הג'וינט והסלקציה – הסלקציה – חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הג'וינט והסלקציה.
הג'וינט, שנשא ברוב הנטל הכספי במרוקו, התנגד למדיניות הסלקטיבית וטען כנגד הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, שאינן מתחשבות כלל בקהילת יהודי מרוקו : הן מעלות לארץ רק צעירים ובריאים – ומשאירות את הזקנים והחולים לנטל על הקהילה היהודית במרוקו. כך נותרות שם משפחות רבות ללא מפרנס.
בדיון על השתתפות הג'וינט בתקציב הסוכנות במרוקו במרץ 1952 התנו באי כוח הג'וינט את השתתפותם בתקציב הסוכנות בתנאים הבאים :
1 – מדיניות העלייה צריכה להיות מבוססת בראש וראשונה על חיסול גמור של יישובים בערי השדה במרוקו, מבלי להתחשב בתנאי הסלקציה שנקבעו על ידי הסוכנות והממשלה.
2 – יש להשתדל להעביר משפחות מאוחדות – ולא לפוררן.
על עמדה זו של הג'וינט אמר יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן : " סוף, סוף אין לנו עלייה בממדים גדולים, ומרוקו היא אחד המקורות העלייה. ניתן להגשים את העלייה הסלקטיבית, גם ללא סיוע הג'וינט וגם אם יעלה לנו הרבה כסף "
הג'וינט הציע לסייע בחיסול קהילות קטנות בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, שנשקפה להן סכנה גדולה, ויצחק רפאל חתם על הסכם עם מנהל הג'וינט בפריס, ד"ר בלקמן. לפי הסכם זה התחייבה הסוכנות היהודית להעלות 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה תוך הקלה בסלקציה.
חולים במחלות מידבקות ומקרים סוציאליים, שאינם נלווים למשפחות, ורוכזו בערים הגדולות במרוקו ובתוניסיה, ומימון החזקתם יהיה על הג'וינט והקהילות היהודיות ; וכל השאר יעלו לארץ ללא סלקציה רפואית או סוציאלית.
אלא שגיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו לכל הקלה בסלקציה ליהודי צפון אפריקה, ומימלא – להסכם שחתם יצחק רפאל עם הג'וינט. הסוגיה הובאה להכרעת " המוסד לתיאום " ובלחצו של מנהל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, ביטל בן גוריון הסכם זה.
ד"ר שיבא התנגד לעליית יהדות צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, ואמר : " משרד הבריאות עלול לקרוס….אם יעלו חולים ונכים יהיה זה על חשבון נכים שנפגעו במלחמת השחרור ". לדעתי זהו הפשע הכי גדול לעלייה ציונית.
בבטלו את הסכם רפאל עם הג'וינט אמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון : " ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באוקואציה של המשותקים והעוורים ? –
אֵוָקוּאַצְיָהל, אווקואציה (נ') [מלטינית: evacuare לרוקן] פִּנּוּי, הוֹצָאָה; בְּיִחוּד: פִּנּוּי כּוֹחוֹת צָבָא אוֹ תּוֹשָׁבִים מִמְּקוֹמָם. מילון אבן שושן.
על כן ענה לו יצחק רפאל : " יצאנו מתוך הנחה שהמצב בקהילות הקטנות האלה, מחייב את חיסולן ", אך בן גוריון השיב לו : " אי אפשר למצוא בצפון אפריקה 6.000 יהודים בריאים וצעירים בלי כל העניין הזה של חיסול עיירות ?.
בנובמבר 1952 הציע יצחק רפאל שוב למליאת הסכנות להעלות לדיון נוסף ב " מוסד לתיאום " את ההסכם עם הג'וינט – אך המליאה דחתה זאת, שכן ממילא ד"ר שיבא יטרפד זאת שוב. דחיות נוספות של ההצעה אירען במרץ 1953 וביולי 1953.
נשאלת השאלה : אם אכן הגעת חולים ונכים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, היה בה כדי לפגוע בטיפול בנפגעי מלחמת השחרור – מדוע לא מנעו הממשלה והסוכנות היהודית את הגעתם של חולים ונכים מארצות אירופה ואמריקה ?………….
הג'וינט לא הצליח אפוא לשנות את יחסן של הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה מצפון אפריקה, וכך נמשכה מדיניות הסלקציה עד סגירת שערי מרוקו בשלהי 1956. במסגרת מדיניות מפלה זו אף גורשו חזרה למרוקו שישה ילדים.