מורשת יהדות מרוקו

שבחי רבע חיים בן עטר – גדליה נגאל

נספח מס׳ 1

׳… עוד היום מספרים עליו [על ר׳ חיים בן עטר] במוגדור את הסיפור הבא: הופיע שולטן מרוקו במוגדור על מנת לחוג שם את יום הולדתו. דעתו היתה בדוחה עליו והכריז, כי כל בן מוגדור שנולד בו ביום רשאי לבקש ממנו חסד כל שהוא. רב חיים ביקש שירשו לו להופיע לפני השולטן ובקשתו נתקבלה ברצון. רבי חיים הגיש לשולטן במתנה ראי פלאים, בו יכול השולטן לראות את הנעשה באותה שעה בביתו. הסתכל בראי וראה כי אשתו חוטאת עם הוזיר הגדול… רבי חיים ענה: פגע בו בכדור. שלף השולטן את אקדחו וירא בראי. משחזר לעיר בירתו מצא את העם מוסת ונרגז. האספסוף רצה להסתער על רובע היהודים, מאחר שסמוך לחומתו נמצאת גופת הוזיר הנרצח, ולפי עדות אשת השולטן נרצח הוזיר על ידי היהודים. הרגיע השולטן את הרוחות הסוערים ושלח את אשתו אלי קבר אחרי הוזיר.׳

ר׳ אהרן מרקוס, החסידות, עמי 318.

נספח מס. 2

"… אולם למרות רצונו הטהור לא ארכו לו ימי שבתו בארץ הקדושה. סבות לא גלויות סבוהו, לדרוך במתי ים ולכתת צעדיו ארצות לא ידעם. נשא רגליו לשוט עד מקום רגליו יובילוהו, אשר בו סתר חפצו להגלות ברצון א׳ [אלקים], ביום השלישי לנסיעתו יום עש״ק תקע אהלו על כר נרחב, יער גדול, אשר הריה יעידון כי לא דרך בה רגל איש ולא עובדה אדמתה מעולם. תחת אחד השיחים, אשר ענפים יסכוהו, שם ישב לנוח ביום השביעי. אך נשוא נשא עיניו וירא והנה אנשים הרחק ממנו, גבהם כארז בלבנון ושיא חוסן קומתם לעב יגיע, פניהם פני להבים הרועם כסלע מוצק, בידם נושאים זמורות גדולות אשר כרתו מן היער, וכל זמורה וזמורה — משא חמור. ולפי דברי מגידי דברי הימים בזמן ההוא האנשים האלה היו מהגלות אשר הגלה מלך אשור, ויצורם שם עד היום הזה. המה, בראותם מנגד את האיש החונה שמה, ותוארו כתואר אדם, נגשו אליו וידברו אתו עברית: ״מה הדבר הקרך פה האדם הקטן, ארץ צחיחה מאין יושב ומיום גלות כבוד מבית שומרון לא נצבה כף רגל איש פה זולתינו. הגד נא מי שלחך הלום ארץ צחיחה האם בן ברית אתה י״ "בן ברית! כן, בן ברית אנכי!״ ענה להם, ובדברו רטט השמיע קולו כאוב מארץ. ויאמר: ״האלקים שלחני, אמנם עדי יבא תור ונגלה סודי, חזון א׳ כמוס עמדי ועת לכל חפץ, אך עתה לו שמעוני נא ספרו נא לי תהלוכותיכם בארץ הנשמה הלזו, מה המה העמים אשר ביניהם אתם יושבים ? האם המלך אשר הנכם חוסים בצלו מלך חסד הוא ? עד כמה מספרכם?״ ענו לו: ״הארץ לפנינו היא אין עם ניכר בינותינו, מושל אין ברוחינו. וכי נלחמה — נצא חוצץ כולנו, וגדודינו לא ימנה מרוב. ההצלחה מעוז לנו ואיש לא עמד לפנינו. כי נקרב אל עיר, ופנינו הולכים בקרב, אבחת חרבנו מנפש ועד בשר תכלה ולא תשוב אל נדנה עד השמיד גוי כולו. אך לא עת עתה להרבות במילין! הנה השמש נוטה לערוב ומלכת הליל פרשה ממשלתה על כל החיים. ואתה, הלך יקר, הכרת פניך תענה בך כי הדר כבוד חופפת עליך ובקדושתך נתימר כי תסתופף בצל קורותינו, עד יערה עליך רוח ממרום והיית לנו למופת!״ עודם מדברים קרב אליו חד מהם, שלח ידו ויאחז בו, וירכיבהו על כתפו, דרך בלולים העלהו אל בית הנשיא. הנשיא יצא לקראתו ויברכהו לשלום, הושיבהו בראש המסובים וכל הנאספים שרו לפניו שירי תפילה. אך הצפירה באה יום שבת קודש הובילוהו את בית התפילה בלויות אצילי העדה, ברגש קדש הביעו רננה. טרם הקריאה קם הנשיא, ויעמוד על הבימה, להטיף מלים באזני הקהל מוסר מלכים. פתח ויער נעימות בנפש השומעים כדרכו כל הימים. אהה, חזע נורא, פני הרב הנשיא חוורו, ולעו מליו, רוח אימים בעתהו, נפל על פניו וירדם וירגזו כל עצמותיו. עודנו שוכב נדהם נבהל ברעיונותיו, תמונת אביו לנגד עיניו, הרעים עליו בקולו, ויאמר לו: ״בני, בני! הנה חרדת עלי את כל החרדה להפריעני ממעון חביון מנוחתי. אמנם להיות סתרה לך נרגזתי ואץ [!] אליך, למען תדע כי איש מורם היום בחומותיך, שית עיניך עליו פן יפגשהו אסון, הלא צויתיך ואתה דע לך!״ כגבור מתרונן מיין קץ הנשיא מתרדמת חזיונו, פרש חמלתו על נר ישראל וקדושו, וכל היום לא סר עינו מעליו. ממחרת השבת נתן צו לאחד ממשרתיו עושי רצונו להוליכהו בטח אל הארץ יצא משם, ופקודתו נעשתה, והרב חיים ז״ל שב למעונו.״

ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן, מעשה הצדיקים, ב ע״א—י ע״א

עכשיו, כדאי להיקבר כאן

רב רפאל אנקווה – רבה של יהדות מרוקו, ובן עירנו סאלי, פנה לר׳ אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת שלו, וביקש ממנו להתלוות אליו, לבית הקברות, להשתטח על קברי צדיקים מפורסמים שהיו קבורים שם. שניהם נסעו במונית למקום.

| הרב אנקווה ראה שבית הקברות פרוץ ללא חומה ובהמות הערבים מתהלכות שם ומחללות את קברות הצדיקים בגילוליהם (בצואתם). ר׳ אברהם מויאל היה אז גזבר הקהילה. הרב אנקווה אומר לו ״לא אחזור למקום הזה עד ליום מותי. על אף שהקהילה שלנו עניה ומרודה, עזוב בינתיים את צרכי העניים, וטפל קודם כל בענייני בית הקברות. לגדר אותו בחומה, לבנות שער שיהיה נעול וייפתח רק לעת הצורך ונסיר חרפה זו מעלינו״. ר׳ אברהם עונה לו ״אין לי פרוטה בקופת הקהילה אפילו לצרכים הדחופים של העניים, ומאין יבוא עזרי, השם ירחם, חשוב על ענין זה, וממקום אחר השם יעזור וישלח שלומיו״.

דרישתו או יותר נכון תביעתו של הרב אנקווה העמידה את ר׳ אברהם במצב קשה, אבל הלך מתוך אמונה, שאולי בזכותו של הרב יימצאו הכספים הדרושים לכך.

