מורשת יהדות מרוקו

נספח א

כתב מנוי שולטני

להרב הגאון יעקב שאול אלישר ז״ל ראש הרבנים וחכם באשי לעדת היהודים בירושלים.

 תוגרא (חותם המלך) שולטן עבד אל חמיד אבן עבדאל מג׳יד כ׳אן. בגזרת אות השלטון המרומם, הנכבד והנעלה אשר לי, והחותם של המלכות הנאורה אשר לי.

בהיות כי מצד משנה הרב הראשי של אסטמבול (דר סעאדת חכם באשי קאימאקמליג׳י) הוגש כתב בקשה ובו מבואר כי אחרי פטירת מאיר פאניז׳יל אפנדי הרב הראשי של ירושלם הקדושה. היה צורר למנות במקומו אחד הגון, וכי נתברר נושא מאמר המלר הזה אשר לי (בראת) יעקב אלישער אפנדי, והוא אחד מנתיני מלכותי הנעלה ואחד מן הראשים הרוחניים של המקום, והוא בעל יכלת להנהיג פסקי הדת.

הערת המחבר :  הוא כהן במשרתו הנעלה הזו י״ג שנה, מחדש שבט תרנ׳׳ג, עד יום הסתלק מהאי עלמא — כ״ה תמוז תרס״ו.

והיתה הבקשה שיותן לו מאתי מאמר המלר אשר תהיה בו פרשת פקודתו. וגם בזה הענין היתה הודעה מצד השררה הראשית לעסקי משפטי הצדק והדתות אשר לי (אמור עדליה ומדאהב נסארתמזרן) על כן נתתי מאתי מאמר המלך הזה ובו כתובים התנאים הקדמונים וגזרתי אומר, שיעקב שאול אלישר אפנדי הנזכר ינהיג הרבנות הראשית אשר לירושלם הק' וחכמי העדה הישראלית וראשי הקהל עם גדולי העיר וקטניה אשר במקומות הנלוים לרבנות הראשית הנזכרת יכירו אותו לרב ראשי עליהם, ויביאו לפניו כל עניניהם הנוגעים לרבנות הראשית הנזכרת ולא יעברו על דבריו שהם כשורה.

 ולא יקצרו משמוע לו ומהכנע לפניו על פי הדת שלהם. ובהיות, כי קריאת התורה בביתו של הרב הנזכר ובבתים אחרים איננה מתנגדת לדתם, לכן לא יעשה להם מצד פקידי הממשלה (טאבטאן) נזק וצער המתנגדים לצדק ולמשפט המכובד (שרע שריר) לאמר להם, אתם עושים חוקי העבודה על פי דתכם בבתי אחוזתכם ואתם קוראים בתורה ואתם תולים פרוכיות ומנורות, ובתואנות האלה יתערבו במעשה העבודה על פי הדת. וכונתם רק כדי להעיק ולהשיג ממון.

ובתי הכנסיות ובתי הספר אשר נתיחדו לעדה הנזכרת משגים קדמוניות יהיו שלהם ובחזקתם ופקידי הממשלה והממונים (טאבטאן ומאמורין) לא יעשו להם עול, ולא יקחו מהם כסך! בחזקה להעתיק כתבי מאמר ופקודות הממשלה (ביובולדי ותפתיש) של המקומות הנזכרים, ושום אנשים אחרים לא יקעקעו את הבנינים והתקונים שלהם אשר נעשו ברשיון המשפט (שרע) ולא יערערו עליהם, גם מצד שום אדם לא יהיה ערעור על החפצים של בתי כנסיות ובתי ספר שלהם בשביל חובות אדם אחר, ולא להניח שום אדם לתפוש ולקחת אלו החפצים בתורת משכון, ואם אולי נלקחו צריך שיחזרו ויופקדו במקומם על ידי פקידי המשפט (שרע) וכי יהיה ריב בין שני יהודים על עסקי נשואים וגרושין על פי דתם ועל כל ענינים אחרים, והרב הנזכר או המורשים אשר יהיו ממונים מצדו יעשו־ביניהם שלום על פי דתם וברצון שתי הכתות, וכדי לברר הדבר כפי הצטרכות הענין יוקח שבועה על פי דתם בבתי הכנסת שלהם. וגם כי יהיה צורך על פי דתם לתת כתבים ולהרחיק איזה אנשים חשודים על כל אלו הענינים, לא תהיה מצד הדיינים הראשים והמשנים (קצצת ונווצב) וכל איש אחר התערבות וערעורים המתנגדים לנמוסים הקדמונים, ובשום אופן לא יוקח מהרב הנזכר והמורשים שלו בסף באונס ובחזקה, והחכמים אשר הם תחת ראשות הרב הנזכר לא יעשו בלי רשותו וידיעתו או רשות המורשים שלו נשואים האסורים על פי דתם. ואם ירצה אחד מעדת היהודים לקחת אשה ולגרש אשה, ולקחת אשה על אשה ולנסוע למקומות אחרים כדי לעשות נשואים, לא יושלמו ולא יעשו הנשואים בלא רשיון הרב הנזכר.

