Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste
L'expérience historique
Quelles observations générales, si tant est qu'il y en ait, peuvent être formulées sur l'expérience judéo-marocaine? Bien que les juifs aient vécu au Maroc depuis l'Antiquité, c'est sous les successeurs des Almohades que nous voyons la vie juive du Maroc développer la plupart des caractéristiques qui la distingueront 
jusqu'au commencement du XXème siècle.
L'étendue et la sévérité de la persécution almohade des juifs est encore matière à discussion. Un fait certain: elle laissa le judaïsme maghrébien spirituellement et matériellement appauvri. C'était alors à travers le monde islamique une période de stagnation générale, économique, sociale et intellectuelle. Avec le déclin de la 'Renaissance de l'Islam', pour utiliser l'expression d'Adam Mez, Poikoumene musulmane commence à se replier sur elle-même tandis que la vie religieuse et intellectuelle devient plus institutionnalisée et obscurantist
Notes de l'auteur – David Corcos " donne une bibliographie détaillée sur cette question. Sa propre interprétation minimisant l'étendue des persécutions n'est pas très convaincante. " le ofi yahassim ha almuwwahidin lyuhudim "
Parmi les réfugiés juifs de l’empire almohade, il y avait beaucoup d'intellectuels. Maïmonide, le plus célèbre d'entre eux, a déploré à plusieurs reprises le déclin de l'érudition juive dans le Maghreb par suite des persécutions. Voir Hirschberg, Jews in North Africa, I, p. 100 (hébreu), p. 137 (traduction anglaise) et les sources citées. Tous les réfugiés n'appartenaient pas à l'élite sociale. Une lettre de la Geniza relate l'histoire d'un orfèvre aveugle de Ceuta, arrivé en Egypte, qui, pour subvenir à çes besoins, devait donner des cours à de jeunes enfants pour un salaire de quatre dirhams par semaine (TS 12.3). Voir S.D. Goiten, Jewish Education in Muslim Countries, Jérusalem 1962, pp. 116-117 (en hébreu)
La situation des ahl al-dhimma, membres de la communauté non- musulmane tolérée, devint encore plus précaire. Les dhimmîs, bien que sujets protégés, étaient d'abord et avant tout d'humbles tributaires.6 Durant le haut moyen-âge, quand la société musulmane était une société de laissez-faire économique et intellectuel, les implications extrêmes du statut de dhimmîs pouvaient être commodément ignorées. Mais lorsque la société musulmane se replia à l'intérieur de confréries religieuses (tarîqât) et de guildes commerciales (appelées hanâtî au Maroc), les minorités non-musulmanes devinrent de plus en plus marginales. Alors que l'Europe chrétienne prenait de plus en plus d'importance, le croyant pouvait au moins se réconforter à la pensée que dans le Dâr al-Islâm, l'incroyant occupait encore le rang qu'il méritait dans l'ordre naturel des choses, celui d'asfal al-sâfîlïn, le plus humble des humbles. En temps de décadence ou d'instabilité sociales généralisées il était nécessaire d'insister sur cette humilité.
Conformément à la prescription coranique sur la jizya (Sura IX: 29). Sur le statut légal d'ahl al-dhimma
Au Maroc, et en fait dans tout le Maghreb, le juif devint le dhimmî par excellence, car aucune population indigène chrétienne ne semble avoir survécu à la période almohade. Des communautés juives furent officiellement réétablies dans les principales villes, y compris Fès, Marrakesh, Sijilmasa, Taza et Ceuta. La nouvelle dynastie marinide avait de bonnes dispositions envers les juifs. Ses membres nomades berbères Zenata du sud-est (le nom est préservé aujourd'hui dans mouton mérinos) se sentaient eux-mêmes étrangers dans les cités du Maroc. Ce qui est mis en évidence par la fondation en 1276 du nouveau quartier administratif, al-madïna al-baydâ' (l'actuel Fès Jdid) à l'extérieur du vieux Fez bourgeois. Les marinides ne répugnaient pas à nommer des juifs à de hautes fonctions administratives. Le sultan Yusuf b. Ya'qûb (1286-1307) avait plusieurs courtisans juifs de la famille Waqqâsa (ou Ruqqâsa), l'un d'entre eux, Khalïfa aîné, était son majordome. Le cousin de ce dernier, Khalïfa le jeune, servit le sultan Abu '1-Rabi Sulaymân (1308-1310) dans plusieurs fonctions indéfinies. Le dernier sultan marinide, 'Abd al-Haqq b. Abî Sa'îd (1421-1465), fit du juif Hârûn b. Batash son vizir durant la dernière année de son règne
La présence de juifs dans de hautes fonctions ne doit pas être interprétée comme l'indication du pouvoir économique détenu par les juifs au Maroc à cette époque, ou comme une affinité particulière entre les berbères Zenatas et les juifs. Les merinides employaient les juifs à leur service à cause de leur extrême vulnérabilité qui les rendait sûrs et dignes de confiance. C'est pour la même raison que les souverains musulmans d'Orient se fièrent pendant des siècles à des gardes turcs, des esclaves noirs et des eunuques de toutes origines. Etant donné que les juifs étaient un élément très marginal de la société marocaine, ils n'avaient aucune base de pouvoir. Ils ne présentaient par conséquent aucun danger. Comme les étrangers et les esclaves qui étaient fréquemment employés dans les gouvernements et les armées musulmanes, les juifs étaient absolument dignes de confiance
Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LE CULTE DES SAINTS
Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins
Chaque centre citadin vénérait un saint homme dont la tombe se trouvait généralement à une certaine distance de la ville. On y allumait des bougies et priait pour la réalisation de certains vœux. Ceci donnait lieu à des pèlerinages printaniers mais aussi en toute occasion propice. Les Saints étaient invoqués en toute occasion. Beaucoup de Juifs se rendaient aux tombeaux des Saints pour émettre un vœu : guérison de maladie, arrêt de la stérilité, etc. Ces tombaux auraient appartenu à des personnes auxquelles on attribuait des miracles que ce soit de leur vivant ou que ce soit suite à un vœu exaucé suite à une imploration. Ainsi, on vénérait à Rabat Rabbi Éliezer Davila qui aurait fait retourner les vagues de l'océan lors du raz de marée de Lisbonne de 1755 en plantant son bâton dans la mer. De nombreuses guérisons miraculeuses étaient attribuées à Rabbi 'Amram Ben Diwane dans la région d'Ouezzane, à Rabbi Raphaël Enkaoua de Salé, à Rabbi Israël Abouhatsira dit Baba Salé d'Erfoud et bien d'autres encore. Les tombeaux des émissaires de Terre Sainte trouvés assassinés sur les routes devenaient aussi des lieux de pèlerinage.
D'où provient cette tradition ?
C'est peut-être une coutume berbère qui remonte au temps des tribus berbères judaïsées avant l'invasion arabe. C'est peut-être aussi une tradition locale qui est née pour « concurrencer » les marabouts musulmans auxquels la population musulmane attribuait parfois des puissances surnaturelles. Car cette coutume n'est pas propre au judaïsme, bien que le tombeau des Patriarches à Hébron, celui de Rachel à Bethlehem et celui du roi David à Jérusalem aient attiré des pèlerir_- durant les siècles d'exil. Les rabbins érudits mettaient souvent un freir aux excès que cette croyance engendrait, mais il n'en demeure pas moins qu'elle était ancrée dans les mœurs et les croyances juives, tout comme elle l'était en parallèle chez les Musulmans qui avaient aussi leurs marabouts
On dit que certains saints étaient vénérés par les Juifs et les Musulmans
Il est vrai. C'est là un signe de syncrétisme. Louis Voinot auteur de Pèlerinages juifs au Maroc a recensé en 1948 quatorze observations de saints musulmans révérés par les Juifs et cinquante cas confirmés : saints juifs invoqués par les Musulmans. Issachar Ben-Ami s'est penche sur cette question dans l'ouvrage Saint Vénération among the ]ews in Morocco. Par ailleurs, au cours des périodes de sécheresse, les musulmans attachaient beaucoup d'importance aux prières faites par les Juifs ifs et permettaient des prières conjointes
שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור……
על מנת להכיר את ספר שירתו, נציג פיוט אחד מתוך כל חלק של צלצלי שמע.
א. משבצות זהב
רני ופצחי _
חריזה: אא בבבא גגגא. משקל: שמונה הברות בצלעית.
כתובת: בקשה לנועם עורי מאירת אישוני, ע״ס אלפא ביתא בד׳ פנים, ושמי רמוז בבית האחרון, אני הצעיר משה בן צור.
רָנִי וּפִצְחִי רַנְנְי / ברכי נפשי את ה׳
רני אילת אהבים / צַהֲלי את קול עוגְבים
ברכי אל דר כּרובים / אֱ לוקי עולם ה׳
רני בשירה חמודה / צהלי בת גלים יחידה
ברכי במזמור תודח / בּ ועֲליך עושַיך ה׳
רני גַדְּלי בגדולה / צהלי גילי בגילה
ברכי גואל בקהלה / גּ דולים מעשי ה׳
רני דמתה לתמר / צהלי דברי שיר תאמר
ברכי דוד ברית שמר / דום והתחולל לה׳
ביאורים לשיר
אילת אהבים: כינוי לנשמה לפי שהיא אהובה בעיני ה׳, והלשון על פי מש׳ ה, יט.
צהלי… עוגבים: צהלי כמו ׳צהלי קולך בת גלים׳, ר״ל הרימי קולך.
עוגבים: חושקים כך פירש רד״ק ליח׳ לג, לב, ועניינו כאן שהנשמה תרים קולה בחשק כדי להלל את הי. דר כרובים: כינוי לקב״ה ע״ד הפסוק בתה׳ פ, ב, ׳יושב הכרובים׳.
אלוקי… ה׳: שהוא ברא את העולם ומשגיח עליו, והלשון על פי יש׳ מ, כח.
חמודה… יחידה: כינויים לנשמה.
צהלי… גלים: לומר לנשמה שתשמיע קול גדול בשמחה, לפי שהיא יחידה, והלשון על פי יש׳ י, ל. בועליך… ה׳: כיוון שה׳ ברא את הנשמה, לכן עליה להודות לו, והלשון על פי יש׳ נד, ה.
גדלי… בגילה: פנייה לנשמה בלשונות רבים של שירה..
ברכי… בקהלה: ושירה זו תאמר בתוך עם ועדה.
גדולים…. הי: לפי שמעשה ה׳ עשויים בחוכמה נפלאה, והלשון על פי תה׳ קיא, ב.
דמתה לתמר: על פי שה״ש ז, ח, במקורו כינוי לכנסת ישראל, וכאן כינוי לנשמה.
צהלי… שיר: על פי שופ׳ ה, יב.
ברכי… שמר: דוד כינוי לקב״ה ששומר בריתו לאדם, והלשון על פי שה״ש ה, י.
ברית שמר: ע״ד הפסוק בדב׳ ז, ט ׳שומר הברית והחסד׳.
דום… לה׳ : עמוד וקווה אל ה׳, ע״ד הפסוק בתה׳ לז, ז ׳דום לה׳ והתחולל לו׳, ושינה סדר המילים בפסוק בשל
רני הבת היקרה / צהלי הללי בשירה
ברכי האל הנורא / הוא האלהים ה׳
רני ושירי נדיבה / צהלי תם בנדבה
ברכי ותיק בחיבה / ומלא ברכת ה׳
רני זכה ונעימה / צהלי זמרה נעימה
ברכי זך דר שמימה / זה היום עשה ה׳
רני חיות כל איבָרֵי / צהלי חמדת זמירי
ברכי חושק בשירי / חן וכבוד יתן ה׳
רני טובעת במצולה / צהלי טוב טעם מלאה
ברכי טהור בחילה / טעמו וראו כי טוב ה׳
רני יחידה הדורה / צהלי יקרת תשורה
ברכי יחיד במורא / ידבר האל ה׳
ביאורים לשיר
הבת היקרה: כינוי לנשמה.
צהלי… בשירה: כפל לשון השיר.
ברכי… הנורא: ע־יד הפסוק בדבי י, יז ׳האל הגדול הגבור והנורא׳.
הוא… ה׳: שינה סדר המילים בפסוק בשל החרוז הקבוע ־ , על פי מל״א ח, ס.
נדיבה: כינוי לנשמה, וראה ראב״ע לויק׳ ב, א: ׳גם הנפש תקרא נדיבה׳.
ותיק: כינוי לקב״ה.
ומלא… ה׳: ופירש הרמב״ן בדב׳ לג, כג: ׳אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה, אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה, כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא׳. ר״ל אם תהללי את ה׳ ותעשי רצונו, תזכי לעולם הבא.
זכה ונעימה: כינויים לנשמה.
