ארכיון יומי: 30 בנובמבר 2015


שיר ידידות – ר׳ דוד בוזגלו: אני הוא זכרונכם-שושנה גבאי

שיר ידידות – ר׳ דוד בוזגלו: אני הוא זכרונכם

shoshanag

שושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

http://www.haokets.org/2015/05/22/%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%B3-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%95%D7%96%D7%92%D7%9C%D7%95-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0/

 

סרטו התיעודי של רפאל בלולו על רבי דוד בוזגלו משיב למרכז הבמה את עולם הפיוט המרוקאי. סיפור חייו של ר׳ דוד במרוקו והגעתו לדימונה עושה תיקון לדימויי השממה והחולות המייצגים את יהודי צפון-אפריקה. למעשה, הסרט עושה מהפך: הצפון-אפריקאים הם אלה שמגיעים מהציוויליזציה ומהתרבות אל השממה והתוקפנות הציוניות.

1. נס הפיוט בחולות

בחודש אב בשנת תשכ"ה, 1965, התרחש נס בשיכונים הפזורים בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני של ישראל: באנייה מהמגרב לחיפה הגיע רבי דוד בוזגלו. אך הניח רגליו בדירת השיכון שבחולות קריית ים, וכבר שם פעמיו לסובב בבית שאן, בדימונה, בגבעת אולגה ובקריית שמונה. במקומות אלו, רחוקים מהעין ומהלב של השלטון, עמדו נרגשים בני הקהילה מחוץ לבתיהם, מחכים לקבל את פני המשורר העברי האחרון של יהודי מרוקו וגדול פייטניה במאה העשרים. בנקודת זמן דרמטית זו בוחר הבמאי רפאל בלולו לפתוח את "ר׳ דוד בוזגלו – שיר ידידות", סרטו הדוקומנטרי מעורר הנפש. שוט מרהיב של גלי הים שהביאו את בוזגלו לישראל וקטעי ארכיון מספינות העולים מתחלפים בשוט של נסיעה אל תוך השיכונים החדשים של שנות החמישים והשישים, שעמדו אז עדיין עירומים וחשופים בתוך החולות, בלי שיח או צמח. צאן מרעיתו המתגעגע שגר שם זוכר עד היום במדויק גם את תאריך הגעתו של ר' בוזגלו לישראל – חודש אב.

בלולו מציב לאורך הסרט כולו את הדימוי של ישראל כ״רק חול וחול״, ארץ מלאה בלוקים ציבוריים ארוכים, ומשם מתקדם אחורה וקדימה. הוא בחר בתבונה בדימוי זה כדי לסמן את תקופת פעילותו של ר' בוזגלו בישראל – שנות ההגירה הראשונות של יהודי מרוקו. רק כך הוא יכול לבאר לבני דורו, מזרחים דור שלישי שנגישות ותקשורת היא בסיס עולמם, משהו על הפליטים המבודדים שהוטלו בלב הישימון, במסגרת מדיניות פיזור אוכלוסין אלימה שהועתקה מברית המועצות. משום מה החליטו מנהיגי המדינה שיישום שיטות דיקטטוריות הנהוגות בקרב המדינה הסובייטית ושותפותיה סין וקמבודיה הן "מודרנה וקידמה". וכך בליבה של "המודרנה" מופיע ר' בוזגלו אצלם לפתע, כשהוא נושא עמו זיכרון תרבותי עתיק יומין של קהילתם.

לאחר מכן, כניגוד לשממה, עובר הבמאי לקטעי ארכיון ממרוקו בשנות הארבעים, נוף עבר מוכר וחביב על היהודים המרוקאים העירוניים ברובם, שחיו מאות בשנים בערי נמל ומסחר. הנה הם הרחובות הסואנים של קזבלנקה המעטירה ממנה הגיע בוזגלו, האוצרים בתוכם רבדים של דורות רבים ותרבויות רבות. הנה המדרכות המרוצפות, הנה הארכיטקטורה המוסלמית המרהיבה לצד בניינים אירופאים מודרניים, הנה חנויות, בתי קפה ואנשים לבושים בגדי חמודות בשעטה מודרנית. את כל זה עטף הבמאי בחכמה מוזיקלית בפיוט ״צור שהחייני״, אותו כתב בוזגלו דווקא עם פרשנות ג'אזית מפעימה ולא בגרסא המסורתית. הרי למרות שבוזגלו מסמל מסורת תרבותית בת מאות בשנים, הוא פעל למעשה כחדשן במאה העשרים, עת לקח את מסורת הפיוטים במרוקו, שילבה עם המוסיקה האנדלוסית ונטע בה מוזיקה שעבית מרוקאית ומוסיקה ערבית מודרנית.

באדיבות משפחת בוזגלו
ר׳ דוד בוזגלו עם אשתו ובנו. חדשן שלקח את מסורת הפיוטים במרוקו, שילבה עם המוסיקה האנדלוסית ונטע בה מוזיקה שעבית מרוקאית ומוסיקה ערבית מודרנית (צילום באדיבות משפחת בוזגלו)

עשר השנים אותן בילה רבי בוזגלו עם אנשי קהילתו בישראל הן מרכז הכובד של הסרט. שנים אלו נפתחו באופוריה סביב עלייתו ארצה ומלחמת ששת הימים ונסתיימו בדעיכה ממלחמת יום הכיפורים ועד יום מותו, בשנת 1975. מה העניק בוזגלו לקהלו בשנים קשות אלו, שנות העוני, הניכור והדיכוי אותן מכנה בסרט בנו הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו, ללא כחל ושרק, "קטסטרופה״? מה היתה המשמעות החברתית והפוליטית של חידוש מסורת פיוטי הבקשות בישראל, אותה ביסס ר' בוזגלו כבר במרוקו כמסורת מרכזית?

מעלתה העיקרית של השירה הדתית היא החוזק הקונקרטי שהיא מעניקה למאמינים, משהו להיאחז בו, ללא מסרים דו-משמעיים או מעורפלים. החלוקה של השירה הליטורגית לפי שלבי החיים השונים נותנת מענה לאדם המאמין בכל שלב ושלב. ולכן בשעת משבר ההגירה לישראל הגיעו אל היהודים המרוקאים אותם צלילים קדומים של פיוטי ילדותם, וסימנו להם כיצד לא ללכת לאיבוד, מה צריך לעשות, איך עליהם להתייחס לחיים ולאן אותם חיים מובילים. כך קרה שר' בוזגלו, שספג בצעירותו במרוקו ביקורת משום שלמרות ידענותו בתורה וזכרונו המופלג בחר בליטורגיקה ולא בלמדנות, הצליח בזכות אותה השירה לנחם את עמו בישראל. כשמקשיבים להקלטה נדירה בהבדלה של שבת בבית הכנסת מבינים זאת היטב. מבין הרעשים והמולת הילדים בוקע קולו העוצמתי והכריזמטי של ר' בוזגלו והקהל עונה לו בחדווה.