והאנשים התקיפים לא יכריחו את החכמים של היהודים לאמר, השיאו את האשה הזאת ליהודי הזה נגד דתם. ובהירת כי צריך על פי דתם שהחכמים לא יתנו להסיר את היהודים שמתו בזמן התנגדותם לדתם, לא יוכלו הדיינים והראשים ומשניהם וכל פקידי הממשלה האחרים והאנשים התקיפים בכללם, לבון! את החכמים ולהפציר בהם לאמר, עליכם להסיר ולסלק את המתים הנזכרים. ועל אדות המאכלים והמשקאות כשר וטרח של האומה הנזכרת לא יוכל כל איש דברן על עסק לא לו לבקש ולשאול מהם, תאמר זה כשר וזה טרף. וכדבריהם האלה: ובזמן שהחכם הרב הנזכר יבוא לאסטמבול לרגל עסקים לא תהיה התערבות בשום אופן נגד המורשה אשר ימנה במקומו.

 והמורשה והאנשים אשר ישלח הרב הנזכר לגבות מסי המלכות יותן להם מורי דרך (קלאגוז) ולא תהיה נגדם התערבות ולא ערעורי מניעה מצד הממונים ופקידי הממשלה בעת אשר ישנו בגדיהם וכמותם לנסוע באופן היותר טוב במקומות שעוברים ושבים בהם, גם לא תהיה נגדם התערבות וערעורי מניעה בעת אשר ישאו כלי זיין לדחות הנזק ולהציל את נפשם מאנשי רשע, גם לא יעשה להם נזק לשאול מאתם נגד המשפט המכובד (שרע שריד) שום דבר בתורת מנחה ומנהגים, דהיינו הוצאות ומתנות נהוגות, ואם יהיה להרב הנזכר וכל החכמים האחרים ומורשים שלהם, ואנשיהם כל מין דין הנוגע להמשפט המבורך יושלחו הדינים האלו לאסטמבול, ובעת שיוצרך הרשיון למשפט לתפוש אחד מהחכמים יותפש על ידי הרב הנזכר. ויהודי אשר אין ברצונו להיות מושלמי לא יעשו אותו בעל ברחו, ולא יניחו את עדת היהודים להתעקש ולסרב בפרעון המסים של המלכות הקצובים עליהם לתתם בכל שנה, ומעות הצדקה ומסי הבהמות הידועים בלשון גאבילה והוצאותיהם והספקות הרבנים והרבנות הראשית (חכם באשיליק).

וכאשר חכמים ימותו בלא יורש והרב הנזכר או המורשים שלו אשר ימנה יקחו ויתפשו בעד מסי המלכות (מירי) את החפצים והמעות המדודים (נקוד) והסוסים וכל החפצים האחרים שיהיו להמתים הנזכרים לא יתערבו פקידי וממוני וגבאי ההקדש של המושלמנים (בית אל מאל וקסאס ומתוולי) וכל אנשים אחרים לאמר שהחפצים וכר הנזכרים נרשמו בפנקס הממשלה (דפתאר חאקאני) הכללי והפרטי ולנו לקחתם. ולא יניחו לתפוש מעות מדודים וכל ממון אחר וחפצים של יורשיהם, הכונה על יורשי הרב והמורשים שלו התופשים. וכל מה שהחכמים הנפטרים יצוו על פי סדרי דתם לבתי כנסיותיהם ולעניניהם ולרבניהם, תהיה צוואתם מאושרת ומקוימת במשפט על פי הדת והחוקים של היהודים ועל פי עדים מאומתם. ולא יתערב שום אדם אחר כאשר אנשים מהעדה הנזכרת יעשו פשע מתנגד לדתם ויענישום על פי דתם.