צהלי… נעימה: שתאמר שירה בקול נעים.
זך, דר שמימה: כינוים לקב״ה.
זה… הי: על פי ״.חי קיח, כד.
היות איברי: כינה הנשמה מקור חיי האיברים.
חושק: כינוי לקב״ה.
חן… ה׳: כיוון בהנשמה משבחת ומהללת את ה׳, הרי שהוא לא ימנע ממנה חן וכבוד, והלשון על פי תה׳ פד, יב.
טובעת במצולה: והיא הנשמה שנמצאת בגוף המשול למצולה, והלשון ע״ד הפסוק בתה׳ סט, ג ׳טבעתי ביון מצולה׳.
טיב טעם: אם האדם עושה רצונו של ה׳, הרי שנשמתו מלאת טעם המצוות ויכולה להלל את בוראה, כמו טוב טעם ודעת למדני׳ על פי תה׳ קיט, סו.
בחילה: ברעדה כמו ׳חיל כיולדה׳, על פי תה׳ מח, ז. טעמו: על פי תה׳ לד, ט.
יחידה הדורה: כינוי לנשמה, שהיא יחידה ומלאת הוד.
יחיד במורא: יחיד- כינוי לקב״ה, ופונה לנשמה שתעבוד אותו ביראה כנאמר בתה׳ ב, יא ׳עבדו את ה׳ ביראה׳.
כלולה ויפה: כינויים לנשמה, כמו ׳כלילת יופי׳ על פי איכה ב, טו
רָנִּי כלולה ויפה / צהלי כביר בשפה
ברכי כבוד נִשְׂקְפָה / כאשר צִוָה ה׳
רני לַבַּת אש מחייתי / צַהֲלִי לב בזמרתי
ברכי לאל בתקותי / לחזות בנועם ה׳
רני מתוקה כָּאוֹרָה / צהלי מליצת שירה
ברכי מַרְבֵה הַמִּשְׂרָה / מקוה ישראל ה׳
רני נשמת רוח חיים / צהלי ניב שפתיים
ברכי נא אֶרֶךְ אַפַיִם / נאום הַמֶלֶךְ ה׳
רני סמוכת גאוני / צהלי סודך הרניני
בךכי סִתְרִי מָגִינִי / סוֹלּוּ פַּנּוּ דרך ה׳
רני עניה סוֹעֶרֶת / צהלי עָשׂוֹר גְּבֶרֶת
ברכי עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת / עושה צדקות ה׳
רני פקידת מושיעי / צהלי פתחי קול שַׁוְעִי
בשפה: בשפתיים כמו ׳יפטירו בשפה׳ על פי תה׳ כב, ח, ר״ל שתפתח שפתיה יתהלל אל כביר. 23. נשקפה: כינוי לנשמה שהיא מביטה מסוף העולם ועד סופו, וראה יומא כ ע״ב.
כאשר…ה': על פי שמי יב, כח. 24.
לבת… מחייתי: ׳לבת אש׳ על פי שמי ג, ב, המשיל הנשמה ללהבת אש, וכשם שהלהבה מחיה את האש כך הנשמה מחיה את הגוף.
- לחזות… ה׳: על פי תה׳ כז, ד.
- ברכי… בתקוותי: אם הנשמה תשבח את ה׳, היא תזכה לחזות בנועם ה׳ שהוא העולם הבא, והלשון על פי תה׳ כז, ד.
- מתוקה כאורה: כינוי לנשמה, שהיא מאירה ומקיימת את הגוף.
מליצת שירה: מליצה עניינה משל, ר״ל שהשירה תהיה יפה ובעלת מליצות ומשלים. 27
מרבה המשרה: כינוי לקב״ה על פי יש׳ ט, ו.
מקוה… ה׳: על פי יר׳ יז, יג. 28
נשמת… חיים: לפי שהנשמה נותנת חיים לגוף, והלשון על פי בר׳ ז, כב.
ניב שפתיים: פירש ראב״ע זהו פרי השפתיים , וכאן כינוי לשירה, על פי יש׳ נז, יט.
29 ארן אפיים: כינוי לקב״ה על פי שמ' לד, ו.
נאום… הי: על פי יר׳ מו, יח.
30 סמוכת גאוני: גאוני- כינוי לקב״ה, סמוכת גאוני כינוי לנשמה שהיא נסמכת ונשענת על רחמי הקב״ה. 31
סתרי מגיני: כינויים לה׳ על פי תה׳ קיט, קיד.
סולו… ה׳: לפי שהשירה סוללת נתיב ומרימה מכשולים מדרך עבודת ה׳, והלשון על פי יש׳ נז, יד. 32. עניה סוערת: כינוי לנשמה שהיא בבחינת ענייה, בשל היותה טמונה בגוף שבמעשיו יכול להפוך אותה לענייה, והלשון על פי יש׳ נד, יא.
33 צהלי… גברת: גברת כינוי לנשמה שהיא הגבירה ביחס לגוף, עשור פירש רש״י: כינור של עשרה מיתרים, לומר לנשמה שתנגן בכלי נגינה מפואר, וראה ילק״ש רמז תש״כ: ׳וכינור של עולם הבא עשר, שנאמר עלי עשור׳.
עטרת תפארת: במקור מוסב לעס ישראל כנאמר ׳והיית עטרת תפארת ביד ה״, וכאן כינוי לנשמה, והלשון על פי יש׳ סב, ג.
עושה… הי: על פי תה׳ קג, ו.
34 פקידת מושיעי: כינוי לנשמה שמצפה לתשועת ה'
בַּרְכִי פּוֹדִי וְרוֹעִי / פְּנֵי הָאָדוֹן ה׳
רָנִּי צִיץ שׁוֹשַׁנַּת שָרוֹן / צַהֲלִי צַוָּאר וְגָרוֹן
ברָּכְיִ צַח אָדוֹם בְּרוֹן / צְדָקוֹת אָהֵב ה׳
רָנִּי קְרוֹבַת מְעוֹנָה / צַהֲלִי קוֹלֵךְ בִּנְגִינָה
בָּרְכִי קְחִי לְמָנָה / קְדוֹשׁ יִשְרָאֵל ה׳
רָנִּי רוֹאָה אֵינָהּ נִרְאֵית / צַהֲלִי רִנָּה וּמַשְׂאֵת
בָּרְכִי רָם יֶתֶר שְׂאֵת / רֵיַח נִיחוֹחַ לַה׳
רָנִּי שׁוֹמֶרֶת גֵּו נָעֹים / צַהֲלִי שִׁיר שַׁעֲשׁוּעִים
בָּרְכִי שׁוֹמְרֵךְ צִלֵּךְ עִם / שֶׁעוֹמְדִים בְּבֵית ה׳
רָנִּי תְּרוּמַת אוֹר חֶבִיוֹן / צַהֲלִי תֹאמְרִי שִׁגָּיוֹן
בָּרְכִי תָּמִים וְעֶלְיוֹן / תְּבָרֵךְ צַדִּיק ה׳
פודי ורועי: כינויים לקב״ה ע״ד הלשון בתה׳ כג, א.
