כתב מנוי שולטני – משה מעוז-מקדם ומים כרך א
נספח א
כתב מנוי שולטני
להרב הגאון יעקב שאול אלישר ז״ל ראש הרבנים וחכם באשי לעדת היהודים בירושלים.
תוגרא (חותם המלך) שולטן עבד אל חמיד אבן עבדאל מג׳יד כ׳אן. בגזרת אות השלטון המרומם, הנכבד והנעלה אשר לי, והחותם של המלכות הנאורה אשר לי.
בהיות כי מצד משנה הרב הראשי של אסטמבול (דר סעאדת חכם באשי קאימאקמליג׳י) הוגש כתב בקשה ובו מבואר כי אחרי פטירת מאיר פאניז׳יל אפנדי הרב הראשי של ירושלם הקדושה. היה צורר למנות במקומו אחד הגון, וכי נתברר נושא מאמר המלר הזה אשר לי (בראת) יעקב אלישער אפנדי, והוא אחד מנתיני מלכותי הנעלה ואחד מן הראשים הרוחניים של המקום, והוא בעל יכלת להנהיג פסקי הדת.
הערת המחבר : הוא כהן במשרתו הנעלה הזו י״ג שנה, מחדש שבט תרנ׳׳ג, עד יום הסתלק מהאי עלמא — כ״ה תמוז תרס״ו.
והיתה הבקשה שיותן לו מאתי מאמר המלר אשר תהיה בו פרשת פקודתו. וגם בזה הענין היתה הודעה מצד השררה הראשית לעסקי משפטי הצדק והדתות אשר לי (אמור עדליה ומדאהב נסארתמזרן) על כן נתתי מאתי מאמר המלך הזה ובו כתובים התנאים הקדמונים וגזרתי אומר, שיעקב שאול אלישר אפנדי הנזכר ינהיג הרבנות הראשית אשר לירושלם הק' וחכמי העדה הישראלית וראשי הקהל עם גדולי העיר וקטניה אשר במקומות הנלוים לרבנות הראשית הנזכרת יכירו אותו לרב ראשי עליהם, ויביאו לפניו כל עניניהם הנוגעים לרבנות הראשית הנזכרת ולא יעברו על דבריו שהם כשורה.
ולא יקצרו משמוע לו ומהכנע לפניו על פי הדת שלהם. ובהיות, כי קריאת התורה בביתו של הרב הנזכר ובבתים אחרים איננה מתנגדת לדתם, לכן לא יעשה להם מצד פקידי הממשלה (טאבטאן) נזק וצער המתנגדים לצדק ולמשפט המכובד (שרע שריר) לאמר להם, אתם עושים חוקי העבודה על פי דתכם בבתי אחוזתכם ואתם קוראים בתורה ואתם תולים פרוכיות ומנורות, ובתואנות האלה יתערבו במעשה העבודה על פי הדת. וכונתם רק כדי להעיק ולהשיג ממון.
ובתי הכנסיות ובתי הספר אשר נתיחדו לעדה הנזכרת משגים קדמוניות יהיו שלהם ובחזקתם ופקידי הממשלה והממונים (טאבטאן ומאמורין) לא יעשו להם עול, ולא יקחו מהם כסך! בחזקה להעתיק כתבי מאמר ופקודות הממשלה (ביובולדי ותפתיש) של המקומות הנזכרים, ושום אנשים אחרים לא יקעקעו את הבנינים והתקונים שלהם אשר נעשו ברשיון המשפט (שרע) ולא יערערו עליהם, גם מצד שום אדם לא יהיה ערעור על החפצים של בתי כנסיות ובתי ספר שלהם בשביל חובות אדם אחר, ולא להניח שום אדם לתפוש ולקחת אלו החפצים בתורת משכון, ואם אולי נלקחו צריך שיחזרו ויופקדו במקומם על ידי פקידי המשפט (שרע) וכי יהיה ריב בין שני יהודים על עסקי נשואים וגרושין על פי דתם ועל כל ענינים אחרים, והרב הנזכר או המורשים אשר יהיו ממונים מצדו יעשו־ביניהם שלום על פי דתם וברצון שתי הכתות, וכדי לברר הדבר כפי הצטרכות הענין יוקח שבועה על פי דתם בבתי הכנסת שלהם. וגם כי יהיה צורך על פי דתם לתת כתבים ולהרחיק איזה אנשים חשודים על כל אלו הענינים, לא תהיה מצד הדיינים הראשים והמשנים (קצצת ונווצב) וכל איש אחר התערבות וערעורים המתנגדים לנמוסים הקדמונים, ובשום אופן לא יוקח מהרב הנזכר והמורשים שלו בסף באונס ובחזקה, והחכמים אשר הם תחת ראשות הרב הנזכר לא יעשו בלי רשותו וידיעתו או רשות המורשים שלו נשואים האסורים על פי דתם. ואם ירצה אחד מעדת היהודים לקחת אשה ולגרש אשה, ולקחת אשה על אשה ולנסוע למקומות אחרים כדי לעשות נשואים, לא יושלמו ולא יעשו הנשואים בלא רשיון הרב הנזכר.
והאנשים התקיפים לא יכריחו את החכמים של היהודים לאמר, השיאו את האשה הזאת ליהודי הזה נגד דתם. ובהירת כי צריך על פי דתם שהחכמים לא יתנו להסיר את היהודים שמתו בזמן התנגדותם לדתם, לא יוכלו הדיינים והראשים ומשניהם וכל פקידי הממשלה האחרים והאנשים התקיפים בכללם, לבון! את החכמים ולהפציר בהם לאמר, עליכם להסיר ולסלק את המתים הנזכרים. ועל אדות המאכלים והמשקאות כשר וטרח של האומה הנזכרת לא יוכל כל איש דברן על עסק לא לו לבקש ולשאול מהם, תאמר זה כשר וזה טרף. וכדבריהם האלה: ובזמן שהחכם הרב הנזכר יבוא לאסטמבול לרגל עסקים לא תהיה התערבות בשום אופן נגד המורשה אשר ימנה במקומו.
והמורשה והאנשים אשר ישלח הרב הנזכר לגבות מסי המלכות יותן להם מורי דרך (קלאגוז) ולא תהיה נגדם התערבות ולא ערעורי מניעה מצד הממונים ופקידי הממשלה בעת אשר ישנו בגדיהם וכמותם לנסוע באופן היותר טוב במקומות שעוברים ושבים בהם, גם לא תהיה נגדם התערבות וערעורי מניעה בעת אשר ישאו כלי זיין לדחות הנזק ולהציל את נפשם מאנשי רשע, גם לא יעשה להם נזק לשאול מאתם נגד המשפט המכובד (שרע שריד) שום דבר בתורת מנחה ומנהגים, דהיינו הוצאות ומתנות נהוגות, ואם יהיה להרב הנזכר וכל החכמים האחרים ומורשים שלהם, ואנשיהם כל מין דין הנוגע להמשפט המבורך יושלחו הדינים האלו לאסטמבול, ובעת שיוצרך הרשיון למשפט לתפוש אחד מהחכמים יותפש על ידי הרב הנזכר. ויהודי אשר אין ברצונו להיות מושלמי לא יעשו אותו בעל ברחו, ולא יניחו את עדת היהודים להתעקש ולסרב בפרעון המסים של המלכות הקצובים עליהם לתתם בכל שנה, ומעות הצדקה ומסי הבהמות הידועים בלשון גאבילה והוצאותיהם והספקות הרבנים והרבנות הראשית (חכם באשיליק).
וכאשר חכמים ימותו בלא יורש והרב הנזכר או המורשים שלו אשר ימנה יקחו ויתפשו בעד מסי המלכות (מירי) את החפצים והמעות המדודים (נקוד) והסוסים וכל החפצים האחרים שיהיו להמתים הנזכרים לא יתערבו פקידי וממוני וגבאי ההקדש של המושלמנים (בית אל מאל וקסאס ומתוולי) וכל אנשים אחרים לאמר שהחפצים וכר הנזכרים נרשמו בפנקס הממשלה (דפתאר חאקאני) הכללי והפרטי ולנו לקחתם. ולא יניחו לתפוש מעות מדודים וכל ממון אחר וחפצים של יורשיהם, הכונה על יורשי הרב והמורשים שלו התופשים. וכל מה שהחכמים הנפטרים יצוו על פי סדרי דתם לבתי כנסיותיהם ולעניניהם ולרבניהם, תהיה צוואתם מאושרת ומקוימת במשפט על פי הדת והחוקים של היהודים ועל פי עדים מאומתם. ולא יתערב שום אדם אחר כאשר אנשים מהעדה הנזכרת יעשו פשע מתנגד לדתם ויענישום על פי דתם.