בניגוד למנגינות הישראליות הזרות ששמעו אז היהודים המרוקאים ברדיו, כאן בפיוט הם כבר ידעו למה לצפות מהמלודיה והרגישו כיצד תתפתח המנגינה. מבין ההקלטות הנדירות של ר' בוזגלו, דווקא זאת שנעשתה על ידי מעריץ בשטח בהיחבא, מרגשת, מפני שהיא מעידה היטב על השפעת ביקוריו. בתוך הסביבה החדשה בה בזו להם אחיהם האשכנזים ומצדו השני של הגבול ניצבו המגורשים הפסטינים העוינים אותם, נוצר בבית הכנסת מרחב מוגן שעטף את קיומם המעורער של העולים בזמנים קשים ונסך בהם ביטחון. קשה מנקודת המבט שלנו היום להבין שיהודים אלו לא היו מיומנים כלל בלוחמה ובתוקפנות כמו אנשי היישוב העברי, שהרי הם חיו בצפון אפריקה כמיעוט העוסק בתורה, במלאכה ובמסחר בלבד. באותם זמנים תחושת היתמות בפריפריות של ישראל היתה עמוקה. מנהיגי הקהילה המרוקאית נפוצו לכל עבר ובכלי התקשורת ובמוסדות החינוך שמעו, קראו וצרכו בני הקהילה רק את דבריהם של מנהיגי הציונות והממסד התרבותי בישראל ותו לא.

בשנת 1966, כשר׳ בוזגלו התהלך כבר בבתי הכנסת שבחולות דימונה, אלמוני מחוץ לקהילתו, התפרסם דווקא בוזגלו אחר מדימונה בערים המבוססות בישראל. מספר שיא של צופים נהר לבתי הקולנוע כדי לחזות בסרטו הפופולרי והביזארי של הבמאי מנחם גולן, ״פורטונה״, אודות משפחה אלימה בשם בוזגלו אי שם בחולות דימונה, המעלה את בתה פורטונה על לקורבן על המזבח בשם מסורת יהודית צפון-אפריקאית מדברית רצחנית כלשהי. באנגלית נקרא הסרט לא פחות ולא יותר, "The Girl from the Dead Sea״, אף כי קשה להבין מה הקשר בין העולים הצפון-אפריקאים שהגיעו זה עתה לשממה לבין ים המוות בישראל.

חולשתם של יהודי צפון אפריקה בתגובותיהם נגד הסרט מעוררת רחמים, שכן גם בשנת 1991 עדיין מגדיר המבקר יהודה סתיו את ״פורטונה״ כסרט על ״משפחה הנקרעת בין המסורת לקידמה הישראלית החילונית״. הוא ממשיך ואומר כי "הסרט העלה את חמתם של תושבי דימונה… ועד תושבים שהביא את מחאתו הקולנית אל אמצעי התקשורת ואל צמרת ההנהגה". כמה ״קולנית״ כבר יכולה להיות, בשנת 1966, מחאתם של קומץ פליטים נידחים מהפריפריה? בסרטו של בלולו יש תיקון לדימוי לפיו השממה והחולות מייצגים את יהודי צפון-אפריקה בשיח הציבורי הישראלי. למעשה, בסרטו הוא מהפך את הדימוי: הצפון-אפריקאים מגיעים מהציוויליזציה ומהתרבות אל השממה והתוקפנות הציוניות.

גם ר' בוזגלו, אותו מסמל בלולו בסרט בעזרת דימויים של גלי ים ושמים, יכול היה לעזוב פליטים אלו לנפשם. הוא יכל להתמקם בעיר מרכזית בה יעלו אליו אחרים לרגל, ואפילו צידוקים היו לו, שהרי הוא עיוור וידוע חולי. במקום זאת, הוא בחר לשהות עם בני קהילתו באשר הם. ולכן לא גאונותו של ר׳ בוזגלו היא שמעוררת הערצה, שהרי גאונים לא חסרו בקרב יהודי מרוקו; גם לא כשרונותיו החד-פעמיים, המשלבים ידע מעמיק בתורה, וירטואוזיות בשליטה הלשונית ובביצוע המוסיקלי, הם המעוררים הערצה. העובדה המעוררת הערצה היא שבא עם המטען האדיר הזה, בענווה, בצניעות, למקומות שכוחי האל הללו, והפיח בהם תקווה. דגם מנהיגות זה, של ענווה ופעילות בשטח, הוא דוגמא ומופת גם כיום ועדיין ממשיך להיות נדיר.

2. קאסידה בעברית נגד קאסידה בערבית

את הדיוק של הבמאי אפשר לראות באופן בו הוא אורג את המשורר הפייטן יחד עם קהלו ככל שהסיפור בסרט מתפתח. בעקבות עלייתו החל ר' בוזגלו לכתוב ביתר אינטנסיביות שירה, בעיקר פיוטי גאולה ושיבת ציון. בלולו משמיע לנו את הפיוט ״אך בך מולדתי״, אך ממשיך להראות לנו את הבלוקים והחולות. הפיוט של בוזגלו ממשיך – ״כאן שפכו בני עמי את דמם" – ובלולו לא סוטה מהחולות, יש כבר שיכונים שהתחילו לצמוח לצדם עצים, יש גם מדרכות. זו המחזה מצוינת לדבריו של בוזגלו הבן: ״היה בלבול (בקהילה – ש.ג.) בין גאולה לבין קטסטרופה. אבא היה מרוכז רק בצד של הגאולה". בפיוט המימונה שכתב בוזגלו מראה בלולו כבר את הסימנים של התאוששות הקהילה, באמצעות סרטונים צבעוניים מתחילת חגיגות המימונה ההמוניות. הנה הזמרת זוהרה אלפסיה מתאפרת לקראת ההופעה; הנה ילדות לבושות בגדים מסורתיים ומוסיקאים מנגנים.