ולא יתערבו מורי הדרך ואנשי הצבא והשוטרים הנוגשים להסוסים והפרדים אשר ירכבו עליהם הרב הנזכר ואנשיו. ואנשי הצבא וכל האנשים האחרים לא יעשו נזק לארמון (קונאק) אשר בו דרים

הרב הנזכר וראשי הקהל על אדות מסי הרבנים, תחת ראשות הרב הנזכר, ולמקומות אשר הם מבקרים אותם (זיארתאבה) ולחוקותיהם בעשיית העבודה על פי דתם וגם לא תהיה התערבות כנז״ל בתואנות לאמר, כר אתם תשאו מתיכם וכר תקראו. והרב הנזכר יחזיק ויכהן בהרבנות הנזכרת על פי התנאים של מאמר המלר הנעלה הזה שלי, ושום אדם לא יהיה מתערב ומעורר למנוע בשום אופן מהאפנים שיהיה ולא בשום סבה מהסבות שתהיה נגד התנאים והחוקים של מאמר המלך הנוכחי.

נכתב ביום החמישי לחדש מחרם אל חרם לשנת אלר שלש מאות ואחד עשר. על גב היריעה:

מאמר המלר הנעלה של רב ירושלים הקדושה. נעתק כמות שהוא בחדר המכתבים של ירושלם. ניתן בעיר קונסטנטינה השמורה והמנורה. תאחריראת קאמי.

נרשם בפנקס הרשמי (סג׳ל) של בית דין (מחכמה שרעיה) של ירושלים הקדושה.

החותם: מוסא שפיק

אחמד יאסין הצליח לזקוף לזכותו הצלחות גם בזירת יחסי החוץ. בשנת 1998 הוא יצא לסיור מנצחים בעולם הערבי שבו קרא לביטולם של הסכמי אוסלו ושל ישראל גם יחד. הופעה מכניסה במיוחד הייתה לו בפני המלך הסעודי. יאסין שב לרצועת עזה כורע תחת כובד משקלם של 25 מיליון דולר שקיבל מהאוצר הסעודי, ושל תרומות נוספות.

באין לאש״ף הרצון והיכולת לנהל מאבק עקרוני באיסלאמיזם, הוא שקע עוד ועוד בבוץ האיסלאמיסטי. לאחר הנסיגה מרצון של צה״ל מדרום לבנון במאי 2000 (האיסלאמיסטים אמנם התעקשו לטעון ש״הצבא הציוני״ סולק בידי חיזבאללה), דחה ערפאת את ההצעה שהציעה לו ישראל בקמפ־ דייוויד לשליטה על 96 אחוזים משטחי יהודה, שומרון ועזה, הצית את האינתיפאדה החדשה בספטמבר 2000, וכאות פתיחה להתקוממות החדשה שחרר 120 מחבלי חמאם מהכלא. אולם שלא כמו באינתיפאדה של 1987, הפעם נטל חמאם את היוזמה למן ההתחלה. אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות שלו הועתקה בידי כל הארגונים הפלסטיניים ה״חילוניים״, והקו המפריד בין תנועת ״שחרור״ לתנועת השמדה היטשטש לחלוטין.

״אחרי נפילת המרקסיזם, האיסלאם החליף אותו״, ניבא כאמור בנו של ח׳ומייני בשנת 1991, ״כל עוד האיסלאם קיים, העוינות האמריקנית קיימת, וכל עוד העוינות האמריקנית קיימת, המאבק קיים״. ח׳ומייני הבן גם הזהיר לבל יוגבל המאבק למזרח התיכון בלבד, ״מפני שהמאבק נגד ישראל הוא מלחמה נגד ארצות הברית ואירופה, שסופה אינו קרוב״. המאבק נגד ישראל הוא מלחמה נגד ארצות הברית: קשה למצוא ניסוח קולע יותר למסר של מתקפת 11 בספטמבר. כיצד השפיעה מתקפה זו על האיסלאמיזם בארץ ישראל ועל העולם הערבי

פרק רביעי

11 בספטמבר

אילוצם של מאות נוסעים במטוס להצטרף להתאבדותו של אדם אחד, וכל זה כדי להעלות לקורבן אלפי אנשים נוספים במקומות עבודתם, הוא רעיון מפלצתי ומקומם. אולם האמרה המפורסמת של קלאוזביץ תקפה גם לצורה זו של לוחמה: 11 בספטמבר הוא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים.

אוסאמה בן־לאדן הסביר פעמים רבות את מטרתה של מדיניות זו. שלא כמו סייד קוטב, שקרא לתת קדימות למאבק נגד מוסלמים כופרים, בן־לאדן רואה בארצות הברית ובישראל את האויב מספר אחת. הוא רוצה גם, כמובן, לגרום לנפילתם של המשטרים ה״כופרים״ בעולם הערבי. אולם לדעתו אין הדבר אפשרי כל עוד לא גורשו האמריקנים מחצי האי ערב, וכל עוד לא גורשו היהודים מפלסטין.

״בךלאדן טען שהג׳יהאד האיסלאמי, כמו גם יתר ארגוני הטרור האיסלאמיסטיים, חייב להפנות את נשקו אל עבר ישראל וארצות הברית, במקום למצרים, לסעודיה או לשאר מדינות ערב״ – כך דיווח איש הג׳יהאד האלבני אחמד איבראהים א־נג׳אר על שיחתו עם בן־לאדן בראשית 1998. ״בלי סילוקה של ארצות הברית מהמזרח התיכון והחרבת ישראל, אין לכוחות האיסלאם סיכויים ממשיים להביס את משטרי הבובות שאמריקה מטפחת״.

למרות טירופן של המטרות, אפשר להבחין כאן באסטרטגיה הגיונית שמתקפות התאבדות כמו זו של 11 בספטמבר הן חלק ממנה. בחודש מרס 2001, חצי שנה לפני המתקפה, הציג סגנו של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי, את ההיגיון שמאחוריה בספרו ״פרשים תחת דגל הנביא״. פיגועי טרור, כתב, ״מעוררים בקרב האויב את הפחד הגדול ביותר האפשרי, תמורת אבדות מעטות יחסית לתנועה האיסלאמיסטית״. הפיגועים הטובים ביותר הם אלו שהורגים אזרחים רבים, מכיוון ש״הם זורים בהלה מקסימלית בקרב עמי המערב. זו השפה שהם מבינים״.

אלא שרבים במערב מעדיפים להתעלם ממטרתו המדינית של 11 בספטמבר, ואוחזים בעקשנות בדעה שרצח אזרחים אמריקנים בידי בן־לאדן ורצח אזרחים ישראלים בידי חמאס הם שני דברים שונים לחלוטין.

באירופה ההתעלמות הזאת מהרקע האנטישמי של 11 בספטמבר מספקת נוחיות פוליטית. היא מתיישבת היטב עם ההתמרמרות האירופית כלפי ארצות הברית, ומאפשרת לדבריה של האנטי־אמריקניות להציג אפילו את רצח 3,000 האזרחים כאקט של התנגדות. קרל לאמת שימש עד 2002 הדובר לענייני מדיניות חוץ של גוש המפלגות השמרניות בבונדסטג הגרמני (המפלגה הנוצרית דמוקרטית והמפלגה הנוצרית סוציאלית), אך בפרשו את אירועי 11 בספטמבר ביטא את רגשותיהם של אנטי־גלובליסטים ואנטי־ אימפריאליסטים רבים. בריאיון לעיתון ׳טגסצייטונג׳(taz), המקורב למפלגת הירוקים, אמר לאמרז: ״אני טוען ש־ 11 בספטמבר הוא רק הביטוי הרדיקלי ביותר למרד נגד העליונות המערבית, עליונות שארצות הברית מגלמת יותר מכל מדינה אחרת״. אולם כפי שנראה בעמודים הבאים, המתקפה על מרכז הסחר העולמי בניו יורק אינה ניתנת להפרדה מהשאיפה למחוק את ישראל. כדי להוכיח זאת נפנה תחילה להיסטוריה של האחים המוסלמים, שכן מתברר שאל־קאעידה קשורה קשר הדוק, רעיוני ואישי כאחד, לארגון זה ולנגזרותיו.

רבי אברהם ב״ר [דון] שלמה עקרא

מחכמי ספרד. נדד לארצות מצרים, ארץ-ישראל, טורקיה ואיטליה. שמע תורה מפי האר״י [רבי יצחק לוריא]. בשנת ה׳שנ״ו ;1596 הוציא לאור בסלוניקי קובץ ספרים פרי-עטם של מחברים שונים, בשם ״אמרות טהורות״. חיבר כמה ספרים שלא נדפסו.

תולדות עם ישראל, בערכו

רבי אברהם ב״ר חיים נדאף

מחכמי תימן שעלו לארץ ישראל. רב, ראש ישיבה ומחבר. נולד בתימן בשנת ה׳תרכ״ו [1866]. נפטר בארץ ישראל בשנת ה׳ת״ש – 1940

כבר בנערותו כשהוא כבן 14 שנה החל בכתיבת תשובות וחידושים בהלכה. בשנת ה׳תרנ״א [1891] עלה לארץ ישראל, ומיד תפש מקום חשוב בין חכמי ירושלים. שימש גם כמנהיג קהילת התימנים בירושלים. ייסד תלמודי תורה וישיבות והוציא לאור חיבורים של חכמי תימן. עמד בראש ישיבת ״תורת משה״ ושימש דיין בבית הדין של הקהילה בראשות רבי שלום הלוי אלשיך. יצא לחוץ לארץ מספר פעמים בשליחות הקהילה למטרות שונות. היה הראשון שפירסם ביבליוגרפיה לחיבורי חכמי תימן.

