הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי-הירשברג

תולדות. הירשברג

לאחר שנסתיים כיבוש אפריקה התחיל יוסטיניאן מיד באירגון המינהל בארץ. אפריקה אורגנה עתה כיחידה עצמאית, הקשורה במישרים במטרופולין הביזאנ­טית. לפי קודכס תיאודוסיאנוס עדיין היתה  הדת היהודית מוכרת במדינה הנוצרית ואסור היה לפגוע במוסדות היהדות או במאמיניה רק באשר יהודים הם. יוסטיניאן הוא הראשון שהוציא את הדת היהודית מחוץ לתחום החוק בנובילה 37 משנת 535. בפקודה זו, שחלותה לפי סעיף 12 שבה הוגבלה על אפריקה בלבד, פורסמה אזהרה חמורה לאריאנים, לדונאטיסטים, ליהודים ולאחרים, שלא יהינו לעשות נפשות לאמונותיהם. בסעיף 8 של אותה נובילה נאמר, שלא יורשה עוד קיום בתי־כנסיות ויש להופכם לכנסיות נוצריות. אסור ליהודים׳ לעובדי־אלילים ולכופרים אחרים להחזיק ב׳מאורות׳ (הכוונה לבתי תפילה ופולחן).

גזירה זו היא תוצאה ישירה של הסתת הכמורה הרשמית הביזאנטית־אפריקאנית נגד כל אלה שאינם מודים בעיקריה. כלפי היהודים היא חמורה יותר מן הנובילה 131, משנת 545, האוסרת עליהם להקים בתי־כנסת חדשים, וכן מן הנובילה 146 של יוסטיניאן, שניתנה בשנת 553. זו אינה אלא מגבילה את פעי­לותם בשטח ההוראה הדתית ושמה אותה תחת פיקוח מגבוה, בעוד שטבילה 37 ביקשה לעקור את הכול.

ואמנם, באותה שנה, שנת 535, שהוכרזה בה נובילה 37, נפלה בידי הביזאנטים העיר בוריון, היא החמישית בין ערי הפנטאפוליס, בקצה הדרומי־מערבי של קירינאיקה. פרוקיפיוס מסביר, שהיתה זו עיר בקרבת תחומם של הברברים, שהיתה עד אז חופשית מכל עול, לא היתה מעולם למס עובד ולא ראתה מימיה גובי־מסים בשעריה. גם יהודים גרו כאן מימי קדם והיה להם בית־כנסת עתיק ומכובד ביותר, שנבנה, לפי המסורת, בידי שלמה המלך. עתה אנס האימפראטור יוסטיניאן את היהודים להתנצר ואת בית־הכנסת שלהם הפך לכנסיה נוצרית.

גזירות אלה לא הביאו טובה לארץ. פרוקופיוס עצמו, סופר־החצר כביכול, מותח עליהן ביקורת חריפה בציינו, כי יוסטיניאן לא דאג לשלטון יציב בארץ, ולא הבין כי יש לעודד את רצונה הטוב של כל האוכלוסיה. הוא שדד את הארץ, הטיל מסים כבדים על התושבים, לקח לעצמו את הקרקעות הטובים ביותר והקשיח לבו כלפי החיילים. הנרדפים — האריאנים, הפאגאנים, הדונאטיסטים והיהודים — ביקשו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשים, שהתייחסו אליהם באהדה

הדונאטיזם היא כת נוצרית שפעלה בצפון אפריקה במאות הרביעית והחמישית לספירה והוקעה כמינות על ידי הנצרות הקתולית. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי-נוצריות, בטלים.

הקלה מסוימת במשטר הגזירות חלה רק בימיו של הקיסר מאוריקיוס (582— 602), שחולל שינויים רבים במינהל הפרובינקיות ובגבולותיה, והפסיק את רדיפות היהודים והדונאטיסטים. מעתה אסור היה לנצר את היהודים בכוח, וכן הותר להם, ליהודים, להשתמש בבתי־כנסיות שנותרו לפליטה. עם זאת חזר על האיסור להקים בתי־כנסיות חדשים. הנציבים הביזאנטיים רודפי השלמונים ניצלו הקלה זו כאמ­תלה נוחה לסחוט כספים מה׳כופרים׳ למיניהם בעבור השימוש בפקודה זו למעשה.