ולא יתערבו מורי הדרך ואנשי הצבא והשוטרים הנוגשים להסוסים והפרדים אשר ירכבו עליהם הרב הנזכר ואנשיו. ואנשי הצבא וכל האנשים האחרים לא יעשו נזק לארמון (קונאק) אשר בו דרים
הרב הנזכר וראשי הקהל על אדות מסי הרבנים, תחת ראשות הרב הנזכר, ולמקומות אשר הם מבקרים אותם (זיארתאבה) ולחוקותיהם בעשיית העבודה על פי דתם וגם לא תהיה התערבות כנז״ל בתואנות לאמר, כר אתם תשאו מתיכם וכר תקראו. והרב הנזכר יחזיק ויכהן בהרבנות הנזכרת על פי התנאים של מאמר המלר הנעלה הזה שלי, ושום אדם לא יהיה מתערב ומעורר למנוע בשום אופן מהאפנים שיהיה ולא בשום סבה מהסבות שתהיה נגד התנאים והחוקים של מאמר המלך הנוכחי.
נכתב ביום החמישי לחדש מחרם אל חרם לשנת אלר שלש מאות ואחד עשר. על גב היריעה:
מאמר המלר הנעלה של רב ירושלים הקדושה. נעתק כמות שהוא בחדר המכתבים של ירושלם. ניתן בעיר קונסטנטינה השמורה והמנורה. תאחריראת קאמי.
נרשם בפנקס הרשמי (סג׳ל) של בית דין (מחכמה שרעיה) של ירושלים הקדושה.
החותם: מוסא שפיק
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת – מתיאס קונצל
אחמד יאסין הצליח לזקוף לזכותו הצלחות גם בזירת יחסי החוץ. בשנת 1998 הוא יצא לסיור מנצחים בעולם הערבי שבו קרא לביטולם של הסכמי אוסלו ושל ישראל גם יחד. הופעה מכניסה במיוחד הייתה לו בפני המלך הסעודי. יאסין שב לרצועת עזה כורע תחת כובד משקלם של 25 מיליון דולר שקיבל מהאוצר הסעודי, ושל תרומות נוספות.
באין לאש״ף הרצון והיכולת לנהל מאבק עקרוני באיסלאמיזם, הוא שקע עוד ועוד בבוץ האיסלאמיסטי. לאחר הנסיגה מרצון של צה״ל מדרום לבנון במאי 2000 (האיסלאמיסטים אמנם התעקשו לטעון ש״הצבא הציוני״ סולק בידי חיזבאללה), דחה ערפאת את ההצעה שהציעה לו ישראל בקמפ־ דייוויד לשליטה על 96 אחוזים משטחי יהודה, שומרון ועזה, הצית את האינתיפאדה החדשה בספטמבר 2000, וכאות פתיחה להתקוממות החדשה שחרר 120 מחבלי חמאם מהכלא. אולם שלא כמו באינתיפאדה של 1987, הפעם נטל חמאם את היוזמה למן ההתחלה. אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות שלו הועתקה בידי כל הארגונים הפלסטיניים ה״חילוניים״, והקו המפריד בין תנועת ״שחרור״ לתנועת השמדה היטשטש לחלוטין.
״אחרי נפילת המרקסיזם, האיסלאם החליף אותו״, ניבא כאמור בנו של ח׳ומייני בשנת 1991, ״כל עוד האיסלאם קיים, העוינות האמריקנית קיימת, וכל עוד העוינות האמריקנית קיימת, המאבק קיים״. ח׳ומייני הבן גם הזהיר לבל יוגבל המאבק למזרח התיכון בלבד, ״מפני שהמאבק נגד ישראל הוא מלחמה נגד ארצות הברית ואירופה, שסופה אינו קרוב״. המאבק נגד ישראל הוא מלחמה נגד ארצות הברית: קשה למצוא ניסוח קולע יותר למסר של מתקפת 11 בספטמבר. כיצד השפיעה מתקפה זו על האיסלאמיזם בארץ ישראל ועל העולם הערבי
פרק רביעי
11 בספטמבר
אילוצם של מאות נוסעים במטוס להצטרף להתאבדותו של אדם אחד, וכל זה כדי להעלות לקורבן אלפי אנשים נוספים במקומות עבודתם, הוא רעיון מפלצתי ומקומם. אולם האמרה המפורסמת של קלאוזביץ תקפה גם לצורה זו של לוחמה: 11 בספטמבר הוא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים.
אוסאמה בן־לאדן הסביר פעמים רבות את מטרתה של מדיניות זו. שלא כמו סייד קוטב, שקרא לתת קדימות למאבק נגד מוסלמים כופרים, בן־לאדן רואה בארצות הברית ובישראל את האויב מספר אחת. הוא רוצה גם, כמובן, לגרום לנפילתם של המשטרים ה״כופרים״ בעולם הערבי. אולם לדעתו אין הדבר אפשרי כל עוד לא גורשו האמריקנים מחצי האי ערב, וכל עוד לא גורשו היהודים מפלסטין.
״בךלאדן טען שהג׳יהאד האיסלאמי, כמו גם יתר ארגוני הטרור האיסלאמיסטיים, חייב להפנות את נשקו אל עבר ישראל וארצות הברית, במקום למצרים, לסעודיה או לשאר מדינות ערב״ – כך דיווח איש הג׳יהאד האלבני אחמד איבראהים א־נג׳אר על שיחתו עם בן־לאדן בראשית 1998. ״בלי סילוקה של ארצות הברית מהמזרח התיכון והחרבת ישראל, אין לכוחות האיסלאם סיכויים ממשיים להביס את משטרי הבובות שאמריקה מטפחת״.
למרות טירופן של המטרות, אפשר להבחין כאן באסטרטגיה הגיונית שמתקפות התאבדות כמו זו של 11 בספטמבר הן חלק ממנה. בחודש מרס 2001, חצי שנה לפני המתקפה, הציג סגנו של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי, את ההיגיון שמאחוריה בספרו ״פרשים תחת דגל הנביא״. פיגועי טרור, כתב, ״מעוררים בקרב האויב את הפחד הגדול ביותר האפשרי, תמורת אבדות מעטות יחסית לתנועה האיסלאמיסטית״. הפיגועים הטובים ביותר הם אלו שהורגים אזרחים רבים, מכיוון ש״הם זורים בהלה מקסימלית בקרב עמי המערב. זו השפה שהם מבינים״.
אלא שרבים במערב מעדיפים להתעלם ממטרתו המדינית של 11 בספטמבר, ואוחזים בעקשנות בדעה שרצח אזרחים אמריקנים בידי בן־לאדן ורצח אזרחים ישראלים בידי חמאס הם שני דברים שונים לחלוטין.
באירופה ההתעלמות הזאת מהרקע האנטישמי של 11 בספטמבר מספקת נוחיות פוליטית. היא מתיישבת היטב עם ההתמרמרות האירופית כלפי ארצות הברית, ומאפשרת לדבריה של האנטי־אמריקניות להציג אפילו את רצח 3,000 האזרחים כאקט של התנגדות. קרל לאמת שימש עד 2002 הדובר לענייני מדיניות חוץ של גוש המפלגות השמרניות בבונדסטג הגרמני (המפלגה הנוצרית דמוקרטית והמפלגה הנוצרית סוציאלית), אך בפרשו את אירועי 11 בספטמבר ביטא את רגשותיהם של אנטי־גלובליסטים ואנטי־ אימפריאליסטים רבים. בריאיון לעיתון ׳טגסצייטונג׳(taz), המקורב למפלגת הירוקים, אמר לאמרז: ״אני טוען ש־ 11 בספטמבר הוא רק הביטוי הרדיקלי ביותר למרד נגד העליונות המערבית, עליונות שארצות הברית מגלמת יותר מכל מדינה אחרת״. אולם כפי שנראה בעמודים הבאים, המתקפה על מרכז הסחר העולמי בניו יורק אינה ניתנת להפרדה מהשאיפה למחוק את ישראל. כדי להוכיח זאת נפנה תחילה להיסטוריה של האחים המוסלמים, שכן מתברר שאל־קאעידה קשורה קשר הדוק, רעיוני ואישי כאחד, לארגון זה ולנגזרותיו.
תולדות חכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם ב״ר [דון] שלמה עקרא
מחכמי ספרד. נדד לארצות מצרים, ארץ-ישראל, טורקיה ואיטליה. שמע תורה מפי האר״י [רבי יצחק לוריא]. בשנת ה׳שנ״ו ;1596 הוציא לאור בסלוניקי קובץ ספרים פרי-עטם של מחברים שונים, בשם ״אמרות טהורות״. חיבר כמה ספרים שלא נדפסו.
תולדות עם ישראל, בערכו
רבי אברהם ב״ר חיים נדאף
מחכמי תימן שעלו לארץ ישראל. רב, ראש ישיבה ומחבר. נולד בתימן בשנת ה׳תרכ״ו [1866]. נפטר בארץ ישראל בשנת ה׳ת״ש – 1940
כבר בנערותו כשהוא כבן 14 שנה החל בכתיבת תשובות וחידושים בהלכה. בשנת ה׳תרנ״א [1891] עלה לארץ ישראל, ומיד תפש מקום חשוב בין חכמי ירושלים. שימש גם כמנהיג קהילת התימנים בירושלים. ייסד תלמודי תורה וישיבות והוציא לאור חיבורים של חכמי תימן. עמד בראש ישיבת ״תורת משה״ ושימש דיין בבית הדין של הקהילה בראשות רבי שלום הלוי אלשיך. יצא לחוץ לארץ מספר פעמים בשליחות הקהילה למטרות שונות. היה הראשון שפירסם ביבליוגרפיה לחיבורי חכמי תימן.
אלו הם חיבוריו:
א]. ״ענף חיים״ – על ״עץ חיים״ למהרי״ץ [רבי יחיא צאלח];
ב. ״פתחון טוב״ – על התורה;
ג. ״זכורני איש" – שאלות ותשובות. מחידושיו פירסם בכתב העת התורני ״תורה מציון״.
אנציקלופדיה לבית ישראל
רבי אברהם ב״ר יהודה אבן טוואה
רב מאלג׳יר, נכד הגאון הרב אברהם ב״ר יעקב אבן טוואה, ספרא רבא בישראל, העתיק שו״ת למר זקנו הנ״ל, חלק הנ׳ נפך [אחל דוד, ב' עמודים 768-765], חי בשנים ש״ל-ת׳ לערך [1640-1570].
מלכי ישורון, עמוד 25
רבי אברהם ב״ר יהודה בדיחי
מחכמי תימן. מרבני צנעא נולד בשנת תר״ט [1849]. נפטר בשנת תרצ״ט [1939]. רב לומד ומלמד. רגיל לדרוש ברבים במתק שפתיים, מתבל דרושיו בסודות הקבלה.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר יהודה מיוחס
מחבר שו״ת בני אברהם ואחיו של רבי נתן מיוחס נחשב לדמות מרכזית בקרב חכמי קושטא במאה הי״ח. באדר ב׳ תק״ב [מרס 1742] כיהן כאב בי״ד איסור והיתר. כיהן בתור אב״ד בעיר כבר בשנת תצ״ז [1737] וכן בשנים תק״ד [1744], תק״ח [1748], תקכ״ד [1764] ובעוד תאריכים שלא נמסרו. בשנת תק״ד [1744] נזכר גט שסידר בגאלאטה. גם רבי שמואל חיים מזכיר את בית דינו. החיד״א כותב
עליו שהוא ״מפורסם ביושר העיון והסברא מהר״א מיוחס אב״ד ור״מ רק״ק קושטנרינא״. בי״ב תמוז תק״ו נו ביולי 1746] חתם שני בין רבני קושטא על כתב מינוי של פקידי ירושלים בעיר. התמנה ל״רב הכולל״ של קושטא בשלהי שנת תק״ז [1847]. באב תק״ט [אוגוסט – ספטמבר 1749] כתב הקדמה לספר ״מגלת ספר׳; מאת רבי בנימין קאזיש. בשנת תק״י [1750] חתם על תקנות מתווכי העיר ועל פסק שנשלח לליוורנו. בשנת ת״ק [1740] חתם עם רבני העיר על איגרת המלצה ובכי אדר א׳ תק״ח [19 בפברואר 1748] חתם על הפסק נגד המלבושים היקרים בירושלים. בחשוון תקי״א [נובמבר 1750] נימנה על רבני העיר המאשרים הסכמה של דייני או״ה. כתב הסכמה בראש רבני העיר על ספרים שנדפסו בעיר בשנים תקט״ו [1755] ותקט״ז [1756] ועל שו״ת הרמ״ז שנדפס בויניציאה בשנת תק״ך [1760]. בניסן תקכ״ב [מרס – אפריל 1762] חתם בראש רבני קושטא על איגרת שליחותו של רבי חיים מודעי ובאייר תקכ״ד [מאי 1764] על פסק שנשלח לתוניס. כמו כן נזכר בשנת תקכ״ד [1764] כ״חכם הכולל״ של העיר ע״י רבי שמחה מזלאזיץ שביקר בעיר. באייר תקכ״ט [יוני 1769] היה אב״ד העיר שאישר פסק של דייני או״ה. פסקיו לוקטו בש״ות ״בני אברהם״ שנדפס לאחר פטירתו בקושטא בשנת תקל״ג [1773]. חיבור זה כולל גם קונטריס על הלכות גיטין ודרושים. הספר כולל גם קונטריס מאחיו רבי נתן מיוחס בשם ״שבת אחים״. פסקים נופסים ממנו ״הרב המופלא׳/ וכן היה רבו המובהק של רבי נסים גבאי.
פנקס בית הדין כקושטא, עמוד 85
רבי אברהם ב״ר יהודה עוזיאל
חי במאה הג׳ והד׳. נמנה על רבני העיר חתום על כמה תקנות והסכמות בין השנים הש״ה-השכ״ח. [כרם חמר, תקנות יט, כב, כד, בה, כז, כח] ואף פירש כמה תקנות ובתקנה בענין חלוקת העזבון לאלה הנשואין בכתובה כמנהג המגורשים מצוטט על ידי הרבנים יעקב אבן דנאן וחיים עוזיאל ״פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל חי במאה הג׳ והדי. נמנה על רבני העיר חתום על כמה תקנות והסכמות בין השנים הש״ה-השכ״ח. [כרם חמר, תקנות יט, נב, נד, נה, נז, נח] ואף פירש כמה תקנות ובתקנה בענין חלוקת העזבון לאלה הנשואין בכתובה כמנהג המגורשים מצוטט על ידי הרבנים יעקב אבן דנאן וחיים עוזיאל ״פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל…״ [שם, יט]. הוא נזכר בכבוד גדול גם על ידי הר״ש דוראן [סימן מא] בתשובה לבנו רבי יצחק עוזיאל מתואר בתוארים נעלים ״.״ולאבותיו הקדושים אראלים ותרשישים… למרחוק שמעוהו… כלם יעידון יגידון כי אברהם ע״ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק…״ גם רבי אברהם גאבישון שהיה ממגורשי ספרד היה ידיד ורע לרבי אברהם החליפו מכתבים ושירים ביניהם ובאחד מהם הוא כותב לרבי אברהם בחרוזים הן דבר רוח קדושה בך גבור, ערבי נבואות וחזונות החלום. קומה עבור לפני מתי חכמה השר, ולפה היה להם ואת עדים בלום…״ [עומר השכחה דפים קב, קנא, וקנה] רבי אברהם חיבר איזה ספרים ולא הגיעו לידינו חידושיו מצוטטים על ידי חכמי דורו וחכמי המערב. משירתו הגיע לידינו ״וידוי גדול״ שנוהגים לאומרו בפאס בכמה בתי כנסיות ביום הכיפורים בחזרת הש״ץ בשחרית.
פאס וחכמיה, עמוד 338
רבי אברהם ב״ר יהודה עייאש
רב מאלג׳יר, בר אבהן ובר אוריין, בשנת תקט״ז הצטרף אל בית אביו ויצא מאלג׳יר לעלות לארץ ישראל. בשנת תקי״ח הגיע לירושלים ובשנת תקכ״ח יצא מן הקודש אל החו״ל. היציאה של הרב לא היתה לשווא כי מה׳ מצעדי גבר כוננו, רבי אברהם נתן דעתו למצוא אבידה יקרה, את החיבור ״וזאת ליהודה״ לאביו ז״ל. חיבור זה נמסר עוד בהיות רבי יהודה עייאש מכהן באלג׳יר לידיו של יהודי מגרמניה רבי דוד טעביל על מנת להדפיסו. ימים ושנים עברו ולא נודע מה היה עם החיבור, רבי אברהם מסר נפשו וכדבריו ״הקדשתי גופי לשמיא״ [הקדמת רני אברהם לספר וזאת ליהודה] ויצא מביתו כאמור, נסע ממדינה למדינה, ממצרים לאיטליה, מגרמניה לפולין ועד וילנא, נחשולי ימים ונהרות אדירים, לסטים ביבשה, קרח וחורב, ובדרך נס עלה בידי רבי אברהם לעלות על עקבות החיבור, והאבידה חזרה לבעליה. כעת עליו היה לחלות פני נדיבי עם ה׳ על מנת למצוא ממון להוצאת ההדפסה, ההצלחה האירה לו פנים ורבי אברהם זכה להדפיס חיבור וזאת ליהודה בזולצבאך [גרמניה] בשנת תקל״ו: ברא מזכא אבא. הרב אברהם כתב הקדמה חשובה לספר וזאת ליהודה, שב לאלג׳יר לביקור קצר, משום מה הרב השתקע שם ונלב״ע בשנת תקנ״ב [1792] באלג׳יר.
מלכי ישורון, עמוד 189
רבי אברהם ב״ר יהודה צפיג
רבי אברהם היה סגי נהור שלא ראה מאורות מימיו. נולד בטוניס ונמנה על חכמיה. היה חריף ובקי בכל חדרי תורה וכל למודו היה מפי השמועה.
הגיע לירושלם מטוניס בשנת תקל״ה [1775] והתבודד בה בישיבה ״חסד לאברהם״ תוך שקידה על התורה. אחרי שבע שנים נסע לאמסטרדם להדפיס שם את חידושיו ובבואו חלקו לו כבוד רב. בדרכו עבר בכמה קהילות ובכללן קושטא, פראג ואמסטרדם, בעיר זו הדפיס בשנת תקמ״ז את ספרו"עיני אברהם״. הרבנים המסכימים מפליגים בשבחו. רבי דוד הכהן די אוזידו, רב הספרדים באמסטרדם, כותב
בהסכמתו: ״הדור אתם ראו קומו צאו צאינה וראינה מפעלות אלוהים את הנ״ס למינהו הן בעל הנס אברהם הוא אברהם לא יגרע מצדיק עיניו חושך לא יחשיך תמיד יסובבהו… עפעפיו בל חזו שמש לא ראה מאורות מימיו מן השמים יעכבוהו אור יקרות חסורי מחסרא ומשנהו קב ונקי ערוכה בכל ושמורה… המאיר את העולם באספקלריה המאירה יוצר המאורות…״. רבי שאול אב״ד אשכנזים באמסטרדם כותב עליו ״לא ראה מאורות מימיו אבל הרבה צפה במרכבה מרכבת משנה התורה שלמד מפי השמועה מרבותיו המובהקים כי הקשיב לקולן של סופרים…״ בדרכו התודע אל רבי יחזקאל לנדא בעל ״נודע ביהודה״ שהסכים על ספרו וכתב עליו
גברא רבה גבר בגוברין, ודבריו מאירן ולעיניו קילורץ״.
רבי דוד פארדו כותב עליו: ״רב עויראי עמיה שריה נהורא״. כן הסכימו על ספרו ״עיני אברהם״ רבי אפרים ב״ר יהודה נבון, רבי יום טוב אלגאזי רבי אליהו צבי, רבי ישראל יעקב בורלא, רבי מנצור מרזוק, רבי מרדכי יוסף מיוחס ורבי יוסף בן רבי.
יצא בשליחות חברון ונמצא באדרינופול בחודש שבט תקס״ג הוא קיבל את ההקצבה משנת תקנ״ד, השנה האחרונה בה ביקר שליח מארץ ישראל בעיר זו. שליחותו חלה בימים קשים ליהודי חברון .חובות הקהילה עלו ל-120 אלף גרוש. שני שלישים לערביי חברון ושליש לפלחים בכפרים הסמוכים. הנושים הציקו להם מאד ורבי אברהם התנדב לצאת בשליחות לאסוף כספים למטרה זו. בשנת תקס״ד היה ברודוס.
לא ברור אם חזר לארץ ישראל.
התחדשות טקסי החינה בישראל 5.1-יוסף שטרית
התחדשות טקסי החינה בישראל 5.1
הצורך החדש לביטוי הזהות הקהילתית
עלייתם לישראל של רבבות יהודי מרוקו בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה ה־20 והגירתם של אלפים רבים נוספים לארצות אירופה ואמריקה שיבשו את מכלול ההביטוסים הקהילתיים שנשאו במשך תקופה ארוכה את החיים היהודיים במאות הקהילות היהודיות שהתקיימו במרוקו. הפיזור הרב של בני הקהילות ושל בני המשפחות בנקודות יישוב מרוחקות, הניתוק מן המנהיגות הרבנית הפורמלית ומן המנהיגות התרבותית הבלתי פורמלית של הקהילות, קשיי הקליטה והפרנסה, ובעיקר המדיניות המעקרת של בור ההיתוך והעוינות לכל מסורת יהודית שפיתח הממסד הפוליטי והתרבותי ששלט בכיפה באותה התקופה בארץ, כל אלה תרמו לשיבושן המוחלט של המסורות הקהילתיות של העולים, וביניהן כללי ההביטוס התרבותי בעניין החתונה.
החובה לרישום במשרדי הרבנות המקומית של היישוב ובמנהל התושבים כזוג נשוי וניהולו הרשמי של טקס החופה והקידושין שנגזר מכך קבעו טקס זה לטקס היחיד הנחוץ לקיום חוזה הנישואין. עד לסוף שנות השבעים השתמרו רוב הטקסים המסורתיים של החתונה היהודית במרוקו, לבד מטקס החופה והקידושין, בריכוזים של יוצאי מרוקו שהתיישבו(נכון יותר להגיד: יושבו) במושבים ובעיירות פיתוח, אך גם במקומות אלה לרוב בחוסר שיטתיות ובחוסר אחידות. בטקסי החתונה היהודית המסורתית הוזנחו גם טקסי החינה, לרבות טקס החינה המרכזי, שאם אמנם התקיים הרי שנערך בחוג משפחתי מצוצמם בעיקר.
התפוררות זו של המסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו נבלמה בסוף שנות השבעים ובעיקר בשנות השמונים של המאה ה־20, כתוצאה מהתפתחותה של מודעות חדשה לזהות הקהילתית ולייחוד התרבותי שלה בקרב חוגים שוגים מבני הדור שעלו צעירים ממרוקו. חוגים אלה, שהלכו והתרחבו עם הזמן, התערו בארץ לאחר שקיבלו בה את עיקר חינוכם והכשרתם והכירו במעומעם בלבד את המסורות הקהילתיות של אבותיהם כשהיו בשיא פריחתן. סימן מובהק להתעניינות זו במסורות תרבותיות קהילתיות של יהודי מרוקו הוא הקמתם של חוגי פיוטים ובקשות הולכים ומתרבים החל בתקופה זו ברחבי הארץ, ובמיוחד בערי פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, שקיימים בהן ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו" גם כאן אלה שהובילו את המהפך התרבותי נמנים עם אותם חוגים שעלו בגיל צעיר לארץ וחשו צורך לאזן את זהותם הישראלית בסממנים יהודיימ־תרבותיים ממרוקו.
התפתחות משמעותית בחידוש טקסי החינה בישראל התחוללה בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה ה־20 עם גבור הנסיעות למרוקו של יוצאי ארץ זו למטרות תיירות ועלייה לקברות הצדיקים. במרוקו נפגשו התיירים עם בני משפחותיהם המעטים שנשארו בקזבלנקה בעיקר והשתתפו בטקסי החתונה של בני המשפחה, ובכללם בטקסי החינה. אלא שגם בקרב שרידי הקהילות היהודיות במרוקו השתנו לבלי הכר טקסי החינה של החתונה היהודית הסטנדרטית והפכו לחגיגה קולינרית, מוסיקלית ובידורית עם החלפת תלבושות רבות בידי הבלה בדומה לאופן התנהלותן בחוגים המבוססים של האוכלוסייה המוסלמית.
טקסי החינה הצטמצמו לטקס מרכזי אחד שבו משתתף קהל רב של מוזמנים והוא נערך כמעט תמיד באולם אירועים, של בית מלון לרוב. הורי הכלה שהם בעלי אמצעים גם שוכרים שירותי הסעדה להכנת המטעמים השונים שיוגשו למוזמנים, וכן מזמינים תזמורת להנעים להם במנגינותיה ולהרקיד אותם על פי מקצבים מרוקניים ואירופיים. הכלה מוכנסת לאולם האירועים כשהיא ישובה על מגש גדול שגברים נושאים אותו על כתפיהם עד למקום ישיבתה ליד החתן בליווי צהלולים ונגינת התזמורת. החגיגה נמשכת לעתים עד מאוחר בלילה, ובמהלכה מוציאים מספר פעמים את הכלה להחלפת תלבושתה ומחזירים אותה למקומה כפי שהוכנסה בפעם הראשונה. קורה שהכלה מציגה עד שבע תלבושות שונות בחגיגת החינה שלה, אולם גם תלבושות אלה אינן שייכות לבלה ולא הובנו עבורה במיוחד, אלא הן מושכרות מאחת החברות שמתמחות בארגון טקסי חינה כאלה ומספקות תלבושות עבור המשתתפים באירוע וכן אביזרי תפאורה על טהרת האומנות המרוקנית המסורתית לקישוט האולם שבו מתנהל האירוע. לקראת סוף האירוע מקיימים את טקס מריחת החינה על ידי הכלה והחתן לשימור סמלי של המסורת, ומעמים את התכשיטים שהביא החתן ובני משפחתו לכלה וכן את התכשיטים או האביזרים האישיים שבהם מבבדים הורי הכלה את החתן.
באופן זה איבד טקס החינה המרכזי את ייחודו הסמלי המקורי והמכונן עבור הכלה, משפחתה והקהילה בכלל, כשהוא נערך בסיום שורה ארוכה של אירועים וטקסים שנערכו בבית הבלה למן תחילת אירועי החתונה, והפך לחגיגה משפחתית בידורית שאמורה להנות את מוזמני משפחת הכלה. משפחה יהודית במרוקו שידה אינה משגת לשבור אולם אירועים לטקס החינה מקיימת את האירוע בביתה או באולם קהילתי מאולתר.
פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
על פי כתב־היד שתצלומו בידי אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבטורים 24-21 – כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, בלא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (טורים 36-25) מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת לבו של המעתיק, אולי בגלל אבדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה בר.10 על כל פנים, מסורים אלה מתקבל השם אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק, כדלהלן:
הערות המחבר : ראה עליהם מלכי רבנן בערכים משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד! וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב.
9 עיין מלכי רבנן, צט ע״ב. כדאי להעיר, שעל פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר׳׳ס, הרי שנולד בתקצ״ד, ואת כתב־היר שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משוב רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ״צעיר ובחור״, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י מב״צ 2808 מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בווהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך בלא פרטים מדויקים.
אבי, ברוב רחמיך
החש מושיע עמך, אברהם
=========================
בוראי, רחם יחידתי, בר
=========================
צורי, חזק קהלתי, יצחק
=========================
בתוך רבים אהללנו, בר
=========================
דגלו ירים באהולינו,
הפלא חסדך אלינו,
ורצה חן זה קולי. חזק
שם המשפחה בר אדיבה רווח עד היום בקרב יהודי מרוקו בצורתו השכיחה יותר בן אדיבה,11 ובחתימות מסוג זה מתחלפות ביניהן לעתים קרובות בן ובר החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.
הערות המחבר : סיבות נוספות – אך בלתי מתקבלות על הדעת – לאי־הזכרת חלק זה של הסימן הן: (א) סימן זה הוא בלתי מכוון ומתקבל באופן מקרי בלבד מתוך החרוזים, אולם פירוט הדורות, שם משפחה מצוי במרוקו וכן התיבה המסיימת המסורתית חזק, כל אלה מספיקים להפריך סברה זאת: (p שלוש המחרוזות האחרונות הנושאות סימן זה נכתבו אולי בידי מחבר אחר ששמו מצוין בסימן הנ״ל. גם סברה זאת יש לדחות בגלל האחידות המושלמת של לשון הבקשה לאורך כל מחרוזותיה גם בגרסה שכאן וגם בגרסאות האחרות, שעליהן ידובר בהמשך.
במלכי רבנן, צט ע״א, מצוין שם זה (בטעות דפוס – כ במקום ב) בין ״המשפחות שאבד זכרם ושמם מן המערב״, אך השם רווח עדיין בקרב יוצאי מרוקו (בשנת תש׳׳ם למדה אצלי סטודנטית ששם משפחתה בךאדיבה, ומוצאה מהעיר הספרדית סאוטה שבצפון מרוקו). בתולדות יהודי מרוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם בן אדיב. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגלי, לאחר גירוש ספרד (ראה הירשברג, תולדות, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה): ואף על פי כן אין מקום להנחה שהיא הייתה בתו, ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו אין זה מתקבל על הדעת, שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שאך זה גורשה מספרד או מפורטוגל הנוצריות־הרומניות, תיתן לבתה –
מתוך ספרו של יוסף טולידאנו – Une histoire de famille
Adiba
Nom patronymique d'origine arabo espagnole, textuellement, en ancien espagnole, la louve, et egalement en arabe ou le loup se dit dib. Ce symbole animal etait egalement prise par les juifs, le loup etant, on le sait, l’embleme de la tribu de Benjamin.
L'orthographe ancienne du nom, Adib, autorise apenser egalement a une origine arabo-hebraique : le mot indiquant dans les deux langues un trait de caractere : l'homme poli, bien ekeve, lettre. Sous cette forme, le nom est egalement porte par les Musulmans. Le nom est atteste en Espagne at au Portugal au XVeme siecle. Le nom est le plus souvent precede de l'indice de filiation : Benadiba. Au XXeme siecle, nopm peu repandu, tupique du nord du Maroc – Tanger, Retouan, Debdou et sans doute par emigration, en Oranie.
Yaacob Adiba
Grand noble espagnol, refugie apres l'expulsion d'Espagne au Portugal. Il fut l'un des rares Juifs qui reussirenr a quitter le Portugal lors de l'expulsion de 1497. Sous la pression des Espagnols, le Roi du Portugal decreta l'expulsion des Juifs, mais comme il ne voulait pas les voir partir, il ne mit de navires a leur disposition et les retint de force dans le pays.
Rabbi Yaacob reussit a trouver un navire en partance vers l'Afrique di Nord et il trouva refuge dans le port marocain d'Azemour qui fut a son tour conquis – sans combat – par les Portugais en 1513.
On a longtemps accuse les habitans juifs d'avoir livre la ville aux envahisseurs, mais en fait, leurs noables, conduits par le chef de la communaute, Yaacob Abiba, s'etaient contentes d'avertir les Porugais que les Maures l'avaient desertee et de leur indiquer que la voie était libre.
Contrairement a leur politique de bannissement des Juifs en metropole, les Portugais favoriserent l'existence de communautes juives dans leurs comptoirs marocains car elles servaient d'intermediares indispensables pour les contacts et le commerce avec l'arriere pays musulman.
En signe de reconnaissance, les Porugais nommerent Yaacob rabbin de la communaute et lui confierent nombre de missions diplomatiques aupres des autorites marocaunes. A sa mort, c'est son fils Itshak, qui lui succeda
Yahya Adiba
Proche parent de rabbi Yaacob, il fut l'interprete officiel du gouverneur potugais d'Azemour. En 1514, il se rendit en mission a Lisbonne et en ramena comme cadeau du roi Manuel au Cadi de la ville, un magnifique habit. En 1530, il participa aux negociations de paix avec le caid de Sale
Moses Adiba
Autre membre eminent de la famille, charge de la douane au port d'Azemour. Son poste lui valut la haine et la convoitise des commercants chretiens qui voulaient prendre sa place. Pour l'evincer, ses ennemis le denoncerent a l'Inquisition comme nouveau chretien revenu au Judaisme
Il fut acquitte mais desormais l'entree de la ville fut interdite aux nouveaux chretiens dont on doutait de la sincerite de la conversion. Dans la pratique, cette interdiction ne fut pas toujours respectee, les gounerneurs locaux fermant l'œil pour ne pas heurter la communaute juive qui jouait un role indispensable
Apres la mort du Roi Manuel, son successeur, Jean III, destitua la famille Adiba de ses prerogatives et lui prefera la famille des Bne Zamero de Safi
Rabbi Abraham Adiba
Rabbin ne au maroc, il s'installa avec sa famille a Tunis a la fin de la premiere moitie du XVIIIeme siecle. Il fut contraint de fuir Tunis lors de la prise se la ville par le dey d'Alger en 1756. La paix revenue, il regagna Tunis ou il fonda un mikveu a la mémoire de sa fille bien aimee, Freha
Freha Adiba
Fille de rabbi Abraham, une des rares poetessea en hebreu dans toute l'histoire de l'Afrique du Nord. Son œuvre fut redecouverte a la fin du siecle dernier par le celebre journaliste de Tunis. Joseph Bijaoui
Yaacob Adiba
Fils de abraham. Rabbin notaire a Debdou, premiere moitie du XXeme siecle
Autre source
ADIBA Yahia (XVIes.). Originaire du Maroc. Grand rabbin d’Azemmour, il fut l’un des mediateurs dans un conflit entre le roi du Portugal et les tribus marocaines de la Chaouia
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
296 – חירנא מעאהא מן די כאנת עאתק,
וואשעאך מן די עמלת תראתק.
קשה היתה בהיותה רווקה,
פי-כמה עכשיו שהיא מניקה.
297 – כוני חרצא, ועטיני ב־טרשא.
אם חרוצה את, גם סטירה ממך לא איכפת.
אשה נבונה ומסודרת, מלא בלום את ביתה היא מפארת.(89 j. pineaux)
אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה. (תנא צבי אליהו רבה ט׳)
עם טובת-לב, בשמים מושבן, ועם רעת־ירוח שעירים יחבקוך. (ספר המידות ה׳ יבי)
אשה צייתנית יכולה למשול בבעלה(טניסון)
298 – אל־מרא תהרב מן א־שיב,
פחאל אל־כ׳רוף!, מן א־דיב.
האשה בורחת מהזיקנה, כברוח גדי מהזאב.
סוד אחד אין האשה מגלה, והוא: גילה. (פתגם צרפתי)
299 – סחארא גלבת אל־חזארא,
ולי ב־לסאנהא-עבאתו.
המכשפה גברה על המחזרת, ובעלת הלשון צדה אותו
רבים הנלכדים באמרי-נופת, מאשר באיומי-תופת. (יוחנן טברסקי)
אשה קולנית ובעלת לשון, כשופר מלחמה מחריב תחשב. (בן-סירא)
בלשונה ־ נופת, בקרבה ־ נופת. (תחבמוני 91)
היטתו ברוב לקחה, בחלק שפתיה תדיחנו. (משלי ז׳ בא׳)
החשוב שבכלי נשקה של האשה, היא לשונה. (פתגם צרפתי)
בפה רך תשים אשה על בעלה עול קשה. (זה לעומת זה)
300 – ידין אל־מרא אל־חאדגא, פ־טעאם אידאם.
ידי אשה חרוצה כשומן בתבשיל.
301 – לא דיף גיר אלי דייפתו אל־מרא.
אין אורח, אלא זה שאשה מארחת אותו.
אשה מכירה באורחים יותר מן האיש. (ברכות ו׳
ע״א)
פתיחת שערים בו זמנית-עולים במשורה- אבי פיקאר
לתומכי הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות כמו גיורא יוספטל (מפא״י), ראש מחלקת הקליטה, ולוי אשכול (מפא״י), ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות מ־1950, היה ברור שבלא תמיכתו של בן־גוריון אין סיכוי להביא להאטת קצב העלייה. הם תמכו על כן בהקמתו של גוף שישתף את ראש הממשלה ואת שריו בלבטים הקשורים לקשיי הקליטה. באפריל 1950 הוקם ׳המוסד לתיאום׳ בין הסוכנות לממשלה. ראש הממשלה נקבע ליושב ראש הגוף החדש. המוסד אמור היה לתאם את התכנון ואת הביצוע של העלייה, הקליטה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. הוא גם היה אמור להקצות את התקציבים לתחומים אלו ולהחליט על חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות. עם הזמן נעשה המוסד לתיאום במה לוויכוחים על מכסות העלייה.
הדיונים באותן שנים התבססו על הגבלת העלייה מבחינה כמותית. החשש מ׳איכותה׳ של העלייה היה שולי בדרישה לעלייה מבוקרת בשנים 1951-1949. אימת ׳המספרים הגדולים׳ (כפי שהגדירו זאת ראשי הסוכנות) הייתה מוחשית הרבה יותר. ההחלטות שנתקבלו מפעם לפעם הגבילו את מספר העולים בשנה. לכל שנה נקבעו מכסות עלייה אך לא התקבלו החלטות בדבר גילם ומצב בריאותם של העולים.
כאמור בשל הצורך במסה דמוגרפית נעשתה העלייה ההמונית לחיונית מבחינת שיקולי הבניין. אולם עדיין היו אוכלוסיות מסוימות שעלייתן לא שילבה את שתי המטרות הציוניות ־ הצלת היהודים ובניין הארץ. תרומתן הדמוגרפית הייתה שולית ביחס לעומס הכלכלי שהיה כרוך בקליטתן. אלה היו בעיקר חולים, נכים וקשישים. רשמית התבססה מדיניות הממשלה והסוכנות על האמור במגילת העצמאות ועל החלטות הוועד הפועל הציוני מאוגוסט 1949 שעסקו בעלייה חופשית ובלתי מוגבלת. אלו היו החלטות ברמה ההצהרתית. לא פורטו בהן קריטריונים מוגדרים ביחס לעולים. עניין זה נותר בידי העוסקים בעלייה בפועל. שר העלייה משה שפירא (הפועל המזרחי) הורה לנציגיו בחו׳׳ל לעודד עלייה של כל הגורמים שיכולים לתרום לבניין המדינה. עמדה זו העניקה עדיפות לשיקולי הבניין והיא לא הייתה שונה לכאורה ממדיניות עידוד ההגירה של ארגנטינה עד שנות השלושים, שתרה גם היא אחרי מהגרים שיביאו תועלת למדינה. העדיפות ניתנה לבעלי הון ולבעלי מקצוע. קבוצות אלו הועדפו עוד בתקופת המנדט. כמו כן הנחו התקנות של שר העלייה למנוע את חדירתם למדינה של אנשים העלולים לחבל במאמץ המלחמתי ולהקפיד על בריאותם של העולים. בסוף 1948 החלו בפיקוח רפואי במחנות העקורים באירופה כדי למנוע את עלייתם של החולים במחלות קשות. בארצות האסלאם נאספו נתונים רפואיים עוד בארצות המוצא. באחד המקרים נמצאו רק שישה אנשים בריאים לגמרי מתוך ארבעים שנבדקו.
נקבעו קריטריונים אחדים לעלייה ובכל זאת עלו חולים, נכים וזקנים רבים שנזקקו לטיפול רפואי וסוציאלי. לעתים תכופות אירע הדבר בשל העלמת עין של פעילי העלייה, במידה רבה משום שרבים מהם אימצו את גישת השיבה ולא את גישת התועלת.
עוד לפני הקמת המוסד לתיאום, בקיץ 1949, נעשתה הקריאה לוויסות קצב העלייה מוחשית וקונקרטית. בעוד העלייה ממחנות העקורים ומארצות הבלקן ומזרח אירופה בעיצומה התחדשה גם העלייה מתימן, עלייה שבדיון עליה הודגשו שני חסרונות של העולים: רבים מהם היו חולים (דבר שעלה במפורש), והם היו בצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי(דבר שלא הוזכר במפורש). מחלקת הקליטה של הסוכנות ומשרד הבריאות קראו להאט את העלייה מתימן. יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות באותם ימים, תהה: ׳מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהביא אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים׳. ישנה טענה ששליחי עלייה בתימן אף שלחו מכתבים לקהילות שונות במדינה שלא לזוז ממקומן עד שיקבלו את אישורו של המשרד הארץ ישראלי. לעמדתו של גרינבוים בהנהלת הסוכנות היו מתנגדים רבים. הרב זאב גולד, מנציגי הפועל המזרחי וראש המחלקה לחינוך תורני בסוכנות, התנגד בנימוקי הצלה שדחו לדעתו את שיקולי הבניין: ׳ליהודי תימן זה ענין של חיים ומוות. יהיה המצב בארץ קשה כאשר יהיה, מוטב להם להיות כאן מאשר להישאר בתימן׳. גם בן־גוריון התנגד בתוקף לכל הגבלת עלייה מתימן ואף תבע להאיץ את זרם העלייה. המצוקה הקשה ששררה במחנה המעבר בעדן הכריעה לטובת מדיניות של הצלה. בתוך עשרה חודשים הוטסו ארצה מעל 40,000 עולים במבצע שדמה לרכבת אווירית.
הערת המחבר : שליח מטעם המחלקה ליהודי המזרח התיכון, יוסף צדוק, בעצמו ממוצא תימני, התרעם על התופעה ושלח לראשי הקהילות מכתבי זירוז, ואלה הביאו לנהירת אלפי תימנים אל מחנה המעבר בעדן. ראו צדוק, בסערות תימן, עמי 14-12; צור, העלייה, עמי 62; שגב, הישראלים, עמי 177.
התבטאויות ביחס לתימנים מראות כי למרות הריחוק, פרי המורשת הקולוניאלית, ההחלטות שיושמו בשטח היו החלטות של סולידריות, פרי האתוס הלאומי. למשל ב־1949 עמד ד״ר יוסף מאיר, מנכ״ל משרד הבריאות, בראש משלחת רפואית שיצאה לבדוק את המצב בעדן. הוא דיווח על מצבם הרפואי של התימנים, על עמדותיהם ועל תחושותיהם, ותיאוריו משדרים ריחוק. בין השאר הוא כותב על הגעת העולים למחנה המעבר: ׳דומה התמונה לעדר כבשים שמביאים מהשדה לפנות ערב והם מתנועעים לאטם, אחד אחרי השני עד שהם מגיעים לדיר – זו היא סככה אפלה אשר שם הם מצטופפים [.״] אין כל הבעת שמחה בפניהם, כל סימן של התרגשות, כל סימן של הרגשת הצלה וקץ כל התלאות. הייתי מתאכזר ואומר – הבעת פנים בהמית אצל אנשים אשר יודעים אנו שמידת האינטליגנציה שלהם והיכולת השכלית הן גבוהות למדי׳. מאיר תיאר את התמותה הרבה במחנה ובעיקר את תמותת התינוקות – בין חמישה לשמונה מכל עשרה ילדים מתו בלידתם או מיד לאחר מכן: ׳הייפלא שהמוות הוא בעיניהם איזה דבר טבעי ושכיח?׳. אולם בצד תיאור מנוכר זה המליץ מאיר על העלאת כל התימנים במהירות האפשרית לישראל(הוא הציע לגייס לשם כך 100 מטוסים) כדי לטפל בעולים בארץ. בעקבות המלצתו אכן הוחל במבצע מהיר של העלאת יהודי תימן – מבצע ׳על כנפי נשרים׳ או ׳מרבד הקסמים׳. עמדותיהם של המתדיינים על העלייה מתימן גם הן משקפות את הדילמות שהשפיעו על מדיניות העלייה של ישראל. הרב גולד ובן־גוריון ביטאו תפיסה של מדינת ישראל כמדינת שיבה ולא כמדינת הגירה ואת הגישה המשלבת כלפי יהודי ארצות האסלאם. גרינבוים, שמדד את העלייה מתימן על פי שיקולי תועלת, נקט, אולי בלי משים, גישה של מדינת הגירה ולא של מדינת שיבה.
Joseph Dadia-Alliance Israelite Universelle
Messod Lévy m'attendait devant l'école accroupi à même le sol, fumant avec délectation sa pipe. Il m'a préparé à dîner et j'ai pu apprécier ainsi les performances de la cuisinière. Une lampe posée sur le bureau éclaire ma chambre. Je viens de me rendre compte qu'il n'y a pas d'électricité dans le village de Tagadirt. La chambre est grande. D'un côté, une fenêtre donne sur la rue, un lit et un bureau l'encadrant. De l'autre côté, en face de la porte, une armoire. Messod n'a pas souhaité me laisser seul.
Il s'est enroulé dans une couverture en laine près de la porte. Je me mets à mon bureau et je prépare la classe, qui ne s'improvise pas, et que instituteur prépare chaque soir. Ce mardi est un matin radieux. Je sors de ma chambre à la rencontre des élèves qui arrivent par petites grappes dans la cour de l'école. Les oiseaux chantent dans les jardins d'alentour. Il fait un peu frais par rapport à la touffeur de la veille. Tout concourt à faire de ma première journée d'instituteur une journée agréable. La classe peut commencer. Les élèves reprennent leur place après de longues vacances forcées. De mémoire d'enseignant, a-t-on vu une rentrée scolaire au cœur de l'hiver ? Les élèves sont tous heureux de retrouver leur banc, et je participe a leur joie. Il y a là les Abisror, les Assaraf, les Debda, les Lévy, les Touati. Toutes les familles du mellah. sont représentées par un ou plusieurs enfants.
Personne ne manque à l'appel. Deux petites mignonnes, aux boucles soyeuses, vêtues de tabliers à carreaux, exhibent avec fierté leur cartable. Je vois à leur air timide que ces benjamines sont de nouvelles élèves. Il y a là des frères et des sœurs, des oncles et des nièces, des tantes et des neveux, des cousins et des cousines à tous les degrés. Je propose à la classe de commencer notre premier cours par une chanson. Les élèves chantent le chant de «l'alouette plumée» et celui de «la promenade à la claire fontaine». Ils chantent juste. Encouragé par leurs voix, je leur apprends «Une fleur au chapeau, à la bouche une chanson ». Je leur demande de reciter « Le corbeau et le renard ». Les grands de la classe la récitent. Je les prie de sortir les cahiers et l’emploi du temps pour me faire une idée de ce qu'ils ont appris. J'engage avec eux une discussion pour connaître leurs souhaits et les matières où ils sont faibles. Il y a là quatre niveaux, du cours préparatoire au cours moyen. Une première idée s'impose à moi : il faut commencer par le commencement et tout revoir par des révisions méthodiques, sans oublier les deux nouvelles qui écoutent sagement sans rien conprendre.
Je termine le cours par le passage où le « Petit Prince » demande à Saint-Exupéry de lui dessiner un mouton, non un éléphant ni un belier qui a des cornes, mais un petit mouton qui vit longtemps dans une caisse et qui ne mange pas beaucoup d'herbe. Le « Dessine-moi un mouton » pourrait avoir des effets bénéfiques sur ces êtres fragiles, appelés découvrir dans les livres de lecture des images étrangères à leur environnement. Les cours devraient donc être adaptés à leur sensibilité et à eur perception des choses.
רשמים מואזאן 1952-1953 – אסתר עטר-בוטבול
היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך, כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום-אני יודעת את החוקים של כל ספורט.
נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפאס. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א' שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל לימד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע.
הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ-1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד נב את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. במים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם. E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח' ולקבל תעודת ה-Brevet-תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.
בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה טי. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח"כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו. מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכו' וכו'. רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל ״:וי של מנהל.
ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה״ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר, המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע"פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: "מחברת הכיתה" שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח.
בואזן, פעל בי״ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה' והיו מעולים.
לא היה בי״ם תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גמ-כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי – אורט – בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.
בי״ס בואזן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו "מר" ו"גברת" לשם המשפחה.
בית הקברות "אגן" נמצא כ-7 ק"מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי"עמרם בן דיואן" (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכָּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!
ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, לאורט וכו'… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.
נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: "היית המורה שלי בואזן!" לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.
שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב-18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה(איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפאס ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.
את ואזן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.
הנוער בעלייה-יוסף שרביט
תנועת " שרל נטר " – הלכה למעשה.
" נוער " – שופרה של תנועה.
בדצמבר 1945 חגגה תנועת " שרל נטר , את פרסום העלון הראשון של ביטאונה " נוער ", שהפך עד מהרה לשופרה המובהק של התנועה. זהו עיתון המעורר עניין רב להיסטוריון, באשר הוא מבטא נאמנה את מאווייה של התנועה ואת מורכבותה.
עיתון זה אושר על ידי משרד ההסברה של נציבות הפרוטקטוראט, לאחר מאבקים לא מעטים – מדגיש אלפונסו צבע.
במאמר המערכת פרוספר כהן מביע את תקוותו כי עיתון זה יהפוך לבמה פתוחה לכל בני הנוער של הקהילה היהודית במרוקו – על האידיאלים שלה, שאיפותיה והגיגיה. הוא מקווה כי עיתון זה יהפוך לידיד אמת, שיאפשר לכל אשר יחפוץ בכך " לחלוק את כאביו ושמחותיו, דאגותיו ואף משאלותיו וכמו כן יבטא את מחשבותיו, דעותיו ואמונותיו.
עורך העיתון רואה בו אמצעי הפצה של המידע החיוני הקשור בנוער היהודי ; הוא רואה בו במה לכל הביטויים הביקורתיים והכנים באשר לתמונת המצב של הנוער ; דרכו יוכל ללמוד על התרבות היהודית לדורותיה ועל גדולי העם היהודי שהפיצו את מאורותיהם.
במילה אחת, עיתון זה שכה ייחלתם לו יהווה מלט מאחד, אחדות שאנו כה משוועים לה, המהווה את תוחלתנו היחידה. כמידת השקעתם בו כך ייראה…..כמידת עניינכם בו, כך תהא מידת הצלחתו.
אלי אוחיון מעורכי העיתון הראשונים, מביע אף הוא את שמחתו העצומה לרגל פרסום העלון הראשון, שכן לדבריו היה על צוות העריכה לעמול לא מעט כדי להוציא מתחת ידיו מוצר מוגמר ומגובש.
הוא שואל מה יהיו תכלית העיתון ומטרותיו : " עיתון זה אינו מתכוון להיות עיתון פוליטי כלל וכלל. אין זה עיתון בו נדבר גבוהה גבוהה. מה שהוא עשוי להיות, בעזרתך אתה הקורא, זה עיתון לצעירים, בו ודרכו אתם תמצאו את עצמכם….הוא יהווה בעבורך מקור של עידוד, נחמה והשראה ".
"עיתון זה מבקש להיות גורם מקשר ומאחד, כדרך שחבל מונע מעידתם של אלפיניסטים, בדרך עלייתם…הפסגה גבוהה…., המסלול בדרך אליה קשה אולם יודעים הם כי ביום מן הימים הם יעפילו אליה וממנה ישקיפו על נוף מדהים ביופיו.
לעולם לא יתחרטו על מאמציהם בדרך לפסגה. אלפיניסטים אלה הם בני הנעורים : אין אנו מצטערים על מאמצינו ; ההר הוא מסלול הכשרתנו ; החבל הוא הוא עיתוננו ; ופסגת ההר היא היא משאלתנו כתנועת נוער, דהיינו התעלות והתחזקות פיסית, אינטלקטואלית, מוראלית של הנוער היהודי ;
כלומר נוער יהודי בעל נפש בריאה בגוף בריא המודע לייעודו ולחובתו כלפי היהדות והקהילה. לסיכום בעתיד לכשאנו ניטול על שכמנו את האחריות על הנוער היהודי, עלינו להיות ולגלם שתי מלים במלוא מובנן : יהודים ואנשים ".
העיתון זה לתפוצה נרחבת והפך אט אט לאחד העיתונים הקהילתיים המרכזיים ביותר. בשנת 19502 הגיע העיתון לתפוצת שיא של ארבעת אלפים עותקים.
נסיון להדברות ולשיתוף פעולה עם הפועל המזרחי-עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
נסיון להדברות ולשיתוף פעולה עם הפועל המזרחי
כ"ה באייר תשט"ו 17.5.55
נפגשתי עם מר יצחק קויפמן מכפר הרואה ויהושע כהן משדה יעקב – שניהם שליחי ארגון המושבים של הפועל המזרחי. קיימנו שיחה ממושכת וקבענו דרכים לשיתוף פעולה לטובת כל הצדדים ובעיקר לטובת עניין העליה ולטובת המדינה.
פרסומים כוזבים ועלילות שקר
ט"ו ניסן תשט"ו 5.6.55
קיבלתי מהארץ עתוני " הצופה " מתאריכים 24,25,26,29, 30 במאי 1 ו3 ביוני 1955. עברתי על כולם ונחרדתי לקרוא דברי הארס, סילופי האמת ועלילות השקר המפעפעים מפרסומים אלה. נדהמתי גם על כך שפרשה זו הועמדה משום מה במרכז ההתעניינות הציבורית, ושהגיעה לממדים מוגזמים כאלה, בו בזמן שבעיני בעיה זו היא פשוט רגילה.
" המרד הקדוש " בעמוד הראשון של " הצופה " מיום ג' בניסן תשט"ו 24.5.55 התנוססה כותרת באותיות גדולות : הסוכנות ניסתה להעביר עולים דתיים לחרובית בניגוד לרצונם.
" קבוצת עולים גדולה המונה 220 נפש ב-33 משפחות שהגיעו עם שיירת העולים ממרוקו באניה " גולדן איילס " ודרשה בתוקף את העברתם להתיישבות הדתית נתקלה בסירובם של אנשי מחלקת הקליטה בטענה כי הן הוגדרו לפני כן לתנועת המושבים.
המדובר הוא בעולים מהרי האטלס שבמרוקו, מהכפר ( עיירה ) דמנאת, שכל תושביו הם אנשי תורה ודבקים במסורת ואשר לאחר בירור שנערך בכפר עוד לפני עלייתם, נימנו וגמרו להצטרף לישובי הפועל המזרחי. הנסיונות לסכסך ביניהם לבין עצמם כדי ליצוא מצב אשר יחייב את התערבות המשטרה נכשלו, נוכח רצונם המלוכד של ביני הקבוצה….
לאחר התיעצות ודין ודברים ממושך בנמל ובבית הסוכנות בחיפה, סוכם להעביר את העולים למחנה שער העליה למשך יום יומיים, כדי לאפשר את בירור הפרשה תוך היותם במקום ניטרלי, ומקווים כי תוך זמן קצר תתקבל החלטה מוסכמת על מקום קליטתם הסופית.
יש לציין כי הודות לעמידתם האיתנה של העולים עצמם והתערבותו הנמרצת של מר מ. חזני בטלו את הנסיונות אשר כבר נתנו את אותותיהם להשתמש בתמרוני ריכוך או בכוח הזרוע להעביר את האנשים על דעתם ולכפות עליהם קליטה במקום חילוני בניגוד לרצונם ואורח חייהם.
תמרונים אלה הרחיקו לכת עד כדי גיוס שוטרי הנמל אשר הובאו למקום, כנראה במטרה להפחיד את העולים. אולם המושכים בחוטים לא הצליחו להפיק את זממם לאחר שנתקלו ברצון עז וכוח מלוכד מצד העולים ".
ברשימה זו נאמר כי העולים כבר הגדירו את עצמם בכפרים עוד לפני עלייתם, ואילו במאמר הראשי, נאמר כי העולים הגדירו עצמם באניה. במאמר הראשי בהצופה מיום ג' בסיון תשט"ו 24.5.55 נאמר :
" שלושים וחמישה בתי אב מאחד מכפרי מרוקו עלו אתמול לארץ. כולם יהודים יראים ושלמים מדקדקים במצוה קלה כבחמורה, שהגדירו עצמם באניה בפני ועדת המיון כחברי הפועל המזרחי, ורצונם להתיישב במחנה משואה אשר בחבל לכיש. הם רוצים במדריכים שומרי תורה, רוצים בבית ספר במחנך לדעת התורה, לשמירת מצוות, רוצים להתיישב בישוב דתי מובהק.
מאות שנים ישבו אבותיהם בהרי האטלס ושמרו במסירות נפש על יהדותם והורישו את אמונתם ואורח חייהם לבניהם, וכשזכו לעלות לארץ הקודש ברור שמבקשים נקודת ישוב דתית, שבה המדריכים, המורים, והמטפלים בהתיישבותם הם יהודים שומרי מצוות. כלום יש מקום לכפות על יהודים אלה התיישבות הניגוד לרצונם ? ודאי שלא
ואף על פי כן באו פקידי מחלקת העליה וניסו להבריח אותם, את חסידי מרוקו, להתיישב במקום בו שולטים מדריכים חילוניים, ובו מחנכים חינוך חילוני. העולים באו להתיישב בחבל לכיש, אך הם מעוניינים באופן חיוני ביותר שיימצאו בסביבה דתית, בתוך אורח חיים מסורתי. לא יתכן שיכפו על אנשים אורח חיים זר להם, ומדריכים ומורים זרים להם.
העולים סירבו ללכת לחרובית. הם עמדו על דעתם ודרשו להעבירם למשואה. כל הכבוד והיקר ליהודים אלה, שיודעים להילחם על חרותם הרוחנית. לשם מניעת החרפת הסכסוך בנמל חיפה הוחלט לאכסנם באופן זמני בשער העליה. אבל יש לדרוש בכל תוקף מהסוכנות למלא את רצונם של העולים ולשלחם למשואה.
פרשת חרובית היא שערוריה הממיטה חרפה על המדינה ומחבלת בעליה. כל אדם שוחר חופש המכבד מלם אלקים שבאדם חייב להילחם בכפייה זו, שיש לה מסורת עגומה מאז פרשת ילדי טהראן ואילך. לא מבחינה דתית בלבד, אלא מבחינה כללית יש בכפייה זו משום חבלה בשלמותם המסורתית של העולים, שכן החינוך החילוני פוגע בהם כמכת הלם, מזעזע את כל אושיות נפשותיהם. יש לעקור מן השורש עריצות זו, שפגיעתה רעה במדינה ובתושביה "
התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין-דוד גדג'
"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין
by דוד גדג'
דוד גדג' ויאיר אור
בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות.
"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".
התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעורר ולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.
גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.
הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.
שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?
לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.
טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952
כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.
במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.
קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.
מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 20.11.2015
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מבט ראשון של אהבה-יצחק קינן
זהו סיפורם של נערים ונערות שעלו ארצה ממרוקו ללא הוריהם, והצטרפו לכפר נוער בו התקבצו גם בני נוער שהתייתמו בשואה. דרך עיניו של הנער יליד מרוקו, שהתאהב בנערה מרומניה, נפרשת תקופת ראשית המדינה, על כל מורכבותה.
הכותב, במכחול רגיש משוח בתום ובהומור, מתאר איך הופך הנער לישראלי לכל דבר המתבייש במוצאו ועושה הכול כדי למחוק כל זכר למבטאו המרוקאי.
על רקע החיים בישראל של שנות החמישים מתוארות ההתמודדויות והדילמות שחווים הנערים, ביניהן ההתנסויות המיניות הראשונות ומותו של חבר.
יצחק קינן, יליד מראכש שבמרוקו, עלה ארצה במסגרת ״עליית הנוער״. הוא התחנך בכפר הנוער נוה הדסה ובקיבוץ תל יצחק. את שירותו הצבא׳ עשה בנח״ל ובצנחנים ומאז הספיק להיות: מורה, מחנך ומנהל בבית ספר גלבוע שבבית-שאן; ראש מועצת בית-שאן (מ-1974 עד 1983), שליח ״עליית הנוער״ במערב-אירופה (1984- עד 1987), ומנכ״ל אמנות לעם (מ-1988 עד 1992).
בין שיריו שהולחנו ומושרים בפי הגבעטרון: ״ים השיבולים״, ״עמק שלי״, ״פנס בשלכת״, ״ברוש של עצבות״.
שניים מסיפוריו הקצרים זכו בפרסים ספרותיים: ״קבר בהר הזיתים״ ו״מעשה בתיק״.
ספרים נוספים פרי עטו שראו אור: הרומן ״ילד מן המדברי׳ (הוצאת מסדה), ספר הילדים ״נחש הפלא ממראכש״ (הוצאת מסדה), הנובלה ״אגוז״ (הוצאת מסדה).