רך שירי הגאולה והשמחה שכתב ר' בוזגלו בעקבות מלחמת ששת הימים מפרש בלולו כהשפעה של הסכסוך על חייהם של יהודי מדינות האסלאם בישראל. על רקע מצעדי הניצחון אומר פרופ' יוסף שטרית, "הסכסוך היהודי-ערבי הפך כל דבר שנשמע בעל צליל ערבי למוקצה, כאילו המילים והמוסיקה יש בהם נשק". צריך להבין כי שירים אלו, המציגים את הערבים כאויב, אינם מהלך מובן מאליו לאדם שזה עתה הגיע מקהילה שחיה מאות שנים בחיק הערביות. הערבי היה בן עמו של היהודי במרוקו, שכנו וידידו. היום, כשיחסי האיבה בין היהודים המזרחים לערבים נראים מובנים מאליהם, קשה לזכור שזהו תהליך שהחל כאשר הציונות סימנה את הערבים כאויבים. לכן, כאשר היהודי המזרחי קיבל על עצמו את עול הציונות כמממשת את הגאולה הדתית וביקש להזדהות עם המפעל שאחיו האשכנזים ייסדו, הוא היה אמור בהכרח לקבל עמדה זאת.

התמיהה מתגברת לנוכח העובדה שר' בוזגלו היה למעשה משורר דו-לשוני שהפליא לחרוז בערבית ועברית משובחות ולטוות אותן יחד בשיר אחד. ולא רק זאת, אלא שמי שמקשיב לפיוטים בעברית שבנה המשורר על בסיס מנגינות פופולריות ממוזיקה ערבית עממית וקלאסית, יכול רק להשתאות מהשליטה המוחלטת והחד-פעמית בעברית המקראית וההלכתית ולהתפעם מהשליטה של בוזגלו בערבית ומהמוסיקליות הנדירה שלו. הוא כתב לשירים ידועים בערבית מלים חדשות בעברית ושמר על המצלול של המקור הערבי באופן שמקשה להאמין כי אלו אינן המילים המקוריות. מי שמכיר פיוטים ״מגוירים״ יודע שפעמים רבות מחברי המילים העבריות לא ממש הצליחו להתאים את המצלול והתוצאה המוסיקלית נשמעת חורקת.

כרזת הסרט ״שיר ידידות - ר׳ דוד בוזגלו״

יש משהו כמעט משעשע בלקרוא שירה עברית שכתב ר' בוזגלו נגד מדינות ערב במשקלים ערביים, בפרט עבור מי שמכיר קצת גם את השירים הלוחמניים אותם כתבו המשוררים הערבים נגד ישראל בשנות השישים, ושהושמעו ברדיו. השירים של בוזגלו היו מעין תשובת-נגד, ממש באותה מטבע: 

קאסידה בעברית נגד קאסידה בערבית. במובן הזה צודק בנו מאיר, הטוען בסרט שעדיף יחס – אפילו שלילי – לאויב, מאשר התעלמות מוחלטת מנוכחותו, כאילו לא היה שווה התייחסות כאדם, כמו בשירי האבל של הפלמ"ח. קל יותר לפשר בין פלגים ניצים בני אותה תרבות ולשון המבינים את הקודים אחד של השני. אבל בפועל, התוצאה הנמהרת של קבלת העמדה הציונית כלפי הערבים וכלפי הערביות על ידי היהודים המזרחים היא אחת: המילים והצלילים הערביים הפכו בסופו של דבר, באופן טראגי, לנשק המופנה כלפי תרבותם שלהם ובעצם, גם נגד מפעלו הליטורגי של ר' בוזגלו.

החלק הנוגע ללב בסרט עוסק ברגע פרישתו של בוזגלו מהחיים הציבוריים, רגע דרמטי ומדהים בסימבוליות שלו. באמצע יום הכיפורים בשנת 1973, היום החשוב ביותר בשנה עבור הפייטן, נשמעו קולות הצופרים ברחבי הארץ. בוזגלו, שעמד בבימה כהרגלו בבית הכנסת לשרת בקודש ביום הדין, היום הגדול שלו, מתחיל לרעוד ואומר לתלמידו וממשיך דרכו ר' חיים לוק, "תמשיך אתה את המוסף". הוא הולך לביתו ומשם לא יוצא עד יום מותו בשנת 1975. בלולו מניח בסצינה זו את היפה בפיוטיו של בוזגלו, ״אלי למה עזבתני״, קינה מצמררת ומדמיעה. הוא שוב חוזר לשיכונים. הפעם, במקום ילדים עם כדור, רצים חיילי מילואים המטפסים על כלי רכב, ממהרים לחזית. אנחנו חוזרים אל מראות המדבר, אבל הפעם – אנו עוקבים אחרי החיילים במלחמה.

הזעזוע ממספרם הגדול של החללים, הפצועים, הנעדרים והשבויים, עת קולות השבר והנהי עלו בכל שכונה ובכל עיר בישראל, היכה בר' בוזגלו. אופוריית הגאולה שחש עם הגעתו לישראל ותחושת פעמי המשיח התחלפה אצלו בתחושת שבר. לכן טוב עשה בלולו שלא המתיק לנו את הסיטואציה, אלא הותיר את החלק הזה בלתי פתור וטרגי כמות שהוא עדיין, שהרי בתחושת האסון הזאת הסתלק ר' בוזגלו מהעולם, כאשר חטא ההיבריס ושכרון הכוח פקד את ישראל. כפי שאמרה היטב בתו בסרט, ד"ר רחל סוויסה, אצל אביה תפישת השכר והעונש גורסת כי החטא נותן לנו הזדמנות לתיקון.

3. להציל מן השכחה

בלולו השכיל שלא התייחס לסרט הביוגרפי כאל רשימת מכולת בה צריך לפרוש את כל הישגיו הרבים של בוזגלו, ביניהם עבודתו כמורה ופעיל בהוראת העברית במרוקו. הוא התרכז בשום שכל בסיפור מנהיגותו של בוזגלו כפי שהתפתחה והתעצמה בישראל, אף כי גרעינה נטמן עוד במרוקו. זהו סיפור על הקשר בין מנהיג רוחני וקהילתו – פרידה, פגישה מחודשת, מוות והמשכיות דורית. "כמה היינו רוצים שתהיה איתנו בשבת״, שח לר' בוזגלו הדועך בביתו נאמנו עדין הנפש רפי לוי. "לא כמו שהייתי רוצה להיות אתכם", עונה לו ר' בוזגלו בכוחותיו האחרונים.