אלו הם חיבוריו:

א]. ״ענף חיים״ – על ״עץ חיים״ למהרי״ץ [רבי יחיא צאלח];

ב. ״פתחון טוב״ – על התורה;

ג. ״זכורני איש" – שאלות ותשובות. מחידושיו פירסם בכתב העת התורני ״תורה מציון״.

אנציקלופדיה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר יהודה אבן טוואה

 רב מאלג׳יר, נכד הגאון הרב אברהם ב״ר יעקב אבן טוואה, ספרא רבא בישראל, העתיק שו״ת למר זקנו הנ״ל, חלק הנ^׳ נפך [אחל דוד, ב' עמודים 768-765], חי בשנים ש״ל-ת׳ לערך [1640-1570].

מלכי ישורון, עמוד 25

רבי אברהם ב״ר יהודה בדיחי

מחכמי תימן. מרבני צנעא נולד בשנת תר״ט [1849]. נפטר בשנת תרצ״ט [1939]. רב לומד ומלמד. רגיל לדרוש ברבים במתק שפתיים, מתבל דרושיו בסודות הקבלה.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם ב״ר יהודה מיוחס

 מחבר שו״ת בני אברהם ואחיו של רבי נתן מיוחס נחשב לדמות מרכזית בקרב חכמי קושטא במאה הי״ח. באדר ב׳ תק״ב [מרס 1742] כיהן כאב בי״ד איסור והיתר. כיהן בתור אב״ד בעיר כבר בשנת תצ״ז [1737] וכן בשנים תק״ד [1744], תק״ח [1748], תקכ״ד [1764] ובעוד תאריכים שלא נמסרו. בשנת תק״ד [1744] נזכר גט שסידר בגאלאטה. גם רבי שמואל חיים מזכיר את בית דינו. החיד״א כותב

עליו שהוא ״מפורסם ביושר העיון והסברא מהר״א מיוחס אב״ד ור״מ רק״ק קושטנרינא״. בי״ב תמוז תק״ו נו ביולי 1746] חתם שני בין רבני קושטא על כתב מינוי של פקידי ירושלים בעיר. התמנה ל״רב הכולל״ של קושטא בשלהי שנת תק״ז [1847]. באב תק״ט [אוגוסט – ספטמבר 1749] כתב הקדמה לספר ״מגלת ספר׳; מאת רבי בנימין קאזיש. בשנת תק״י [1750] חתם על תקנות מתווכי העיר ועל פסק שנשלח לליוורנו. בשנת ת״ק [1740] חתם עם רבני העיר על איגרת המלצה ובכי אדר א׳ תק״ח [19 בפברואר 1748] חתם על הפסק נגד המלבושים היקרים בירושלים. בחשוון תקי״א [נובמבר 1750] נימנה על רבני העיר המאשרים הסכמה של דייני או״ה. כתב הסכמה בראש רבני העיר על ספרים שנדפסו בעיר בשנים תקט״ו [1755] ותקט״ז [1756] ועל שו״ת הרמ״ז שנדפס בויניציאה בשנת תק״ך [1760]. בניסן תקכ״ב [מרס – אפריל 1762] חתם בראש רבני קושטא על איגרת שליחותו של רבי חיים מודעי ובאייר תקכ״ד [מאי 1764] על פסק שנשלח לתוניס. כמו כן נזכר בשנת תקכ״ד [1764] כ״חכם הכולל״ של העיר ע״י רבי שמחה מזלאזיץ שביקר בעיר. באייר תקכ״ט [יוני 1769] היה אב״ד העיר שאישר פסק של דייני או״ה. פסקיו לוקטו בש״ות ״בני אברהם״ שנדפס לאחר פטירתו בקושטא בשנת תקל״ג [1773]. חיבור זה כולל גם קונטריס על הלכות גיטין ודרושים. הספר כולל גם קונטריס מאחיו רבי נתן מיוחס בשם ״שבת אחים״. פסקים נופסים ממנו ״הרב המופלא׳/ וכן היה רבו המובהק של רבי נסים גבאי.

פנקס בית הדין כקושטא, עמוד 85

רבי אברהם ב״ר יהודה עוזיאל

חי במאה הג׳ והד׳. נמנה על רבני העיר חתום על כמה תקנות והסכמות בין השנים הש״ה-השכ״ח. [כרם חמר, תקנות יט, כב, כד, בה, כז, כח] ואף פירש כמה תקנות ובתקנה בענין חלוקת העזבון לאלה הנשואין בכתובה כמנהג המגורשים מצוטט על ידי הרבנים יעקב אבן דנאן וחיים עוזיאל ״פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל חי במאה הג׳ והדי. נמנה על רבני העיר חתום על כמה תקנות והסכמות בין השנים הש״ה-השכ״ח. [כרם חמר, תקנות יט, נב, נד, נה, נז, נח] ואף פירש כמה תקנות ובתקנה בענין חלוקת העזבון לאלה הנשואין בכתובה כמנהג המגורשים מצוטט על ידי הרבנים יעקב אבן דנאן וחיים עוזיאל ״פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל…״ [שם, יט]. הוא נזכר בכבוד גדול גם על ידי הר״ש דוראן [סימן מא] בתשובה לבנו רבי יצחק עוזיאל מתואר בתוארים נעלים ״.״ולאבותיו הקדושים אראלים ותרשישים… למרחוק שמעוהו… כלם יעידון יגידון כי אברהם ע״ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק…״ גם רבי אברהם גאבישון שהיה ממגורשי ספרד היה ידיד ורע לרבי אברהם החליפו מכתבים ושירים ביניהם ובאחד מהם הוא כותב לרבי אברהם בחרוזים הן דבר רוח קדושה בך גבור, ערבי נבואות וחזונות החלום. קומה עבור לפני מתי חכמה השר, ולפה היה להם ואת עדים בלום…״ [עומר השכחה דפים קב, קנא, וקנה] רבי אברהם חיבר איזה ספרים ולא הגיעו לידינו חידושיו מצוטטים על ידי חכמי דורו וחכמי המערב. משירתו הגיע לידינו ״וידוי גדול״ שנוהגים לאומרו בפאס בכמה בתי כנסיות ביום הכיפורים בחזרת הש״ץ בשחרית.

פאס וחכמיה, עמוד 338

רבי אברהם ב״ר יהודה עייאש

 רב מאלג׳יר, בר אבהן ובר אוריין, בשנת תקט״ז הצטרף אל בית אביו ויצא מאלג׳יר לעלות לארץ ישראל. בשנת תקי״ח הגיע לירושלים ובשנת תקכ״ח יצא מן הקודש אל החו״ל. היציאה של הרב לא היתה לשווא כי מה׳ מצעדי גבר כוננו, רבי אברהם נתן דעתו למצוא אבידה יקרה, את החיבור ״וזאת ליהודה״ לאביו ז״ל. חיבור זה נמסר עוד בהיות רבי יהודה עייאש מכהן באלג׳יר לידיו של יהודי מגרמניה רבי דוד טעביל על מנת להדפיסו. ימים ושנים עברו ולא נודע מה היה עם החיבור, רבי אברהם מסר נפשו וכדבריו ״הקדשתי גופי לשמיא״ [הקדמת רני אברהם לספר וזאת ליהודה] ויצא מביתו כאמור, נסע ממדינה למדינה, ממצרים לאיטליה, מגרמניה לפולין ועד וילנא, נחשולי ימים ונהרות אדירים, לסטים ביבשה, קרח וחורב, ובדרך נס עלה בידי רבי אברהם לעלות על עקבות החיבור, והאבידה חזרה לבעליה. כעת עליו היה לחלות פני נדיבי עם ה׳ על מנת למצוא ממון להוצאת ההדפסה, ההצלחה האירה לו פנים ורבי אברהם זכה להדפיס חיבור וזאת ליהודה בזולצבאך [גרמניה] בשנת תקל״ו: ברא מזכא אבא. הרב אברהם כתב הקדמה חשובה לספר וזאת ליהודה, שב לאלג׳יר לביקור קצר, משום מה הרב השתקע שם ונלב״ע בשנת תקנ״ב [1792] באלג׳יר.

מלכי ישורון, עמוד 189

רבי אברהם ב״ר יהודה צפיג

רבי אברהם היה סגי נהור שלא ראה מאורות מימיו. נולד בטוניס ונמנה על חכמיה. היה חריף ובקי בכל חדרי תורה וכל למודו היה מפי השמועה.