ושוב הורע מצבם של היהודים — אבל גם של האוכלוסיה כולה — בימי פוקאס (602—610), ובאחד המקורות מסופר על גזירות־שמד בימיו בקרתיגני. אולם לפי מקור שני אירע דבר זה בירושלים. וכן לא מבוררת די־צורכה הידיעה על גזירת־ שמד על יהודים ושומרונים בקרתיגני בשנת 632. מכל־מקום אין להניח כי בימי המתיחות והסכסוכים בין הכיתות הנוצריות נהגה ד,כנסיה השלטת ברוחב־לב כלפי היהודים דווקא.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי

מסופר שיהודי ספרד שנרדפו על צוואר על־ידי המלכים הוויזיגותים, ניצלו את ימי ההפוגה והתרופפות השלטון כדי להימלט לפרובינקיה מאוריטאניה טינגיטאני, הקרובה אליהם. מסופר כי במאה השביעית, כל־אימת שנתחדשו בספרד הגזירות החמורות, כגון בשנים 612—613, 638—642, נמלטו לכאן יהודים רבים, כי כאן, בעיבורה של האימפריה הביזאנטית, לא עצרו השלטונות כוח לרדוף אותם. כמו כן נמסר, כי אֶגִיקָה  המלך ענש קשה את היהודים בממלכתו שניסו לקיים קשרים מסחריים עם אוכלוסי אפריקה, יהודים ולא־יהודים. בשנת 694 נתגלה כביכול קשר בין יהודי ספרד ויהודי אפריקה, שנתכוון למגר את שלטונם של הנוצרים מספרד, והקונציל (המועצה) השבעה־עשר שהתאסף בטולידו החליט לנקוט בצע­דים חמורים נגד היהודים בממלכת הוויזיגותים. אבל כל אלה הידיעות מוצאן מספרד, וממקורות אחדים אין לנו ידיעות על יהודי טינגיטאני בזמן ההוא. הסיפור על המנהיג היהודי־הברברי ׳קַוּלה אל־יהודי/ שבראשונה לקח חלק בכיבוש ספרד לצד הערבים ולאחר־מכן התקומם נגדם, הוא סיפור מאוחר, מסוף המאה השמונה־ עשרה לסה״נ, שאין לו שום שורש במקורות.

ובינתיים התגלגלו העניינים בפרובינקיות המרכזיות של אפריקה במדרון מטה מטה. שחיתות ושוחד, חוסר משמעת וקנאות דתית קיעקעו את אושיות השלטון. בימי הראקליוס קיסר, בנו של הראקליוס האכסארך(מושל כללי) של אפריקה, נת­חדשו הגזירות! הוא הקיסר שערך את מסע־הנקם נגד היהודים בארץ־ישראל על תמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ועל תפיסתם את השלטון בירושלים בשנים שהיתה העיד בידי הפרסים (614—628).

הראקליוס ביקש לנצר את היהודים בכוח, אלא שבינתיים נתחולל מאורע בלתי־צפוי, ששינה את פני העניינים בקיסרות הביזאנטית מכול וכול והטביע חותם בל־ יימחה על מהלך ההיסטוריה בשלוש היבשות הידועות אז: שבטי ערבים, שהגיחו מן המדבר ובפיהם סיסמת ׳אין אלוהים אלא אללה ומוחמד שליחו של אללה׳, שאי­חדה אותם לעם אחד ולדת תקיפה׳ גירשו את הראקליוס ואת צבאו מרובי השטחים של האימפריה הביזאנטית באסיה, פלשו למצרים והתחילו מתדפקים על שערי אפריקה וספרד.

אמנם, הביזאנטים באפריקה אפילו על פתחם של שיעבוד וגירוש לא חזרו בהם, והכיתות השונות בתוך הכנסיה המזרחית המשיכו בהתנצחותן על מהותו של השי­לוש ועל ניסוח עיקרי האמונה — עד יום כניעת אפריקה לערבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר