מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם ב״ר דוד יצחקי

נולד בחברון בשנת תכ״א [1661], ונפטר בה ביום י״ג סיון שנת תפ״ט [1729] תלמידם של הרבנים משה גלאנטי וישראל יעקב חגיז, וחברם של הרב חזקיה די סילוה ורבי משה חיון. זקנו מצד אמו היה רבי אברהם אזולאי מחבר ספר ״חסד לאברהם״, ״בעלי ברית אברהם״, ״זהרי חמה״ וכו', וחותנו הרב אברהם ישראל זאבי מחבר ספר ״אורים גדולים״. בין גדולי תלמידיו נמנו הרבנים משה חגיז, ישעיה אזולאי ובנו יצחק זרחיה אזולאי אבי חיד״א, הצטיין בהתנגדותו העזה לכת השבתאית. בהיותו בשנת הת״ע שד״ר ארץ ישראל, לאירופה שהה ימים מספר באזמיר. שם נודע לו שיש בעיר ספרי כפירה בידי השבתאים הנסתרים שחוברו ע״י אברהם ישראל קרדוזו, ובפקודתו ואימת חרמו הגדול נאספו הספרים הלו ונשרפו בפומבי. בעברו דרך קושטא כתב הקדמה לספר ״בני יעקב״ לרבי יעקב ששון. בשנת תע״א [1711] היה בשלוניקי, ויפרסם שם ברבים את קלונו של נחמיה חיון. בשנה שלאחריה עשה זמן מה באמשטרדם, ושם השתדל יחד עם רבי צבי אשכנזי הנודע בשם החכם צבי, להחרים את חיון ולשרוף את ספריו. הרב יעבץ בן חכם צבי, כתב עליו בספרו ״מור וקציעה״ ח״ב בלוח התקון וההשמטות דף צ״ד סורים אלו: ״בקטנותי ראיתי באמ״ד שליח ציון חכם יצחקי, כמדומה שהיה ארוך גמר, גבוה מכל העם משכמו ומעלה״. בשובו לירושלים דרך קושטא בשנת תע״ה [1715] נתמנה לראש ולמנהיג הקהלה, והיה מתנהג בסתר בחסידות ובפרישות. הרב חיד״א כתב עליו, כי נתמנה לראש בזמן גדולים. משוער, כי היה הראשון אשר נודע בתאר ראש מתא. בימיו היה ריוח והצלה ליהודים, ורבים מאנשי הגולה התישבו בירושלים, וקנו בתים וחצרות. הסתלק מרצונו הטוב מעל כסא הרבנות בשנת תפ״ב [1722]. הרה״ח גרץ בספרו יכנהו: ראש מהדברים בין רבני ירושלים בזמנו. תלמודי במדה בינונית כרוב רבני הדור ההוא, ועם זה כרוך אחרי הקבלה אך איש ריב וקנאי גדל נגד השבתאים. והרב בע״ס די״י בתוגרמא ערבבו עם הרב אברהם לאניאדו שהיה עשרות שנים לפניו, וציין בטעות שהיה

ר״מ בירושלים בין השנים ש״ס – ש״פ.

אלו הם חבוויו:

א]. ״זרע אברהם״ – שו׳ית בסדר ד׳ הטורים ב״ח. נדפס באזמיר וקושטדינא בין השנים תצ״ב – תצ״ג.

 ב]. פלפול עם הרב אברהם הלוי בע״ס גנת ורדים.

 ג]. חבור גדול על רמב״ם והלכות גיטין.

ד]. חידושים על השו״ע ושו״ת.

 ה]. אגרת שבוקין. נכלל בספר זרע אברהם הנ״ל. ראה אוצר הספרים ז. סי׳ 260 ו. כתבת קעקע, מדובר בו על מעשה נחמיה חיון ותעלוליו.

רבי אברהם ב״ר דוד מימון הנגיד

 נולד ה׳ח׳. רב פעלים מנהיג דגול. בהשתדלותו התייהדו המון קראים במצרים, ה׳ע״ג, ונכנסו תחת כנפי השכינה. נפטר ה׳ע״ד.

רבי אברהם ב״ר דוד פארדו

רבי אברהם פארדו עמד בקשרים עם החיד״א מעת שהתיישב בליוורנו בשנת תקל״ט [1779]. היה לו עמו, כנראה, עסק כספי והחיד"א היה מעביר על ידו כספים לאיזמיר. בשנת תקנ״ג נשא רבי אברהם פארדו את בתו של החיד״א. נשתמרה בידינו אגרת ששלח חיד״א לרבי דוד פארדו שנכתבה ללא ספק בשנת חתונתו של רבי אברהם פארדו, שבה הביע החיד״א את שמחתו על זיווג זה: ״מה נכבד היום מלך ישראל – כותב החיד״א לרבי דוד פארדו – את בש״ר במדב״ר משום אקרובי תקרובת כעי״ן פנים. וישא אברהם מכלל יופי חיבה יתירה החכם הש׳ ב״ר מניה דמר… שמחי בת ציון ותהי שמחה" גדולה בעליתן של בעל. אותו היום נטל עשר עטרות עלי ועל ראשי אשר כה ברכני ה׳ התחתן במלך אדונינו המלך דוד״^י.

את זמנה של האגרת אפשר לקבוע. החיד״א מציין שבנו רבי אברהם אזולאי ״לעת הלום שכיח גבאי ואתי מעיר תוניס יע״א לאר׳יל״. בנו זה יצא ממחנה ההסגר בליוורנו בסוף תשרי תקמ״ד וברור שהכוונה לבואו בפעם הראשונה מצפון אפריקה, שכן מזכיר החיד״א באגרתו תשובה בהלכה שקיבל מחתנו בענין ספר תורה שהגיעה אליו יום או יומים קודם ר״ה״ ומשום טרדתו בימים נוראים לא נתפנה להשיב עליה. רבי אברהם פארה היה מבקר לעתים תכופות בליוורנו, באיזמיר ובשאלוניקי. בשנת תקל״ט-תק״מ היה באיזמיר. את בתו של החיד״א נשא בליוורנו. שבשנת תקנ״ז היה שוב בעיר זו וכך רשם החיד״א בזכרונותיו: ״8 כסלו תקנ״ז בא חתני ה״י.

 ר״ח ניסן הלך לש׳״. בשנת תקנ״ט הביא לדפוס בשאלוניקי את ספרו של אביו ״ספרי דבי רב״. שנתיים לאחר מכן היה שוב בליוורנו והחיד״א רשם בפנקסו, ״חתני חר״א פארדו ה״י. ז״ך כסלו תקס״א בא חתני. ונסע כ״ד אדר לש׳״. החיד״א חיבב את חתנו ובספריו הוא מביא כמה חידושי תורה משמו: ״ועל זה ידיד נפשי חתני החכם השל׳ עצום ורב כמוהר׳׳ר אברהם פארדו נר״ו… אמר אלי״, שהקשה לי חתני ידיד נפשי החכם השלם עצום ורב בר אבהן ובר אוריין כמהר״ר אברהם פארדו נר״ו״; ״וידיד נפשי חתני החכם השלם עצום ורב כמה״ר אברהם פארדו נר״ו אמר…״: תשובה שהשיב רבי אברהם פארדו לאביו הדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״^.

רבי אברהם פארדו עלה לירושלים ונמנה עם חבוי בית המדרש ״חסד לאברהם ובנין שלמה״ ולאחר פטירת חותנו נתמנה במקומו לראש הישיבה. נפטר בשנת תק״פ. בפנקס ההשכבות של הישיבה נאמר עליו: ״יזכור א׳ נשמת עטרת ראשנו וצניף תפארתנו, רב הדומה למלאך ה׳ צבאות הוא מלכי צדק מלך שלם. מרן רבי אברהם פארדו הוא הקדוש זצ״ל, נפטר ששה באייר ה׳ בשבת שנת התק״ף ;1820 לרבי אברהם פארדו היה בן, יצחק דוד, וכנראה גם בת בשם רחל.

מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד תצח

רבי אברהם ב״ר דוד קאריגל

 אביו של רבי חיים משה קאריגל. היה שליח ירושלם בטורקיה. :שנת תל״ה [1675] כיהן כדיין וש״ץ לעדת הספרדים בירושלם ׳מוכתר בתואר ״הרב הגדול ונעים זמירות ישראל״. היה חתנו של

רבי אברהם רויגו.

יהודי המזרח בארץ ישראל; "ירושלים" ח'; שלוחי ארץ ישראל; תולדות חכמי ירושלים

רבי אברהם ב״ר דוד שושן מחכמי ספרד בדור העשירי. מתלמידיו של הרא״ש. נפטר בשנת ה׳צ״ט [1339]. חיבר חידושים על הש״ס: ״עליות״. מובא בספר אבודרהם.

תור הזהב והשמד, עמוד 277

• נסיונות ל פרודוקטיביזציה של בני הקהילה

אחד מן הפתרו­נות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה. כבר

 באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:

…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…

• מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.