הגיע לירושלם מטוניס בשנת תקל״ה [1775] והתבודד בה בישיבה ״חסד לאברהם״ תוך שקידה על התורה. אחרי שבע שנים נסע לאמסטרדם להדפיס שם את חידושיו ובבואו חלקו לו כבוד רב. בדרכו עבר בכמה קהילות ובכללן קושטא, פראג ואמסטרדם, בעיר זו הדפיס בשנת תקמ״ז את ספרו"עיני אברהם״. הרבנים המסכימים מפליגים בשבחו. רבי דוד הכהן די אוזידו, רב הספרדים באמסטרדם, כותב

בהסכמתו: ״הדור אתם ראו קומו צאו צאינה וראינה מפעלות אלוהים את הנ״ס למינהו הן בעל הנס אברהם הוא אברהם לא יגרע מצדיק עיניו חושך לא יחשיך תמיד יסובבהו… עפעפיו בל חזו שמש לא ראה מאורות מימיו מן השמים יעכבוהו אור יקרות חסורי מחסרא ומשנהו קב ונקי ערוכה בכל ושמורה… המאיר את העולם באספקלריה המאירה יוצר המאורות…״. רבי שאול אב״ד אשכנזים באמסטרדם כותב עליו ״לא ראה מאורות מימיו אבל הרבה צפה במרכבה מרכבת משנה התורה שלמד מפי השמועה מרבותיו המובהקים כי הקשיב לקולן של סופרים…״ בדרכו התודע אל רבי יחזקאל לנדא בעל ״נודע ביהודה״ שהסכים על ספרו וכתב עליו

גברא רבה גבר בגוברין, ודבריו מאירן ולעיניו קילורץ״.

רבי דוד פארדו כותב עליו: ״רב עויראי עמיה שריה נהורא״. כן הסכימו על ספרו ״עיני אברהם״ רבי אפרים ב״ר יהודה נבון, רבי יום טוב אלגאזי רבי אליהו צבי, רבי ישראל יעקב בורלא, רבי מנצור מרזוק, רבי מרדכי יוסף מיוחס ורבי יוסף בן רבי.

יצא בשליחות חברון ונמצא באדרינופול בחודש שבט תקס״ג הוא קיבל את ההקצבה משנת תקנ״ד, השנה האחרונה בה ביקר שליח מארץ ישראל בעיר זו. שליחותו חלה בימים קשים ליהודי חברון .חובות הקהילה עלו ל-120 אלף גרוש. שני שלישים לערביי חברון ושליש לפלחים בכפרים הסמוכים. הנושים הציקו להם מאד ורבי אברהם התנדב לצאת בשליחות לאסוף כספים למטרה זו. בשנת תקס״ד היה ברודוס.

לא ברור אם חזר לארץ ישראל.

 התחדשות טקסי החינה בישראל 5.1

 הצורך החדש לביטוי הזהות הקהילתית

עלייתם לישראל של רבבות יהודי מרוקו בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה ה־20 והגירתם של אלפים רבים נוספים לארצות אירופה ואמריקה שיבשו את מכלול ההביטוסים הקהילתיים שנשאו במשך תקופה ארוכה את החיים היהודיים במאות הקהילות היהודיות שהתקיימו במרוקו. הפיזור הרב של בני הקהילות ושל בני המשפחות בנקודות יישוב מרוחקות, הניתוק מן המנהיגות הרבנית הפורמלית ומן המנהיגות התרבותית הבלתי פורמלית של הקהילות, קשיי הקליטה והפרנסה, ובעיקר המדיניות המעקרת של בור ההיתוך והעוינות לכל מסורת יהודית שפיתח הממסד הפוליטי והתרבותי ששלט בכיפה באותה התקופה בארץ, כל אלה תרמו לשיבושן המוחלט של המסורות הקהילתיות של העולים, וביניהן כללי ההביטוס התרבותי בעניין החתונה.

החובה לרישום במשרדי הרבנות המקומית של היישוב ובמנהל התושבים כזוג נשוי וניהולו הרשמי של טקס החופה והקידושין שנגזר מכך קבעו טקס זה לטקס היחיד הנחוץ לקיום חוזה הנישואין. עד לסוף שנות השבעים השתמרו רוב הטקסים המסורתיים של החתונה היהודית במרוקו, לבד מטקס החופה והקידושין, בריכוזים של יוצאי מרוקו שהתיישבו(נכון יותר להגיד: יושבו) במושבים ובעיירות פיתוח, אך גם במקומות אלה לרוב בחוסר שיטתיות ובחוסר אחידות. בטקסי החתונה היהודית המסורתית הוזנחו גם טקסי החינה, לרבות טקס החינה המרכזי, שאם אמנם התקיים הרי שנערך בחוג משפחתי מצוצמם בעיקר.