הסרט מסתיים בהמשכיות דורית שהיא, מסתבר, חזקה יותר מהאלמוניות שכפה בוזגלו על עצמו ושנכפתה עליו גם מבחוץ בבואו למדינת ישראל. את החסך בתיעודו של ר' בוזגלו, שאסר להקליט או לצלם אותו ולהדפיס את שירתו על גבי הנייר, היטיב בלולו להפוך ליתרון. בוזגלו צמח על ברכי תרבות הערבית, שהיתה בזמנו מסורת בעל פה העוברת מדור לדור, ממורה לתלמיד. המדובר לא רק בשירה, אלא גם במוסיקה, המנוגנת ללא תווים. בעצם ר' בוזגלו כפה עלינו לזכור אותו רק דרך ממשיכיו במחשבה, בפואטיקה ובמוסיקה. וכשאנחנו חוזים בסרט בעומק מחשבתם של ילדיו ושל מובילי פיוט אחרים בישראל, כמו פרופ' חביבה פדיה, או מקשיבים לשירת תלמידו ר' חיים לוק, לא נותר לנו אלא להבין את גדולתו.

אפשר להמשיך כאן את דבריו של בנו מאיר, המבקר את הפולחן החילוני במסגרתו האיש/ה המוכשר/ת משתעבדים ליצירה האנושית כנשגבת ומרוממים את האני, ולטעון שבוזגלו האב בעצם התכוון לומר כי היצירה היא לא אני, אלא זכרונכם. אם יכולתנו להבין יצירת מופת תלויה לחלוטין בהקשר בו היא מוצגת, הרי שגם אם בוזגלו היה מתועד היטב היה קשה להציג אותו במלוא הדרו בתרבות הישראלית עד השנים האחרונות. הוא היה נזנח במחסן כלשהו בתודעתם של אנשי קהילתו. היה צריך שקהילתו תתבסס ותפרח פוליטית וכלכלית ושממשיכיו יתחזקו ויוכלו להתרווח בזוכרם אותו, להפוך לבעלי היכולת להעביר את הכריזמה שלו בשיר ובאומר לכל הישראלים.

buzaglo

ילדי רוחו ורחשי לבו של בוזגלו, והם דווקא ניצלו מיד השיכחה (צילום מתוך ״שיר ידידות״)

 

אין מתאים מאשר לסיים את הסרט בסצינה בה מנסה הפייטן מני כהן ללמד דרדקים בבית הכנסת את הפיוט "צור שהחייני״ ומסיים במשפט חולין כל כך פרוזאי – ולכן מרגש, דווקא בסרט שנושאו זכרון ושכחה: ״תודה רבה לכולם, ביום ראשון שיעור כרגיל״. הנה הם לפנינו, ילדי רוחו ורחשי לבו של בוזגלו, והם דווקא ניצלו מיד השיכחה. התרבות המסורתית שחדלה להיות מובנת מאליה בעת ההגירה לישראל חזרה לשכון בבטחה במקומה.

היטלר הרשע ופעולותיו: השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו

היטלר הרשע ופעולותיו: השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקודוד גדג

גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון [Pologne פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים

עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה

שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי חיים סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.

חיים סויסא לקח חלק בפעילות התרבות העברית-לאומית שתקיימה במרוקו בין שתי מלחמות העולם. הוא כתב מאמרים ושירים המשקפים את תפיסותיו כמשכיל מתון שהיטיב לשלב באופן הרמוני את המסורת היהודית, חכמת ישראל ועולם הדעת האוניברסאלי. מאמריו נעו על ציר בין אהבת ארץ ישראל וחשיבות עבודת האדמה לבין תפיסותיו של הרמב"ם או של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר. נוסף לכתיבה נאם סויסא במועדונים לעברית שהוקמו בקזבלנקה כמו "מגן דוד" או "חובבי השפה". מעגל חבריו הקרובים כלל בין היתר את רבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני מרוקו, רבי חיים שושנה, דיין ופייטן, והמורה לעברית יעקב אדרעי שזכה לתואר אליעזר בן יהודה של יהודי מרוקו. לפרנסתו עבד סויסא בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, בתחילה כפועל דפוס ומסדר אותיות, ובהמשך כמגיהה, עורך ומוציא לאור. במשך תקופה קצרה ניהל עם אחיו חנות לספרי עברית וספרי קודש.

היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה ואת רגעי האושר לאחר שחרור היהודים בידי בעלות הברית. חיים זאב הירשברג, גדול חוקרי יהדות מרוקו, מספר בספרו 'מארץ מבוא השמש' כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס". ביצירות אלה בולטים תיאורים היסטוריים של מאורעות הנוגעים לכלל הקהילה ולכן ראוי לשייכם לסוגה של יצירות חברתיות (להבדיל מאישיות), או יצירות של אירועים היסטוריים שנכתבו במרוקו למכביר.

"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".
"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".

ליצירתו של סויסא ידועות מקבילות מסוימות בספרות המחקר. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות. המגילות נכתבו בקזבלנקה בתבנית מגילת אסתר על ידי פרוספר (אשר) חסין ("מגילת היטלר") ויצחק הלוי בן צפת ("מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות  אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.

היצירות שנכתבו על מלחמת העולם השנייה והשואה במרוקו בתקופת המלחמה משקפות את ידיעותיהם של הכותבים והדרך בה חוו את המלחמה. ליצירות שנכתבו במרוקו מספר קווים משותפים שמבדלים אותן מיצירות שנכתבו באירופה או בישראל על ידי ניצולי שואה. החיבורים במרוקו נכתבו על בסיס תבניות מקראיות כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח שמבטאים תפיסה אופטימית שבסיומה הצלה וגאולה. בנוסף, הכותבים הציגו סיפור מלחמה רחב שכלל את כל חזיתות המלחמה ונתנו מקום מרכזי לשואת יהודי אירופה, אך הם לא הרבו לתאר את החוויה של המלחמה בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו.  לעומת זאת, יצירות שנכתבו באירופה או בישראל נכתבו לרוב על בסיס תבנית מגילת איכה המזוהה עם חורבן המקדש ושמשה ביצירות על השואה אמצעי להצגת חורבן יהדות אירופה. יצירות אלה הביאו את חורבן קהילות אירופה מבלי להתייחס לחזיתות אחרות של המלחמה.

יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, בחר  סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה  ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.

בנוסף לתבנית הספרותית בשונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:

בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש

וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר

לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם

במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בהשוואה לדוגמה ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירתו של סויסא.

חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד". מלבד דברי השבח לאמריקאים מודה סויסא לצרפתים ולשארל דה גול, "תחי צרפת וכל עמה, יחי דוגול המושל בה" וזאת למרות בגידתה של צרפת ביהודי מרוקו תחת הכיבוש הגרמני. סויסא בדומה לכותבים האחרים לא יכול היה, גם אילו רצה, לצאת כנגד הצרפתים משום שיהודי מרוקו נדרשו להמשיך לחיות תחת שלטון צרפתי. זאת ועוד, כל חיבור שפורסם במרוקו בתקופת המלחמה ולאחריה עבר צנזורה של השלטון וכל יציאה כנגדו התקבלה בחוסר סובלנות.

"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.
"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.

שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסים של יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה הוא לא הזכיר את שואת יהודי לוב.

ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:

להלן השיר השלם "היטלר הרשע ופעולותיו" לחיים סויסא. מצורף קישור לפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן מרוקאי כדי לאפשר לקורא לחבר בין המילים ללחן.

היטלר הרשע ופעולותיוהמאמר פורסם בגרסה מקוצרת בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 15.04.2015

הג'וינט והסלקציה – הסלקציה – חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הג'וינט והסלקציה.הסלקציה 2

הג'וינט, שנשא ברוב הנטל הכספי במרוקו, התנגד למדיניות הסלקטיבית וטען כנגד הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, שאינן מתחשבות כלל בקהילת יהודי מרוקו : הן מעלות לארץ רק צעירים ובריאים – ומשאירות את הזקנים והחולים לנטל על הקהילה היהודית במרוקו. כך נותרות שם משפחות רבות ללא מפרנס.

בדיון על השתתפות הג'וינט בתקציב הסוכנות במרוקו במרץ 1952 התנו באי כוח הג'וינט את השתתפותם בתקציב הסוכנות בתנאים הבאים :

1 – מדיניות העלייה צריכה להיות מבוססת בראש וראשונה על חיסול גמור של יישובים בערי השדה במרוקו, מבלי להתחשב בתנאי הסלקציה שנקבעו על ידי הסוכנות והממשלה.

2 – יש להשתדל להעביר משפחות מאוחדות – ולא לפוררן.

על עמדה זו של הג'וינט אמר יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן : " סוף, סוף אין לנו עלייה בממדים גדולים, ומרוקו היא אחד המקורות העלייה. ניתן להגשים את העלייה הסלקטיבית, גם ללא סיוע הג'וינט וגם אם יעלה לנו הרבה כסף "

הג'וינט הציע לסייע בחיסול קהילות קטנות בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, שנשקפה להן סכנה גדולה, ויצחק רפאל חתם על הסכם עם מנהל הג'וינט בפריס, ד"ר בלקמן. לפי הסכם זה התחייבה הסוכנות היהודית להעלות 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה תוך הקלה בסלקציה.

חולים במחלות מידבקות ומקרים סוציאליים, שאינם נלווים למשפחות, ורוכזו בערים הגדולות במרוקו ובתוניסיה, ומימון החזקתם יהיה על הג'וינט והקהילות היהודיות ; וכל השאר יעלו לארץ ללא סלקציה רפואית או סוציאלית.

אלא שגיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו לכל הקלה בסלקציה ליהודי צפון אפריקה, ומימלא – להסכם שחתם יצחק רפאל עם הג'וינט. הסוגיה הובאה להכרעת " המוסד לתיאום " ובלחצו של מנהל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, ביטל בן גוריון הסכם זה.

ד"ר שיבא התנגד לעליית יהדות צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, ואמר : " משרד הבריאות עלול לקרוס….אם יעלו חולים ונכים יהיה זה על חשבון נכים שנפגעו במלחמת השחרור ". לדעתי זהו הפשע הכי גדול לעלייה ציונית.

בבטלו את הסכם רפאל עם הג'וינט אמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון : " ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באוקואציה של המשותקים והעוורים ? –

 אֵוָקוּאַצְיָהל, אווקואציה (נ') [מלטינית: evacuare לרוקן] פִּנּוּי, הוֹצָאָה; בְּיִחוּד: פִּנּוּי כּוֹחוֹת צָבָא אוֹ תּוֹשָׁבִים מִמְּקוֹמָם. מילון אבן שושן.

על כן ענה לו יצחק רפאל : " יצאנו מתוך הנחה שהמצב בקהילות הקטנות האלה, מחייב את חיסולן ", אך בן גוריון השיב לו : " אי אפשר למצוא בצפון אפריקה 6.000 יהודים בריאים וצעירים בלי כל העניין הזה של חיסול עיירות ?.

בנובמבר 1952 הציע יצחק רפאל שוב למליאת הסכנות להעלות לדיון נוסף ב " מוסד לתיאום " את ההסכם עם הג'וינט – אך המליאה דחתה זאת, שכן ממילא ד"ר שיבא יטרפד זאת שוב. דחיות נוספות של ההצעה אירען במרץ 1953 וביולי 1953.

נשאלת השאלה : אם אכן הגעת חולים ונכים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, היה בה כדי לפגוע בטיפול בנפגעי מלחמת השחרור – מדוע לא מנעו הממשלה והסוכנות היהודית את הגעתם של חולים ונכים מארצות אירופה ואמריקה ?………….

הג'וינט לא הצליח אפוא לשנות את יחסן של הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה מצפון אפריקה, וכך נמשכה מדיניות הסלקציה עד סגירת שערי מרוקו בשלהי 1956. במסגרת מדיניות מפלה זו אף גורשו חזרה למרוקו שישה ילדים.