באותן שנים קיים הרדב״ש קשר עם משה מונטיפיורי בנושאים שונים וביניהם אף נושא הבנייה והפרנסה. בשנת 1865 השתתף הרב בקבוצת הרבנים שפיקחה על חלוקת כספים ותרופות ששלח מונטיפיורי להקלת פגעי המגפה בירושלים. שנה לאחר מכן, על־פי דיווח מונטיפיורי בלונדון, הציע הרב דב״ש (ב־2 באפריל 1866) בפגישת ראשי העדות בירושלים עם מונטיפיורי, לבנות בתי־מחסה לעניים, בהדגשה שהבנייה תיעשה לא רק כפתרון לבעיית דיור, אלא כדי לספק תעסוקה מכניסת כסף כתרופה למצבם המצער.

בדיווח על עובדי אדמה בעדה המערבית בירושלים, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, נאמר:

לא יש אתנו עובדי אדמה, ואולם כמה עניים אשר הם בעלי מלאכה, רצונם לעבוד האדמה ואין ידם משגת לקנות שדרות וכרמים, ואם המה״ג_: [המאור הגדול] יחזיק בידם, הם מוכנים לעבוד לזון את נפשותם.

ההיכרות בין הרדב״ש למונטיפיורי הביאה לכך שהאחרון פנה לרב, לאחר ביקורו השישי בארץ־ישראל בשנת 1866 והזדעזעותו ממצב הפרדס שקנה ביפו בשנת 1855, בבקשה שיעזור לו לחדש את ההתיישבות בפרדס. הרדב״ש הפיל גורל בקרב המעוניינים ושלח בשנת תרכ״ח (1868) ארבע משפחות מערביות מירושלים שהתיישבו בפרדס ביפו יחד עם ישראל שמחון מיפו.

על המשפחות שהתיישבו שם עברה תלאה רבה, מחלות קשות, סבל מהעדר מחסה ותנאי אקלים ומגורים קשים ומחסור. כן סבלו מגנבים ושודדי לילה, כך שנאלצו לעזוב לאחר חודשים ספורים. היחיד שנותר במקום היה ישראל שמחון. מונטיפיורי פנה לרדב״ש שנית וביקשו שישלח משפחות אחרות לעזרתו, אך הרב נאלץ להשיב לו כי: ״אין איש אשר ירהיב בנפשו עוז לשבת בארץ המלחמה ההיא מעוף צוקה ויראה״.״

• חרף נסיונות האכזב של הרדב״ש בתחום זה המשיך לטפחו והיה ממייסדי וראשי הסניף הירושלמי של ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״, שיסד יהודה בן־שלמה חי אלקלעי בעיר בסוף שנת תרל״א (1871).

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

אמנם בשנים תרמ״א — תרמ׳׳ד נוהלו ענייני העדה בהשקט ובשלוה, ביושר ובכושר נפלא, אולם אש המחלוקת הותירה עדיין צלקות רבים בקרב העדה. אך פצעים אלו נתאחו בעקבות אש המחלוקת שקמה ופרצה בין ראשי עדת הספרדים וראשי עדת המערבים בחודש אב תרמי׳ד (1884). מחלוקת זו בערה מאוד עקב סירובם של הספרדים לקיים את כל דברי האמנה שהיו חתומים עליה בימי הרב צוף דב״ש. בעקבות הסכסוכים הרבים החליטו המערבים להתנתק סופית מכל תלות ומכל קשר מעדת הספרדים. נראה, שמחלוקת זו, גרמה לאיחוד כל השורות בתוך עדת המערבים, וכולם כאיש אחד נתנו שכם לשיקומה וביסוסה של העדה בכל המובנים. לשם שיקומה של העדה, מינו אז ועד גדול מכל יחידי ורשומי העדה, כאשר מטרתם העיקרית לעמוד בפרץ, ״…בכל עוז ותעצומות לפקח ולהשגיח על כל ענייני כוללינו לתקון ולקיום מצבינו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע לקרב התועלת לכוללינו…^,׳.

רבי רפאל אהרן, נקרא אף הוא להטות שכם לשיקומה של העדה ואף להמנות לאחד משבעת הנבחרים לועד העדה. רבי רפאל אהרן, אשר מיום הסתלקותו של אביו הקדוש הסתגר בתוך ד׳ אמות ומנע את עצמו מכל התערבות בעניני העדה, לא יכול היה לעמוד בפני ההפצרות הרבות שהופנו אליו מכל הגורמים, ובפרט מרעיו הרבנים, על כן הסכים לבסוף להיות אחד מנבחרי הועד.

פרט חשוב יש לציין, שאולי בעקבותיו הסכים רבי רפאל אהרן להתמנות לאחד מנבחרי הוועד, והוא שאנשי הועד הזה, שנבחר מז׳ טובי הקהילה, קבלו על עצמם להחזיר את העטרה ליושנה ולהמשיך לקיים ולחזק את כל ההנהגות שהנהיג מור אביו זצ״ל. וכך הם כותבים בהסכם שנחתם בשנת תרמ׳יב בחדש טבת:

״אנחנו הח״מ חו״ר ויחידי כוללינו ק״ק המערביים יצ״ו היושבים פעה״ק ירושלים ת״ו, נתקבצנו לטכס עצה מה לעשות לרפאת שבר כוללינו ההרוס בעוה״ר מיום אשר פרץ ה׳ פרץ בנו, ולוקח מעל ראשינו רועינו הנאמן עט״ר וצ״ת מוה״ר צוף דב״ש זיע״א, אשר נשארנו כצאן בלי רועה, ומיום ליום נקוה לצדקה והנה צעקה. ולדאבון לבבנו החרבן והשממון הולך וגדל עד אשר חומות כוללינו נטו ליפול תחתיהם ח׳׳ו וכל התיקונים אשר נעשו עד הנה מימות סילוקו של צדיק זי״ע, לא העלו ארוכה ומרפא לתיקון כוללינו וישובו. כי יסוד התיקונים האלה הונח על פניות ונטיות צדדיות. כי בעוה״ר פירוד הדעות השורר בעדתינו הכאיב כל חלקה טובה בישוב עדתינו, וככה ירד ירדנו אחורנית עד אשר הגענו לעפר. ולעת כזאת אשר גם מקר׳׳ח עוררו אותנו לשים קץ להריסות כוללינו ולחזק ברקיו, התקבצנו ברוב מנין ורוב בנין, להתיעץ כדת מה לעשות, לעשות תיקונים מועילים. אחר המו״מ בחקר דבר בכל פרט ובפרט, נוכחנו לדעת ששורש פורה ראש ולענה של חסרון ההנהגה ומניעת הישוב והעדר השלום בכוללינו, מפני כי נסוגו אחור כל התקנות אשר בהם התנהגה העדה כל ימי עט״ר זיע״א, ותחתיהם הושמו חדשות שבאפס יד נשברו ולא צלחה לנו. עתה נתעוררנו לעורר את האהבה ולחדש כקדם תקנות מה שהיה נהוג מקדם בימי עט״ר, והוספנו עימם תקנות מועילות כפי העת והזמן בצירוף קב״ו. הבוחר בציון יתקננו בעצה טובה מלפניו לישוב ולשלום הארץ.

א.         לבחור ועד שיטפל בעסקי העדה. בחירת הועד הנז׳ תהיה עפ״י הסכמת הת״ח ברו״ב ורו״מ. בראש הוועד מו״מ מנינו למעי הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא הדו״מ כמוהר׳׳ר יששכר אצאראף יצ״ו, וכל עניני הקהל יהיו נחתכים על פיהם. וכל הוועד הנזכר מחוייבים לשבת לפחות יום אחד בשבוע בבית הוועד אשר לכוללינו לשאת ולתת בכל עניני הקהל, ולהשגיח בכל הכנסה והוצאה ולחזק בדקי הכולל לכל אשר ימצא שם בדק, ועל פי רוב דעות יקום דבר, וכנהוג בבית הוועד הגדל מהספרדים יצ״ו. ומהיום נודיע לאחינו שבחוצה לארץ שכל כסף הבא לשם כוללנו יושלח לשם הוועד, וכן כל הכתבים הנשלחים לחוצה לארץ יהיו בחתימת הוועד, וראש הוועד ג׳׳כ, חוץ מחתימת הרב החותם ראשון הי״ו, אשר היא הראשונה.

ב.         בהסכמה עלינו ברו׳׳מ ורו׳׳ב שאחד מנבחרי הוועד יהיה ידידינו ואור ענינו, הרב הכולל בישראל להלל, רב ספרא דט״ל כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון יצ״ו מר בריה דרבינא עט״ר זיע״א, אשר הוא קודם לכל אדם. וגם בענין הנהגת העדה תכון עם מע׳ הרב ראש הועד יצ״ו, בכל פרט וסעיף בע״ה…״.

ג)          בענין חלוקת הכסף המתחלק לשלשה חלקים, שליש לקופת הת״ח ושליש לקופת העניים ושליש למשמרת להוצאת העדה, כאשר היה מימות עט״ר זיע״א, על זה יחתמו שלשה פקידים, דהיינו פקיד על קופת הת״ח, ופקיד על קופת העניים וקופת המשמרת אשר ממנה יהיה הוצאות הכולל, כבר היא מסורה ביד טוה״ש הגבר המרומם אוהב התורה ולומדיה, כמוה״ר סי׳ מימון עמיאל יצ״ו, והטור השני החכם הש׳ כה״ר סי׳ שלמה אבישדיד יצ״ו, ועל שתי קופות האחרים, הסכמנו שעל קופת העניים יתמנו גזברים שהם מע׳ הרב המובהק כמוהר״ם מלכא יצ״ו ומע׳ הרב כמוהר״א בן שמעון יצ״ו ולא יעבור כתיב.

ד)         כל גזברי שלשת הקופות הנז׳ אשר יהיו מאן דהו, כל גזבר וגזבר חיובא רמיא עליה לעשות פנקס מיוחד המשמש הוצאה והכנסה של הקופה שבידו, אשר לכולם בשמות יקרא, דהיינו קופת הת״ח יהיה נקראת עולת החודש, וקופת העניים הנקראת עולת שבת, וקופת הכולל היא נק׳ עולת התמיד, ומחוייב כל גזבר וגזבר לסדר חשבונו הדק היטב כמטהר וכמצרף כסף, בכל ששה חדשים לפני הוועד וראש הוועד יצ״ו, ואחרי אשר יראה בעיניהם שסדר חשבונו ישר ונכון יבואו על החתום בפנקסו שעד אותו זמן הוסדר חשבונו לפני הוועד, ואין כל חדש בזה שכן היה נהוג כל זה מאז ממעט״ר זיע״א.

ה)         כל סדרי חשבונות שבפנקסי שלשת פקידי כולל הנז׳, ירשמו סדר הכנסתם והוצאתם בקצרה בפנקס הכללי אשר יחיה תמיד מונח למשמרת בבית הוועד לדורות עולם, למען יוכל כל דורש חשבון כוללות עדתינו לראותו, אם השעה צריכה לכך, וכאשר כל זאת ג״כ היה נהוג בימי עט״ר כידוע זאת ומפורסם.

ו)          בהסכמה עלינו בכל תוקף וחוזק, שמוכרח הדבר ולא יעבור להיות ב״ד קבוע בכל יום שני וחמישי, לדון בין איש לרעהו כדת משה וישראל, ולראש אב״ד מנינו למע׳ הרב המופלא מר דיינא כמוהר״ר יששכר אצאראף יצ״ו הנד, ובידו מסרנו הכח לברור הדיינים אחרים אשר מחכמי עדתינו, אשר ישבו בקבע עמו בכל יום ב׳ וה׳, וכאשר גם זה היה בימי עט״ר.

כל זה בהסכמה עלינו להיות הנזכר לעיל חק ולא יעבור באשר הוא ישוב העולם ותיקון כוללינו, ויה״ר חפץ ה׳ בידינו יצלח, ותוקף הסכמתנו זאת תהיה שרירה וקיימת חזקה כראי מוצק כתוקף וחוזק ההסכמות מימות יהושע בן נון ועד עתה, ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה, והאיש המערער על זה וגורם ביטול הסכמתנו זאת הרי הוא מחריב הישוב ומקלקל העולם, ומרבה מחלוקות בישראל, והקולר תלוי על צוארו, ודם העניים מידו יבוקש ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא תהיה לו מחילה עולמית, ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי״ר.

הלכ״ד חו״ר עדתנו המערביים יצ׳׳ו

בש״א לחו׳ טבת שנת וארכת״ך מהרה תצמח לפ״ג

וה׳ יברך את עמו בשלום

ע״ה יהודה אלבו ס״ט, ע׳׳ה דוד אדהאן, הצעיר שמעון אשריקי ס״ט, ע״ה אהרן בן מימון אדרעי, ע״ה דוד הכהן לחדאד.

הורינו רצו לשכוח ואנחנו רצינו לזכור, שאלנו אותם על כל פיסת זיכרון, "ואיך קראו לרחוב הזה והזה?…", "מה היה שמו של בעל המכולת?"…, והם בשלהם, למה לכם כל השאלות האלה, הם רצו לא לגעת בעבר שלהם, הם לא רצו לראות את הטעות, ואולי בכלל לא הייתה טעות, מה נשאר מתטואן? עיר גדולה ואנשים ללא עבודה מסתובבים ברחובות מחכים לתייר שיציל אותם, מחכים לכמה דירהמים, הרבה מאוד ערבים ומעט מאוד יהודים, מצד שני אם היו נשארים היהודים, אולי היו הרבה יהודים, פעם עשרים אחוז מן העיר, בערים אחרות במרוקו אפילו חמישים אחוז. מצד שני, נשאר הרבה בהטואן, הרבה מאוד, אויר נקי, ים נקי, דגים טריים על שולחן שדגו בבוקר, חלב עם טעם, רחובות שלא נהרסו על מנת לבנות בניינים גבוהים ולעשות עסקים, תמימות מסוימת, הרגשה של הכול יסתדר מחר, כי זו באמת ההרגשה שאנחנו לוקחים אתנו לכל מקום, ההרגשה של הכול יהיה בסדר, מה שעושה אותנו למהפכנים גרועים מאוד, מה שעושה את המרוקאים לאופטימיים שטופי-שמש חסרי סיכוי בחברה מערבית חסרת ביטחון שמחפשת תמיד לשבור את הכול, שם בתוך השמש והגשם המפנק, הירקות שגדלים בלי מאמץ, החיים הקלים, איש לא חשב שיש על מה להתמרד, שיש על מה לצעוק, האוכל יבוא איכשהו אל פינו, ואם לא היום אז מחר, לא, זה לא תמיד היה כך, לא, ברור, היו גם תקופות של רעב, אבל זה היה במאה התשע-עשרה, תקופה שאני או אבי איננו יכולים לזכור, גם אז היו אלה תקופות קצרות, השמש תמיד חזרה, ולכן האופטימיות שלנו, ולכן כשבאנו לישראל לא ידענו שהאשכנזים מנהלים מלחמה, לאו-דווקא נגדנו, הם מנהלים מלחמה נגד כל העולם, נגד הטבע, ונגד האדם, כי כך הם חיו, כי כך הם דוכאו משך אלף שנה, כי הם לא ראו את השמש, כי הם לא מאמינים שמחר יהיה טוב, כי הם לא יכולים להאמין לאחר, והנה באנו

אנחנו ממרוקו, והיינו הרופאים שלהם, אך הם לא הבינו, והחולים התחילו לטפל ברופאים עד שהרופאים נהיו גם הם חולים, ועדיין נותרה בהם האמונה שמחר יהיה טוב, משהו גנטי כזה, משהו חסר תקנה, כך

גם הערבים של פלסטין לא הבינו שיש להם עסק כאן עם יהודים מזן אחר, עד שכבר היה להם מאוחר, אלה לא היו היהודים הספרדים שישבו בירושלים, אלה לא היו, כפי שהם קוראים להם, היהודים

הפלסטינים, וכל הארבע-מאות חמש-מאות אלף מרוקאים שבאו משנים של דו-קיום, לא יכלו לעזור ללוחמים הגדולים להבין שהדו-קיום הוא אפשרי, לא פשוט, אך אפשרי, וגם היום איננו יכולים להסביר להם שהאחר יכול גם להיות רק האחר, ולא הרוצח, ואיך נוכל, הרי הם תמיד ראו בגוי, האיש שבא לעשות פוגרום אחרי הכנסייה, ובזוועה הגדולה, הנאצי, איך נוכל להסביר להם? כי הם הרי רוצים הפרדה, הם רוצים גדרות, כדי שהערבים לא יתקרבו אליהם, אך הגדרות האלה גם מונעות מהם לעבור, זה הגטו במקום בו לא צריך גטו, אבל מי שגדל בגטו מבין רק את המציאות של הגטו, ומדינת ישראל איך שהיא לא מנסה ומתהפכת היא רק גטו גדול, אבל, אמרו לי יהודים יוצאי מרוקו, איך נסביר להם, והאם אנחנו עדיין יכולים להסביר להם, האם אנחנו עדיין יכולים להבין בעצמנו את המשמעות של האלף חמש-מאות שנים של חיינו בארץ מרוקו, ובארצות המגרב, האם גם אנחנו לא נשטפנו במחשבה המערבית דרך צרפת הנאורה, האם גם אנחנו בעצם לא הפכנו לחצי-גטואיסטים אחרי שהתמודדנו עם החוויה הישראלית-אשכנזית, האם גם אנחנו לא הפכנו לשונאי-ערבים?

והנה אני הולך שוב ברחובות תטואן, כמו הילד שהייתי, ואני יודע היום שכל ההפחדות מן הערבים היו הבל, אני יודע שלא היה שום פוגרום כאן מאז 1868, ולפניו ב 1790, וגם קשה מאוד לקרוא להם פוגרומים, קשה מאוד, היו אלה רציחות של יחידים שלא זכו מעולם לתמיכת הרשויות, כך שלא סבי, ולא אבי סבלו אי-פעם מן הערבים, להפך, הם קיבלו אותי באהבה מופגנת, גם אם היה ברור שאני הוא ה"אחר", כפי שהיה ברור לי שהם ה"אחר" בשבילי, אבל עד כמה אחרים הם, האם הם יותר אחרים מן האשכנזים שאומרים לי בחצי- מחמאה שאני לא נראה מרוקאי, כאילו שזה רע להיראות מרוקאי, האם הם יותר אחרים מאשר יהודים מבוהלים שלא היה לנו ולאבותינו שום קשר אתם לפחות חמש-מאות שנה, זו השאלה הגדולה של הציונות, כי אני תמיד חשבתי שהם אחיי, כי אני תמיד חשבתי שהם עמי, כי אני תמיד הכללתי אותם באני הקולקטיבי שלי, אך הם מעולם לא עשו כך, בשבילם תמיד הייתי המזרחי, תמיד הייתי היהודי שבא מארץ מוסלמית, הפרימיטיבי, בשבילם אני עדיין האחר, ואחרי כל השנים שקיוויתי שהם יבינו שאני לא האחר, אני מתחיל להרגיש שהם הופכים להיות ה׳׳אחר" בשבילי, אולי אפילו יותר אחר מאנשי תטואן, אולי יותר מבעל המכולת, דריס, שלא הפסיק לספר לי על סבי ועל אחיו, ועל העבודה שעבד אצלם, על השקים שסחב, ועל כאבי-הגב שיש לו, ונתן לי מצית למזכרת, על מנת שאצית את העבר שלי, ומסר דרכי דרישות- שלום לקרובי משפחה שלא ראיתי עשרים שנה, לדורה שחיה במיאמי, ולכל מיני דודים שמעולם לא ראיתי החיים בוונצואלה, וסיפר לי על אחי שמת, ועל אבי שבא אליו והתחיל לבכות מולו פעם אחת, "הילד הזה יש לו משהו לא בסדר בראש" והוא עשה סלט שלם מכולם, אבי הפך לדוד, ודוד שסיפר עליו היה הסבא, והדודה שחשב שהיא בנתניה נמצאת בקראקס, וכל זה רק נתן לעניין הרבה יותר חיים, והוא גם סיפר לי על בן-דודי, מואיִסָס בן זמרה שהתחתן עם הזונה, ושנפטר לפני שנה, איש שלא ראיתי מעולם, וחבל, כי את שמו אני נושא, אותו שם, מה זה אומר אותו שם? חיים דומים, גורל דומה, אני שואל ואין לי תשובה לכל העניין, אני רק באמת חושב שאם יהודי מרוקו היו נכנסים באמת לעמדות ההחלטה בחברה הישראלית, ולא כבובות כנועות, אני חושב שכל הקיום שלנו היה נראה אחרת, שהדו קיום עם הערבים היה אפשרי, ואולי זה רק חלום…

המשך………

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

בשנת 1332, בעת שפיליפ השישי מלך צרפת שקל לערוך מסע צלב חדש, כדי לשוב ולכבוש את המקומות הקדושים לנצרות, כתב נזיר גרמני בשם ברוקארדוס  (Brocardus) חיבור שבו השיא למלך עצות לקראת משימה זו. ברוקארדום, ששהה זמן מה בארמניה, הקדיש חלק ניכר מחיבורו לסקירת הסכנות המיוחדות האורבות בדרכה של משלחת כזו במזרח, ולאמצעי הזהירות שיש לנקוט כדי לקדם פניהן. בין סכנות אלה, כתב ברוקארדוס:

אני מציין את החשישים הארורים שיש להתרחק מהם. הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש, הורגים חפים מפשע תמורת בצע כסף ואינם חוששים כלל לחייהם או לגאולתם. בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכך שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים; כך, בעודם עוטים עור כבש, הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם.

 מאחר שלאמתו של דבר לא ראיתי אותם בעצמי ואני יודע בל זאת על אודותם רק מפי השמועה או מתוך כתבים מהימנים, איני יכול לגלות יותר מכך ואף לא לתת מידע מלא יותר ואיני יבול גם לציין האם ניתן להכירם על פי התנהגותם או לפי סימנים אחרים, כי דברים אלה אינם ידועים לי, כשם שאינם ידועים גם לאחרים; איני יכול להציע לעצור אותם על פי שמותיהם, כי מקצועם כה נתעב, כה משוקץ בעיני הכול, שהם מסתירים את שמם ככל יכולתם. אני יכול לפיכך להציע רק תרופה אחת כדי להגן על המלך: בכל משק המלך, לכל שירות שהוא, קטן ככל שיהיה, קצר או פחות ערך, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור.

לפי ברוקארדוס, היו החשישים רוצחים שכירי חרב שפעלו במחתרת; הם היו מיומנים ומסוכנים במיוחד. אף כי הזכירם בין סיכוני המזרח, לא קשר אותם למקום ידוע, לכת או לאומה מסוימת. הוא לא ייחס להם אמונה דתית או מטרות פוליטיות כלשהן. לדידו, היו החשישים מרצחים יעילים ואכזרים, שיש להישמר מפניהם. ואכן, במאה השלוש עשרה חדרה המילה " חשישי "(Assassin) על צורותיה השונות, לשפות אירופיות בהוראה כללית של רוצח, שכיר חרב מקצועי. ג׳ובאני וילאני (Villani) הכרוניקן איש פירנצה (מת בשנת 1548) מספר כיצד שלח האביר של לוקה  (Lucca) את החשישים שלו (i suoi assassini) לפוזה להרוג בה איזה אויב טרדן. כבר קודם לכן מזכיר דנטה אגב אורחא, במזמור התשעה עשר של ה" תופת " רוצח בוגדני(    Lo perfido assassin פרנצ׳סקו דה בותי(da Buti), מפרשו בן המאה הארבע עשרה, מסביר את המונח, שבימיו היה כנראה עדיין זר ומעורפל לקוראיו, ׳חשישי הוא זה הרוצח בעבור בצע כסף׳  Assassino e coiui che uccide aitrui per danari מאז נשתגר המונח ׳אסאסין׳ בלשונות אירופה בהוראת רוצח, ובמיוחד אדם ההורג במחתרת או מתון בוגדנות. קרבנו הוא אישיות ציבורית והמגיע למעשהו הוא קנאות או רדיפת בצע.

אולם לא תמיד כך היו פני הדברים. השם מופיע לראשונה בכרוניקות צלבניות, בכינוים של חברי כת מוסלמית מוזרה בלוונט, שמנהיגה דמות מסתורית שהייתה ידועה בכינוי ׳הזקן מן ההר׳. אמונתם ומעשיהם נחשבו נתעבים בעיני נוצרים ומוסלמים כאחד. אחד התיאורים הראשונים של כת זו מופיע בסקירה ששלח ציר ששוגר למצרים ולסוריה בשנת 1175 בידי הקיסר פרדריק ברברוסה. זה לשונו;

תן דעתך על כך שבהרים שבגבולות דמשק, אנטיוכיה וחלב מצוי גזע של ערבים, הקרוי בשפתם  Heyssessini ובלטינית Segnors de montana (׳אדוני ההר׳). גזע זה של אגשים חי ללא חוק: בניגוד לחוקי המוסלמים, אוכלים הם בשר חזיר ובאים על נשים ללא הבחנה, ובכלל זה אימהותיהם ובנותיהם. הם חיים בהרים וכמעט שלא ניתן לפגוע בהם, כי הם נמלטים למצודות מבוצרות היטב. ארצם אינה פורייה במיוחד ועל כן חיים הם על עדריהם.

יש להם מנהיג, המטיל חִתתו על כל הנסיכים המוסלמים הגדולים, הקרובים והרחוקים, כמו גם על לב האבירים הנוצרים השכנים, שבן הוא נוהג להרוג בהם בשיטה מדהימה. זוהי הדרך שבה נעשה הדבר: לנסיך זה יש בהרים ארמונות מפוארים רבים, מוקפים חומות גבוהות, כך שאיש אינו יכול להיכנס לתוכם אלא רק באמצעות דלת קטנה מוגנת היטב. בארמונות אלה הוא מחזיק בני איכרים רבים ומגדלם שם מקטנותם.

הוא מלמד אותם שפות שונות כגון לטינית, יוונית, איטלקית וערבית, וכן לשונות רבות אחרות. מוריהם של נערים אלה מלמדים אותם מאז היותם בגיל רך מאוד ועד להתבגרותם המלאה שעליהם לסור באופן מלא למשמעתו של אדונם. ושאם אכן ינהגו כך – הרי הוא, השולט בכל האלים הקיימים – יעניק להם את מנעמי גן העדן. עוד מלמדים אותם, שלא יוכלו להיוושע אם ימרו את פיו בדבר כלשהו. ראוי לתת את הדעת על כך שמאז שהם נלקחים לארמונות בעודם ילדים אין הם רואים אלא את מוריהם ואדוניהם ואין הם מקבלים שום חינוך חלופי עד שהם נקראים לפני הנסיך לרצוח מישהו. כשהם באים לפני הנסיך הוא שואל אותם אם הם נכונים לציית לפקודותיו כדי שיוכל להעניק להם את גן העדן. ואמנם בהתאם לחינוך שנתחנכו, הם נופלים לרגליו ומשיבים בהתלהבות וללא שום פקפוק או התנגדות, שהם מוכנים לציית לו בכל דבר שיצווה עליהם. אז נותן נסיכם פגיון זהב לכל אחד מהם ושולח אותם להרוג כל נסיך שהוא מציבו להם כמטרה.

שנים אחדות לאחר מכן כותב ויליאם, הארכיבישוף של צור, תיאור קצר על הכת, הכלול בחיבורו על תולדות המדינות הצלבניות:

יש במחוז צור הנקרא גם פיניקיה, בנפת טורטוסה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים, ובכלל זה הכפרים הכפופים להם; מספרם, כפי ששמענו פעמים רבות הוא 60,000 נפש או יותר. דרכם היא למנות עליהם מנהיג שאותו הם בוחרים לא על פי זכות הירושה אלא על פי כישוריו. מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הם קוראים לו ׳הזקן׳. העבותות של קבלת המרות והצייתנות הכובלים אותם למנהיגם הם כה נוקשים עד שאין משימה שתהיה כרוכה במאמץ – קשה ומסוכנת ככל שתהיה – שלא יקבלו עליהם למלאה בקנאות מיד כשיוצאת הפקודה מפי המנהיג. למשל, אם יש נסיך השנוא על אנשים אלה או שאינו נחשב מהימן בעיניהם, נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא מיד למלא את משימתו, בלי לשקול את תוצאות המעשה. או את האפשרות להימלט על נפשו. מתוך להט להוציא לפועל את משימתו הוא טורח ועמל ככל הדרוש עד שמזלו מאיר לו פנים וניתנת לו הזדמנות למלא אחר פקודות מנהיגו. אנשינו, וכן הערבים, קוראים להם אסיסיני׳ (Assissini); איננו יודעים מהו מקורו של שם זה

בן דורו הצעיר של אבן קורייש, דוד בן אברהם אלפאסי – אף הוא על פי חניכתו היה יליד פאס או לכל הפחות צאצא למשפחה מפאס. לפי אמונתו היה קראי ולימים עלה לירושלים להסתפח אל המרכז הקראי שהיה בתהליך של פריחה באותם הימים. חכם זה הוא גדול המילונאים הקראים בתור הזהב שלהם, ומילונו, שהוא המילון העברי־ערבי המקיף הראשון למקרא, הוא מאגר בלתי נדלה למסורות פירוש עתיקות למקרא, שלא יסולאו בפז.

המשורר המפורסם, בן הדור הראשון למשוררי ספרד, דונש בן לברט, הוא סיפור הצלחה מיוחד, וכידוע, להצלחה הרבה אבות, ובמקרה שלו, שניים אוחזים בטלית: יוצאי מרוקו ויוצאי בבל. אלו אומרים כולו שלי ואלו אומרים כולו שלי, אף שהחוקרים מייחסים אותו בדרך כלל לפאס. מקור השניות כנראה בדברים שכתב עליו ר׳ משה אבן עזרא בספרו בתורת השירה הספרדית, כתאב אלמחאצ׳רה ואלמד׳אכרה: ״ת׳ם מן אלכ׳טבא ואלשערא ואלמולפין דונש בן לבראט אללוי, אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשאה״, מכאן שהוא בגדדי על פי מוצאו, כנראה מוצא משפחתו, אך פאסי על פי גידולו וחינוכו. דונש בן לברט חידש את המשקל הספרדי וכתב ספר ביקורת על המילון של מנחם בן סרוק, ״ספר תשובות דונש על מנחם״. בספר זה הגיעו לידינו מאה ושמונים השגות שהשיג דונש על מנחם ובהם יש קידום משמעותי מאוד של המחשבה הדקדוקית העברית במחצית השנייה של המאה העשירית.

הערות המחבר : אבו הרון משה בן יעקב בן עזרא, כתאב אלמהאצ׳רה ואלמד׳אכרה (ספר העיונים והדיונים על השירה העברית) ערך, הגיה ותרגם בצירוף הערות אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל״ה; המובאה מעמי 58.

ספר תשובות דונש בן לברט…על ספר מחברת הרב מנחם, מהר׳ צ׳ פיליפאווסקי, לונדון ואדינבורג 1855;

החכם הרביעי הוא יהודה בן דוד חיוג׳ שחי ופעל סביב שנת 1000. הוא מכונה בפי המשורר והפואטיקן הספרדי הגדול ר׳ משה אבן עזרא: ״אלפאסי ת׳ם אלקרטבי״, כלומר יוצא פאס שעבר לקורדובה שבאנדלוסיה. חיוג׳, המטאור הגדול של סוף המילניום הראשון למניינם, הפך ממש את תורת הדקדוק העברית על פניה, גילה שהשורש העברי בפועל הוא בן שלוש אותיות לפחות, וחידש מושג תאורטי חשוב בדקדוק העברי, מושג ״הנח הרפה״(ובלשונו הערבית: ״אלסאכן אללין״), שלדעתו עשוי לפתור את כל הבעיות המורפו־פונמיות בעברית. כל אחד מארבעת החכמים האלו תרם תרומה כבירה לתחום חכמת הלשון העברית. תורתו של כל אחד מהם היא עניין ללימוד ולעיון שיטתי, ואין זה המקום להרחיב בה.

כאן תידון דוגמה אחת, שבסיסה ההלכתי ידוע למדיי, והיא מעניינת מצד הלשון, ודומה שיש בה צד של חידוש לשוני מפתיע. הכוונה לציווי ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שנאמר בתורה שלוש פעמים(שמי כג 19; לד 26; דב׳ יד 21). חז״ל תהו על שילוש הציווי ודרשוהו, כידוע, על שלושה איסורים: איסור אכילה, איסור בישול ואיסור הנאה של כל בשר עם כל חלב. יש עוד לימודים שלמדו תנאים ואמוראים שונים משילוש זה, אך אין זה המקום לפרטם. מבין חכמי הלשון של המאה העשירית מפתיע ביותר פירושו של מנחם בן סרוק לכתוב זה, כפי שאפשר לראות במילונו, מחברת מנחם, בשורש ג״ד: במחלקה הרביעית הביא מנחם את ״גדי עזים״(בר׳ לח 17) בלא הגדרה, וכבר זה מרמז על שיטתו בתפיסת שורש המילה העברית. לדעתו, ״גדי״ הוא בן שתי אותיות שורש בלבד, ג״ד. מכל מקום את ״לא תבשל גדי״ הביא במחלקה התשיעית, כלומר הוא הפריד בין שני סוגי ״גדי״. את זה שבהקשר ״לא תבשל גדי״ הגדיר: ״פתרונו לפי ענינו הוא גרגרי פידות ויתכן להיות מגזרת מגדים״, והיא המחלקה החמישית באותו אב־ערך, ובה הביא את ״פרי מגדים״(שה״ש ד 13) בלא הגדרה. לכאורה, פירוש זה תמוה ביותר: כי איך הוא מתיישב עם ההקשר? איך נקשור, למשל, את ״גדי״ במובן שייחם לו מנחם עם ״לא תבשל״ שלפניו ועם ״בחלב אמו״ שאחריו, ומה גם שאת ״חלב אמו״ הביא ב״הענין האחד״ בשורש חל״ב, עם ״ודי חלב עזים״(משלי כז 27) ו״דבש וחלב תחת לשונך״(שה״ש ה 12) ופסוקים אחרים, שאינם מותירים ספק במשמעות ״חלב״.

והנה תמיהה זו אפשר ליישב באופנים אחדים: הדרך הראשונה היא המסורת המתועדת בפירושו של הקראי אהרן בן אליה מניקומדיה, כתר תורה, שנתחבר בשנת.1362 בשמות כג, 19, הוא אומר: ״יש מפרשים, בעבור שאמר ראשית בכורי אדמתך ומדבר במין הצומח, השתדלו לתת טעם במאמר ׳לא תבשל גדי׳ ופירושו שהמאמר הזה גם כן במין הצומח, והטעם שלא לבשל הפרי לעשותו ראשית בכור בחלב אמו, והוציאו" ׳גדי׳ מלשון ׳מגדי, ויתבשל׳ מטעם ׳הבשילו אשכלותיה׳(בר׳ מ 10), וזה אינו נכון אחרי הלשון כי אנה מצאנו שהעץ יקןרא אם לפרי? ועוד שמלת ׳גדי׳ איננה נגזרת מן ׳מגדים׳ שהמ״ם עקר וזה מפעלי הלמ״ד… והנה זה הפירוש רחוק: שאם מפני ראשית הפסוק, מה יעשה בפסוק ׳לא תאכלו כל נבלה׳…״ טענתו של אהרן ניקומדיאו – טענה, שהרי אם ללמוד מן ההקשר, הנה ההקשר בהיקרות השלישית של פסוק זה סותר את הפירוש הזה, שכן בדברים יד 21 נאמר: ״לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך; לא תבשל גדי בחלב אמו״. הרי ״גדי״ מופיע כאן במובהק בהקשר של מין החי, ״נבלה״, ולא בהקשר של מין הצומח.

כשהסכימו שני שלוחי צפת, ר׳ ישראל מבראד ור׳ משה שמואל, בשנת ת׳יץ (1730), עפ״י הצעת ר׳ משה חאגיז, להחרים את ספרי רמח״ל שנכתבו מפי ״מגיד״, עשו זאת ״בכח המסור לנו מחכמי רבני גאוני עה״ק צפת… בכח התנא האלקי רשב״י ז״ל ושאר תנאים הטמונים בגליל העליון״. ואפילו על הסכמה פשוטה שלא להדפיס ספר תוך זמן מסוים כדי שלא להסיג גבול המחבר, כותב ר׳ אליהו ישראל שליח ירושלים בעיר קארפינטראץ בשנת ובזה תקכ״ה (1765) ! ״גם אני… בכח המסור בידי ממעלת רבני וגאוני עה״ק ירושלים תוב״ב    ובכח שכינת עוזנו שלא זזה מכותל המערבי אני גוזר… ״

כשהגיע ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בדרכו בשליחות חברון לעיירה מונטי סאן סאבינו באיטליה בחשון תקי״ד (1753), ואיש לא אסף אותו הביתה, צעק ברחוב! ״מי הוא הפרנס כאן ? ענה אחד מהם: אני אני הוא. אמרתי לו! אוי לו לדור שאתה מפרנסו, הטוב בעיניך לזלזל בשליח א״י כאחד הפחתים, רק אין יראת אלהים במקום הזה״. דבריו הועילו, ומיד הזמינו הפרנס לביתו. שליח זה מתרעם מאד על אותם שלוחי א״י שמוחלים על כבודם וכבוד א״י, כגון ר׳ בכור אלמוסנינו שליח ירושלים, שנזדמן אתו בתוניס בשנת תקל״ד (1774), אשר ״היה מבזה עצמו ובעוה״ר היה ללעג וקלס״.לעומת זה הוא קובל על ר׳ חיים רחמים באגאייו, שליח חברון שקדם לו בצרפת בשנת תקל״ב (1772) שהכביד לתבוע יתר על המדד, והיה ״שוהה כמה זמן בכל עיר, הולך וסובב מבית לבית, עד שבאה השליחות למדה זו שנראה בעיניהם כפחות וכעול גדול״.

ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקנ״ט—תקס״ב (1799— 1802) אוחז סגנון תקיף במכתבו להרב ולראשי הקהילה באקוי, מלגלג על הסכום הקטן שהקציבו לשליחותו, מתרעם על תלונותיהם שאין ידם מספקת, מוכיח אותם על שידם משגת לדברי־מותרות ולמחלוקת ואין ידם משגת לתרום כראוי לא״י, ואינו שוכח לדרוש מהם ״להזמין לי אכסניא נאה לפי כבודי וכבוד ירושלם עיקר״.

אמנם אם באיטליה די היה בהרמת־קול, בגערה, בלגלוג או באזהרה, הרי בארצות המזרח לא נרתעו כמה שלוחי א״י (לא החשובים שבהם) מלהוציא את איום החרם מתוך נדנם בכל עת מצוא. כך אנו מוצאים שני שלוחי א״י שנזדמנו לכורדסתאן, אחד סמוך לשנת תקמ״ח (1788) ואחד בשנת תקנ״ו (1796) ! שניהם פחדו לילך לקהילות הקטנות שבהרים ונשארו איפוא בעיר הראשית עמדיא, ומשם שלחו שלוחים מבני המקום לקהילות קטנות. בני הקהילות הקטנות טענו שהם מוכנים לתרום רק בתנאי ששלוחי א״י עצמם יבואו אליהם, ואז כתבו להם השלוחים מכתבים מעין זה! ״אני שליח חברון תובב״א, והיה בדעתי לילך אל מחנה קהלכם, אמנם יען דרך עירם הוא מסוכן הרבה מהרים וגבעות קשים ונהרות וגשרים, וכחי חלש הרבה, אין בי כח לילך אצלכם, ובפרט כי הוא זמן גשמים וקרירות גדול, על כן אני מחלה פני קדשם שתכף לנטילה זה כתבי יתאזרו כגבורים להפריש ממונם נדבה לה׳ לשם ע׳יק חברון…ואני מודיע אתכם שאם ח״ו תתנו כתף סוררת שלא לשלוח נדבה, תדעו שאני מחרים אתכם בתוך קהל פה עמדייא יע״א, ומעתה ומעכשיו תדעו כי לא יבא טובה עליכם, כי בעה״ק ירושלם ת״ו לפני כתל המערבי יחרימו ויפרישו אתכם מעדת ישראל, וגם בעה״ק חברון ת״ו לפני מערת המכפלה כמו כן, באופן שתהיה עיר הנדחת ורעה יבא אליכם בשתי עולמות… וטענתכם שילך השליח אצלם ובזה יתנו ואם לא ילך לא יתנו, אינה טענה, כי הנדבה אשר אתם נותנים אינה לשליח כי אם לרבני עיר הקדושה אשר הם עוסקים בתורה יומם ולילה ומתפללים בעדכם ובעד כל ישראל הנפוצים בגולה…

פרק שלישי

פעולות השליח בקהילות הגולה

א. פתיחה

פעולותיו של השליח בקהילות הגולה מתחלקות לשלשה סוגים!

א) פעולותיו לטובת ארץ־ישראל.

ב) פעולותיו לטובת עצמו.

 ג) פעולותיו לטובת הקהילות.

פעולותיו מהסוג הראשון הן־הן עיקר שליחותו שלשמן נשלח מא״י, ובהן כלולים מעשים מעין אלה: קבלת קצבה קבועה מהקהילה, ובעיר שיש בה שתי קהילות, של ספרדים ואשכנזים, למשל, לקבל קצבה משתיהן, לקבל קצבה מחברות שונות שבקהילה, לקבלת תרומות מיחידים (עתים גם מידי בלתי־יהודים), לאסוף את כספי הקופות הקבועות, לקבוע קופות במקום שאינן, לגבות כספי הקדשות, קרנות וקנסות המוקדשות לשם העיר השולחת, לגבות כספי חובות והתחייבויות, לתבוע את חלקה של העיר השולחת בתוך כספי קופות וקרנות המוקדשות לא״י סתם, למנות גזברים, למנות שליח לקהילות שהוא עצמו אינו יכול להגיע אליהן, ולבסוף, להעביר את הכספים בדרך המתאימה לארץ־ישראל.

לשם כך הוא משתמש באמצעים שונים! האגרת הכוללת שהביא אתו, האגרות לקהילות מיוחדות ולנדיבים מיוחדים בתוך הקהילות, פנקס־השליחות שבו נרשם מה נתנו בקהילות אחרות, אגרות־המלצה מקהילה לקהילה ומרב לרב ומנדיב לנדיב, אגרות שהשליח עצמו כותב לקהילות ולנדיבים, יחסים אישיים, דרושים בשבח א״י ובמיוחד בשבח העיר השולחת ובשבח הצדקה בכלל, ויכוחים עם המתנגדים לארץ־ישראל או לשליחות, ספרי־תעמולה — הכוללים ספרים בשבח א״י, ספרים שבהם מתוארת א״י והמקומות הקדושים שבה, או תפלות מא״י — ציורי קברי־הצדיקים בא״י, עפר א״י, חפצי־זכרון מארץ־ישראל, ספורים ושירים על א״י וחכמיה.

פעולותיו מהסוג השני כוללות: הדפסת חיבוריו, הדפסת ספרים על פי כתבי־יד שהביא מא״י או שמצא בדרך־שליחותו, מכירת הספרים שהדפיס, מכירת ספרים סתם לשם ריוח, השתדלות לשם ייסוד קרן לטובתו או לטובת ישיבתו בא״י.

פעולות השליח מהסוג השלישי — הבאות עתים לפי יזמת השליח ועתים לפי תביעת בני הקהילה — כוללות! התקנת תקנות בקהילה, שינוי בתקנות הקיימות או מתן תוקף לתקנות קיימות, השמעת חידושי תורה משלו או משל חכמי א״י, תשובות בעניני הלכה קשים, מתן היתר־הוראה לרבנים והיתר־שחיטה לשוחטים ותארים לתלמידי־חכמים והסב מות למחברים, דרושי־מוסר ודרושי־הספד, בירור מנהגים, עדות על מנהגי א״י, חוות־דעת בעניני אמונות ודעות ובעניני מנהגים שנתחדשו, הכרעה במחלוקת בעניני צבור ובעניני יחיד, ריפוי חולים ע״י סגולות וקמיעות. את כל אלה פועל שליח אי׳י בתוקף סמכות שליחותו ובכוח מקורו מארץ־ישראל.

לסוג זה שייכות גם כל מיני פעולות פרטיות שיש להן מגע לא״י, כגון עצות והדרכות בעניני עליה לא״י, העברת עולים בלוית השליח, הסכם עם עולים עשירים בדבר פיטורם ממסים בא׳׳י על יסוד תרומה גדולה לטובת א״י, העברת מכתבים פרטיים, סכומי־כסף וחפצים לקרובים בא״י וכו'.

על כל אחת מהפעולות הנזכרות, על דרכי ביצוען ועל האמצעים שמשתמש בהם השליח, ידובר בפרקים הבאים.

הרב אסולים הי"ו

ב״ה ישנה היום התעוררות גדולה בקרב אחב״י לשוב למקור מחצבתם, בכלל, ובפרט אצל אחינו הספרדים לחזור לשרשיהם. אנחנו שלמדנו בישיבות אשכנזיות, להם אנחנו חייבים הכרת הטוב, וכאן להזכיר את הרב זיידל סעמיאטיצקי ז״ל שהיה הראשון שבא למרוקו בשנות ה 05, ולקח תלמידים יקרי ערך לישיבת הרב משה שניידר זצ״ל בלונדון, ורובם ככולם ב״ה משמשים כיום רמי״ם ומשפיעים בארץ ובתפוצות, וכן הרב קלמנוביץ זצ״ל מישיבת מיד ניו יארק, ויבלח״ט הרב שמאי צהאן שליט״א מישיבת סנדרלנד, והרב גרשון לבמאן שליט״א

יש לצערנו התמרמרות מסויימת אצל עולם בחורי ישיבה המתדפקים על ישיבות אשכנזיות ונענים בשלילה, בגלל השיטה שלא להרבות ספרדים בישיבות אשכנזיות, חושבני שאין צורך וגם ללא תועלת לחקור ולהעמיק, אבל דבר אחד ברור: שהבחורים האלה יתדפקו על דלתי הישיבות הספרדיות, וככל מה שיתרבו הבחורים הרציניים והחשובים, אזי רמת הישיבות תעלה מעלה מעלה ולא יצטרכו שיסתכלו עליהם ״מלמעלה למטה״, אלא ויגבה ליבו בדרכי ד/

ואותו סיפור שהביאו מהחתן הספרדי שהתחתן לפי כתובת ומנהגי אשכנז, לא יוכל לקרות להבא, כי אדרבה הבחור ההוא יחזור להיות גאה במנהגו ושימור ערכי אבותיו ורבותיו נ״ע, זהו טבעה של העדה הספרדית, לא יודעת ללחום ולא מסוגלת לשנות אופיה העדין נפש, הביישן והבורח מהמחלוקת. לעומת זאת אחינו האשכנזים הוכרחו ללחום לאורך כל הדורות בגלל הרדיפות וכמאתיים שנים האחרונות כשהגיע ההשכלה והריפורמה רבים חללים הפילה וגדולי רבותינו ובראשם מרן החתם סופר זצ״ל יצאו במלחמה נגד כל הכיתוב המסיתים והמדיחים למיניהם.

תורת חכמי מרוקו הגיע הזמן שנאמץ לנו שיטת הלימוד הספרדית ־ קריאה מדוייקת ומדוקדקת, שוא נח ונע, ביטוי כדבעי, ע׳ ק׳ צ׳ וכו׳ טעמי המקרא, וההפטרה והו׳, לימוד גפ״ת, כפי שלמדו במרקיש, פאס, מקנאס ושאר ערים, גירסת הגמרא עם ניגון, פשט בלי נושאי כלים ואח״כ רש״י ותוס׳ ומפרשים, לימוד המסקנא הלכה למעשה, הטור וב״י ושו״ע, ונושאי־כליהם.

הכתב הספרדי

כמעט ונשכח לגמרי ממנו, וכמעט אין מי שיבין כתב חצי קולמוס (הנקרא ״טעלליק^,,) שהיה נהוג במרוקו, זכורני שבמרקיש היה מוקדש יום ששי לכתיבה. הבה ונחזיר הכתב הזה למקורו, שכל אחד יידע לכל הפחות לקרותו ולהראותן לבניו ונכדיו.

הגלימא דרבנן

הגיע הזמן שהרבנים הי״ו המשמשים היום במשרות חשובות, שלכל הפחות בשבתות וימים טובים ילבשו, ״זוכא והתרבוש״ הרבני, דיברתי עם הרבה רבנים וכולם אומרים שאם נלבוש המלבוש הזה יצחקו עלינו, שזה מלבוש ערבי. אין לאף אחד על מה לצחוק, למה אין אנחנו לועגים ח״ו למלבוש הרבני האירופי או החסידי? חלילה, זה מלבוש שרבותיהם לבשוהו, בשבתות וימים טובים ואל תטוש תורת אמך, גם אנחנו צריכים לראות במלבושים הללו ״גלימא דרבנן״.

זכורני במרקיש, איך המלבוש הזה עורר בנו יראת כבוד לחכמי התורה

חזקו ואמצו ואזרו חיל להפיץ הלאה תורת רבותינו נ״ע ונזכה יחד לראות בהרמת התורה והחזרת עטרת ספרד ליושנה.

יהי רצון שיתקבלו דברים אלה לרצון בפני מלכים, מאן מלכי רבנן, ונזכה בע״ה לראות את כל מנהגינו חוזרים ומתקיימים במילואם, וזכות רבותינו ואבותינו נ׳׳ע תעמוד לנו לראות בבנין אפיריון בב״א

ישר הלוי ס״ט ץ

מחוך קונטרס ״אולוח המערב״ שבט חשנ״ג. הלב ישר לוי שליט״א ח״ח ורב בלונדון, אנגליה, יליד העיר מרקש, מרוקו.

חינוד ילדים לאור רבותינו חכמי המערב זיע״א

מדוע זכה הרב טולידאנו שצאצאיו הולכים בדרכי התורה ?

מדי ערב שבת, בסמוך לכניסת השבת, היה הרב רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, רב העיר מכנאס, עובר בשוק מדוכן לדוכן, ומזרז את המוכרים לסגור ולהספיק להתכונן לשבת, כשבידו החזיק פעמון…

וכתב המשנה ברורה (או״ח סימן רנן), כאשר אדם מודיע על כניסת השבת – ״ואשרי חלקם כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו, לבנים גדולי תורה.

הרב טולידאנו זצ״ל הקדיש את רוב זמנו לציבור – הן בישיבתו בבית הדין ובתקנות העיר, והן במלחמתו בבית הספר ״אליאנס״ בעיר מכנאס, שלצערינו הרב לא הצליח לסגרו, אולם הקים תלמוד תורה בתנאים גשמיים כשל ה״אליאנס״, ובו זכו ללמוד קרוב לארבע מאות ילדים מבני העיר ומהכפרים, ואשר מהם יצאו עשרות ממורי ההוראה בישראל. הצדיק – הרב טולידאנו ״עשה הסכם״ עם הקב״ה : אני אדאג לבניך, ואתה תדאג לבני …

בנחת עם הילדים

פעם אחת הגיע הצדיק רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל המכונה ״בבא מאיר״, בליל הסדר לביתו, ומצא שולחן ערוך וכל בני המשפחה מסובין וממתינים לו שיתחיל את הסדר. לפתע, אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות… נכנס הרב לחדר להרגיעה, אולם היא מיאנה להרגע, שהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מסי 1319 עמוד 17).

סבלנות בחינוך

אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל המכונה הצדיק ״מראש פינה״, ״שובבים״ היו – לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה.

פעם אחת, בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשותף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאווה. כשהיה בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה מקרה בו ישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו, ולא רצה בשום פנים ואופן לקרא מן הספר…כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום… חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל . על כן, קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו, לא רק שלא כעס עליו והענישו על חציפותו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד, עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד… לבסוף, הסכים לשבת וללמוד… שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד אל מול מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

מאורעות השיא בהגדה

 שני מאורעות היסטוריים קיבלו בהגדה מעמד מיוחד, כפי שעולה בבירור מן המבנה הספרותי של העלילה. המאורע הראשון, שהמחבר הזכירו כמה וכמה פעמים, הוא נחיתת הכוחות הבריטיים והאמריקניים בצפון אפריקה ב־8 בנובמבר 1942, שהחלה את מבצע ׳לפיד׳. עד כמה היה מאורע זה מרכזי בעיני המחבר אפשר ללמוד מהביטויים החריגים הנלווים להזכרתו למן שורת הפתיחה ואילך (שורות 2-1, 28-27, 60-59, 94). מרכזיות זו מבטאת את תפיסתו של המאורע כמעשה הצלה, תפיסה שרווחה מאוד בקרב יהודי המגרב באותה העת.

המאורע השני הוא ביטול חוקי הגזע נגד היהודים (שורות 357,341,340), שכונו תקנון היהודים, מעשה המיוחם בהגדה לדה־גול ׳בכבודו ובבוחר (שורה 218). ההכרזה הרשמית על ביטול התקנון הייתה באמצע חודש מרס 1943  אך קדמו לה כמה צעדים חיוביים, שראשיתם בוועידת קזבלנקה ב־24-14 בינואר 1943" – הנזכרת כאמור גם היא (שורה 117).

השתלשלות האירועים ממבצע ׳לפיד׳ ועד ביטולם בפועל של חוקי הגזע מתוארת בתמצית בקטע ׳על אחת כמה וכמה׳:

גירשום ממצרים, / ועשו בהם שפטים, / ולקחו מהם את טוברוק, / ורדפו אחריהם עד תוניסיה, / ורדפו אותם עד סיציליה, / והחריבו את עריהם, / והשיבו את היהודים לעבודותיהם, / והצילו לנו את אבותינו, / וביטלו את תקנון היהודים, / ושבו היהודים למשרותיהם, / וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה, / לכפר על כל עוונותינו(שורות 360-349).

סביר להניח כי סמיכות הפרשיות ההיסטורית בין שני האירועים האלה היא שהולידה גל תגובות שמחה בקרב יהודי מרוקו, ואפשר שזה היה הרקע להחלטתו של נסים בן שמעון לכתוב את חיבורו.

נוראות השואה

יש בהגדה אזכורים רבים של קורות יהודי אירופה תחת עול הנאצים, המוצבות באופן טבעי כמקבילה לסיפור השעבוד והעינוי שבהגדה של פסח. המחבר תיאר גזרות קשות שנגזרו על היהודים: עבודות הכפייה (שורות 192-191,73-71, 202 ועוד), סימון בטלאי צהוב (שורות 168, 184) וברצועות יד (שורה 186) ובניית מחנה ריכוז בברלין (שורות 182-181) – ככל הנראה אחד המחנות שהוקמו עוד לפני פרוץ המלחמה. בין מעשי הגרמנים מתוארת גם מזימה תמוהה להשתמש ביהודים כ׳גיס חמישי׳ שיישלח על ידי הגרמנים למדינות האויב למטרות ריגול וסיוע.

תכנון השמדת היהודים נזכר בפירוש שלוש פעמים: במקום אחד מדובר במזימתם של היטלר, גרינג וגבלס להשמיד את כל היהודים (שורות 132-130); במקום אחר מדובר בצורה כללית במזימת הנאצים לטבח (שורות 372-371); ובמקום נוסף נזכר צו של היטלר להשליך יהודים אל הסיד (שורות 208-206), אולי רמז כללי למיתות משונות ומזוויעות. נראה אפוא שהמחבר ידע על תכניות ההשמדה של הנאצים, שההחלטה הרשמית עליהן כבר הייתה בתוקף מוועידת ואנזה (ינואר 1942). לעומת זאת אין בהגדה ביטויים מפורשים לידיעות על מימושן של התכניות בפועל, כלומר על רצח שיטתי של יהודים במחנות ההשמדה.

המידע הנמסר במסמך זה עשוי לתרום לבירור השאלה ההיסטורית מה היה היקף הידיעות של יהודי צפון אפריקה (כבמקומות אחרים) על ההשמדה השיטתית והמאורגנת של יהודים באירופה, אשר הייתה בעיצומה כשנכתב הטקסט. ההתייחסויות הרבות לסבלם של היהודים בארצות אחרות ודרכי המבע שבחר המחבר לשם כך, יכולים ללמדנו על תחושות האחווה וההזדהות שחשו המחבר ואנשים כמותו כלפי יהודים בארצות אחרות.

בולטים מאוד בחיבור שני תיאורים של מעללי הגנרל דה־גול בנאצים ובעוזריהם, שהם לדעתי התיאורים ההיסטוריים היחידים של מאורעות שטרם אירעו. שני התיאורים האלה מוצבים תמורת תיאורי היציאה ממצרים. דה־גול מתואר כמי שהכה בנאצים מכות נאמנות ועשה שפטים בכל ׳בכירי היטלר׳ (שורות 229-219), וכנראה יש בדברים ביטוי לתקווה פרו־גוליסטית לישועה קרובה. לקראת סוף ההגדה מובעת משאלת לב אחרת, החושפת גם היא את עמדתו הפוליטית של המחבר – שהגוליסטים ואנשי תנועת ה׳רזיסטנם׳ ילכדו את היטלר ויהרגוהו (שורות 396-394). בעת כתיבת ׳הגדה די היטליר׳ שפר יחסית מצבן של תנועות השחרור הצרפתיות שפעלו בגולה, אך המכה הסופית ניחתה על צרפת של וישי רק כעבור שנה, לאחר שרשרת אירועים ובראשם הפלישה לנורמנדי במבצע ׳אוברלורד׳.

עבדים                                                            עבדים

עביד כוננא להיטלר לעדו                                   עבדים היינו להיטלר הצורר

ופכוננא ליזאליי מן יידו    ( les allies )               ויצילונו בעלות הברית מידו

בייד קוויא ובדדרע ממדודא                                ביד חזקה ובזרוע נטויה

ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן                       ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים

מא ענדנא פככאן                                              הרי לא היינו ניצולים

לא חנא ולא אולאדנא                                        לא אנו ולא בנינו

ולא אולאד אולאדנא                                         ולא בני בנינו

מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו                      אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו

ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין                 ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים

כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה                         ויודעים מה עתיד לקרות לו

וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה                     וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו

טרא האדא משכור                                           הרי זה משובח

פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

ממשלת המרינים מתומטטת, התקוממות השריף מוחמד, נבואת היהודי מסעוד מצליח בן גואשאש מתושבי העיר דרעא, השריף  חמל על יהודי המגורשים בפאס, הטורקים במרוקו, שוד והרג ביהודי שוש על ידי הטורקים, מגפה נוראה בפאס אשר במרוקו, עצירת גשמים, עבד אל מאליך מושל אלגיר הגיח על פאס ויטל מס כבד על היהודים.

בניו של השריף מחמד, מולאי עבד אללאה ואחיו עותמאן, מהרו לקבץ חיל רב ויצורו על הטורקים מדי צאתם מהנוף שוש ללכת הלאה בדרכם, והמלחמה הייתה אז בין הטורקים ובין בני השריף מחמד השואפים נקם, חזקה ומשכלת, וסוף סוף יד הטורקים הייתה אז על התחתונה ורבבות אנשים נהרגן אז מהם.

וגם נשבו ביד חיל מולאי עבד אללאה חמשת אלפים נשים מהטורקים, ומולאי עבד אללאה הומלך אז על מקום אביו בפאס בה בשנה ההיא בשנת שי"ח.

ועל המצוקות המדיניות האלה, נוספה עוד מיד אחר כן מצוקה כללית, בחודש שבט של השנה ההיא החלה בעם כנראה לרגלי ההריגות המרובות ושפך הדם מגפה איומה ונוראה, ומהיהודים בלבד מתו על ידי המגפה ההיא, בפאס אלף ושש מאות וארבעים נפש, ובמרוקו שבעת אלפים ושש מאות נפש. וששים אנשים מראשי הקהל רבנים וחכמים.

מלבד המתים בערים אחרות שלא ידענו מספרם, ואנשים רבים יצאו אז בהמון מן הארץ למקומות רחוקים מפחד המות. בשנת שכ"א – 1561, הייתה עוד הפעם עצירת גשמים שארכה עד אחרי הפסח ותדכא את מצבם. בשנת של"א היו תגרות אחדות מצד ממשלת ספרד במרוקו.

ביום ב' ט' אלול מהשנה ההיא והלאה הוקבע יום חג פורים ליהודי ערים שונות במרוקו על כי ניצלו מהספרדים שצרו עליהם וביחוד בתיטואן ומסביה.

אך בעוד שבכל זאת היה המושל מולאי עבד אללאה ההוא, לא רע כנראה ביחוס הפרטי אל היהודים, הנה קם תחתיו אחרי שנים אחדות בנו מולאי מחמד, איש עריץ ורע לב, אשר הכביד אכפו על היהודים, ואמנם הוא לא החזיק מעמד בממשלתו ימים רבים כי בשנת של"ו – 1576, בא עבד אלמאליך מושל אלג'יר ויתקוף אותו.

עם מולאי מחמד היה , אז מאה אלף איש רכבים, ועשרים אלף רגלי מזוינים, הרבה יותר מחיל עבד אלמאליך, ובכל זאת נוצח מולאי מחמד ויהי נאלץ לנוס מפאס למראכיש, ועבד אלמאליך נכנס לפאס בחזקה. הוא הטיל אז מס עצום על יהודי פאס, מאה ואבעים אלף אוקיות לכלכלת צרכי המלחמה.

חלק גדול מהמס הזה הוטל ביחוד עח הנגיש של המגורשים רבי אברהם רותי שהיה עשיר ובעל הון. אחרי כן יצא עוד עבד אלמאליך לרדוף אחרי מולאי מחמד, למראכיש, ושתי המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי וילחמו בחירוף נפש, ותוצאת המלחמה הייתי כי מולאי מחמד נגף לםני איש ריבו וינס אל ההרים ובד אלמאליך מכנז אז למראכיש.

בהיותו שם השיב ששים אלף אוקיות מהמס שנלקח מיהודי פאס, ויתנם על ידי יהודי מראכיש לשולחם לאחיהם בפאס, אך בין כה וכה כאשר רק יטצא עבד אלמאליך ממראכיש לשוב לפאס ולרדוף בדרכו את מולאי מחמד, הצליח זה לשוב בדרך אחרת מראכישה ןיספק לשבת בה אחד עשר יום בחודש אדר, ובי"א ימים ההם שפך את כל חמתו ביהודי מראכיש, ומה שכותב דברי הימים אז בזו הלשון :

ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האובים להאלקצבא ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה, ונתנו סימן , אחד עשר יום בחורב, שתמיד הגירוש והששים אלף של הקהל כולה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם.

ואחר כך באה השמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח…ואני ראיתי לאדוני אבא, אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל תשעה באב על חרבן שאירע במדינת מראכש. ואחר עבור הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות, ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהלות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד.

ואחר כך בשנת השל"ח – 1578, בראש חדש כסליו עבר מולאי מחמד הנזכר ביום ז' והצילנו השם יתברך מידו, ונשאר משוטט על כל הארצות, ולא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה ( ליסבון ) עיר רבתי עם ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו להלחם עם מולאי עבד אלמאליך, ובא מולאי עבד אלמאליך ממראכיש בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאד סמוך לאלקצאר בוואד למכאזין.

ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבות מותוהנה קצת מנעוריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי, ובאותו יום מתו שלש מלכים, מולאי עבד אלמאליך שהביאוהו לכאן לפאס וקברוהו, ומולאי מחמד, ועשה לו המלך מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אלמאליך בזיון גדול שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו קיים.

ושבאשטייאן מלך ליזבואה, והייתה המלחמה חזקה עד מאד בשנת השל"ח יום שני באלול ולכן נתקבצו החכמים וקבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך.

את הדברים האלה כתב רבי שמואל אבן דנאן השני אחד מרבני פאס אז ששמו יזכר הלאה, ואשר בתור עד ראייה נתננו את דבריו כמו שהם, ובם הננו רואים כי הרבה סבלו יהודי מראכיש בפרט ויהודי ערים אחרות בכלל, מיד מולאי מחמד ומתגר המלחמות הרבים שהסב אז, עד אשר נספה וימת במלחמה ההיא מלחמת השלשה מלכים יחד, שאודותיה ספר כבר בקורות ימי עולם כנודע.