התפוררות זו של המסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו נבלמה בסוף שנות השבעים ובעיקר בשנות השמונים של המאה ה־20, כתוצאה מהתפתחותה של מודעות חדשה לזהות הקהילתית ולייחוד התרבותי שלה בקרב חוגים שוגים מבני הדור שעלו צעירים ממרוקו. חוגים אלה, שהלכו והתרחבו עם הזמן, התערו בארץ לאחר שקיבלו בה את עיקר חינוכם והכשרתם והכירו במעומעם בלבד את המסורות הקהילתיות של אבותיהם כשהיו בשיא פריחתן. סימן מובהק להתעניינות זו במסורות תרבותיות קהילתיות של יהודי מרוקו הוא הקמתם של חוגי פיוטים ובקשות הולכים ומתרבים החל בתקופה זו ברחבי הארץ, ובמיוחד בערי פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, שקיימים בהן ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו" גם כאן אלה שהובילו את המהפך התרבותי נמנים עם אותם חוגים שעלו בגיל צעיר לארץ וחשו צורך לאזן את זהותם הישראלית בסממנים יהודיימ־תרבותיים ממרוקו.

התפתחות משמעותית בחידוש טקסי החינה בישראל התחוללה בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה ה־20 עם גבור הנסיעות למרוקו של יוצאי ארץ זו למטרות תיירות ועלייה לקברות הצדיקים. במרוקו נפגשו התיירים עם בני משפחותיהם המעטים שנשארו בקזבלנקה בעיקר והשתתפו בטקסי החתונה של בני המשפחה, ובכללם בטקסי החינה. אלא שגם בקרב שרידי הקהילות היהודיות במרוקו השתנו לבלי הכר טקסי החינה של החתונה היהודית הסטנדרטית והפכו לחגיגה קולינרית, מוסיקלית ובידורית עם החלפת תלבושות רבות בידי הבלה בדומה לאופן התנהלותן בחוגים המבוססים של האוכלוסייה המוסלמית.

טקסי החינה הצטמצמו לטקס מרכזי אחד שבו משתתף קהל רב של מוזמנים והוא נערך כמעט תמיד באולם אירועים, של בית מלון לרוב. הורי הכלה שהם בעלי אמצעים גם שוכרים שירותי הסעדה להכנת המטעמים השונים שיוגשו למוזמנים, וכן מזמינים תזמורת להנעים להם במנגינותיה ולהרקיד אותם על פי מקצבים מרוקניים ואירופיים. הכלה מוכנסת לאולם האירועים כשהיא ישובה על מגש גדול שגברים נושאים אותו על כתפיהם עד למקום ישיבתה ליד החתן בליווי צהלולים ונגינת התזמורת. החגיגה נמשכת לעתים עד מאוחר בלילה, ובמהלכה מוציאים מספר פעמים את הכלה להחלפת תלבושתה ומחזירים אותה למקומה כפי שהוכנסה בפעם הראשונה. קורה שהכלה מציגה עד שבע תלבושות שונות בחגיגת החינה שלה, אולם גם תלבושות אלה אינן שייכות לבלה ולא הובנו עבורה במיוחד, אלא הן מושכרות מאחת החברות שמתמחות בארגון טקסי חינה כאלה ומספקות תלבושות עבור המשתתפים באירוע וכן אביזרי תפאורה על טהרת האומנות המרוקנית המסורתית לקישוט האולם שבו מתנהל האירוע. לקראת סוף האירוע מקיימים את טקס מריחת החינה על ידי הכלה והחתן לשימור סמלי של המסורת, ומעמים את התכשיטים שהביא החתן ובני משפחתו לכלה וכן את התכשיטים או האביזרים האישיים שבהם מבבדים הורי הכלה את החתן.

באופן זה איבד טקס החינה המרכזי את ייחודו הסמלי המקורי והמכונן עבור הכלה, משפחתה והקהילה בכלל, כשהוא נערך בסיום שורה ארוכה של אירועים וטקסים שנערכו בבית הבלה למן תחילת אירועי החתונה, והפך לחגיגה משפחתית בידורית שאמורה להנות את מוזמני משפחת הכלה. משפחה יהודית במרוקו שידה אינה משגת לשבור אולם אירועים לטקס החינה מקיימת את האירוע בביתה או באולם קהילתי מאולתר.