קהילה קרועה – ירון צור

 

קהלה קרועהבהיות הג׳וינט ארגון מערבי מסודר התבססה תוכנית הסיוע שלו על נתונים סטטיסטיים ועל סקר שיטתי. הסקר נעשה בשלוש הערים שבהן היתה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במרוקו באותה עת: קזבלנקה, מראכש ורבאט, וכן בעיירה גדולה, דמנאת. נתון רקע חשוב שמסר ארונוביצ׳י לימד שהתרכזות היהודים בערים אולי אינה תופעה חדשה, אך היא הולכת ומתחזקת תחת שלטון הצרפתים. היתה זו תוצאה של אחת התופעות הבולטות ביותר בתולדותיה של מרוקו בתקופה הקולוניאלית – ההגירה הפנימית, תהליך המעבר של אוכלוסין מן הכפרים אל הערים ומדרום מרוקו ופנים הארץ לאזור החוף. ההגירה הפנימית היתה בראש ובראשונה פועל יוצא של כניסת מרוקו לחוג הארצות שהתחוללו בהן תהליכי מודרניזציה. בנסיבות אלו ירד מעמד החקלאים בהשוואה לתושבי הערים, שבהן התפתחו תעשיות, והעניים יכלו לנסות להתפרנס שם כפועלי חרושת ובמקצועות אחרים, וליהנות גם משירותים בתחומי החינוך,הרפואה ומתרבות פנאי – שלא היו קיימים באזורי הכפר. בספרו אימת החלום מתייחס נ״מ שטרית לתופעה הזו:

בעיירה גוראמה לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי האסלם במסגדים בכל כפר וכפר. עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בתורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטות המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסייה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאס, מקנאס וקאזאבלאנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים בכל בוקר לבתי ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדשים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי הערים הגדולות הללו. משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר.

המסקנה ממועקה זו ברורה: כדאי להגר מגוראמה לאחת הערים. שטרית שם הצעה זו בפי המושל הצרפתי: ״איפה אתה חי יהודי? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם […] מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה […] עליכם לעבור לחיות ״בסביבה מפותחת ומתורבתת״. שטרית מייחס אפוא את ההגירה מגוראמה לרצון להתפתח מבחינה תרבותית, אך דומה שבראש ובראשונה הונעה הגירתם של היהודים על־ידי מניעים חומריים. שכן תחת שלטון הצרפתים הופר האיזרן הכלכלי שהיה שריר וקיים במשך דורות, ושבו היתה ליהודים חזקה על מקצועותמסוימים ומהם התפרנסו. בתהליך המודרניזציה התפתחה תחרות בין מוסלמים ליהודים על הגומחות הכלכליות המסורתיות. היהודים, שמעמדם היה חלש במיוחד בחברה הכפרית, נדחקו מעמדותיהם, והם נאלצו לחפש מקורות הכנסה אחרים. לא רק מוסדות החינוך קרצו בעיר, אלא גם אפשרויות הפרנסה.

זאת ועוד, אזור דרום מרוקו סבל תדיר מבצורות שהיו מלוות לעתים קרובות במגפות. מכל זה ניתן היה להימלט באמצעות ההגירה אל העיר, שם לפי השמועה אפילו לעניים המרודים ביותר נמצאה פת לחם וקל יותר היה להתגונן מפני המוות. בצורת קשה כזו פקדה את מרוקו סמוך לתום מלחמת־העולם השנייה והיא שעמדה מאחורי גל ההגירה הגדול מפנים הארץ לעבר הערים, ובראשן קזבלנקה. גם על כך מספר שטרית:

עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות -הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת טיפוס ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים.

מעניין שסקר הג׳וינט אינו מתייחס למניעים הכלכליים להגירה, אלא דווקא לסיבה ביטחונית: המתח על רקע לאומי בין מוסלמים ליהודים. הסקר נערך, כאמור, בשנת 1951, היינו לאחר הקמת מדינת ישראל, ומאורע זה אכן היה כרוך בשיבוש היחסים בין הרוב למיעוט במרוקו ובעליית המתיחות ביניהם. החשש הביטחוני כמניע להגירה הפנימית היה מיוחד ליהודים והיה פועל יוצא ישיר של מעמדם כמיעוט. אולם יש להדגיש כי תנועת ההגירה הפנימית היתה משותפת למוסלמים וליהודים, ורוב התקופה המניע העיקרי שעמד מאחוריה היה כלכלי. עם זאת לא התקיים דמיון מוחלט בין הגירת הרוב לזו של המיעוט, ובדיוננו המפורט בחברה היהודית בקזבלנקה שנבנתה מן ההגירה המסיבית נעמוד על כך בהרחבה.

הגירה נוספת שהיתה משותפת למוסלמים ויהודים היתה הגירה חיצונית, מאלג׳יריה הסמוכה. כנחלה קולוניאלית חדשה יחסית, ואשר נחשבה עתירת אפשרויות להתקדמות כלכלית, שימשה מרוקו אבן שואבת למהגרים מן הארץ השכנה, שהתנסתה בשלטון צרפתי מאז 1830. ואולם היה הבדל חשוב בין המהגרים היהודים לרוב המהגרים המוסלמים מאלג׳יריה: היהודים היו אזרחים צרפתים לכל דבר: הם נחשבו כאילו היו מתיישבים אירופים ונהנו מכל הזכויות של קטיגוריה זו של האוכלוסייה המקומית. בשנת 1943 הוערך מספרם ב־10,000 נפש לכל הפחות. מלבד מתיישבים יהודים אלג׳ירים, היו עוד יהודים זרים בעלי מעמד דומה. באותה שנה היתה ההערכה כי במרוקו מתגוררים 1,500 יהודים צרפתים ועוד כ־3,000 יהודים זרים אחרים, מספר שכלל כנראה גם פליטים מאירופה. האוכלוסייה היהודית היתה מורכבת, אפוא, מיסוד מקומי בעל מעמד ילידי, כמו המוסלמים, ומיסוד אחר בעל מעמד אירופי. היתה זו תוצאה של הפזורתיות של היהודים, שהבדילה אותם מן הרוב המוסלמי.

