ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

קשרים בתחום המנהלי-חברתי

המושל המוסלמי(=הפשה) של המלאה במראכש היה ממונה, מבחינה אדמיניסטרטיבית, גם על המלאחים של מחוז הדרום. סמכותו הקיפה את הישובים שנמצאו בבלאד אל מחז'ן, כלומר את האזורים שסרו למרות הסולטן. פרוש הדבר שהמרכז וישובים שונים במחוז, כמו: זרקאטאן, אוריקא, אסני, מסופייה, אנטיפה, שישואה, אמיזמיז, דמנאת, תמללאת ואחרים היו כפופים לאותה מסגרת אדמיניסטרטיבית. לפיכך, היה הפשה של מלאח מראכש אחראי על מינוי המנהיג הלוקאלי: "שיח' אל יהוד" בכינויו הערבי או"נגיד" בכינויו העברי. במקומות קטנים כונה המנהיג "חזאן" הן בפי היהודים והן בפי המוסלמים. סביר להניח שמינוי השיח' במחוז לא היה שונה מהנוהג שהיה מקובל במראכש , כלומר: הקהילה המליצה על המינוי והפשה על פי רוב אישר אותו. הקהילה הייתה רשאית להסיר אותו מן הנגידות אם מעל בכספיה : "מעשה שהיה כך היה, שבאו קהל סוס והזמינו לדין לפנינו את …שהיה נגיד עליהם ותבעו אותו על סך מה שנתנו לידו ולא נכנס לדאר אל מחז'ן (לאוצר השלטון) והכל נשאר בידי הנגיד …שלא הסירו אותו מהבגידות עד שתבעו אותו במה שנכנס בידו ואמר (=הנגיד) שהוציאו אותו (=את הכסף) בשוחדות והוצאות דכשליה של הקהל".

תפקידי השיח' ביישובי המחוז אף הם לא היו שונים מתפקידיו במרכז: הוא קישר בין הקהילה והשלטונות ומילא אחר הוראותיהם. גבה את מס הגולגולת וכן תשלומים נוספים שהטילו השלטונות מעת לעת על קבוצות שונות (קצבים, ירקנים, בעלי מלאכה וכוי). מבחינה מנהלית הייתה, אם כך, אחידות בין המרכז לגלילות, מה שתרם לחיזוק הקשרים ביניהם. אמנם, הקהילה היהודית של מראכש לא מינתה את הנגידים ביישובי המחוז, אף על פי כן אין ספק שהייתה לה השפעה על המינויים. מדוע?

מינוי המנהיגות הלוקאלית הייתה , כאמור, באחריותו של הפאשה הממונה על המלאה היהודי במראכש, שמתוקף תפקידו עמד בקשרים עם מנהיגי הקהילה וראשיה. סביר להניח שהקרבה הזו העניקה ליהודי המרכז אפשרות להתערב אצלו בעניין. אירוע חריג שהתרחש בין יהודי אסני לפשה של מראכש יכול להאיר סוגייה זו.

בראשית המאה העשרים מונה יעקב ישועה לשיחי באסני (ישוב בן חמישים משפחות). השיח' היה איש נוקשה במיוחד, שניצל את תפקידו והשתרר בצורה קשה על אחיו. יהודי אסני פנו לפשה בבקשה להחליפו באדם נוח יותר. הבקשה נענתה אבל תחתיו הוא מינה מוסלמי לתפקיד שיחי- מינוי שככל הנראה לא הייתה דוגמתו במקומות אחרים ואשר עמד בניגוד מוחלט למסורת המקובלת במרוקו. עם כניסתו לתפקיד הטיל השיח' המוסלמי מסים גבוהים וחריגים על המלאה והעניש קשות את המסרבים לשלם. יהודי אסני נאלצו לפנות מחדש אל הפשה, אבל רק בהתערבות ראשי הקהילה של מראכש ונכבדיה החזיר הפשה את המצב לקדמותו: השיח' המוסלמי הודח ויעקב ישועה הושב על כנו.

קיום מערכת יחסים טובה ותקינה בין יהודי מראכש לפשה שלהם הייתה חשובה אף היא, משום שהיא הקרינה גם על המקומות הקטנים. לעתים קרובות הושג הדבר בעזרת "שוחדות" (תשלומי שוחד) כפי שזה עולה מהמקורות הפנימיים. האם גם יהודי המחוז נדרשו להשתתף עם המרכז באותם "שוחדות" ? אם כן, אזי, וודאי היה חשוב למרכז מי מתמנה לתפקיד.

קרוב לוודאי שמידת ההשפעה של המרכז במראכש על המינויים הלוקאליים הייתה גם פונקציה של המעמד שהיה לראש הקהילה בעיני הפשה של המלאה ובעיני ראשי השלטון האחרים שישבו בעיר. הדבר אמור במיוחד לאור העובדה, שבמחצית השנייה של המאה ה י״ט קבעו הסולטנים את מושבם בבירה הדרומית והאדמיניסטרציה של הממלכה ישבה למעשה במראכש. משנות השמונים של המאה ה י״ט ואילך (1880-1929) עמד בראש הקהילה של מראכש ישועה קורקום ( 1830- 1929). האיש נחשב למנהיג היהודי הבולט ביותר במרוקו בחילופי המאות. הוא היה סוכנם הכלכלי(תאגיר אל סולטן) של ראשי השלטון המוסלמי ובכללם סולטנים (החל במוחמד עבד אל רחמן וכלה במולאי חפיד ) וזירים, פאשות, קאידים, ראשי שבטים ברברים ושל עוד רבים אחרים. האיש גם שימש יועץ פוליטי בלתי רשמי לשליטים השונים ונשלח מטעמם לשליחויות שונות.

הקרבה של קורקוס לראשי השלטון הבכירים ביותר , עושרו, היוקרה לה זכה- כל אלה ועוד הפכו את נשיא הקהילה של מראכש למנהיג מוכר של היהודים בפריפריה. יהודי המחוז ממקומות שונים ביקשו את התערבותו בבעיות שונות שהיו להם עם השלטונות המקומיים. כמו למשל : בקשה להפחתת עול המסים, החלפת שיח', תלונות על נגישות השליט המוסלמי וכו'. יתרה מכך, לעתים נשלח ישועה קורקוס על פי בקשת הסולטן לתווך בין המושלים המוסלמיים ובין היהודים בקהילות אחרות. בשנת 1892 לדוגמא, הוא נשלח ע״י הסולטן מולאי חסאן לתווך בין יהודי דמנאת למושל שלהם ולהשכין ביניהם שלום. כלומר, קורקוס נתפס לא רק בעיני היהודים, אלא גם בעיני השלטון המוסלמי כמנהיגם של יהודי מחוז הדרום וזאת מבלי שיהיה לו מינוי רשמי לכך.

"כשהיה רוכב אל אחד הקאידים של מחוז הדרום והיה (=ישועה) פוגש בדרכו יהודים מהבאלד (=יהודים כפריים) ברגע שהבחינו בו, הם היו עוזבים מיד את עיסוקיהם וממהרים לנשק את ברכי בן דתם, בעל העושר וההשפעה שמכבר הפכו לאגדה".

מינוי סי מדאני אל גלאויי, הקאיד החזק והחשוב ביותר מבין הקאידים שהתיישבו במראכש, לוזיר הממלכה (1908) ומינוי בני משפחתו לתפקידים בכירים במראכש ובמקומות שונים בפריפריה הכניסו יהודים רבים תחת שליטתה של משפחה אחת בעלת אינטרסים משותפים. הדבר הגביר את חשיבותו המנהלית של המרכז ביחס למחוז, במיוחד לאור הקשרים האישיים שהיו בין מדאני אל גלאויי ונשיא הקהילה קורקוס. הוזיר העניק לקורקוס סמכויות מקבילות לאלו שהיו לפשה של המלאח והוא לא היה מוכן לדון עם מאן דהוא (אפילו לא עם סגן הקונסול הצרפתי) בכל נושא הקשור למלאח היהודי או לקהילות היהודיות של המחוז בהעדרו של קורקוס מן העיר. התפתחות זו חיזקה את התלות של בני המחוז במרכז בתחום הזה. התלות באה לידי גילוי, בין היתר, בריבוי המשלחות שהיו מתייצבות לפני נשיא הקהילה ובפיהן בקשות שיתערב למענן אצל הוזיר בכל הבעיות שהתעוררו במקומותיהם עם השלטונות.

כינון קונסוליות של המעצמות הזרות בעיר, ערב הכיבוש הצרפתי, פתח לפני המרכז ערוץ תקשורת נוסף כדי ללחוץ על השלטונות לשפר את מצבם של יהודי המחוז. יהודי מראכש אף השכילו לנצל את התחרות בין הנציגים האירופאים, במיוחד בין הגרמנים לצרפתים על מנת להשיג את מבוקשם. בשנת 1910, לדוגמא, הם הפנו את בקשותיהם של יהודי טרודנט ואסני בעת ובעונה אחת ל Neyer (קונסול גרמניה) ול Maigret (סגן קונסול צרפתי). במקרה אחד הם הצליחו לבטל את מסים חדשים שהוטלו עליהם (טרודנאט) ובמקרה האחר להפחית אותם (אסני )