מורשת יהדות מרוקו

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מפסגת טנג׳יר המשופעת בתים נאים ותיירים מערביים הבאים להתחקות אחר קסמה, טנג׳יר היושבת על צומת הדרכים הפיזי והתרבותי שבין צפון אפריקה לאירופה, ובה ערבית, צרפתית וספרדית משמשות בערבוביה, לא היה אפשר אלא לרדת מטה־מטה, עד שהחל לדהות הבוהק שסנוור את עינינו בראשונה. כי בעוד יהודי טנג׳יר שטבלו בשפע ציפו שמלכם הנערץ יחולל פלאים בין הערבים לבין ישראל ולשם כך היו מוכנים לייחד את המועדון היהודי המפואר שבידיהם שישמש קונסוליה ישראלית ראשונה בעיר – ככל שהדרמנו משם נתגלו לנו חיים יהודיים וכלליים פחות ופחות מושכים, ושאלנו יותר ויותר קושיות והבענו תמיהות על המשך הנוכחות היהודית שם, בפרט הדלה והמדולדלת שנגולה לנגד עינינו.

שמנו פעמינו לפאס עיר הולדתי, שאגדות רבות נקשרו בה על צמיחתה כעיר אימפריאלית ואחר כך כמרכז דתי, אינטלקטואלי ולאומני. כל האגדות היו כאין לעומת סיפורי ילדותי ונעורי שעברו עלי בעיר ההיא, על זריה וקוציה, הילתה ומשוגותיה, שמחותיה ותלאותיה; אל כל אלה עוד נשוב בהמשך סיפורנו. ובינתיים, בדרכנו לשם, עשינו אתנחתה קלה בווזאן, עיירה עלובה ומזוהמת שלולא מוניטין של קדושה שיצאו לה, ספק אם הייתה ראויה לביקור או לעצירה. וכמו שבביקורי החוזרים בהודו מעולם לא הבנתי מדוע תרבות האמורה להיות עשירה, עתיקה ורבת־השראה ירדה לעולם כרוכה בזוהמה, כי מי שרואה גל אשפה מתיישב עליו במקום לסלקו – כך התקשיתי כאן לתפוס מדוע מקום כה קדוש, שרטט עבר בי בנעורי כל אימת ששמעתי על אודותיו, חייב להיות שרוי בעזובה ובהזנחה כאלה.

קברו של רבי עמרם בן דיוואן הקנה למקום שמ­עולם עבור יהודי מרוקו שרובם נטשו, אך אפילו מלוא העיירה כבודו לא עצר את שטף ביטויי הזעזוע של חברי לקבוצה שלא יכלו לשאת את המחזות. בקול ענות חלושה, שהלך וגבר עם גבור ההעזה ועם התרחבות המקהלה של המלינים, לחשו האחד לרעהו: ״ראו כמה עלובים הם נראים!״, ״הם משתרכים 400 שנה מאחורינו!״. גאווה וצער היו כרוכים יחד באמירות אלו, אך גם עצות לרוב שבהן התברכו בני עמנו באשר הם: ״שיבואו ללמוד אצלנו כיצד מנהלים מדינה״, ״הם לעולם לא יצליחו להדביק את הפיגור!״, ״צר לנו על היהודים שנותרו מאחור!״.

או־אז גאה בנו גל של פטריוטיות ישראלית, הראינו לעצמנו כמה קשורים אנו למולדתנו בארץ עבר, ולא יכולנו עוד לסכור את רגשותינו שעלו על גדותיהם על יהדותנו ועל ישראליותנו. מהפך חל, פתאומי ולא מוסבר, מרוממות הרוח של טנג׳יר, ששם הזדהינו עם מרוקו ותרבותה והתגאינו בעברנו ובשורשינו, לגעגועים עזים לארצנו ולהרגשת ניכור מכאן ושייכות לשם, סלידה מכאן ואהבה פשוטה לשם. היה מרתק ומהמם לגלות שורשי עבר, את נקודת המוצא של מה שהבאנו עמנו לארץ ישראל, בעוד כאן נשתיירו רק הכלים המרוקנים מתוכן, כי את הסביבה הארצית אי־אפשר היה לטלטל עמנו לשם.

בשבילי אישית, שיא הסיור והטעם הראשון להיספחותי אליו הייתה פאס, עיר הולדתי וערש מוצאי. מקום זה, שפרט לירושלים שקשרה אותי אליה בעבותות כה רבים וכה עבים עד כי קשה לי להיפרד ממנה גם היום, יש לו אולי המשמעות הגדולה ביותר על עיצובי וגיבוש הלכי רוחי. גם אם נטשתי אותה סמוך לגיל 14, לבדי ובהחלטה נחושה להפליג בדרך חדשה ובחיים שאת פשרם לא יכולתי לשער בנסיבות הזמן – הותרתי מאחורי פרשת חיים מתהווה, מעשים באמצע עשייתם, קשרים באמצע הירקמותם, היכרויות שרק אמרו לבצבץ, חברויות שרק החלו לפרוח, אהבות, שנאות, קנאות, שאיפות וחלומות שאין כאדמה עליה הם נובטים כדי להביאן לכלל מימוש, מיצוי או ייאוש. בגיל הנעורים ההוא, כשהכול נרקם בחלומות, והכול כמוס בתוך הנשמה ומאיים לפרוץ, אך באין נפש מאזינה ומבינה, או מפחד שאיננה כלל בנמצא, הנער הסוער והחולמני, שהקדיש עצמו לקניית דעת ובלע בצמא כל שנקרה בדרכו – נער זה מוצא עצמו לבדו בעולם ואנוס לא לתת פורקן למחשבותיו. ואז בעקבות פרשת ההכאות בבית הקולנוע שכבר עמדנו עליה, נוצר הזרז, ויתר על כן הטעם, לקום ללכת לארץ ישראל. מדינת היהודים החדשה והמלהיבה את דמיון הצעירים ציפתה שם לגואליה, ולא היה עוד טעם בחיים אחרים. הגענו לעיבורי העיר פאס לעת לילה, ואי־אפשר היה לכבוש עוד את הסקרנות והריגוש לראותה שוב.

אלא שהשעה איננה כשרה והיינו אנוסים להמתין לבוקר. משהו מן הזרות נשתרבב לו לעיר זו, מצע לילדותי, שכה השתוקקתי לראותה. כי בין חשכה לאורות הלילה נזדקרו להם מלונות ודרכים, שמות כבישים ושדרות שכאילו נחתו מעולם אחר להאפיל על עיר ילדותי עד לבלתי הכר, שנמצאנו מיטלטלים בין הזיקה למוכר ולקרוב לבין רתיעה גמורה מן הזר, השונה והמנוכר. זכורות לי המליצות על השוני שבהמשכיות ועל ההמשך שבשינוי, אך הדברים צלצלו באוזני נבובים וחסרי פשר נוכח הלהט האצור לראות ולהתחבר מחדש, תוך שאני מודע לכך שתמונות ילדותי חזקה עליהן שנשתנו או ששובשו.

בזכות המצוה

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהייתה אשה חסודה שהתמידה במעשה צדקה לעניים. מידי־יום חמישי, נהגה האשה להוציא אל פתח ביתה שק מלא כסף וחילקה אותו לעניי ה״מלאח״ לצדכי השבת. כך נהגה במשך שנים רבות ומעשיה מפורסמים היו בארץ המאגרב. משחלתה וקרבו ימיה למות, היא קראה לבתה יחידתה וציוותה עליה, כי לאחר מותה תמשיך במנהג זה כל יום חמישי, כי בזכותם של מעשים אלה, יש ברכה בביתם וכספם לא אוזל לעולם. הבת הבטיחה לאימה לקיים את צוואתה.

משהחזירה האשה החסודה את נשמתה לבורא עולם, נפל צער רב על עניי העיר והם דאגו לעתידם. לא חלפו אלא ימים מספר והכל חזר לקדמותו. בת־החסודה המשיכה במנהג אימה וכולם אהבוה, גם בשל טוב לבה וגם בשל יופיה הרב. כך נהגה הבת זמן רב. באחד הימים, באה נערה ענייה מחוץ לעיר לבקש צדקה. שאלה אותה בת־החסודה, איך הגיעה למצבה והנערה סיפרה, כי היא התייתמה מהוריה ואין לה היק לישון. כששמעה על נדיבות לבה, היא החליטה לבוא ולבקש עזרה. בשומעה דברים אלה, נצבט לבה של בת־החסורה. היא הציעה לנערה להיכנס לביתה ולהיות לה לאחות. שמחה הנערה על ההצעה. בערב, הגיע האב ובתו קיבלה אותו כדרכה במאור פנים. היא ביקשה ממנו שיסכים לאמץ את הנערה היתומה ולאחר שסיפרה לו את קורותיה, הסכים האב.

באחד הימים, פנתה הבת לאביה בבקשה שיתחתן עם הנערה. סירב האב להצעתה, אך לאחר הפצרות חוזרות ומשנות, הסכים והתחתן עם הנערה המאומצת, שהפכה אז לאם החורגת של בת־החסודה. לאחר חודשים מספר, בעוד הבת ממשיכה במינהג אמה לחלק כסף לעניים מידי־יום חמישי, אמרה האם החורגת לבעלה: ״בתך מחלקת לעניים את כספנו והוא הולך ואוזל. יום אחד ייגמר הכסף ונהפוך אנחנו לנצרכים״. ענה לה האב: "שנים רבות נהגה כך אשתי ז״ל וכעת בתי, והכסף לא אזל מעולם. מדוע יאזל כעת״? האשה המשיכה להציק לו עד שעיף ואמר לאשתו: "עשי כחפצך והניחיני לנפשי״.

אמרה האשה הצעירה בלבה: אחשוב על תוכנית איך להפסיק את המינהג הבזבזני.

למחרת בבוקר, ביקשה האם החורגת מהבת שתיגש לבאר לשאוב מים.

הבת, שלא ידעה מה מצפה לה, לקחה את הדלי ועשתה כמצווה. ברגע שהתכופפה למלא מים בדלי, דחפה האם החורגת את הבת לבור  האגירה. היא חשבה כי בכך גמרה עם ה״צרה״ ושהבת מתה, ובכך נעשה סוף לביזבוז הכסף. אך הודות למצוות של הבת, היא ניצלה ממוות. ברגע שהיא נדחפה, הופיע אליהו הנביא בתחתית הבאר ותפס אותה בזרועותיו. באותו רגע, התמלאה הבאר אור ובמקום המים, נפרסו מרבדים ומצעי משי.

בערב, הגיע הבעל לביתו וכשלא מצא את בתו בבית כרגיל, שאל את אשתו. זו ענתה שהיא איננה יותר בחיים וסיפרה לו את המעשה שעשתה.

ברגע ששמע דברים אלה, רץ האב לבאר והנה לנגד עיניו, הנס שקרה לבתו. הוא חזר וסיפר לאשתו את מה שראו עיניו. נבהלה האשה ופתחה את מיכסה הבאר, והנה היא רואה את הפלא. הבת יושבת בתחתית הבאר ושולחן ערוך לפניה מלא בכל טוב. המקום כולו זוהר באור יקרות ואין זכר למים שהיו לפנים. מיד ניגש האב לבאר והוציא את בתו. נפלה הבת לזרועות אביה וסיפרה לו, כי בזכות המצוות והצדקה היא ניצלה. עם צאת הבת, נתמלאה הבאר מים והיא חזרה למצבה הקודם. אותו יום היה יום חמישי, הוא יום הצדקה לעניים. הבת מיהרה לחדר הכסף ומילאה את השק כפל כפליים. היא חילקה אותו לעניים שחיכו לה בכליון עיניים.

כך המשיכה הבת מידי־יום חמישי לקיים מצווה זו יותר מאשר לפנים. האם החורגת לא יכלה לסבול עוד, שהבת מנדבת הון רב לעניים. היא ניגשה לבעלה ואמרה: ״הפעם באמת ייגמר הכסף ונזדקק בעצמנו לנדבה. לכן אני חייבת לעצור בעדה, ויש לי תוכנית איך להפטר ממנה אחת ולתמיד״. היא סיפרה לאב מה שהיה בדעתה לעשות וגם את המועד היא גילתה לו. הזדעזע האב בשומעו את דברי אשתו אך לא היה בידו לעשות דבר. הוא רק קיווה שגם הפעם תעמוד לה זכות הצדקה.

שמעה הבת את דברי האם החורגת בעוברה במקרה ליד דלת החדר. היא הלכה לחדרה ולקחה אבנים יקרות. היא פתחה את מחלפות שערה הארוכות ושזרה את האבנים היקרות בתוכן. היא הלכה לישון כאילו דבר לא קרה.

השכם בבוקר, העירה האם החורגת את הבת ואמרה לה: "בתי בתי, זה זמן רב לא טיילנו מחוץ לבית. הבה נצא ליער ונתרענן מעט״. הבת, שידעה את כוונתה הסכימה מיד. הן העמיסו צידה על עגלה רתומה לסוסים ויצאו לדרכן.

לאחר מספר שעות של רכיבה, הן הגיעו ליער. פנתה האם החורגת ואמרה: ״בתי, בואי נחנה וננוח כאן בצל העצים״. הן ירדו מהעגלה והתישבו בצל אחד העצים. נטלה האם החורגת סכין וחתכה לבת יד אחת, רגל אחת ועין אחת היא עקרה לה. האם החורגת עלתה על העגלה וחזרה לביתה.

ביער עבר חוטב עצים שהיה בדרכו לעבודתו היומיומית. הוא שמע לפתע לחישות של אדם הקורא לעזרה. הוא ניגש והנה הוא רואה ״סל ללא ידיות", נערה נכה ללא יד, רגל ועין. הוא ריחם עליה, העמיס אותה על כתפו וחזר לביתו.

אשת החוטב, שציפתה לבעלה שיביא מזון כדרכו מידי־יום, הופתעה לראותו נושא על כתפו את הנערה. היא אמרה לו: "וכי אתה יכול לפרנסנו די צורכנו כדי להביא פה נוסף"? הסביר לה החוטב, כי כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הוא מציל עולם ומלואו, ולו נשארה כך ביער, הייתה בודאי נטרפת על־ידי חיות. עוד הוסיף: "נשים אותה במחסן ונטפל בה כפי שתשיג ידינו״.

משהושיבה במחסן, הוציאה הנערה בידה האחת אבץ יקרה ממחלפות שערה. היא נתנה אותה לחוטב ואמרה: "לך לעיר ומכור אותה בשוק הצורפים, לצורף הראשון שתפגוש בדרכך ובמחיר הראשון שיוצע לך״. החוטב עשה כמצווה. הוא הלך לעיר, מכר את האבן היקרה וקיבל כסף רב. בכסף זה, הוא קנה בשר משובח, ירקות ופירות, בגדים חדשים לו, לאשתו ולילדים ועוד נותר בידו כסף רב. הוא חזר לביתו שמח. אשתו המופתעת, שאלה לפשר הדבר והוא אמר: ״אכן זה שכרה של מצווה״. אשת החוטב ניגשה למטבח והחלה במלאכת הבישול. כשהיה האוכל מוכן, לקח החוטב צלחת למחסן בשביל הנערה. דבר זה חזר על עצמו במשך שבועות מספר.

יום אחד, כשנכנס החוטב עם האוכל אל המחסן, פנתה אליו הנערה ואמרה: "הא לך שתי אבנים טובות. גש ומכור אותן. הבא בנאים ובעלי מקצוע ובנה בית למשפחתך הגדולה. בנאי שידרוש עשרים ריאל, תן לו שלושים, נגר שידרוש שלושים ריאל, תן לו ארבעים, ובלבד שיבנו את הבית כצורתו של בית אבי". וכך היה.

הביא החוטב בנאים, נגרים ובעלי מקצוע אחרים שהחלו במלאכה. הם בנו לפי ההסברים של הנערה. לאחר מספר חודשים, צמח ועלה בית עם שבע כניסות כבית אביה.

באחד הימים, פנה בן החוטב הצעיר לאביו ואמר: ״ברצוני להתחתן עם הנערה שהטיבה עימנו כל־כך". החוטב ניסה להניא אותו מתוכניתו, בהסבירו שהנערה נכה בגופה ואין זה אפשרי, אך הבן לא אבה לשמוע לדברי אביו. הוא אמר לו כי ברצונו להינשא לה, יהיה אשר יהיה. ביקש הבן מאביו שידבר עם הנערה. ניגש החוטב אליה וזו צחקה למשמע אוזניה: ״בשביל מה לי להתחתן, 'סל ללא ידיות' כמוני, אינני מסכימה לעולל לו זאת״. שמח החוטב על סירוב הנערה, אך בנו התעקש ולא ויתר. לבסוף נקבע מועד לחתונה.

הוציאה הנערה אבנים יקרות נוספות משערה וביקשה מחוטב העצים למוכרן, ובכסף זה לערוך חתונה כיד המלך ולהזמין את כל תושבי האיזור. החוטב עשה כמצווה. הוא שכר טבחים מעולים ולא חסך בהוצאות. הוא ואשתו היו עצובים, כי לא ידעו להסביר לקרואים סיבת נכותה של כלתם.

בלילה שלפני החתונה, הופיע אליהו הנביא בחלומו של חוטב העצים ואמר: ״השכם בבוקר, קום וקח איתך את הנערה על כתפיך, לאותו מקום ביער בו מצאת אותה״. החוטב ניעור בבהלה וחשב, חלום רע הוא, ולא ייחס לו חשיבות. הוא המשיך בשנתו. שוב הופיע אליהו הנביא בחלומו וחוזר חלילה שבע פעמים באותו לילה. הבין החוטב שהחלום לא מקרה הוא. השכם בבוקר, הוא לקח את הנערה ואת בנו הצעיר איתו, והלכו ליער למקום בו מצאה. שם ציפה להם אליהו הנביא. אליהו הנביא פנה לנערה ואמר: "אני, שהצלתי אותך בבאר המים, אחזיר אותך למצבך הקודם, ודעי לך שכל זה בזכות הצדקה שנתת לעניים". אליהו הנביא העביר את ידו על הנערה, פיזר אבקה וכמטה קסמים, הופיעו איברים חדשים במקום איבריה הקטועים. הנערה שבה להיות יפה וזוהרת כמקודם לתדהמת החוטב ובנו. נתן לה אליהו הנביא את האבקה ואמר לה: ״בעזרת אבקה זו תוכלי לרפא חולים״. אמר ונעלם. החוטב, בנו והנערה חזרו לביתם ולעיני הקרובים והקרואים, ניגלה יופיה, כליל השלימות. באותו ערב, נערכה החתונה שכמותה לא נראתה בכל האיזור.

לאחר ירח הדבש, פתחה הנערה באחד מחדרי הבית, מקום לריפוי חולים. היא השתמשה באבקה, אותה קיבלה מאליהו הנביא. שמה התפרסם בכל הארץ והמונים נהרו אליה. אבי הנערה, שאשתו הפסיקה לתת צדקה, ירד מנכסיו וחלה במחלה קשה. משהגיעה אליו השמועה על מרפאת זו, הוא פנה לאשתו ואמר לה: "מכרי חלק מהמטלטלין כדי שאוכל לנסוע אל הרופאה המופלאה". כך עשתה והוא יצא אל הדרך. כשהגיע, הכירה אותו מיד, ציוותה על העוזרים והעוזרות לטפל בו כיאות ולהלבישו בבגדים חדשים. והנה הוא רואה שהבית כביתו והרהיטים כרהיטיו. ביקשה ממנו בתו שיספר את תולדות חייו וכך עשה. כשסיפר את מה שקרה לבתו, זלגו דמעות מעיניו. אז פנתה אליו ושאלה: ״האם היה סימן כלשהו לבתך בו תוכל לזהותה"? ענה האב ״לבתי הייתה שערה ארוכה על זרוע ימינה, אותה נהגה ללפף סביב זרועה שבע פעמים". הרימה המרפאה את שרוולה והראתה לו את השערה. היא גילתה לו את זהותה ואת קורותיה מאז נעזבה ביער. האב שמח מאוד ונפל על צוואר בתו. היא טיפלה באביה, נתנה לו כסף רב וצידה לדרך ואמרה: ״אבי, הנה אני נותנת לך כסף רב בעזרתו תוכל לפתוח את החנות מחדש, אך הבטחה רוצה אני ממך, שתחדש את המינהג של אימי ז"ל, שבכל יום חמישי תחלק נדבה לעניים״.

נפרד האב מבתו ויצא לדרכו מאושר על שפגש בבתו שחשבה למתה. אשתו שחיכתה לו, נדהמה למראה בעלה, שנסע חולה וחזר בריא ובעל ממון רב.

הבעל סיפר לאשתו את מה שקרה לו וכן את בקשת בתו לחלוקת נדבה לעניים. גם הפעם האשה לא שמעה לקול בעלה ואמרה: ״הפעם אני אנהל את העניינים והכסף לא ייגמר לעולם״. עבר זמן מה וכל העושר נעלם כלא היה. מכרה האשה את המטלטלין שוב ואמרה: "סע לבתך והבא עוד כסף". הבעל התבייש לנסוע שוב לבתו, אך לא הייתה בידו ברירה. משהגיע אל בתו, סיפר לה כי לא יכול היה לעמוד בהבטחתו בגלל אשתו הסוררת. הציעה הבת לאביה להתגרש מאשתו ולבוא לחיות איתה בביתה. וכך היה.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

                     בשירות המלך.

המחצית השנייה למלכותו של אלפונסו החמישי, הייתה תקופה של שיגשוג ליהודי פורטוגל, ביחוד לדון יצחק, הכישרון המשפחתי לעסקי כספים ומסחר נחשף בו עכשיו בצורה בולטת, והשניות המוזרה שעתידה הייתה לאפיין את חייו הופיעה בו לראשונה בבהירות משכנעת, כשהסופר הפילוסופי גילה כשרון גדול לעסקים  ולצבירת הון.

יוזמותיו הכספיות ודאי הביאו אותו עד מהרה להתקשרות עם ידידיו הנוצריים של אביו, אנשי החצר של אלפונסו החמישי, וההתפשטות פעילותו הכספית וקשריו עם האצולה הרימו את קרנו בקרב היהודים. ב 1472, באותה שנה שבה נתן ביטוי לתשוקתו להתפנות מעסקיו כדי להשלים את פירושו לספר דברים. כבר היה לו מעמד של מנהיג בין יהודי פורטוגל וגם פעל כנציגם המדיני בחצר המלוכה.

בגלל תכונותיו ונטיות נפשו, ובהשפעת השראתו של אביו, ודאי נתפתחה בו מראשית בגרותו תחושה של אחריות לאחיו ובני עמו. הטיפול בבעיות שהטרידו את יהודי פורטוגל סיפקו לו הזדמנויות להכשיר את עצמו למילוי תפקידי הנהגה. איגרתו של אברבנאל בשנת 1472 אל יחיאל מפיזה, שעמד בראש בנק יהודי גדול באיטליה, התעודה העיקרית המאפשרת לנו להציץ אך פעילותו באותם הימים, כבר מעידה על טיבו של אברבנאל המנהיג, כפי שעתיד היה להופיע ברבות הימים.

הבעיה שתבעה את פתרונה באותה שנה נגרמה על ידי מסע המלחמה של אלפונסו בצפון אפריקה בשנת 1471. עם כיבוש מבצר ארזיליה שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי נפלו יהודי המקום, כמאתיים וחמישים במספר, בידי הכובשים ופוזרו כעבדים בין שועי פורטוגל. שעבודם של שבויי מלחמה היה ממנהגי הזמן, אך ליהודים היה מנהג משלהם, לפדות את אחיהם מחרפת העבדות.

יהודי פורטוגל התארגנו לפעולה, ודון יצחק נבחר  עם עסקן נוסף לעמוד בראש שניים-עשר איש, שעליהם הוטלה המשימה של שחרור המועמדים לעבדות. עצם התופעה שיהודים רבים כל כך נדונו לדיכוי והשפלה של עבדות, בעוד נשיהם צפויות לסכנת התעללות וילדיהם לחיי רעב וקלון זעזעה אותו עד עומק נפשו.

המחשבה שבני עמו, עם ה' , שרויים בבית עבדים גרמה לו צער כבד מנשוא, והוא אזר את כל כוחותיו לחלצם מצרתם. במשך שישה חודשים, כל הוא מספר לנו, נסע ברחבי הארץ, ביקר במקומות שבהם רוכזו היהודים המשועבדים ונשא ונתן על שחרורם עם אדוניהם, שלפעמים הכבידו את תביעותיהם או הפריזו בהן.

כשהושלם סוף-סוף מעשה הישועה במחיר רב של למעלה מ-10000 דובלונים של זהב, ביקש אברבנאל לדאוג לניצולים ולשיקומם במקומות שבחרו ליישובם. הטיפול שלו ביהודים מצפון אפריקה אלה, שלא יכול היה אפילו לשוחח עמם מפני שלא ידע את לשונם, נותן לנו דוגמא ממסירותו של אברבנאל לעמו, ועם זה הוא מגלה לנו את רצונו החזק ואת תחושת האחריות העזה, האישית כמעט, שחש לגבי רווחתם של אלה שנמסרו לטיפולו. כל אלו הן תכונות של מנהיגות מסורה ואחראית, ובו בזמן נתגלעה בעיה נוספת, שלא רק חשפה תכונות אלו, גם העמידה אותן במבחן, וגילתה את כישרונו הדיפלומטי.

אין אנו יודעים מה טיבה של בעיה זו, אך נראה שקשורה הייתה במאורעות רציניים שסיכנו את זכויותיהם של יהודי פורטוגל. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, באה ההתקפה על היהודים מצד הכנסייה, שהרי נראה היה ליהודי פורטוגל כי תידרש להגנתם התערבות של האפיפיור. לצורך זה השתמש אברבנאל בידידותו עם ז'ואן סֶזירה, מלומד מאנשי חצרו של אלפנוסו החמישי, שנשלח באותו זמן על ידי המלך כדי לברך את האפיפיור סיקסטוס הרביעי על היבחרותו לכהונתו הרמה.

לאיש זה, שאברבנאל מתאר אותו כידיד גדול וטהור לב של היהודים, הדורש תמיד את שלומם ואת טובתם, הגישו יהודי פורטוגל תזכיר, אך נראה לאברבנאל שיגן על עניינם של היהודים לפני סיקסטוס הרביעי, אך נראה שהתנה את קיום הבטחתו בשמירת סוד מוחלט, ואסור היה שהעניין ייוודע אפילו לשולחו השני של אלפונסו, גון לופה דה אלמֶידה, שהיה ראש משלחת.בהזדמנות זו כותב אברבנאל לידידו יחיאל, איל ההון מפיזה, ומבקש ממנו לא רק לנהוג עם סֶזירה במידה מיוחדת של אדיבות וכבוד, אלא גם להושיט לו כל עזרה והדרכה שאולי יזדקק להן בעודו באיטליה.

" אם מצאתי חן בעיניך, אדוני ", הוא מוסיף, " דבר נא באוזני האנשים האלה – ז'ואן סֶזירה ולופה דה אלמידה – ואמרת שאדוננו המלך אלפונסו החמישי, זוכה בכל מקום לשבח ולתהילה על היותו עושה משפט וצדקה לכל עמו, ובכלל זה על מנהגו להסביר פנים היהודים. ועוד הוסיף לומר שממשלה כזו מרבה רווחה בארץ, ועל ידי כך היא גם מרוממת את קרנה מחוץ לה. חשוב שתאמר את כל זה כדי ששני השלוחים הללו יבואו לכלל הכרה, שאנו, היהודים, יש לנו בכל מקום בני אדם מרובי השפעה, היודעים נכונה את כל המתרחש והנוגע למצב אחיהם.

ב-1472, כשכתב אברבנאל איגרת זו המרמזת על הקשרים המצוינים שהיו לו עם מקורביו של אלפונסו, עדיין לא ביסס לו, כפי שנראה לנו, מעמד של איש חצר. כשהוא מתאר את אלפונסו החמישי ליחיאל, אין הוא מציין שהיו לו קשרים כאלה. אי אפשר להשיב בוודאות על השאלה אימתי קנה לו אברבנאל מעמד קבוע בחצרו של אלפונסו החמישי. אולם יש יסוד להניח שעלייתו  למעמד כזה אירעה בין 1472 ל-1475. יתכן שנכנס לחוג מקורביו של אלפונסו זמן קצר לאחר שכתב את איגרתו ליחיאל, ומאז גברו בהתמדה הן ידידותו עם המלך והן השפעתו בחצר.

תקנת רב יהודה גאון למיסוד האירוסין

ואולם גם בקהילות בבל, צפון אפריקה ומקומות אחרים שקבעו טקסים וסדרים למתן קידושין, מי שעשה שלא כמנהג וקידש בנוכחות שני עדים, היו קידושיו תקפים. תופעה זו היתה שכיחה יותר במקומות שמעטים בהם בני תורה. פעמים עורר דבר זה מבוכה, טענות ומענות בין הצדדים בדבר תוקפם של הקידושין שהיו או שלא היו. רב יהודה גאון, סבו של רב שרירא גאון, נדרש לסוגיה זו מקהילת כורסן שבפרס במאי התשיעית. הוא תיקן להם שלא לקדש אשה אלא כפי הסדר הנהוג בבבל: בכתובה וחתימת עדים ובברכת אירוסין. נינו רב האי גאון כותב, בתשובה לאחת הקהילות, את הדברים האלה:

הוו יודעים כי הפסד גדול אצלכם בזה שיש לכם מנהג לקדש אשה שלא בשעת הכתובה או שטר אירוסין ואע״פ כי האשה מתקדשת אפי׳ בשוק בפני שנים אלא שיש במנהג זה הפסד. ומק׳ שנה לא נשמע בבבל כזאת, ואין יודעין כל עיקר קדושי אשה אלא בשעת כתובה. ובכוראסן היה מכמה שנים יותר מק׳ שנה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בזה. ורבו הטענות, טענות וכפירות קידושין, ויצא הדבר להפסד, ותיקן להן זקיננו מתא ורבנא יהודה גאון שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתם ידי עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו כדאמ^׳ כל המקדש אדעתא דרבנן קמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה (קידושין ג ע״א). אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר.

רב יהודה גאון חיזק חיזוק משפטי את מוסד האירוסין בהוסיפו למתן הקידושין גם את מתן הכתובה ואת ברכת האירוסין. אלה אינם עוד בגדר רשות אלא חובה, ובלעדיהם אין תוקף חוקי לקידושין.

בהצעתו של רב האי: ״אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר״ מפרש שכתובה שקבע זקנו היא לאו דווקא, והוא הדין לשטר אירוסין, כי עיקר התיקון שהקידושין יהיו מלווין בכתב. בהצעה לפי הנוסח שלפנינו, לכאורה, נראית נסיגה מתקנת מר זקנו רב יהודה גאון. רב יהודה קבע בסנקציה הפקעת נישואין לכל מי שעובר על התקנה ומקדש אשה ללא כתובה וברכת אירוסין, ואילו רב האי מציע ״קנסוהו עד שיתקן הדבר״, קנס כספי או גופני עד שיתקן את הדבר ויקדש שנית בכתובה ובברכת אירוסין. כלומר, אין כאן הפקעת קידושין, ואם יסרב לקדש שנית, יש לחייבו במתן גט. אולם א״ח פריימן, מביא מכתב־יד נוסח אחר: ״ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה ושיסתלק מביניכם מנהג כזה״. מנוסח זה ברור שהוא המליץ על אותו התיקון להפקעת הקידושין שהנהיג רב יהודה. נוסח זה נראה מקורי יותר, כי אין להעלות על הדעת שרב האי בא לגרוע מתקנת מר זקנו, בלי לציין זאת במפורש ובלי לנמק.

למרות הצעתו של רב האי לשואליו להנהיג גם אצלם את תקנת אבי זקנו, דומה כי תקנה זו לא פשטה לקהילות אחרות. וממקורות מהמאה הט״ז אנו יודעים, כי חידושו הנועז של רב יהודה גאון להפקיע קידושין שלא נעשו בהתאם לתקנה שהציע, נתקל בהתנגדות של אחד מגאוני דורו. זה טען שאין סמכות לחכמים שאחרי חתימת התלמוד להפקיע קידושין, זולת במקרים הזהים למקרים שהוזכרו בתלמוד שחכמים הפקיעו בהם קידושין.

על כל פנים, לא כל אחד ראה את הנולד, וכולם קידשו בקידושין רגילים ללא תנאים. בשל פרק הזמן הארוך שבין האירוסין לנישואין, התעוררו שאלות רבות בנוגע לקידושין שנעשו בהתאם לנוהג בבל — עם כתובה וברכת אירוסין או בלעדיהן, ולעתים הקירבה שנוצרה בין בני הזוג הביאה אותם לידי קיום יחסים.

לכן מתקופת הגאונים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם ככל האפשר את פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין עד שחיברום למעמד אחד, ונטייה זו הלכה וגברה בתקופת הראשונים. מתקופה זו ואילך אנו שומעים עוד ועוד על מקרים של איחוד האירוסין והנישואין לטקס אחד, את מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.

• היחס המשלב והיחס המסתייג

יחסם של יהודים ממוצא אירופי ליהודי ארצות האסלאם נע בין שני הלכי רוח שהשפיעו על תודעתם של בני התקופה, ואשר משכו לכיוונים מנוגדים – הקולוניאליזם והלאומיות. הלך הרוח הקולוניאלי, או כפי שהוא נקרא לעתים 'אוריינטליזם', אינו ייחודי לחברה הישראלית. הוא ביטוי של יחסים לא- שוויוניים שהתקיימו בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שעליהן השתלטו בני אירופה – 'ילידים' במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה אשר חילק את האנושות באופן דיכוטומי ל'אירופים' (ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) מחד גיסא ול'ילידים' (אינדיאנים, אפריקנים, אסייתים) מאידך גיסא. בעת שהתפתחה התנועה הציונות הייתה זו תפיסת עולם שגורה ומקובלת על אירופים רבים.

החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופים על ה'ילידים'. קו חיץ ברור זה חוזק על ידי סטראוטיפים שליליים.

המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופים לילידים כ'טבעיים' ועודדו את כינונו של סדר הייררכי מוגדר וברור.

בהקשר זה חשוב לציין שההייררכיה התקיימה לא רק בין אירופים ל'ילידים'. גם בתוך כל קבוצה התקיימה הייררכיה פנימית על בסיס אותו קריטריון – קירבה ושייכות לתרבות האירופית, ל'נאורות'. כך למשל אפשר לאתר בשיח המסתייג מיהודים באירופה את הטיעון שהיהודים הם 'אוריינטלים' ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה מיהודי מזרח אירופה התבסס על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה'ילידים', התקיימה הייררכיה. חלקים לא מבוטלים של ה'ילידים', בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה'ילידות' ושאפו לעבור טרנספורמציה ל'נאורות'. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו, הם אימצו את דפוס היחסים ההייררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב 'ילידי'. עם זאת, ההייררכיה בין אירופים ל'ילידים' הייתה קשיחה ועוגנה, בנוסף לדימויים, גם במציאות משפטית.

יחסם של יהודים אירופים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מן החשיבה הקולוניאלית ומהשפעת מורשתה. במקביל למורשת הקולוניאלית השפיע על תודעתם של בני התקופה האתוס הלאומי שהוביל ודחף לשוויון או לפחות לרטוריקה של שוויון. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין כל בני האומה. הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כמרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת.

לאומיות אתנית, ובמיוחד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, מתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם הייררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות השפיעה המורשת הקולוניאלית על היחסים החיצוניים, ואילו האתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הלאומית היהודית ייחודית בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים.

הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם כלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה כמייצגת את כלל היהודים, ועל כן כללה בתוכה גם את יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה  אירופים ו'ילידים'. האתוס הלאומי והרטוריקה הלאומית היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שהונהג ברובו על ידי יהודים אירופים, לבין התפוצות ה'ילידיות', לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופים על 'ילידים'. במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם כ'מיליון הנשכח'. לעתים קרובות היה יחסם של ציוני אירופה ליהודי אסיה ואפריקה יחס מזלזל ומתנשא.  

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד). 

כתב רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופרן, טהלה ובארץ ביבנה. בספרו נתיבות שלום, ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפניו", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו" וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו" )קהלת י, ב(, אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו
מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ" )בראשית ד, ז(. עוד אמרו רז"ל כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא )אבות ד, יא(, עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי
יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר" )בראשית כז, יא(. ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר
הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים

"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד.

 ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה (לב, ה). כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", – דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר די לי –
עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה".
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך )לב, ה ו(. – כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מחכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי. 

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות (לב, ח). כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה
עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב. 

וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב (בבא מציעא פד.), "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד"
אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים – שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד.
ברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולין
a0527145147@gmail.comלתגובות

עשרת השבטים האבודים.

חכמים רבים ביקשו לתחקות אחר עקבותיהם של עשרת השבטים האבודים. כך העידו על תלמידו של הגר״א שניסה לחפשם.

אוהחה״ק שכל ימיו פעל לאקמא שכינתא מעפרא, נקט בפעולות שונות, ביניהן עלייתו לארץ ישראל עם קבוצה שמנתה 30 נפש. דבר זה נחשב לעליה חשובה, בעלת תרומה רוחנית אדירה. בין יתר פעולותיו, ביקש רבינו להפגש עם נציגי עשרת השבטים.

לאחר תעניות רבות, יחודים ותפילות, נסתייעה מילתא והוא קיבל רמז לאן ללכת. רבנו יצא את העיר והלך בדרך שהראו לו, עד שהגיע בערב שבת ליער גדול. בהכנסו ליער, ראה איש ענק חוטב עצים וקורא בקול גדול ״לכבוד שבת קודש״. כשהבחין באוהחה״ק, אמר לו, מנין אתה וכיצד נכנסת לכאן, למקום ששום אדם לא הגיע אלינו מאז שגלינו מארצנו. אמר לו רבינו, יהודי אני מא״י ונשלחתי משמיא להיפגש עם מנהיגיכם וללמוד על קורותיכם ואורחותיכם. לקחו הענק איתו ובדרכם סיפר לו כי, מאז הגלות, הם נמצאים במקום מסתור זה, בלא שיפריעו להם, ״אנו רבים ועצומים ואין אומה יכולה לנצח אותנו. בוא עימי כעת אל בית המדרש״.

בבית המדרש ההומה מאדם, פגש ענקים רבים ועל הבימה ישב נשיאם. הנשיא לא דבר עם רבינו ולא התייחס אליו כלל במהלך כל השבת. במוצאי שבת, הלך הנשיא לישון וחלם שאביו גוער בו על כי זלזל בגדול הדור, דבר שגרם לו להיענש בשמים ולרדת במדרגתו. אביו ציוה עליו לבקש מחילה מרבינו. הנשיא נגש למחרת אל רבינו וביקש ממנו סליחה ורבינו סלח לו, אך הנשיא נפטר למחרת. הבין רבינו שלא הגיעה השעה ואין לדחוק את הקץ וחזר לירושלים.

״ואומר לך בדמייך חיי״

בשנת התק״ב, כשבת המלך אוהחה״ק על כסאו בבית מדרשו בירושלים [ומאן מלכי – רבנן] הגיע לביתו השולטן הטורקי בבגדי עני. השולטן ראה, עפ״י הכוכבים, שיש אדם שנולד באותו יום, באותו חודש, באותה שנה ואף באותה שעה שהוא עצמו נולד. השולטן החליט לפגוש אדם זה. רבינו קבלו כמלך חשוב ולהערת השולטן על עניותו, השיב רבינו, אני שמח בחלקי ואין מי שיטרידני. אך אתה טרוד במלכותך וישנם המבקשים רעתך בעוד אתה מאמין להם.

השולטן המופתע מחכמת הרב התקשה להבין. רבינו הוציא מראה ואמר לשולטן, התבונן היטב במראה. השולטן התבונן וראה את עיר בירתו איסטנבול. בהשקפה שניה ראה את ארמונו ובהשקפה שלישית ראה את שני עבדיו, השרים הנאמנים, כשהם מתלחשים ביניהם ומבקשים להרגו ולקחת את מקומו. כעס השולטן תוך התפעלות מגדלות רבינו ושאלו מה לעשות, רבינו אמר לו לירות באקדחו בדמויות הנשקפות מן המראה. השולטן ירה ושני השרים הסוררים נפלו ומתו.

אמר רבינו, דע לך השולטן, יש במלכותך עוד שרים מושחתים המבקשים להעליל עלילה נתעבת על היהודים. שוב לארמונך ועשה עצמך כלא יודע וביום המשפט ערוך סעודה לכל שריך ואז אבוא לבקרך והאמת תיחשף ברבים.

כשחזר לארצו, הודיעו לו שריו, כי מצאו את שני השרים מתים קרוב לארמון ולאחר בדיקה ״התברר״ שיד היהודים היתה בדבר. הם ידעו שהדבר ילבה ויבעיר את השטנה כנגד היהודים. נכבדי היהודים נעצרו ופחד גדול נפל על היהודים בכל רחבי המעצמה הטורקית. האשמה היתה רצח. היהודים ״עשו״ זאת כדי לאגור דם גוים לצורך שפיכת דם עם יין ומים בסדר הגדת הפסח.

הדבר לא הפריע לשרים לשבת בסעודה הגדולה לכבוד שיבת השולטן לארמונו. בעוד הם חוגגים ואוכלים ושותים על הדם, נכנס אורח חשוב והדור פנים, השולטן יצא לקראתו והושיבו לצידו. במהלך הסעודה ביקש רבינו מהשולטן שירד עימו ועם כל שריו ומשרתיו למרתף היין, לבחור יין משובח וצונן. כשירדו כולם, לתדהמת השרים, נתפשט ריח איום ונורא במרתף. רבינו הצביע על מצבור חביות מסוים וביקש מהשולטן שיצווה על עבדיו להזיז אותן. חביות היין הוזזו ממקומן ולעיני כל, נתגלה קלונם של השרים, גוויותיהם של השרים ההרוגים נתגלו. לכל היה ברור שיד השרים היתה במעל. הם הוצאו להורג ולכל בני ישראל היה אור החיים במושבותם וזהו שנאמר:

״ואומר לך בדמייך חיי״

כח תורתו של רבינו ומסירות נפשו, הצילה יהודים רבים מגזירות המעצמה הטורקית הגדולה.

גירוש קנ"א – 1391

אליהו רפאל מרציאנו

עיונים בגזירות סיביליה במלאת חמש מאות שנה לגירוש ספרד של שנת רנ"ב

שני הגירושים של שנת קנ״א

מכון הרש״ם ירושלים, אירגן, בשנת תשנ״א, סדרת ערבי עיון לציון שש מאות שנה לבואם של ״מגורשי״ שנת קנ״א לארצות המגרב, כאשר אחת המטרות היתה הבלטת האומץ והתעוזה של קומץ אנשים, מבני עליה, הנוטשים ארץ מיושבת ומבוססת ומבקשים מקלט בארץ לא סדרים ועניה ברוח ובחומר. ההחלטה לעזוב את ספרד היתה מחאה חריפה נגד גזירת השמד האיומה והגסה של הנוצרים.

יהודים בעלי שאר רוח, ובראשם שנים מגדולי עמודי ההוראה שעליהם מתבסס מרן הבית יוסף רבותינו הריב״ש והרשב״ץ, העדיפו להמיר מולדתם בארץ לא ידועה ובלבד לא לבוא לידי נסיון ההמרה, עליהם רמז ושר דוד מלך ישראל:"… על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים … (תהילים, פרק מ״ו).

רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן. הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע הסתייגות מלימוד חכמת הנסתר.

רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 1361 – 1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. נולד בפלמה דה מיורקה, ספרד, בחודש אדר ה'קכ"א (1361), לרב צמח דוראן, ממשפחה נכבדה מפרובנס מצאצאי הרמב"ן, במיורקה נתוודע לרבי וידאל אפרים תלמידו של הר"ן, ולמד תורה מפיו. ממנו גם רכש ידיעות במדע ובחכמת התשבורת, פילוסופיה ותכונה עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החכמה ההיא תחיה בעליה" – בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מהעיסוק בה.

השתדלנו להדגיש מעלתם ויחוסם של מגורשי שנת קנ״א 1391 לעומת מגורשי שנת רנ״ב- 1492, ונגענו בקצרה בשאלה מרכזית: האם היה גירוש בשנת קנ״א?

תעודות שפרסם פרופ' חיים ביינארט מתייחסות במפורש לדרישת אנשי הכמורה הספרדים לגירוש היהודים (עיין לקמן פרק גירוש שנת קנ״א). הרב שלמה אלעמי אשר ראה זוועות הרס הקהילות מתייחס הוא לגירושם הרוחני של יהודי ספרד וז״ל:… בקום עליך עכו״ם להדיחך מאחרי ה' לגרשך מהסתפח בנחלתו… לך לך אל הארץ אשר תמצא לשמור דתו…, הנה בשנת קנ״א מצאנו יהודים נתונים לשני גירושים: גירוש רוחני וגירוש גופני. ספרד נקראת, משום כך, במקורות, ארץ שעבוד הנפש, כי היא כופה על היהודים שעבוד נפשי הוא הגירוש הרוחני, הוא השמח הגירוש הרוחני של שנת קנ״א קדם במאה שנה לגירוש רנ״ב. הקדשנו פרק מיוחד לחרם יהודי על ספרד והבאנו צרור מקורות בנושא. מחשבה ורעיון על הכרזת חרם יהודי על ספרד מצויים במקורותינו, חכמי ספרד התייחסו לחרם על ספרד, אך לא מצאנו ואין בידנו נוסח של החרם.

כמו כן פענחנו מהות וענין ימי פורים קטן שצויינו בקהילות מרוקו, אלגייריא ותוניסיא וביסודם קשורים הם ליחסי יהודים וספרדים. עוז רוחם ומסירות נפשם של בני עליה משנת קנ״א שימשו ומשמשים לנו דוגמה למופת והערצה.

הרב שמעון בר צמח דוראן

ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נתגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אצל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו״ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר׳ רות ובמדרש חזית.

(מגן אבות, להרשב״ץ, ניו-יורק תש׳׳ו)

הזמן טלטלנו טלטלה גבר מעבר אל עבר והתהלכנו מנוי אל גוי וממלכה אל עם אחר אומות מתחלפות הלשונות, ודתיהם שונות, ומקהילות ארץ אדום אשר בהם גדלנו בנעורנו פסקו הישיבות כי נדדו ואינם מפני חרבות ובקהלות ארצות ישמעאל אשר אליהם נסחפנו מפני עול הגלות ותקפה…

(הקדמת הר׳ הרשב׳׳ץ לספרו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד)

רבי שלמה אלעמי

להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרי אמת לשולחיך, וכל הקורא באגרת הזאת אל ישים אשם נפשי בדברי… אבל כתבתי זה על המבוכה אשר הייתי נבוך זה כ״ד שנים כי כלתה אלינו הרעה בשנת הקנ״א לאמר מה זאת עשה אלהים לנו בכל דור ודור להכחידנו, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו … אל תשמח ישראל אל גיל בעמים … ונגעה אלינו בדורנו התלאה, וקראת אותנו הרעה, באחרית הימים בגלילות קשטילייא לארכה ולרחבה ובמלכות קטלוניא בשנת הקנ״א אשר נשמדו כמה קהלות קטנות עם גדולות ואחרי כן בשתים ועשרים שנה, הנשארים בקשטיליא היו למשל ולשנינה…

(ר' שלמה אלעמי, אגרת מוסר, קושטא, של״ג לערך)

רבי שלמה אל עמי ז״ל מחכמי ספרד מבני גירוש ספרד דשנת קנ״א הלוך ונדוד נתיישב בתוגרמא ממנו יש ״אגרת המוסר״ תוכחה נמרצה בו מבאר סיבות הגירוש שבא מגיאות העשירים אינם מכבדים התורה חכמים, ומרבים מחלוקת וכו׳ ונדפס אגרת זה פעמים רבים.

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בדיוננו על האומנים היהודים עלינו להבחין בין שני סוגים: האחד — האומן בין שבטי הברברים. הוא יהודי הגר בין שבטי הברברים בכפרים בהרי האטלאס ובנאות־המדבר בסהרה, שם הוא בעל המקצוע, הנפח, הרצען, הצורף, הנגר והחייט, אשר מכין ומתקן כליו של הברבר לעבודתו, את הריתמות והפרסות לסוסיו, את כלי־נשקו, בגדלו ונעליו, כלי־הבית ותכשיטי־הנשים. מלאכה זו היא בלעדית ליהודים מדורי דורות, והדבר הקנה להם מעמד וחשיבות: הם אף זכו לכמה פריבילגיות שיהודי הערים לא זכו להן. בתחום זה היתה במידה רבה סטאטיות, ולא היתה כמעט תחרות של אומנים אחרים, והדברים לא נשתנו עד הזמן החדש.

הסוג השני הוא האומן העצמאי והשכיר המייצר בעיר, בביתו, בבית־מלאכה או בשדה לצריכה מקומית או ליצוא, כאשר לעתים היצרן הוא גם המשווק. באלה נדון ביתר פירוט.

מה הם המקצועות שיהודים עסקו בהם ?

(א) אלה האסורים על־ידי האיסלאם, כגון ייצור יין, הלוואה בריבית, ומכאן העיסוק במתכות עדינות ובמטבעות, על שלביו וענפיו השונים.

(ב) מקצועות הנחשבים בזויים על־ידי המוסלמים, כמעבדי עורות ואורגים. האחרונה היתה מקובלת בתור מלאכת־נשים.

 (ג) כאלה שהמוסלמים לא היו בקיאים בהם מחוסר נסיון ויוזמה. אולם היו גם גורמים פנימיים שהביאו להתמחות במקצוע מסוים. הכוונה למסורת רבת־שנים עוד מהתקופה הטרום־איסלאמית, התמחות שעברה מאב לבן, כגון הטיפול במשי, אריגים וצביעתם.

בדיווחיהם של האירופים מופיעים פרטים על מקצועות שליהודים שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת עליהם. רוב המקצועות מוגדרים בתור מלאכות של ישיבה בבית, והנחתם היא כי היהודי מעדיף לעבוד בבית על פני עבודה בחוץ. מאידך גיסא, יש מלאכות, שלדבריהם, אין יהודים עוסקים בהם כלל. עלינו להתייחס בזהירות ובגישה ביקורתית לגבי כמה הנחות ופרטים אלה.

המקצועות הנשלטים על־ידי היהודים לפי המקורות הנ״ל, הם אלה הקשורים במתכות, ומעל הכול המטבעות והצורפות בזהב ובכסף, וכן עבודות המחט, סנדלרות, עיבוד עורות, נגרות, ומוזכרים גם מקצועות כמו קצבים ואופים.

למשל, וולטר בורטון האריס כותב כי החייטים, עושי־האוהלים, עובדי המתכת וצורפים במרוקו — כולם יהודים. אין לקבל את הדברים במובנם המילולי המוחלט: הכוונה היא כי במקצועות אלה היה ליהודים משקל ניכר.

לעומת זאת מלאכות שיהודים אינם עוסקים בהם: לדברי האי(Hay) היהודים במרוקו עובדים בכל המקצועות חוץ מחקלאות. הוא טעה או הוטעה, שהרי יהודים בארץ זו עסקו בחקלאות. כניגוד להאי קובע ליירד בשנות השבעים של המאה הי״ט שיהודים אינם עוסקים במלאכות אלה: בנאות, נפחות, קדרות, רצענות ובורסקאות. גם זו הנחה בלתי־נכונה.

בצורה מאוזנת יותר כותב פילים טרוטר, שמילא שליחות דיפלומאטית מטעם בריטניה בחצר הסולטאן במרוקו בשנת 1880; לדבריו, היהודים עולים על המאורים בעבודות צורפות לחרבות ונשק וכיוצא בזה בעבודות הבית. אבל רק לעתים רחוקות ראה יהודי העוסק בבניין או בגננות, ובמלאכות דומות מחוץ לבית.

החלוקה החדה בין המקצועות של יהודים לעומת אלה של מוסלמים אינה תואמת את האמת ברוב המקרים. דוגמה להנחה זו היא בדברי עלי באי. לדבריו רק היהודים במראכש הם הצורפים, הפחחים והחייטים, ואילו המוסלמים הם הסנדלרים, הנגרים, הנפחים ועושי החאייק (הלבוש האופייני לאזור זה). האמת היא, כי במקצועות המוזכרים כאילו רק מוסלמים עוסקים בהם, היה גם ליהודים חלק, וכן להיפך. אך אין כל ספק כי באומנויות מסוימות היתה ליהודים שליטה רבה.

למעשה לא היה כמעט מקצוע שיהודים נמנעו מלעסוק בו. אם כי היו יהודים רבים יותר שעסקו בצורפות ובכל הקשור לחוטים מאשר בבנאות. חלקם של היהודים במקצועות מסוימים. מתבטא לא רק בעובדה שמספרם היה רב, אלא שתרמו לרמת התוצר, לעיצובו ולשכלול שיטות הייצור והעיבוד. ידוע, כי מגורשי־ספרד שנפוצו בארצות הים־התיכון הביאו מנסיונם בשיטות הייצור של אריגים ומתכות, וממומחיות זו נהנו התורכים כמו המאורים במגרב. התמחות זו שבלטה במיוחד בדורות הראשונים אחרי גירוש ספרד, הלכה ופחתה בדורות הבאים, ובהשוואה לדינאמיות ולחידושים בתעשיה האירופית, היתה סטאטיות בעולם המוסלמי, ובכלל זה במרוקו. המקורות הנוצריים מעריכים את רמת האומנות כנמוכה מזו הקיימת באירופה. אך כאמור, רמתו של האומן היהודי במקצועות מסוימים כמו צורפות ותחרה, גבוהה מזו של חברו המוסלמי.