Boycott des produits allemands

epreuves-et-liberationEn raison de la pression de la Résidence et du peu d'enthousiasme manifesté par les grands négociants juifs pour l'appliquer, ce mouvement de boycott devait marquer le pas, malgré les appels répétés de l'hebdomadaire sioniste de Casablanca, L'Avenir Illustré. Voici par exemple son éditorial du 31 octobre 1933 

" Tout produit allemand doit nous brûler les mains… Un franc dont nous enrichissons le Reich est une balle qui sera tirée contre nos frères. Israël doit prouver au monde entier que la solidarité juive est une réalité

Le journal ne tarda guère à déplorer les manquements à ce devoir de solidarité avant de conclure à l'échec du mouvement — il est vrai dans un contexte de marasme économique général 

« Le Comité de boycottage a été saisi de faits relatifs à la conduite de commerçants juifs de Casablanca et d'autres villes qui continuent d'acheter des produits allemands… Au Maroc, quelle est l'action du Comité de boycottage ? Nulle… Consommateurs, abandonnez à leur sort ceux que la cupidité a aveuglés, au point de leur faire oublier leur devoir juif… (30.11/1933)

Le boycottage s'est traduit seulement par une plus grande ardeur du commerce local à stocker les produits germaniques… Ici, on gratte l'étiquette " made in Germany ". Là, on la couvre de papillons moins compromettants. » (30. 1.1934)

Malgré le pessimisme d'un journal aussi militant, il ne fait pas de doute que le boycott juif eut une grande influence sur le ralentissement du développement des exportations allemandes vers le Maroc. Berlin avait espéré qu'elles connaîtraient un nouveau dynamisme, comme avant la première guerre mondiale, après la détente avec la France et la levée des restrictions draconiennes au séjour des négociants allemands, suite à l'accord de début 1933

L'observateur allemand exagérait l'importance du boycott et des expressions de solidarité avec les Juifs d'Allemagne pour expliquer le regain de tensions entre Juifs et Arabes – qui relevait bien plus, comme nous le verrons, des difficultés internes et des échos des événements de Palestine. Il ne fait toutefois pas de doute qu'elles eurent une influence sur l'affaiblissement progressif de la campagne de boycott. Comme dans tous les autres pays d'ailleurs, le boycottage ne pouvait être aussi strictement préservé pendant des années, sans provoquer des tensions avec les autres habitants et susciter l'accusation de préférer la loyauté juive à l'intérêt national local

Propagation de l'antisémitisme européen

Mais ce que les Juifs du Maroc redoutaient davantage, c'était l'importation de l'antisémitisme classique européen. Ils craignaient ce déferlement de haine autant, si ce n'est plus, que les éventuelles manifestations d'hostilité de la part des Musulmans… Sans jamais atteindre, ni même s'approcher de sa folle et virulente version algérienne, l'antisémitisme des colons français du Maroc avait trouvé, dans ces circonstances, l'occasion de distiller son venin, en particulier dans la presse et de susciter de nouveaux troubles de rue. Mais malgré ses excès, cette propagande européenne agressive et sa variante musulmane locale, émanaient d'une minorité sans véritable prise, ni sur la colonie française, ni sur les masses musulmanes. Cette agitation restait pour l'heure limitée essentiellement à la presse et à la littérature. Ainsi, L'hebdomadaire d'extrême-droite, Le Soleil du Maroc, ne se gênait pas pour ressasser, sans vergogne, tous les griefs, importés d'Algérie, contre la trop rapide et insupportable émancipation des Juifs marocains, au détriment des colons et des indigènes musulmans (Editorial du 8 juin 1933)

« Au temps du maréchal Lyautey, les divers éléments autochtones et immigrés constituant la population marocaine, vivaient en bonne harmonie, dans une collaboration collective qui laissait à chacun sa place au soleil. Sévèrement vigilant sur tout ce qui risquait de compromettre cette harmonie, le maréchal, connaissant les Juifs, ne leur permettait aucun écart hors de la route commune. Mais pour le malheur du Maroc, M. Steeg succéda à ce grand homme. M. Steeg et ses politiciens néfastes, uniquement guidés par leurs ambitions personnelles, leurs intérêts particuliers, et inféodés à la finance internationale en majorité juive, accordèrent toute licence au Maroc à leurs congénères… C'est ainsi que, fort de l'appui de M. Steeg, M. J. Thursz Juif international et militant sioniste, fonda en 1926 L'Avenir Illustré. Profitant du précédent, des Juifs nord-africains d'origine algérienne et tunisienne qui forts, de leur expérience en cette délicate matière, auraient dû se montrer plus raisonnables, fondèrent à leur tour L'Union Marocaine. Cet organe affirma d'abord son intention de barrer la route aux juifs internationaux de L'Avenir Illustré et de faire de la propagande française. Mais cejournal accomplit une besogne encore pire que celle perpétrée par la feuille sioniste, en prétendant hausser les Juifs marocains au-dessus des Musulmans marocains, les uns et les autres, sujets du sultan, et au même titre, protégés de la France

Symptôme supplémentaire de cette montée de l'animosité contre les Juifs, dans la colonie française, cet article du quotidien La Dépêche de Fès, pourtant réputé modéré, en date du 20 juin 1933 :

" Un des principaux défauts qu'on leur reproche est d'être trop envahissants, d'oublier la situation dans laquelle ils se trouvaient à l'origine du Protectorat et de faire étalage de leur richesse orgueilleuse

Au Maroc, toutes les carrières leur sont ouvertes. Ils peuvent s'adonner à toutes les branches du commerce, mais ils ne doivent pas prétendre occuper toute la place. Ils doivent songer que le Maroc est loin de leur appartenir et que leur premier devoir envers la France qui les a sauvés, est de ne pas gêner les Français qui sont venus au Maroc pour y travailler et y vivre

Nous ne ferons pas l'injure de croire que l'Administration n'a pas déjà songé à tout cela, mais alors, qu'attend-elle ? Car, à force de traîner le boulet qui s'alourdit d'année en année, le colon finira par tomber pour ne plus se relever. Il y a quelques jours, une dame parisienne de passage à Casablanca, ayant eu l'occasion de causer avec un Juif indigène, l'entendit prononcer ce mot ? " Si le Maroc est tel que vous le voyez c'est grâce aux Juif 

Un mot n'est qu'un mot. Mais il est significatif d'un état d'âme. A quoi bon le cacher ? Lors des incidents de Rabat et de Casablanca, une partie de l'opinion n'était pas mécontente de voir les Juifs indigènes molestés par les Arabes. Pourquoi ? Précisément parce qu'il y a des Juifs qui manquent de modération dans leurs appétits, ne se contentent pas d'une bonne place au soleil, mais cherchent à accaparer le pays pour leur seul profit. La France au Maroc ne fait pas de différence entre les Juifs et les autres hommes. Sans doute a-t-elle raison. Mais à ceux-ci de prouver par leur conduite sociale qu'elle n 'a pas tort

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

         היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאיגאוני משפחת אביחצירא-רבי יוסף לוי

מערביים נקראים תושבי ארצות אפריקה הצפונית : מרוקו, אלג'יר ותוניסיה, הידועות בשם הכללי הערבי : אלמע'ראב ( אלמגרב ) – המערב, כי שוכנות הן מערבה מארץ ישראל ושכנותיה.

עוד מדורות קודמים שררו יחסים הדדיים בין היהודים המערביים והיהודים תושבי ארץ ישראל. הרבה ממנהיגי ארץ ישראל היו רווחים בחיי הדת של המערביים, וזה כנראה לא היה לשביעות רצון חכמי בבל, שאמרו ליטול לעצמם ההגמוניה על העולם היהודי באותם הימים. אחד מהם מספר באגרתו את יהודי המערב בראשית המאה התשיעית " שמענו שבאו אצלכם מישיבה ומהן שהיו קודם בארץ ישראל ולימדו מנהג ארץ ישראל "

יהודים מהמערב עלו אל ארץ ישראל עוד מימים קדומים, יש מהם כעלי רגל ואחרים, כתושבי קבע. הם נשאו להם נשים בארץ והתעוררה השאלה בדבר ים של גלויות אם חל על העולים הללו " ובני אפריקה נשאו נשים בארץ ודרו בה, אם עדיין לא שהו שנים עשר חודש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן…ואם שהו שנים עשר חודש מכאן ואילך אף על פי שעתן לחזור נוהגים כאנשי ירושלים עד שחוזרים למקומן.

בין תושבי ירושלים במאה האחת עשרה, בימי שלטון המוסלמים, היה אחד מיוצאי אפריקה, שנקרא בשם ערבי : אבו זוּבּר צדקה אלמע'רב – המערבי. ממנו נשאר בגניזת מצרים מכתב ארוך כתוב האות עברית, בשנת 1080 בקירוב, בו הוא משתקף המצב בירושלים עירו, תנאי הדיור ומקורות הפרנסה.

הוא מספר על קושי השגת דיור " ועמדנו לשכור בית, בשכונת בית הכנסת, השייך לאיש מוסלמי בעד חמישה דינרים לשניה שלמה ושיקבל אותם לפני שיכנסו. אבל כאשר הבאנו את חמשת הדינרים אמר " שישה דינרים ! ולא נפחית מזה כלום…עזבנו את זה ושכרנו חדר קטן השייך לאשה יהודיה בעד שני דינרים…ובית מרחץ בשכנותו בשכונת היהודים, והחדר קרובת לבית הכנסת ואצל אלרבאעייא.

אלרבאעייא הוא שם ערבי למבנה שהיה בעיר העתיקה ואולי היה מרובע בצורתו ומכאן שמו הערבי שפירושו המרובע. כמדומני שאין זכר לשם זה במקור אחר.

הכותב מספר על עסקיו : " ואחנו בארץ הזאת איינו חושבים את עונת התבואה לגדולה וכבר טעם כל אחד מזה את היוקר. ה' ייטב האחרית ! ואין מיחא "….מזכיר הוא אחד בשם יצחק, ישמרהו האל, אחרי שחכינו לו עשרה חודשים בא לקברי אבות וקנה חטים ".

קברי אבות הוא כינוייה של חברון שבה קברי האבות ונשותיהם. הוא מסיים מכתבו הארוך " " ושמחה גדולה מאוד תבוא אל לבי כשתגיע אלי…וידיעות שבהן יודיעונו, על הנשמע, בארצות המערב. כי אני משתוקק כאן לשמוע ידיעה.

על גורל יהודי אחר שבא מאפריקה הצפונית לארץ, באמצע המאה האחת עשרה, ידוע מתוך תשובה על מכתב אל מכירו, הכתוב ערבית באות עברית. יהודי זה מוצאו כנראה מקירואן, עיר מפורסמת בתקופה זו בארץ תוניס.

הוא כותב : " ובנוגע למה ששאלת, אם התיישבתי כאן ואם מוצא אני כאן פרנסה, הארץ היא מתה ותושביה עניים כמתים, וביחוד ירושלים, אין שוחטים כאן לא לימי חול ולא לשבת והעופות כאן מלוחים, והארץ קרה במשך תקופה ארוכה…הייתי מבקש ממך שתואיל לקנות לבת דודתי עטיפה לספר תורה ולמסור את כל זה למי שנוסע לקירואן.

עברה עלי כאן וברמלה מחלה קשה ולא הייתה כל תקווה לשום אחד לא לי ולא למי שאתי. ונשארנו ברמלה חודש ימים, שוכבים, במטה ובירושלים עוד יותר, ונאמר ברוך גומל לחייבים טובות…."

בתעודה אחרת מיהודי מערבי שנמצאה בגניזה והיא משנ ד"א תתי"ח, מאת תושב ירושלים שעלה אליה מהעיר ברקה, באפריקה הצפונית : " מעיד על עצמי אנא יוסף בן שמריה אשר מברקה שאהיה מהיום הזה לעלם מתהלך בירושלים.. אוהב את אוהבי אדוננו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב…והעדתי על עצמי כלל הזקנים וסמוכי הישיבה הקדושה… בירושלים תבנה והיכל יסוד "

מעניינת אגרת אחרת שנכתבה מאת משה הספרדי השוכן בירושלים עיר הקודש אל קהילת היהודים בעיירה וארגלאן, והיא משנת תל"ב לתאריך המוסלמים – 1041 לספירה. וארגלאן היא עיירה קטנה ונידחת, דרומה מהעיר אלג'יר ובגבול מדבר הסהרה.

האגרת כתובה ערבית באות עברית ומספרת על מצב משפחת הכותב ומבקש את קרוביו לבוא אליו : " אנו מציעים בקשתנו שנפגש עמהם בקרוב פה בירושלים עיר הקודש בשעה מוצלחת בחנו ובחסדו. ואבקש מה' ברוך הוא שיעתר במהרה לתפילות הנאמנות שאני מתפלל למענם פה בעיר הקודש לפני הבית הנעלה הזה.האל יקרב שכלול בנינו בימינו ובחיינו. "

הוא מספר על מצב קרוביו בארץ : " ושתי הבנות בירושלים. בתו הראשונה רחל היא בעיר רמלה וגרה שם עם בעלה…אני מתפלל בשלומם ובשלום כל העושה חסד שעוזר לי להיות פה עיר הקודש…ואני מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן…האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה ירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים….כבר שלחתי לפני זמן רב….ספר גדול מאוד שהיה בו פירוש כל מלה קשה מהתורה והמקרא ובאור גזרתה, כדי שיובא אל וארגלאן "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר