם הפלישה לנורמנדי במבצע ׳אוברלורד׳.
עבדים עבדים
עביד כוננא להיטלר לעדו עבדים היינו להיטלר הצורר
ופכוננא ליזאליי מן יידו ( les allies ) ויצילונו בעלות הברית מידו
בייד קוויא ובדדרע ממדודא ביד חזקה ובזרוע נטויה
ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים
מא ענדנא פככאן הרי לא היינו ניצולים
לא חנא ולא אולאדנא לא אנו ולא בנינו
ולא אולאד אולאדנא ולא בני בנינו
מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו
ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים
כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה ויודעים מה עתיד לקרות לו
וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו
טרא האדא משכור הרי זה משובח
Photo de l'école des garçons de l'AIU à Rabat. Une leçon de lecture d'hébreu. Année 1952
http://rol-benzaken.centerblog.net/2143-aiu-alliance-israelite-universelle
Photo de l'école des garçons de l'AIU à Rabat. Une leçon de lecture d'hébreu. Année 1952