עיסוקו של ר׳ אברהם היה במסחר תה וסוכר בסיטונאות. הספקים שלו היו האחים טולדנו מכזבלנכה. עשירים מאד, שהיו מפיצי התה (מסין) בכל מרוקו. יום אחד נסע ר׳ אברהם לכזבלנכה לקנות סחורה. הוא מצא אחד מהאחים טולדנו שרוי בדאגה כלשהי ורוחו לא טובה עליו. לשאלתו ״מה קרה לך, מר טולדנו״ ענה לו: ״טוב שבאת, אני שרוי בדאגה מסוימת. אתה יודע שאין לי בנים ואשתי עקרה, ופעם הצעת לי לבוא אתך אל הרה״ג רפאל אנקווה, והוא יתפלל בעדה, שאלוהים יפתח את רחמה ותוליד בנים, וכך עשיתי. מצד אחד, אני שמח להודיעך שאשתי הרה ועומדת בקרוב ללדת, ומצד שני, אינני יודע במה לגמול לרב על חסדו, ביודעי שהוא אינו מקבל מתנות, ואיני יודע מה לעשות״. ר׳ אברהם עונה לו ״תפילת הרב נתקבלה כפליים, בעזרת השם יוולד לך בן וקראת אותו רפאל על שמו של הרב. ושנית אספר לך מעשה שהיה. הוא סיפר לו על ביקור הרב בבית הקברות ומה שדרש ותבע ממנו. הקהילה שלנו עניה מאד, ולא מצאתי דרך איך למלא את בקשתו של הרב לגבי בית הקברות שלנו״. מר טולדנו אומר לר׳ אברהם ״הצלת אותי מדאגתי. לך ועשה מה שהרב אמר לך, וכל ההוצאות עלי. ואם תרצה עוד היום אתן בידך צ׳ק בנקאי ״בלנקו״, כלומר ללא ציון הסכום, ובגמר העבודה, תכתוב את כל הסכום הדרוש לך.״ למר טולדנו נולד בן וקרא אותו רפאל על שמו של הרב. ר׳ אברהם הזמין קבלן בנין, אשר טיפל בשיקום בית הקברות. נבנתה חומה מסביב, תוקנו כבישים פנימיים, הותקנו ברזי מים, הוקם אולם גדול לטהרת הנפטרים וכוי.

לאחר שבית הקברות קיבל צורה פנימית וחיצונית כראוי, ר׳ אברהם בא להרב אנקווה ואמר לו, זה זמן רב שלא עלינו לבית הקברות, לביקור ותפילה ליד קברי הצדיקים. אומר לו הרב ״אני לא אחזור עוד לאותו מקום.״ ״בוא הפעם ותופתע ממראה עיניך״.

שניהם עלו לבית הקברות, והרב אנקווה אמר לו ״האם מדובר בבית קברות אחר?״ ״לא ולא, זה אותו בית קברות שפעם ביקרת בו והיום פניו השתנו״.

הרב אנקווה לא יכול היה להסתיר את התרגשותו ממה שעיניו רואות ואמר: ״בזכותך, נוח לי עכשיו להיקבר במקום מכובד זה. זהו חסד של אמת שעשית עמדי. אבל מהיכן השגת כל כך הרבה כסף.״ ר׳ אברהם סיפר לו כי הכל מתרומתו של מר טולדנו.

הרב אנקווה שלח לקרוא למר טולדנו, בירך אותו על הולדת הבן וגם לא חסך דברי תודה, על מצוות שיקום בית הקברות.

בשנת תרצ״ה (1935) נפטר הרב רפאל אנקווה. קברו הפך למקום ״זיארה״ בל״ג בעומר, עשרות אלפים באו לבקר בקברו, במקום הקבר של ר׳ עמרם בן דיוואן, בעיר וואזאן, שהיה מושך אלפים רבים בל״ג בעומר.

הקהילה העניה של סאלי התעשרה מאז, בזכות ההכנסות על קברו של הרב רפאל אנקווה זצ״ל. הנה אם כן, ברכתו של הרב הביאה ישועה גם למר טולדנו, וגם לקהילתנו העניה.

כאמור, פרט לכתבי־היד של רש״ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא״ח), ששירתו שימשה לו דגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שהתחיל לערוך בשנת תקמ״א, חתם רש״ח באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדן״;ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״.  

• הערת המחבר : בספרו הביו־ביבליוגרפי מלכי רבנן, דף קטז, ב ודף קיז, ב, הקדיש ר׳ יוסף בן נאיים שני ערכים שונים וקצרים ביותר לשני חכמים שונים כביכול הנושאים את השם שלמה חלואה, אולם הפרטים שהוא מוסר לגבי שניהם מתייחסים כולם למעשה לרש״ח, שכן הוא שכתב את הפיוט לכבוד ר׳ אליהו הצרפתי, והוא אותו שלמה חלואה שחיבר את הקינות על מאורעות שנת תק"ן

גם אוצר הפיוט והשירה (ד, עמי 474) מביא רק פיוט אחד מסומן בשם משוררנו. זהו פיוט לפסח ״אל אל פצחי בחג פסח״ וסימנו שם א, א 3380. השירים שמנגינותיהם משמשות לחנים בשיריו של רש״ח והמופיעים באוצר הפיוט והשירה יסומנו כאן בסימון דומה, שיובא להלן בתוך סוגריים מרובעים. האות הראשונה מציינת את הכרך, והשנייה את האות התחילית של השיר.

• שלוש מתוך ארבע הקינות האלה מופיעות בדיוואן השני שלו., ובראשן הכתובת ״קינות אשר יסדתי בפטירת החכם השלם הותיק נעים זמירות ישראל כהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] דוד בן חסין תנצב״ה [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]״. לאחר התלבטויות רבות וחקירות מאומצות לגבי שנת מותו של רדבא״ח נודע לי מפי ר׳ משה עמאר מאוניברסיטת בר־אילן, שרש״ח ורדבא״ח חתומים עם רבנים רבים וראשי הקהל במכנאס על תקנה משבט תקנ״ב על איסור פתיחת בתי כנסת חדשים בקהילה, ואני מודה לו על מידע זה. התקנה נתקבלה כנראה לפני שנודע במכנאס על מותו של המלך מולאי יזיד בסוף שבט של אותה שנה (ראה על כך זכרון לבני ישראל, עמי 72-71). רדבא״ח נפטר כנראה שבועות או חודשים מעטים לאחר שחתם בראש החותמים על תקנה זו, שכן בקינות אלה רש״ח מכנה את קהילתו בכינוי ״דורו העגומים״(דף 148א) או ״עגומים״(דף 149ב), מחמת המצוקות שבהן היו נתונים היהודים תחת מלכותו של מולאי יזיד. על כל פנים הקינות על רדבא״ח מופיעות בדיוואן לפני הקינה על פטירתו של ר׳ יהודה אנהורי מסאלי, שמת גם הוא בשנת תקנ״ב (ראה על כך מלכי רבנן, דף מה, א).

, את שיר ה״התנצלות״ שלו בסוף שירו הדידקטי הארוך ״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה. כך הוא כותב בסטרופה הראשונה של השיר: ״שופט צדק, מלך על רמים, / שלח נא משיח רוכב על עב קל לסורה וגלמודה, // ופתח לנו שערי רחמים, / מלך על הכל ידו הדה: / בשנת תקמ״א [ההדגשה שלי, י״ש] קץ ניחומים / קרב לבת מלך כבודה, // כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה״. עד כאן הערות המחבר

אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת שלקמן, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:

שתים שאלתי / גאה רם, ממך:

 קומה לעזרתי / חשוף זרועך;

 לאמיר לאיש זקן / וכסיל, בכחך:

כנדוד צפור מקן, / ברח אל מקומף.

הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוגו (תק״ז-תקפ״ב / 1821-1746) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (תק״י-תקפ״ו / 1826-1749) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובכתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]׳׳, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.

[1]          לא בכתביו של רש״ח הידועים לנו ולא בכל מקור אחר לא מצאנו פרטים על מותו של ר׳ יששכר חלואה, אביו של המשורר. רש״ח מזכיר בכתובות של אחדים משיריו הארוכים או בחתימה המציינת את האקרוסטיכון שלהם את שם אביו, ולפעמים אף את שם אביו זקנו, שלמה. השווה 1 דף 13א: ׳׳אני הדל שבאלפי ישראל בן לא״א [=לאדוני אבי] יששכר בר שלמה חלואה נ״ע [=נוחו עדן]״ ז דף 75א: ״וסימנו אני שלמה בר יששכר חלואה בר שלמה נוחו עדן״; דף 87א: ״וסימנו אני שלמה חלואה בר יששכר חזק״; דף 117א: ״סי׳ [=סימן] אנכי שלמה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש ה׳] מנוחתו ועוד בתים נוספים״ – בראש פיוט שהוא שיר שבח ארוך לכבוד ארץ ישראל וקדושיה: דף 84א: ״סי׳ אני שלמה בר יששכר חלואה״. יש לציין כאן שר׳ דוד חסין כתב קינה בשנת תקמ״ג(סימן ״בישראל״) [=1783] ״אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו״(תהלה לדוד², דף פז, א), וייתכן שאביו של רש״ח היה ביניהם. כמו כן באנתולוגיה שיר ידידות מצוי פיוט שסימנו יששכר, אולם קשה לדעת אם מחברו הוא אביו של רש״ח. ראה את הפיוט בתוך אעירה שחר, כרך א, עמי קפו, מס׳ 67. ולבסוף, בניגוד למה שרשמתי בפרק ד לעיל, הערה 8, מלכי רבנן אינו מביא ערך על שם יששכר חלואה.

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

ייזכר לטוב ד׳ קורקוס המנוח שכבר בשנת תש״ך עמד על חשיבותם של כתבי תיירים נוצרים בתיאור חייהם של יהודי מרוקו. אולם גם הוא מתמקד סביב לנתונים הנוגעים לאישים רמי־מעלה, ולא לפרטים שאפשר ללמוד מספרות זו על הפועל והאומן היהודי.

יש להתייחס לעדויות אלה בזהירות, כי הערכתם סובייקטיבית ולעתים עוינת. אך בתיאוריהם את האומנים היהודים מגלים הנוצרים יחס מאוזן ואוהד יותר.״ האירופים הכותבים על יהודי מרוקו כמו גם על היהודים באלג׳יריה, תוניסיה וטריפוליטאניה חוזרים בדרך־כלל על ההערכה כי היהודים מצטיינים בכשרון מעשה, בעמל־כפיים, בחריצות, יוזמה, פקחות, סבלנות, התמדה, כושר הסתגלות וכושר אירגוני, וכבעלי אינטליגנציה והשכלה גבוהים מאלה של המוסלמים. היהודים לדבריהם, מהווים את הגורם העמל, היצרני והפעיל ביותר במרחב זה. תכונות אלה בולטות במיוחד על רקע האדישות, וחוסר היוזמה של האוכלוסיה המאורית, ואי־ידיעה טכנית של הברברים.

אולם יש גם הערכות אחרות, אמנם בודדות. תמונה מנוגדת ומסולפת ניתנת על־ידי דרומונד האי(Hay) שכיהן כקונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1844. הוא מספר בשם מוסלם אימרה נפוצה בתאפילאלת, כי ארבעים מוסלמים עובדים בשביל יהודי אחד. גם קאנינגהאם גראהאם, שסייר במרוקו בשנות התשעים של המאה הי״ט כותב בשם מאורים שאמרו לו כי היהודים חיים במרוקו כדי לברוח מעבודה קשה, ומבלים זמנם באכילה וכיוצא בזה. ברור, כי הנחות אלה, שהן חריגות, מקורן בקנאה בהישגיהם של היהודים.

התכונות החיוביות של יהודי מרוקו שמנינו לעיל, אינן חד־משמעיות לגבי כל השכבות הכלכליות, והכוונה לסוחרים ומלווים בריבית. אמנם המקורות הנוצריים מזכירים, כי היהודים מצטיינים בחוש מסחרי ותורמים לפיתוח חיי המסחר של המדינה, אך עיסוקים אלה נדרשים לגנאי על־ידי חלק מהנוצרים, כשלדבריהם הפקחות מנוצלת להפקעת מחירים ולרמאות^, מה שאין כן בקשר לאומנים היהודים. לדבריהם הם מוכשרים ויעילים והם גורם חיובי ויצרני. אופייני, כי בתיאור היהודים בטנג׳יר, בחיבור משנות השבעים של המאה הי״ז פרי־עטם של שני אנגלים נורווד ופיירבורן, מחלקים המחברים בין האומנים ובין הסוחרים, כשאת האחרונים מכנים 'cunning fellows׳. עדויות מסוג זה מצויות ממקורות שונים במרוקו עד הזמן החדש. למשל, הגרמני קונרינג, שביקר במראכש בשנות השבעים של המאה הי״ט, משבח את חריצותם של יהודי העיר, ומציין כי רבים מהם אומנים. כיוצא בזה גרמני אחר בשם יאנאש הכותב על אומנים יהודים מוכשרים במרוקו. אדם זה שכיהן בתור יו״ר האגודה המרכזית לגיאוגראפיה מסחרית וחקר האינטרסים הגרמניים בחוץ־לארץ, עמד בראש משלחת מסחרית למרוקו בשנת 1886

האומנים היהודים לא שימשו מטרה לקנאה שהרי לא הרוויחו סכומי־עתק כמו הסוחרים הגדולים. האומנים נחשבו בדרך־כלל כבעלי מעמד בינוני ולמטה מזה, פרט לאומנים בודדים כקבלנים שהעסיקו פועלים ושוליות, שהגיעו לרמת הכנסה גבוהה יחסית. מבין בעלי־המקצועות, הצורפים ומבשלי הסבון היו בין אלה שהתפרנסו בכבוד ממלאכתם.״

בערים בהן לא היה מסחר מפותח, עסקו היהודים לרוב באומנויות, בשירותים ובמסחר זעיר, ואלה חיו ברמת חיים נמוכה בהשוואה לאחיהם הסוחרים שבערי המסחר הגדולות, בהן התנהל מסחר בינלאומי כמו בתיטואן, למשל.

אולם הסוחרים העשירים היוו שכבה דקה בערים אלה, ויהודים רבים שעסקו באומנויות, היוו את המעמד הבינוני והנמוך. מקור משנות השבעים של המאה הי׳׳ז המתאר את טנג׳יר מציין כי רוב היהודים אומנים וסוכנים. הספרדי באדיה אי ליבליך המכונה עלי באי, שסייר במרוקו בין השנים 1805-1803 כותב, כי האומנים העיקריים בטנג׳יר הם יהודים. לדברי בוד׳גט מיקין השכבות העניות בעיר זו עוסקות במלאכות. ויקטור הורביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות השמונים של המאה הי״ט כותב, כי במרוקו עוסקים יותר יהודים במלאכות מאשר במסחר. הוא מציין זאת כהמשך להפרכת הסיסמה הנשמעת באירופה, כי היהודים מסרבים לעבוד והם עצלים. לדבריו, הנחה זו אינה מתאימה ליהודי מרוקו, והיא הולמת את המאורים.

מבין יהודי מרוקו היה אחוז גדול יותר של אומנים שעסקו בייצור ובשיווק תוצרתם מאשר בין יהודי ארצות אחרות במגרב. היתה זו אפוא יהדות שרובה חיה על יגיע כפיה.

אף כי ההכנסות ממלאכות לא הגיעו לרמת ההכנסות ממסחר, הרי מעמדו של האומן היה מכובד בחברה היהודית, בניגוד למקובל בחברה האיסלאמית, ואומנויות אצל היהודים נחשבו כמלאכות המכבדות את בעליהן. גם תלמידי־ חכמים ורבנים, שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות: מצויים ביניהם בעיקר צורפים, אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה.

קונטרס "תורת אמך" "פסקי ומנהגי המערב" לימי חנוכה, ט"ו בשבט.

הרב אסולים הי"ו

אשר נהגו בק"ק מרוקו, אלג'יר, לוב, תוניס.

מאמר בעניין "חינוך הילדים" כסליו תשע"ד

כל זאת מאת החונן לאדם דעת הצב"י אברהם אסולין ס"ט החונה כאן אלעד תובב"א

הקדמה

ישמחו הלומדים ויגילו התלמידים. ראשית כל אברך ליוצר כל החונן לאדם דעת, אשר בחסדו הגדול חנני ועד הלום הביאני, חסד גדול עשה עמדי, באשר חזק את ידי, יד כהה וחלושה, לעסוק בדברים שבקדושה, אבן הראשה, תשואות חן חן לה, ידעתי ביני ידעתי כי לא מחכמה עשיתי, מי אני ומי ביתי, מה מנתי, ומה תהיה תשובתי, מדוע לפני גדולים התיצבתי, מה חדשתי ומה הוספתי, מה שמועה השמעתי, ובאתי, ויפה היתה שתיקתי. אמנם זאת תהיה תשובתי, ובה אודיע כוונתי, כי לא להתפאר עשיתי, כי אם תורת אמך שמרתי. באשר מרבותינו לא נעלם, דברי גדולי עולם, אשר ליבם רחב כאולם, על הפסוק שאמר החכם מכל אדם "כי האלוקים יביא במשפט על כל נעלם". (קהלת יב' יד).

וכה דיבר בקודשו, בתקופת בית שני גזרו יוון גזרות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, והיה צר מאד לישראל מפניהם, עד שריחם ה' אלהי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתיים שנה עד חורבן הבית השני, וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ"ה בכסלו. נכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן שלא היה בו אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ"ה בכסלו והלאה, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו נקראים חנוכה.

והם אסורים בהספד ובתענית ואין מספידים בחנוכה אלא לחכם בפניו. בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את קונטרס "תורת אמך" על המועדים, פסח, שבועות, סוכות, תעניות, בין המצרים, תשעה באב, ומנהגי אבלות. ועתה בס"ד זוכים להוציא קונטרס "תורת אמך" לימי החנוכה ט"ו בשבט ופורים. יזכנו ה' להוציא את הספר "תורת אמך השלם" על כל מנהגי ק"ק יהדות צפון אפריקה בעזרתו יתברך אכי"ר. ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם לומדי כולל ערב לבעלי בתים "תפארת מיכאל אלעד" וכן השעורים שאנו מוסרים בס"ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת"ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.

ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא. כאן המקום להודות לגאון עוזינו ותפארתינו מורינו ורבינו משיירי כנסת הגדולה הרה"ג ר' יהושע מאמאן שליט"א בעל העמק יהושע ז"ח, זקן רבני מרוקו ומלפנים רב וראב"ד במרוקו, ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך אכי"ר, לבנו הרה"ג ר' רפאל עמרם מאמאן שליט"א. להרה"ג ר' משה אוחנונא שליט"א )אב"ד פ"ת(, הרה"ג הרב ציון באורון שליט"א (חבר ב"ד הגבוה לערעורים). וידידי הרה"ג רבי מאיר אסולין שליט"א רב ק"ק תפלה לעני קרית גת. הרה"ג ר' יחיאל בוחבוט שליט"א מלפנים רב ק"ק חסד לאברהם קזבלנקה ובארץ רב העיר קרית שמונה, ואחרון החביב לידידי רבי ברוך סבאג הי"ו שעבר על כל הקונטרס וסילק כל מכשול והעיר את עיניי במספר סוגיות חשובות, ואף ערך את כל הקונטרס והוסיף נופך משל תורתם של חכמי מרוקו זיע"א אשר לא הוזכרו.

ישלם ה' שכרו ויתברכו כל ב"ב. ולידידי היקר הדורש שלומם של חכמי מרוקו ולא מניח ידו מתורתם, ה"ה ר' ניסים עמר הי"ו שעבר על כל הקונטרס העיר והוסיף, ישלם ה' שכרו ויזמין לו בת זוגתו השנה אמן. וכאן המקום לברך להצלחת ידידי, רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב – מפריז, אביעד בן שלוש הי"ו וב"ב מלוס אנג'לס, ה"ה שמואל סמי חי הי"ו וב"ב, ה"ה אליהו חזוט וב"ב, אשר עוזרים להפצת הקונטרס, ימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה אמן.

למפיצי השיעורים די בכל אתר ואתר, אשר פרץ הי"ו עורך ומפיק השיעורים וב"ב, מנהל אתר דרכי אבותינו מן המערב. נפתלי אזולאי וב"ב, מנהל אתר "מורשת מרוקו". אליהו (אלי) פילו הי"ו וב"ב מנהל האתר "מורשת יהדות מרוקו" וידידי אברהם מקייס הי"ו וב"ב, מנהל אתרנו "אור חדש". המצפה לביאת משיחנו שיחוננו, ובבואו תחזינה עינינו הצב"י אברהם אסולין ס"ט כסליו תשע"ד אלעד ת"ו

שושביני הקדושים

יורם בילו

חולמים מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל

התקשיתי לעמוד בהפצרותיו של אברהם ולכן, כשהתפרסם המאמר הראשון שכתבתי על ׳בית רבי דוד ומשה׳ (1987BILU), מיהרתי להעניק לו עותק אחד. שמחתי על שהצלחתי למלא את משאלתו לא הייתה נקייה מחששות, לנוכח הפער שבין הספרות העממית של שבחי הצדיקים שבה היה מורגל, לבין המוסכמות המקצועיות שצייתי להן במאמרי, המציבות מרחק בין החוקר לתופעה הנחקרת. אמנם המאמר נכתב באנגלית, שפה שאברהם אינו שולט בה, אך דווקא המחסום הלשוני היה יכול להוביל, כך חששתי, לתרגום חלקי וחסר הקשר באמצעות מתווכים, שיסרסו את משמעות עבודתי ויעמידו אותה באור לא מחמיא.

דבר מחששותי לא התממש. להפך, בביקורי הבא ב׳בית רבי דוד ומשה׳ גיליתי להפתעתי כי אם היה במאמר פוטנציאל לאי־הבנה תרבותית, הוא התבטא בסיפוחו המהיר לתחום ספרות השבחים. אברהם דאג לצלם עותקים אחדים מן המאמר ולהניחם במרכז חדר הצדיק, בצוותא עם מחזורי תפילה, ספרי תהילים, טליתות, חפיסות של נרות להדלקה, ושאר חפצי קודש. הוא הסביר לי כי כך יוכלו מבקרים מחוץ לארץ שאינם דוברי עברית ללמוד על האתר וליידע אחרים על אודותיו. המקום המרכזי שזכה לו מאמרי באתר הקדוש (ובעולמם של המאמינים) היה, מנקודת המבט תאבת החיזוקים של חוקר בראשית דרכו, אות כבוד מיוחד במינו. אולם במבט מפוכח יותר הוא גם העיד על רצונו של אברהם להיעזר בעבודתי כדי

לפרסם את מפעלו ולזכותו בהכרה ובמכובדות.

הערת המחבר : על יחסי הגומלין המורכבים בין החוקר למושא חקירתו בהקשר של פולחן הקדושים בישראל, ועל המאזן המורכב של רווחים ומחירים שיחסים אלה כורכים, עמדתי בהרחבה במאמר שעסק בהפיכת רבי יעקב ואזנה, גיבור ספרי ׳ללא מצרים׳(בילו תשנ״ג), למוקד של פולחן בבאר שבע. ראו בילו 1997.

׳בית רבי דוד ומשה׳ הוא רק אחד מארבעה אתרים שבהם אעסוק בספר זה, אך הוא היה הראשון שחקרתי, ובו ביליתי זמן רב יותר מבכל המקומות הקדושים האחרים, ישנים כחדשים, שבהם ביקרתי במרוצת השנים. יתרה מזאת, מהבית בשיכון כנען הסתעפו באופן ישיר או עקיף הנתיבים שהובילו אותי לשלושת סוכני הקדושים האחרים, גבר ושתי נשים, שיחד עם אברהם הפכו לגיבורי ספרי. אל הראשון שבהם, יעיש אוחנה, הגעתי בעקבות בני משפחה מבית שאן, שאגב ביקור ב׳בית רבי דוד ומשה׳ סיפרו לי כי גם בעירם התגלה מקום קדוש. שמו של המקום, ׳פתחו של גן עדן׳, גירה את סקרנותי, ולאחר ימים אחדים שמתי פעמי לבית שאן כדי לתהות על קנקנו. השם אפוף ההוד לא הפתיע כלל את הנער שהזדמן בדרכי ברחוב הראשי ונתן לי הוראות מדויקות כיצד להגיע לאתר החדש: ׳ישר, בסיבוב ימינה, בסמטה הראשונה שמאלה, ואתה בגן עדן׳.

אופיו הצנוע של האתר הביתי שהגעתי אליו עמד בניגוד חריף לשמו הנשגב, אולם קבלת הפנים שקידמה אותי בביתם של יעיש אוחנה וחנה אשתו לא נפלה מזאת שהייתה מנת חלקי בצפת. יעיש במיוחד הרבה לשתף אותי במהלך חייו ובאירועים שהוליכו אותו לכינון האתר, שאף הוא התגלה בעקבות חלום. גם ב׳פתחו של גן עדן׳ ביקרתי עשרות פעמים, נכחתי בהילולות אחדות לכבוד אליהו הנביא, הצדיק הפטרון של האתר, וראיינתי יותר ממאה מבקרים, רובן נשים המתגוררות בשיכון ד', שבו נתכונן האתר.

הערת המחבר : [1] מוטי אסולין, עוזר המחקר שלי באותה תקופה, נטל חלק חשוב בריאיון המבקרים ב׳בית רבי דוד ומשה׳ וב׳פתחו של גן עדן׳.

 סיפורי חלום תפסו מקום מרכזי בראיונות אלה. כבר במהלך ביקורי הראשונים נוכחתי לדעת כי כמו בצפת, ואף ביתר שאת, האתר החדש שנולד בחלום הצית בעיירה תגובת שרשרת של חלומות, שכולם עסקו במקום ובפטרונו הקדוש. קהילת החולמים שצצה סביב יפתחו של גן עדן׳ הייתה עדות נוספת לתפקיד שחלומות יכולים למלא במרחב הציבורי, ולא רק במישור הפסיכולוגי של חוויות אישיות.

אל בית שאן נהגתי להגיע מירושלים דרך בקעת הירדן ברכב פרטי או, לעתים קרובות יותר, באוטובוס אגד, שמסלול נסיעתו הסתיים בטבריה או בקרית שמונה. לעתים הייתי כורך את שני האתרים בביקור אחד, מבלה את שעות הבוקר והצהריים בבית שאן, ואז ממשיך לצפת דרך ראש פינה. במקרים אלה הייתי לן בצפת, וחוזר ופוקד את ׳בית רבי דוד ומשה׳ למחרת בבוקר. במהלך הביקורים למדתי כי מפעלו של אברהם היה מקור השראה ליעיש, וכי בין שני האתרים נטוו קשרים אישיים לא מבוטלים. בנו של אברהם, מאיר, שהתגורר בבית שאן ושימש חוליה מתווכת בין שני המקומות, הוא שהפנה אותי לעלו עזרא, האישה הראשונה מבין ארבעת סוכני הקדושים שבחרתי להציג בספר זה.

האתר שהקימה עלו ממוקם בשיכון ט׳ במרחק חמש דקות הליכה בלבד מ׳פתחו של גן עדן׳, וכמוהו נוסד בשלהי שנות השבעים. אולם כשהגעתי בפעם הראשונה לבניין השיכון מרובה הכניסות שבו התגוררה עלו, וגיליתי על אחד מעמודי התמך בחזית כתובת הקדשה, המכריזה כי כאן התגלה הצדיק רבי אברהם אָווּריוָור, התחוור לי כי מדובר בהעברת צדיק ממרוקו לישראל, כמו ב׳בית רבי דוד ומשה׳, ולא בגילוי מסורת ארץ־ישראלית מקומית, כמו ב׳פתחו של גן עדן׳.

הראיונות שערכתי עם עלו, חלקם בגפי וחלקם בצוותא עם גלית חזן-רוקם, העלו סיפור חיים מיוחד במינו, שבמרכזו עמדו מפגש חד־פעמי עם הצדיק בילדות וחידוש הקשר עמו בגיל מבוגר, אחרי שנים רבות. עלו הפכה למרפאה ידועה למדי בזכות רבי אברהם אווריוור, ובני אדם במצוקה נהרו אליה, רובם מחוץ לבית שאן. היא אף איפשרה לי לצפות באחדים מהמפגשים הטיפוליים האלה.

אסתר סוויסה מירוחם, האחרונה במניין סוכני הקדושים שאציג בספר, עוסקת אף היא בטיפול, אך כוחות הריפוי שלה מקורם בברית האינטימית שכרתה עם הצדיק המקומי המהולל, ראש וראשון לחכמי הקבלה, רבי שמעון בר־יוחאי. גם בשמה של אסתר נתקלתי לראשונה ב׳בית רבי דוד ומשה׳. באחד מביקורי שם נתקלתי בחדר הצדיק במודעה מודפסת עטופה בניילון, שבה הציגה אסתר את עצמה כאישה המרפאה מכוחם של רבי שמעון בר־יוחאי ורבי דוד ומשה, ואף הביאה כעדות ליכולת הריפוי שלה מכתבי תודה משתי מטופלות שנרפאו. בביתה שבירוחם גוללה לפני אסתר את סיפור חייה, שעיקרו הקשר המיוחד שכוננה עם הצדיק הפטרון ׳שלה׳ אחרי שנים רבות של מחלה וסבל. גם היא איפשרה לי, אף יותר מעלו, לצפות במפגשיה הטיפוליים ולתעד את כלי האבחון והריפוי שברשותה.

ביקורי אצל הנשים המרפאות היו דלילים יותר מביקורי אצל הגברים, הן משום שהגעתי אליהן אחרי שחקרתי את הגברים, כשבאמתחתי כבר תשובות למקצת השאלות שיצאתי איתן לדרכי, והן משום שהחדר שהקדישה כל אחת לצדיק ׳שלה׳ שימש בעיקר חדר טיפולים, ולא אתר פולחן שוקק מבקרים ופעילות. אך אין להוציא מכלל אפשרות שהמחסום המגדרי בין חוקר גבר לנחקרות נשים תרם אף הוא למגמה זו

הרב אסולים הי"ו

וזאת למודעי דהוי ידוע שכל חפצינו הוא אך ורק לשם שמים, ולא באנו ח"ו לחלוק על שום גדול בישראל, אלא רק שמירת המנהגים גרידא לפנינו, כמאמר הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך". אין כוונתנו בקונטרס זה לפסוק להלכה על דעת עצמינו לבד כי את מיעוט ערכנו ידענו, וכל הפסקים שכתבנו עד היום הם דברים ששמענו מרבותינו שהמה כמלאכים ועל אריות שכמותם מסתמכים אנחנו, מנהגי צפ"א שחלקם לא הוזכרו בספרים הכותבים על מנהגים אלו. לא הזכרנו את כל המנהגים שידועים ומפורשים בכתובים, אלא רק תמצית הדברים שמחודשים, אשר ירוץ בהם הקורא, ובעז"ה יובאו הדברים בשלמותם בספר "תורת אמך השלם". אין לסמוך לצורך ידיעת ההלכות והמנהגים, אלא להשתדל לעיין בתוך המקורות שהזכרנו מתחת לכל הלכה. לפני שיעלה על דעת הקורא מחשבת פסול המנהגים, יערער ראשית במחשבתו על גדלות אותם חכמים גדולי עולם בנגלה ובנסתר. ויהי רצון שלא תצא שום תקלה תחת ידינו אכי"ר.

שימור והמשך מגהגי מרוקו

על המנהג שנהגו הרבה קהילות במרוקו לאכול חגבים ־ ורבנו הק׳ בעל ״אור החיים״ זצ״ל יצא כנגד המתירים ואסרם בכל התוקף, כמובא בספרו פרי תואר סי׳ פ״ה. הרב פתחיה בירדוגו זצ״ל בספרו נופת צופים, סי׳ י״ג וז״ל: ״כל שכן הוא על קהילות עצומות אשר יש בהם כמה צדיקים וחסידים ואנשי מעשה וכד, חלילה חלילה מלהאמין זה בדבריו יתברך לסתום מסלות שכלם דליספו שקצים ורמשים בר מינן, תה מלבד כי היו אנשי מדע ואנשי חכמה ויראה ודאי הוא דמוקמינן להו אהמנותייהו דכל יקר דאתה עינם ועמדו על שרשי הענין וחקרוהו במחקר שכלם ובטהרת עיונם ועלה בידם להתיר, עכ״ל, עיי״ש בדבריו שדוחה כל ראיות מהר״ח בן עטר זצ״ל.

כף החיים בסימן תס״ח ס״ק נ״ט, מביא ממרן הבית יוסף ז״ל בהקדמתו לטור אורח חיים, וז״ל: ״ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אעפ״י שאנו נכריע בהפך, יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפי מקום שנהגו עכ״ל.

וכ״כ בתשו׳ חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה, בענין כמה פרטים שנוהגים בא״י דלא כדברי מק ז״ל משום דהם מנהגים קדומים, וכ״כ השולחן גבוה בכללים סי׳ ט״ו, וז״ל: לא קבלנו עלינו הוראת מרן ז״ל אלא בדבר שאינו מצוי בקבע ולא נהגו כבר, אבל בדבר שהוא מנהג קדמץ לאסור או להתיר אע״פ שנתפשטו אח״כ הוראת מק ז״ל המנהג לא זז ממקומו, עכ״ל. וכ״כ ברב פעלים דבעיר בגדאד בתר מק גררינן וכד חח מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג כדעת רמ״א בהגה או כדעת שאר פוסקים היפך דעת מרן ז״ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל בן להחמיר עכ״ל.

וכח חוזק המנהג עיץ בחו״מ סי׳ רל״ב סעיף י״ט שכתב דמנהג מבטל הלכה וכ״כ מו״ר בסי׳ מ״ו סעי׳ ד׳ בהגה ־ וכן אס האשכנזים נהגו איזה קולא היפך מור״ם ז״ל כדברי מרן או כדברי איזה פוסק אין למחות ויחזיקו במנהג ההוא כנז/ ע״כ.

לאור הנ״ל יוצא לנו דבר גדול ונפלא:

א) שאסור לנו לבטל מנהגי הקהלות יוצאי מרוקו, אפילו בדבר שיש בו נדנוד איסור, וכדברי הרב יאשיה פינטו זצ״ל, ובזה מיושבים מנהגינו, שיסודתם בהררי קודש, והם: עניית ב״ה וב״ש בברכות שהציבור יוצא בהם ידי חובתם, וכפי שביאר בתבונה ידידנו רבי שלמה דיין הי״ו (ולולי אותו בחור ספרדי שלמד בישיבה אשכנזית, היה מעיץ בדברי חכמינו הספרדים היה מונע עצמו ממחלוקת וכר׳). וכן הפיוטים שאמרנום באמצע פסוקי דזמרה הן בימים טובים ונוראים, פיוטים לכבוד חתן וכלה, ברית מילה ובר מצוה: פייטו מדורי דורות בפני חכמים 

במרוקו ועד היום ממשיכים כן במרוקו. גס בענין סירכות שנהגו הרבה קולות במרוקו, נגד מרן ז״ל שלא קיבלנו בזה הוראותיו, וכפי שהביא במלכי רבנן (לא מדובר בר׳ יצחק דילויה ז״ל רבו של רבי אברהם אזולאיז״ל שחי בשנת תצ״ח בזמן ר״ח בן עטר זצ״ל אלא ר׳ יצחק קדמון) שר׳ יצחק דילויה זצ״ל התראה עם מרן במראקש וחלק עליו בזה, ובמרוקו ידוע הדבר שכל שוחט היה כותב לעצמו מנהגי הטריפות. גם בעניני נידה, ויולדת שממתינה 40 יום לזכר, ו 80 יום לנקבה, ואז טובלת, ולא לפני כן, ויש שעוררו על המנהג הזה ויש שביטלוהו, אבל לכולי עלמא אי אפשר לדחותו כלאחר יד, מאחר ונהגו בו בפני חכמי וגאוני מרוקו במשך מאות בשנים.

ב) התמיהה הגדולה בעיני: למה קהילותינו החשובות יוצאי מרוקו, שמיום בואם ארצה עזבו מנהגי אבותיהם ורבותיהם נ״ע, וגם סידור התפילה ״תפילת החודש״, וסללו להם דרך לא דרך של מנהגים ונוסח תפילה שלא היו מקובלים עלינו בארץ מוצאנו? נכון שמרן הראשל״צ הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א כותב בספריו, ואומר בכל הזדמנות שאנו אין לנו אלא דברי מרן הבית יוסף ז״ל, וכמאמר השגור בפינו ״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם יוסף תעשר״, וממילא אסר והתיר כפי פסקו של מרן ז״ל, דאתכא דמרן קסמכינן, אבל במחכ״ת ולא לסתור דבריו ח״ו, אבל הרי מרן ז״ל בעצמו בהקדמתו לבית יוסף ועוד הרבה פוסקים, כמובא לעיל מהרב ״כף החיים״ סי׳ תס״ח ס״ק כ״ט, שאם בקצת ארצות נהגו איסור (או היתר) בקצת דברים אעפ״י ^{שאנו נכריע בהיפ}ך, יחזיקו במנהגם כי כבר קיבלו עליהם דברי החכם האוסר, עכ״ל. מרן בית יוסף בהקדמתו, א״כ גם אנחנו במרוקו נהגנו וקיבלנו עלינו מדורי דורות, בפני חכמים גדולים בחכמה ובמנין, לא כדעת מרן ז״ל, וחייבים אנחנו להחזיק במנהגינו ולא לשנותו, כמפ׳ בגמרא פסחים. בשלמא מנהג של בורות ושנהגו שלא בפני חכמים ראוי לקרוא לו מנהג טעות וכוי, אבל לא מנהג שהונהג בפני גאוני וצדיקי עולם במשך מאות בשנים. וכאן יש לציין, להזכיר מי שלא יודע, מקצת חכמי מרוקו רק של התקופה האחרונה של 200-300 שנה, שהם הם היו עיני העדה, ואף דבר קטון וגדול לא נעשה מבלי רשותם והוראתם, ואיש לא יהין למרות פיו של הדיין או רב הכפר: מרקיש: ר׳ מרדכי בן עטר ז״ל, ר׳ משה רוזיליו ז״ל, ר׳ אברהם אזולאי ז״ל, ר׳ שלמה עמאר ז״ל (הובא בברכי יוסף יו״ד ם״ט) חכמי משפחת פינטו ז״ל וכוד ועוד… פאס, מקנאס, מוגדור, צפרו, טיטואן, טנז׳יר, מאלי, גרסיף, תאפיללת, בני מלאל, דמנאת, סטאת, דרעא, וארזאזת, דרא, אגאדיר ואזור סוס וכוי… בכל אלה המקומות חיו קהלות קדושות על פי התורה ובהנהגת חכמיהם ורבותיהם, ומי ממנו לא זוכר או שמע מאבותיו וזקניו, חכמים וגאוני עולם. אזכיר לדוגמא, מה שסיפרה לי אישה מעיר נטיפה, שעדיין גרה היום במראקיש, שכשבדקו החיטים למצות פסח, הנשים צמו באותו יום, וכל אחת סגרה פיה עם מטפחת, כדי שלא יותז רוק על החיטים, מי היום נוהג חומרה

דעת־הקהל בצפון־אפריקה ומעמד היהודים

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

אין ספק כי חלק מדעת־הקהל בצפון־אפריקה לא היה שבע רצון מן המדיניות הגזענית של וישי. אולם, בארצות שבהן נחסמו אמצעי הביטוי ועל תנועותיהם ומחוותיהם של האנשים פיקחה בהתמדה המשטרה, נחוץ היה בוודאי אומץ רב ואותה מידה של פזיזות כדי לנסות ולהבקיע את חומת הקונפורמיזם המיסטי כמעט שהקיפה את פטן ומשטרו.

הרי כי כן, נדירים היו מי שהתנגדותם ל׳תקנון היהודים׳ הותירה עקבות כלשהן, שכן רובם ככולם ביכרו לשמור בשתיקה את מחאתם ואת התמרמרותם, לנוכח צעדים שעוררו צלילים מכאיבים ׳בלבם של כל הצרפתים האמיתיים׳, שבעיניהם בגדה צרפת ב׳גאוניותה הראציונאלית׳ בכך שהביאה למושבות את ׳מכת הגזענות האיומה׳. וכך כתב ׳אירופי מאלג׳יריה׳ אל קסוויאה ואלה:

ההשפלות הפוקדות את יהודי אלג׳יריה אינן יכולות שלא לכרסם באטיות את יוקרתה הקולוניאלית של צרפת. לא… המוסלמים לא קיבלו בסיפוק את  הצעדים החמורים שננקטו נגד היהודים: הם הופתעו מהם. הם נדהמו מן הגילוי שצרפת ביקשה, אגב הפרת התחייבויותיה, להטיל חזרה אל תוך קיומם העלוב משכבר הימים את מי שהביאה לציביליזציה, את אלה שנתנו בה אמון, וזאת אחרי 70 שנה […].

גרמניה יכולה לעסוק בגזענות: היא אינה מחזיקה באימפריה קולוניאלית ואוכלוסייתה מורכבת מגזע הומוגני. לא כן באלג׳יריה: פנינה זו של האימפריה הצרפתית נידונה לכליה אם לא תשרור בה הארמוניה גזעית מושלמת […] יהודי אלג׳יריה שתרמו כה הרבה לכיבוש וסייעו לביסוס השלטון הצרפתי באלג׳יריה, שאבו להילחם, להיאבק, לסבול ולמות למען המולדת ולא היו ראויים להשפלה מעין זו.

מפעם לפעם ביקשו השלטונות לחוש בדופק של דעת־הקהל, באמצעות סקרים ותחקירים: אולם, אם להסתמך על ריבוי הדינים והחשבונות הפנימיים שבהם אפשר לעיין, הרי תגובות ביקורת מן הסוג שהובא לעיל השתייכו למיעוט אנשים שהוגדר במקורות בתור ׳קומוניסטים׳ או ׳גוליסטים׳, לחילופין. נכון אמנם כי השירותים השונים שעסקו בבדיקת הלכי הרוח של האוכלוסייה ביקשו לעתים להרגיע בכל מחיר את ממוניהם, בהציגם לפניהם תמונה חיובית של דעת הקהל. אף על פי־כן, יוזמות כגון אלה שנקטו האחראים על החינוך באלג׳יר או הארגונים הכלכליים במארוקו כלל לא היו עולים על דעת יוזמיהם לו היו להם ספיקות כלשהם בעניין התגובות הצפויות להן בקרב הקהל הרחב.

גם אם לא ניתן להגיע להערכה כוללת על יחם האוכלוסייה בצפון אפריקה אל חוקי הגזע, קל ביחס להבחין בגוונים מסוימים, אפילו דרגות חומרה שונות, בתרגום התחיקה הגזענית ללשון המעשה, בכל אחת משלוש ארצות המגרב. כך נראה ש׳תקנון היהודים׳ יושם בתוניסיה בחומרה פחותה מזו שבאלג׳יריה ובמארוקו.

הסיבות להבדל זה, שלא נעלם מתשומת־לבו של סקוויאה ואלה, היו בעיקר משני סוגים. הראשונות, שאותן נגדיר כסיבות אנושיות, קשורות לאישיותם של האדמיראל אסטווה ושל כמה מעוזריו בנציבות: השניות, פוליטיות מעיקרן, קשורות מצד אחד לתפקידם הממתן של השליטים אחמד פחה ומונצף באי, במשך התקופה הנדונה, וכן לנוכחות על אדמת תוניסיה של מושבה איטלקית חשובה ששימשה, באותה מידה אם לא יותר מן הקהילה היהודית, מוקד לשנאת חוגי הימין הצרפתי.

אסטווה — שרדיו שטוטגארט הגדירו בתור פרו־יהודי — היה אדם ספוג רגש דתי עמוק, שסוע וקרוע בין נאמנותו למרשאל פטן ואמונתו הנוצרית, שאסרה עליו לבצע את הגזירות שעליהן הורו חוקי הגזע. יוצא מכך כי האדמיראל, שכמה מעוזריו הראשיים בנציבות שותפים היו להלכי־רוחו, השקיע להיטות מועטה בביצועם של הצווים האנטי־יהודיים ועתיד היה לעכב עד מארם 1942 את פרסומם של הצווים העיקריים להפעלת ׳תקנון היהודים׳. בתוך כך הוא לא נרתע בכמה הזדמנויות מלהראות יחם אוהד כלפי הקהילה בתוניסיה: כך בביקורו בבית־הכנסת הישן באי ג׳רבה — הגריבה, ובהענקת תשורות לנצרכים יהודים ערב חג הפסח, ב־ 1941 וב־.1942 ליחס אוהד זה של האדמיראל אסטווה שותף גם התת־אדמיראל דריאן, מפקד הבסיס הימי בביזרט. ב־25 ביולי כתב לנשיא הקהילה, משה בורז׳ל, כדי להודיעו מראש כי בדרישת וישי הוא נאלץ לפטר את כל העובדים היהודים, עוד לפני ה־ 31 בדצמבר:

מתוך כוונה למנוע מהם השבתה פתאומית על כל הכרוך בה, אני פונה אליך בזה כדי שתוכל לעשות בעוד מועד לשיבוצם במפעלים אזרחיים. יש לבצע את הפיטורים בהדרגה, ולכן בכוונתי לפטר לקראת ה־1 באוקטובר את כל בעלי המקצועות שאפשר להחליף ללא קושי: פקידי־רישום, מפרשנים, נגרים. אשר למקצועות הנדירים, ברצוני לדחות את פיטוריהם ככל האפשר, אך מובן מאליו כי אם יוצעו להם מקומות עבודה לפני ה־31 בדצמבר, הם יוכלו לנצל זאת. ביחס לחניכים, מצער ביותר לפטרם לפני תום הכשרתם. כוונתי להשאירם אפוא בעבודה גם אחרי המועד האחרון: זאת בתור חניכים חופשיים, כלומר ללא תשלום, עד תום הכשרתם המקצועית השוטפת.

גילוי מעין זה של יחס אוהד מצד התת־אדמיראל לא היה כדוגמתו במארוקו ועוד פחות באלג׳יריה, שם אף נטו השלטונות להחריף את הצעדים האנטי־יהודיים שהכתיב ממשל וישי.

אשר ליחסו של הבאי, כל אחד ידע היטב כי חוקת הפרוטקטורט הניחה לו אך מעט חופש פעולה, בהיותו למעשה רק חותם על הפקודות שמסרה לו הנציבות. יחד עם זאת, סעיף 11 ב׳תקנון היהודים׳ הראשון, שפורסם בתוניס, קבע כי מסמכותו של הבאי להעניק ליהודים שמוצאם מקומי פטור על שירותים יוצאים מן הכלל למען תוניסיה, והיה זה אמנם אחמד ביי שבחר בשני האנשים היחידים שזכו לטובה זו. הבא אחריו, מונצף באי, רצה להביע את יחסו האוהד ׳לכל אוכלוסיית־העוצרות׳, מיד לאחר שעלה לכס־השלטון. כיאה למסורת בייליקלית עתיקת־יומין קיים השליט החדש יחסים שוטפים עם כמה נכבדים יהודים. בשעה שבה היתה השפלת היהודים צו־השעה, מצא לנכון להעניק את אות הכבוד התוניסי הגבוה ביותר, ה׳נישאן איפתיכאר׳, לכעשרים אישים יהודים, לרבות סוחרים ורופאים.

בלי לגרוע מחשיבותם, דומה כי לבטי המצפון של האדמיראל אסטווה וביטויי האהדה של מונצף באי, לא היה בהם לבדם כדי למתן את חריפות התחיקה האנטי־יהודית, אלמלא ניתוסף הגורם האיטלקי, שתרם בפועל להערמת מכשולים בדרך הפעלתם של חוקי הגזע.

ממקור גרמני נמצאנו למדים כי ועדת שביתת־הנשק האיטלקית שישבה בתוניס התנגדה להפעלת חוקי הגזע של וישי לחמשת אלפים היהודים ה׳ליבורנזיים׳ שחיו בפרוטקאדט ואזרחותם איטלקית. תוך כדי כך חיבלו האיטלקים למעשה במדיניות האריאניזציה הכלכלית, שכן בהצילם את רכושם של הליוורנזים האמידים הם הפכו ל׳חסרות תוכך את הגזירות הכלכליות

תוכן מכתבו לווזיר.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו.

 תגובת ראש הוזירים.

ראש הוזירים ענה ב-12 באוגוסט לפנייתו של וייט. הוא מאשר את כל הפרטים במכתבו ומוסר לו שהסולטאן שלח משרת נאמן לאנתיפה כדי לחקור את האירוע ולדווח לסולטאן. את בקשותיו כפי שכתבם ב – באוגוסט, העביר לסולטאן, וחגובת הוזיר " כי אין הסולטאן מזניח את היהודים כי הם נתיניו, ולפי החוקים שלנו אסור לדכאם.

למושלים נשלחו כמה מכתבים בהם מוזהרים למנוע מהיהודים כל נזק, ואין לדכאם. כרגיל העביר וייט ב – 24 באוגוסט את תשובת ראש הוזירים לשר החוץ.

עדותם של יהודים מאנהתיפה ופחדם מפני נקמנות המושל ותושבי המקום.

מתחילת יוני בעת שיעק בן דהאן נרצח עד אוגוסט נודע למושל אנתיפה, עבד אללה אבו אלחסאן זנאגוי, שיהודי המקום התלוננו עליו, והוא חרש מזימות לנקום בהם. כך ניתן להבין את העובדה שבניגוד לעדויות של שמונה מיהודי המקום ב-21 ביוני, בו האשימו את המושל ברצח יהודי חף מפשע הרי בסוף אוגוסט כתבו שלושה מיהודי המקום לסולטאן מכתב ברוח אחרת.

הגיעו אליהם ידיעות על הפניות של הקונסולים לסולטאן, ועל שזה עומד לפטרו ואלי להענישו, והדבר יתנקם בהם. הם משבחים את המושל ומאשימים את הקרבן היהודי כ " אדם אכזרי ". לדבריהם הוא חזר לביתו אחרי המלקות ונפטר אחר כך.

הם דוחים את דברי משה בנו של יעקב דהאן המאשים את המושל. ( אגב עדותו של משה נמסרה בפני נוטריונים בטנג'יר, רק ב-2 בנובמבר, וכנראה מסר כבר עדות קודמת ) " מעולם לא נשלטה אנתיפה כל כך טוב כמו בימי מושל זה "

ניכר פחדם מפני נקמת המושל ואנשי המקום. הם טוענים שאם הסולטאן יאזין לקונסולים, כי " אז אנשי אנתיפה יתקפו אותנו ". חוששים לרכושם של סוחרים זרים שבידיהם, אם יקרה משהו למושל. ומסיימים מכתב לסולטאן כי " אנו נברך אותך בשבת ובחגים " חתומים אברהם אבוטבול, מרדכי אוחנה, ושלמה דרינו ( ואולי דנינו ).

אלה לא הסתפקו בפנייה לסולטאן, אלא כתבו לסוחרים היהודים בנמלי מוגדור, מאזאגאן, קזבלנקה ולרבני פאס ( כנראה לרבי אבנר הצרפתי ורבי רפאל אבן צור ). הדבר נזכר בפנייה השנייה של אותם יהודים לסולטאן, בהמשך לראשונה, ונצטט מהמשך המכתב :

ואנו מבקשים שתראה אותנו בין חמלה ומתפללים לאבותיך. אם משהו יקרה למושל שלנו, כל השכנים יתנכלו לנו היהודים. ישדדו אותנו. ואנו מבקשים צדק מהקב"ה. רוב היהודים הגרים בהרים שעלינו לעבור ובהם אנו חיים עם משפחותינו, חוששים שאם משהו יקרה לנו, האחריות תיפול על אלה שהעידו עדות שקר נגד המושל.

כבר כתבנו לקונסולים ולבוחרים בנמלים שייעשה צדק, ואם שיקרנו, שישרפו אותנו בעיר זו הנמצאת באמצע ההרים. היהודים בערים חיים בשלוה, ואנו במצוקה. אל נא תאזין לעדויות השקר נגש המושל.

ניכר אצלם הפחד מפני התנכלות כתוצאה מהצעדים שהסולטאן עלול לנקוט נגד המושל. ראויים לתשומת לב הדברים בהם מבדילים בין מעמד היהודים בערים בהם " חיים בשלוה " , כנראה הגיעו אליהם ידיעות על החסות הקונסולרית שניתנה לסוחרים יהודים, בערי הנמל, והם משוחררים מהפחד מפני מושלים עריצים.

לעומת מצבם, הם חיים הרחק בתוככי הרי האטלס, ואין להם היכולת להיעזר בגורמים שעשויים לעזור להם. עליהם להסתדר ולחיות בשלום גם עם השטן ולהתחנף לו, ורק כך יבטיחו את קיומם.

במכתב של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, הוא התייחס לעדות זו, והוסיף כי לפי העדות, הוכה דהאן רק מאה מלקות, על שבא במגע מיני עם מוסלמית, לאחר מכן נשלח לביתו, הבריא מהמכות ואחר כך חלה ומת. אבל דרומונד האי משוכנע שאלה קיבלו הוראה מהמושל להעיד כך בלחץ איומים או שוחד.