פני… ה׳: על פי שמי כג, יז.
ציץ… שרון: כינה הנשמה בשני כינויים: ציץ ושושנת השרון. בשה״ש ב, א נאמר ׳אני חבצלת השרון שושנת העמקים׳, וצירף הפייטן שושנה לשרון. וראה ילק״ש רמז תתקפה: ׳שושנת העמקים כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם בין -אומות׳, וכאן הכוונה לנשמה שנאה במעשיה.
צהלי… וגרון: כמו ׳הרימי בכח קולך׳ , ביש׳ מ, ט, לומר לנשמה שתשמיע שירתה בקול חזק ובגאווה.. צח אדום:כינוי לקב״ה על פי שה״ש ה, י.
ברון: רון עניינו שירה וראה איוב לח, ז.
צדקות… ה׳: שיכל המילים, שכן בפסוק נאמר ׳ה׳ צדקות אהב׳, בשביל המילה ־חותמת בכל הסטרופות הי, והלשון על פי תה׳ יא, ז.
קרובת מעונה: כינוי לנשמה לפי שהיא נמצאת במעון, שהוא אחד משבעת הרקיעים לפני ירידתה לעולם הזה, וראה חגיגה יב ע״א..
קדוש…ה׳: פונה לנשמה שתיקח לה את ה׳ למנה – לחלק ותברך אותו, והלשון על פי יש׳ ל, טו.
רואה… נראית: כינוי לנשמה, וראה ברכות י ע״א ׳אף הנשמה רואה ואינה נראית׳.
רם: כינוי לקב״ה, ע״ד הפסוק ביש׳ נז, טו יכה אמר רם ונשא׳. ופונה לנשמה שתברך ביתר כח וחיל.
יתר שאת: על פי בר׳ מט, ג.
ריח… לה׳: בהשירה היא בבחינת ריח ניחוח כמו הקורבנות והתפילות, והלשון על פי ויק׳ א, ט.
שומרת גו: כינו לנשמה שהיא מקיימת הגו- הגוף.
שומרך צלך: ע״ד הפסוק בתה׳ קכא, ה ׳ה׳ שומרך ה׳ צלך׳ והם כינויים לקב״ה.
שעומדים… ה': שמא מכוון ללויים שעיקר עבודתם במקדש היא השירה, כך הנשמה ־.שורר אף היא כמותם, והלשון על פי תה׳ קלה, ב
תרומת … חביון: חביון- כינוי לקב״ה, כמו ׳חביון .;יזוז׳ על פי חבקוק ג, ד, ופירש רש״י: ׳שם נגלה עוזו שהיה חבוי למפרע בסתר עליון׳. כך הנשמה שהיא מוסתרת בשמים עד ירידתה לגוף האדם.
שגיון: שיר כמו ׳שגיון לדוד׳ על פי תה׳ ז, א.
תמים ועליון: כינויים לקב״ה, ׳האל תמים׳ על פי שמ״ב כב, לא, ׳וברוך אל עליון׳, על פי בר׳ יד, כ. תברך… ה׳: על פי תהילים ה, יג
רני מְאִירַת שְׁבִילָה / צַהֲלִי הוֹדֵךְ בִּתְהִילָה
בָּרְכִי נוֹרָא עֲלִילָה / צוּר הָעוֹלָמִים ה׳
קישוטים שיריים: הפייטן שיקע בפיוט זה אמצעים שיריים רבים. בראש ובראשונה שימוש במילות קבע כמו בשירת ספרד, בשלושה מקומות קבועים בכל סטרופה. כל סטרופה פותחת במילה רני, כל צלעית שנייה בטור הראשון פותחת במילה צהלי, כל טור שני פותח במילה ברכי, וכל צלעית שנייה בטור השני חותמת במילה ה׳. האקרוסטיכון על סדר א״ב, משובץ ארבע פעמים בכל סטרופה, במילה השנייה בשלוש צלעיות של כל סטרופה, ובמילה הראשונה של הצלעית החותמת אותה. את שמו הוא מזכיר ברמז בסטרופה האחרונה של הפיוט.
בכל סטרופה משבץ הפייטן כינוי אחד לנשמה וכינוי אחד לקב״ה. בשל כך הוא מכנה את הקב״ה בכינויים שונים כמו דר כרובים, גואל, דוד, האל הנורא, ותיק, דר שמימה, חושק, טהור, יחיד, מרבה המשרה, ארך אפים, מגעי, עושה צדקות, פודי, רועי, צח ואדום, קדוש ישראל, רם, תמים, עליון, נורא עלילה.
גם הנשמה זוכה לכינויים מגוונים כמו אילת אהבים, בת גלים, דמתה לתמר, הבת היקרה, נדיבה, זכה ונעימה, חיות איברי, טבעת במצולה, יחידה הדורה, כלולה ויפה, לבת אש, מחייתי, מתוקה כאורה, רוח חיים, סמוכת גאוני, עניה סוערת, שושנת השרון, קרובת מעונה, רואה ואינה נראית, שומרת גו, תרומת אור חביון, מאירת שבילה, כמו כן הוא משתמש במילים שונות להביע את השירה, כמו גילה, קול עוגבים, צהלה, נגינה, משאת, שגיון, תהילה, זמרה, תשורה, ניב שפתיים, רינה, עלי עשור, שיר שעשועים ועוד.
יש חריזה פנימית בין שלוש הצלעיות של כל סטרופה, וחרוז מבריח אחד בצלעית החותמת של כל סטרופה לאורך כל הפיוט.
מאירת שבילה: כינוי לנשמה לפי שהיא מאירה לאדם את דרכו.
נורא עלילה: כינוי לקב״ה על פי תה׳ סו, ה.
צור… ה׳: פירש רד״ק ליש׳ כו, ד: ׳צור העולמים חוזק הזמנים כולם׳, ולכן על הנשמה להללו בכל עת.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קכב
פ׳ כדור. לצומ״ר א'
רבי יוסך משאש
ידידי היום ראיתי על לוח ספר תפלה שלך, שכתבת וז״ל: מ״ך בכת״י הרב אביר יעקב בירדוגו זצ״ל, וז״ל, הגשמים נקראו בשם רביעה, כמו שאומרים רביעה ראשונה רביעה שניה, ומזה נלמוד שהגשמים הם בעלה דארעא, עכ״ל. ודברי פח״ח, ע״כ לשונך. ואני תמיה על זה, כי דבר זה, הוא ש״ס ערוך בש׳׳ס תענית דף ו׳ ע״ב, וז״ל: א״ר אבהו מאי לשון רביעה, דבר שרובע את הקרקע, כדרב יהודה, דא״ר יהודה, מיטרא, בעלה דארעא הוא, שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה (ישעיה נ״ה) עכ״ל. ע״ש. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קכג
פ׳ הנז׳ ש׳ תרס״ט לפ״ק.
למעלת אדמו״ר, עט״ר, הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.
מר חמי ישצ״ו, דור׳׳ש אדוני שירבה, והוא מפציר בכבודו, לדבר על לב הר׳ משה אחיו י״ץ, מה זו שתיקה ומה זו ישיבה במח״ק, חכו עליו לבא בחג הפסח לנהל אשתו ובניו בכל צרכיהם, ולא בא, ולא שלח לא כסף ולא מכתב, ועל מו״ח היו כלנה, חכו עליו לבא בפרוס הפסח לראות בית דירה, ולשלם שכירות שנה שעברה, ולא בא, ובכן נא אדוני דבר אתו קשות, לבא בעצמו לתקן הכל, ואם אי אפשר לו לבא מפני עסקיו, ישלח להם כסף השכירות וההוצאות, ושכמ״ה, ושלום.
אני היו״ ם ס״ט
קכד
פ׳ כמדבר. ש׳ תרס״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן, על שאלתך השנית, כמה נפשות יהודים יש במכנא״ס, שאלתי הרבה על זה, ואין מגיד, ואך מצאתי אצל סופר שטרות אחד פנקס כל הקהל שעשה לרבנים זה שלש שנים, ונמצא בו קרוב לחמשת אלפים נפש אנשים ונשים וטף. יוסף ה׳
עליהם כהם אלף פעמים ויברך אותם, אמן. ועל שאלתו השלישית מה טעם לשם העיר מכנא״ס, שאלתי הרבה חכמים וזקנים, ואמרו שלא שמעו טעם על זה, ולפי שכל כללות העיר גם מקום מגורי הישמעאלים נקרא בשם זה, לכן שאלתי ישמעאלי אחד סופר שטרותיהם, ואמר לי, שהמלך הראשון שבנאה, אשר נקרא אצלם בשם צולטא״ן אלכח״ל [המלך השחור] קרא אותה ע״ש אמו, או בתו, או אשתו, שהיה שמה מכנאז׳׳א, בזיי״ן, שפירושה אצלם מטמון יפה, ואמר שעד עתה מצוי ביניהם זה השם, ובאורך הזמן נתחלפה הזיין בסמ״ך, מפני שהם ממוצא אחד מהשניים, ועוד נתקצר השם מ־מכנאס״א למכנא״ס, ע׳׳כ שמעתי בזה, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
המכתב הנ״ל נשכח ממני בכתבי את ספרי ״גרש ירחים״ על הלכות גטין, כי הוצרכתי לחקור עוד על שם העיר מכנא״ס, ושם כתבתי, וזה לשוני: והשנוי שבין מכנא״ס למכנאס״א, הוא, ע״פ מה ששמעתי מישמעאלי אחד, כי שם העיר הוא ע״ש ישמעאלית אחת שהיה שמה מכנאס״א, שהיא ובניה היו הראשונים להתישב שם בזמן קדמון, וקראו מקום מושבם ע״ש אמם, ואחרי מותה היתה מריבה ביניהם, ונחלקו לשתי כתות, והחלשים שבהם עזבו את העיר ונסעו ממקום למקום, לתור להם מנוחה, עד שבאו למקום אחד סמוך לכפר תאז״א, ושם אוו למושב להם ונתיישבו שם, וקראו למקום ההוא בשם מכנאס״א ג״כ ע״ש אמם, וכן נקרא שמו מכנאס״א עד היום, והוא חרב ושמם, אין בו רק אהלי הערביים, והאח הגדול שנשאר בעיר הראשונה, נולד לו בן אחרי מות אמו, ויקרא אותו על שמה מכנא״ס, בחסרון אלף לבסוף, כדי להבין בין נקבה לזכר, והיה שר וגדול על יושבי העיר, והיו ההמון קורים את העיר על שמו מכנא״ס, ואך בשטרותיהם לא שנו שמה הראשון מכנאס״א, ע״כ.
אני היו״ם ס״ט
קכה
פ׳ הנז׳. לחכם א׳.
ידידי, ראיתי היום בגליון ס׳ חק לישראל של כבודך, בפי ויקרא יום ג׳, בסוף הגמרא שהיא בכתובות דף פ״ב ע״ב, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה, ועל זה כתב כבודו, וז״ל: לא ידעתי מה הועיל בתקנתו, הלא גם עכשיו יכול ליחד לה כסף או שוה כסף לכתובתה, וכשיכעוס יאמר לה הרי כתוביך? וצ״ע. ע״כ לשונך. ואני אומר לדעתי המעט, שכבודו לא עיין בטוב, שמתחלה היה מייחד לה, ואם אבדו אינו חייב באחריותן, ולכן לא היו רוצים הנשים לינשא, דשמא יאבד מה שייחד לה, ויוציאנה חנם אין כסף, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, ואם ירצה לייחד ייחד, הרי חייב באחריותן אם יאבדו, וכ״כ התוס׳ שם בפירוש, ע״ש. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קכו
פ׳ הנז'.׳ לרב א׳.
אדוני! בענין ההוא גברא שנשא בשוגג מינקת חבירו, ונסתפק מעלתו, אם כופין אותו לגרש, או לא. אתמול בלילה, מצאתי הדבר מפורש בס׳ בית יהודה ח׳ אבה״ע סי׳ י״ח, שהעלה, שא״צ לגרש, רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנה, ע״ש. ואם שגיתי,
אתי ת״מ, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
La vie juive a Mogador-Asher Knafo
Par temps calme, il paraissait tellement tranquille, que tout nageur était tenté d'y grimper et de s'y promener. Les pêcheurs s'y connaissaient, mais de simples amateurs ont été souvent pris de cours quand la marée montait, et beaucoup n'en sont pas revenus. Le rocher était troué en plusieurs endroits, cela ressemblait à des puits ou à de grandes citernes, en forme de jarres. Nous nous amusions à faire entendre l'écho de nos voix en nous appelant mutuellement. Presque toutes les crevasses communiquaient entre elles. Parfois, nous criions dans l'un et d'autres percevaient nos cris dans l'autre. Au pied de ce rocher, il y avait une espèce d'entonnoir où l'eau tournoyait constamment. Si par malheur on se laissait entraîner par le courant vers cet entonnoir, on était instantanément happé et englouti
Le rocher Djira était l'endroit idéal pour les pêcheurs à la ligne. Seulement pour y monter l'on était obligé de traverser un canal à la nage, ce qui constituait une prouesse même pour les bons nageurs, car le courant qui passait entre les rochers était très violent et les vagues, assez hautes, s'engouffraient avec force dans les cavernes se trouvant au-dessous de ces rochers. Il fallait attendre le moment où le niveau de la mer montait au- dessus de ces cavernes et attraper rapidement le rocher avant que le niveau ne baisse. Autrement, on courait le risque de disparaître dans une de ces cavernes sous-marines
Pour les nageurs, c'était un jeu d'enfant d'aller d'un côté du bord de mer à l'autre à la nage sans passer par le canal. Comme ils y restaient des heures et même des nuits entières, ils mettaient leurs habits et tout leur attirail le plus commodément possible sur la tête avant de traverser à la nage. L'hiver, ils y allumaient un feu pour se chauffer et faisaient cuire le poisson qu'ils attrapaient. En revenant, ils attachaient à leur dos un grand panier, ou plutôt une corbeille faite spécialement cet effet, et ils revenaient à la nage. L'Oustania – du centre, était moins déchiquetée et les vagues ne passaient jamais par-dessus. Cette île dont les rochers étaient plus arrondis présentait aussi des écueils mais l'on disait que jamais les vagues aussi hautes fussent- elles ne la recouvraient complètement. Il y avait de la verdure, (pour ainsi dire une île d'herbes), chose rare pour des rochers se trouvant en pleine mer. Là aussi, la pêche était bonne. Seulement, comme il était un peu plus éloigné que les autres rochers, il fallait avoir le cœur bien accroché pour y arriver. Et pourtant, les pêcheurs y allaient même lorsque la mer était tumultueuse, voire démontée
La pêche
C'était très amusant de suivre les mouvements d'un pêcheur qui lançait sa ligne par-dessus la muraille ou même à travers les fenêtres des maisons ou de les voir nager avec leurs effets sur la tête, s'accrocher aux rochers, grimper et s'installer au sommet ou dans un coin bien abrité des vagues et des vents Les voir surtout batailler avec leur ligne contre les gros poissons, dangereux dans l'eau, et plus encore hors de l'eau
On a vu des pêcheurs qui se sont fait arracher un ou plusieurs doigts par ces gros poissons
Quand les pêcheurs avaient attrapé trois ou quatre poissons, ils estimaient qu'il y en avait assez et ils reprenaient à la nage leur route vers le rivage, à gué quand la marée était basse
Les amateurs de poissons frais, dégringolaient de leur perchoir et couraient vers la mer. Ils attendaient seulement quelques minutes pour acheter un ou deux poissons de cette partie de pêche
En plein hiver, quand la mer était démontée, si le pêcheur réussissait à prendre un seul poison, il s'estimait heureux. Car le poisson en cette saison était difficile à attraper
Alors un vrai débat se déroulait entre l'acheteur et le pêcheur, surtout s'il n'y avait qu'un seul poisson. Ce genre d'échange pouvait varier suivant les deux protagonistes en présence. Car le pêcheur pouvait être Juif ou Musulman, alors que l'acheteur lui, était presque toujours juif. Le pêcheur musulman, considérait le prix de son travail, réalisé dans un moment bien difficile, sans évaluer le temps passé à la prise de ce poisson. Ses attentes n'étaient d'ailleurs pas extraordinaires. Aussi se contentait-il d'un modique salaire
Si le pêcheur était Juif, il savait tirer le meilleur parti de sa pêche, connaissant bien la nécessité où se trouvait l'acheteur qui voulait acquérir son poisson
Souvent, le pêcheur juif allait à la pêche avec l'idée arrêtée de vendre son poisson à un Juif déterminé duquel il pourrait tirer un bon prix. Aussi, adaptait-il sa vente. Si c'était vendredi, il savait que tout bon Juif se faisait un point d'honneur d'avoir du poisson pour samedi. Il pouvait repérer lequel de ses coreligionnaires serait le plus généreux et lui donnerait le maximum. Il savait distinguer ceux qui, un jour courant de la semaine devaient fêter le huitième jour de leur mariage. Ce jour-là, la coutume voulait que les mariés fassent un repas de poisson, en présence de toute la famille. C'était Tqsir el hout, l'écaillage du poisson. Durant cette cérémonie, les nouveaux mariés devaient écailler un gros poisson
Avant de remettre son poisson, le pêcheur arrangeait un peu le poisson, le lavait bien, le posait sur un plateau couvert d'herbes marines et souvent, l'accompagnait d'un bouquet de fleurs
Il faut savoir que le pêcheur juif était doublé d'un jardinier. Ordinairement, il exerçait même trois ou quatre métiers
Jardinier (ouvrier), pêcheur, fabricant de beignets le matin et vendeur de poissons frits le soir, occasionnellement fabricant de gâteaux à l'huile et au miel et aussi, marchand de graines grillés (pépins, amandes, pois chiches, fèves, etc.) Si ces métiers n'étaient pas des plus honorables chez nous, ils n'en étaient pas moins de ceux qui exigeaient du courage et de l'endurance et parfois une force herculéenne. Je reparlerai de la pêche plus loin
מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר-אשר
תושבי הערים בדרום הארץ, ובמיוחד במראכש, ששימשה מרכז מדיני וכלכלי חשוב במאות ה־16 וה־17 ושוב במאה ה־19, עסקו אף הם במיסחר ובמלאכה. תושבי הכפרים התפרנסו מתיווך בין הסוחרים הברברים בדרום הארץ לבין הסוחרים שבמרכזים העירוניים בצפון הארץ ובחופיה. רבים עסקו במלאכות זעירות(פחחות, רצענות ועוד) וברוכלות.
תופעה המיוחדת בעיקר למארוקו, היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. הגם שבמרכזים העירוניים היו יהודים שהחזיקו בשדות ובגנים, הרי בגלל האפשרויות הכלכליות שהיו פתוחות בפניהם במיסחר, ונוכח הקשיים הרבים שהיו כרוכים בעבודת האדמה ״רובא דרובא של בני־ברית (הכוונה ליהודי מכנאס) אין להם עסק בשדות, אפילו תתנה לו חינם, לא ירצה לבזבז ממון בחרישה ומריעה״(ר׳ רפאל בירדוגו, מישפטים ישרים, קרקוב, תרנ״א, 145), והם הסתפקו בדרך־כלל במכירה של תוצרת האדמה. לעומת זאת עיבדו יהודי הרי האטלס את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים, ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. אחרים עסקו לא רק במכירת שמן אלא גם בעצירתו בבתי הבד.
במאה ה־17, תקופת הזוהר של אלג׳יריה בימי הכיבוש העות׳מאני, כאשר הקורסארים הטילו את חיתיתם על־פני מרחבי הים־התיכון, נטלו היהודים חלק ניכר בסחר הארץ. כאמור, הם לא היו מעורבים ישירות בשוד הים, אך קנו את ביזת השודדים או פדו מידיהם את השבויים שנפלו ברשתם. הם מכרו את הסחורה באלג׳יר או הפליגו לליוורנו על־מנת למכרה שם. זרם היהודים מליוורנו(אם כי לא באותם ממדים שהגיעו לתוניס), שהחל בראשית המאה ה־17, והלך וגבר במאה ה־18, נתן תנופה נוספת לפעילות היהודים — וזאת למרות הירידה בפעילות הקורסארים ולמרות השפל הכלכלי שפקד את הארץ בכלל. פעילותם הכלכלית של יהודי אלג׳יריה בתקופה זו קשורה במיוחד במשפחות בושערה, בקרי ובוג׳נאח. הם זכו במונופול על יצוא התבואה לצרפת וגם לאנגליה. לפי מקור אחד היו ברשותם 170 ספינות שהפליגו כמעט לכל נמלי הים־התיכון ומערב אירופה והגיעו אף לניו־יורק הרחוקה.
החל באמצע המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־19 נטלו היהודים חלק מכריע גם בעריכת חוזים ובכינון יחסים תקינים בין אלג׳יריה למדינות אחרות — תחילה עם הולנד בשלהי המאה ה־17, ואחרי כן עם מעצמות אירופה אחרות. עניין מיוחד גילו בני בקרי בכינון קשרים כלכליים ומדיניים עם ארצות־הברית של אמריקה.
אך גם באלג׳יריה התפרנס רוב האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד בפנים הארץ, ממיסחר קמעונאי, תיווך, רוכלות ומלאכה. הם שימשו סוכנים של סוחרים גדולים ומתווכים בין איכרים ערבים וברברים שביקשו למכור את סחורתם לבין הסוחרים במרכזים העירוניים. ״באלג׳יר אין ערבי יכול למכור ולוא צמד עופות ללא עזרתו של יהודי״ — מפליג בתיאורו אחד הנוסעים, אך יש להניח שיש לא מעט אמת בדבריו. (הנוסע רוזה לפי מ׳ רוזנסטוק, חיי החברה והכלכלה של יהודי אלג׳יריה 1790 —1848, היסטוריה ז׳ודיקה(אנגלית), 18 ,אפריל 1956 ,עמי7).היהודים עסקו בכל סוגי המלאכות, ושמע מלאכת הריקמה על עיטורי הערבסקות המקסימות של אלג׳יר הגיע למרחקים. כמעט הכל העלו על נס את חריצותם של הסוחרים היהודיים בימים הם ושיבחו את תוצרת המלאכה של האומנים היהודיים כטובה וכזולה ביותר. אך גם כאן אנו מוצאים שיכבה של דלים ואביונים שחלקם התפרנס מצדקה ואף מקבצנות.
השגשוג הכלכלי שפקד את המדינה, במיוחד במאה ה־18, הפך את תוניס למרכז מיסחרי חשוב בחלק זה של אפריקה הצפונית. במיוחד ניכר חלקם של היהודים בסחר העיר, עד כדי כך שתוניס תוארה כעיר של סוחרים יהודיים. תהליך זה החל בראשית המאה ה־17, עם בואם של יהודים רבים מליוורנו. אלה הפכו את ״שוק אלגראנה״ (שוק יוצאי ליוורנו) למרכז המיסחרי של העיר. בסוף המאה ה־17 החזיק יעקב לומברוזו 4 בתי־חרושת של ״שאשיות״(הכובעים הידועים בתוניסיה) והיה היבואן הגדול של צמר מספרד. בראשית המאה ה־18, עת פותחה שיטת האילתיזאם, התרחב היקף פעילותם של היהודים יותר ויותר. יצוא העורות, החיטה והשמן היה מרוכז ברובו בידיהם. הם חכרו את המכס שהוטל על הצמר, הטבק והנוצות. מאחר שתוניס היתה תחנת מעבר ימית חשובה, נתנו היהודים את סחרם זה בים ואף קנו אוניות ״חמושות בתותחים וחביות אבק־שריפה כדי להגן על עצמם מפני אדיבים״ (פ. גרונשון, צרפת בתוניסיה במאה ה־17, (צרפתית), תוניס, 1926, כרך 4, עמי 225). יהודים רבים עסקו בפדיון שבויים, בעיקר נוצרים. פעמים אחדות אף חרפו נפשם למען הצלתם של שבויים אלה ובמיוחד כשאלה היו נשים ונזירים.
יצחק אלקלעי ודוד עוזיאל פדו בחודש אחד — ספטמבר 1700 — 18 שבויים, מיספר גדול באותם ימים. הסחר היה מפותח בעיקר עם ליוורנו ועם מרסיי — דבר שעורר את חמתם של סוחרים בני הערים האלה, ובמיוחד את חמת הצרפתים. שליטתם של היהודים הליוורנים היתה גדולה באמצעות קשריהם עם אחיהם בליוורנו. הם פיתחו את ה״ליטרה דה קמביו״ — שטר חליפין שבאמצעותו יכלו להעביר הון ממקום אחד למישנהו ללא כל קושי. רישומם של סוחרים אלה היה כה ניכר, עד כי המלה האיטלקית לסוחר — ״מרקנטה״ — היתה מלה נרדפת ל״עשיר״ בתוניסיה. מצב זה לא נשתנה במאה ה־19, והקונסול היהודי האמריקני בתוניס בראשית המאה ה־19, עמנואל נח, מעיד שלמרות יחם הבוז ליהודים, הם השולטים במיסחר ובכלכלה של תוניסיה. ואולם חלק נכבד מן האוכלוסיה היהודית כאן, כמו במארוקו, עסק במלאכות. בתוניס היוו היהודים מרבית האומנים הפועלים ב״רחוב הצורפים״. הם נודעו גם במלאכת המשי והצמר. חלק ניכר מן הטליתות שייצרו בתוניס נשלח לאיטליה ומשם גם לפולין.
על חלקם של היהודים במלאכה, ובמיוחד בקרב ה״תואנסאה״, יעידו שמות־המשפחה דהאן(צבע), כ׳יאט(חייט), חדאד (נפח), נג׳אר(נגר), צבאג(צובע בגדים) ועוד(תופעה חברתית דומה היתה קיימת גם בארצות אחרות במגרב ובמזרח). גם בשירות המדינה וניהול הכספים פעלו כמה יהודים פעולה חשובה. על המשא־ ומתן בין תוניסיה והולנד בשנים 1699 —1708 לחתימת חוזה שלום ניצח יהודה כהן מראשי קהילת אלג׳יר. נוסע צרפתי מציין בקינאה בשנת 1725, ש״שר־האוצר של הבאי הוא יהודי… ובכלל כל המישרות הקשורות בכספים הן בידי היהודים״. לבאי אחמד (1830 —1856) — ״באי היהודים״— היו שלושה רופאים יהודיים, אברהם לומברוזו, נונז יעיש וקסטל נואבו. (פוארון בתוך צבאג־הטל, התפתחות גיטו צפון אפריקני, החארה של תוניס (צרפתית), פאריס, 1959, עמי 15).
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה א.בשן
במאה ה־20, היה מעשה ביהודי עשיר ״שהיה חשוך בנים״ ונתן כל נכסיו לבית הספר של חברת כי״ח, נוסף לסכום מסוים לצדקה, וסילק את קרוביו מהירושה, ואלה ערערו. ר׳ משה ויזגאן אישר את החלטתו של התורם וציטט חכם הכותב כי:
מעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצוה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים, מפני שרצה להציל את עצמו בצדקה זו, והוא קודם לעצמו מיורשיו (׳ויגד משה׳, סי׳ יא).
בעיר מידלת (Midelt) היתה אלמנה ללא ילדים שרצתה להקדיש את כל רכושה להקדש עניים, אבל אחותה אם לילדים, רוצה לקבל חלק מהירושה. ר׳ משה עטייא פסק שלפי תקנות קשטיליה חייבת להוריש לקרוביה, ולפיכך אינה יכולה להפקיע את אחותה מכל רכושה, אלא חייבת לתת לה חלק מהרכוש (׳מעט מים׳, חו״ם, סי׳ א).
עקרה אימצה ילדה שנולדה מזנות. בזמן החדש, עם הכרסום במסגרת המסורתית, אירעו יותר מקרים שבנות יהודיות הרו מחוץ לנישואין. על בת שנולדה בדרך זו, דן ר׳ משה ויזגאן. הוריה הניחו אותה במוסד, ״בבית גומלי חסדים שמניחים בה ילדים שאין להם הורים שיטפלו בהם בני ברית ושאינם בני ברית״. הוריה היו בחזקת יהודים וסירבו להודיע את שמם, כי התביישו שנולדה בזנות. ״והבת לקחה אותה אשה ישראלית שהיא עקרה וגדלה אותה בביתה כמו בתה״(׳ויגד משה׳, סי׳ לו).
ר׳ שלמה זרקא יליד תוניס שעבר לאלג׳יר, כתב בחיבורו ׳שי למורא׳ שתי עצות למי שאין לו בנים:
א. שאם יבוא לבית הכנסת ויאזין ללימוד התינוקות וישמח בהם הרבה ויתפלל [על עצמו] בזכות מעשיהם, הקב״ה ישמחו בבנים.
ב. יבקש אחר ילד עני ויתום, יביאהו לביתו יאכילו וישקהו ויחנכו בעצמו בלימוד ובדרך ארץ כאילו הוא בנו ממש, כמו שאמרו רבותינו(מגילה, יג ע״א) כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 50).
בג׳רבה אדם ״שהיה נעדר מהבנים והבנות והשתדל בכל עוז לקיים מצות פריה ורביה ולא השיגה ידו והיה אוהב התורה ולומדיה״ וביחוד לשני תלמידי חכמים מק״ק אלחארה אלכבירה שבאי ג׳רבה. בהיותו על ערש דווי כתב בצוואתו בשנת תרע״ט (1919) שחלק מהכסף יוקדש למזונות נשיו והשאר לשני חכמים (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, חלק ד, חו״ם, סי׳ א; ח״ט, חו״ם, סי׳ כב).
הערות לפרק
נקבות״: קידושין פב, ע״ב, פסחים סה, ע״א! בעד בנים זכרים: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם״: נידה לא ע״ב. מדרש תנחומא, חיי שרה ג, ד״ה ״ואברהם זקן״. לפסוק: ״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, 1). המדרש בבראשית רבה: ״ר׳ יהודה אמר שנתן לו נקבה, אמר לו ר׳ נחמיה עקר ביתו של מלך לא כתוב בו ברכה אלא וה׳ ברך את אברהם בכל, שלא נתן לו בת כל עיקר״.
בחיבור של ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד על ברית המילה, הוא כותב על עדיפות הבן על הבת. לפסוק ״וה׳ ברך את אברהם בכל״(בראשית כד, 1) דרשו חכמים, בבא בתרא טז, ע״ב: ״רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת״. ״בכל׳ גימטריא ״בן״. בהמשך שואל החכם: ״הלא הבת היא צורך לעולם… זכר בגימטריא ברכה, נקבה בגימטריא נזק״: ׳מלאך הברית׳, עמי 31-30. גם בחברה היהודית האירופית הועדפו זכרים על נקבות. בימי הביניים: גרוסמן, תשס״א, עמי 53. לפסוק בבראשית ל, 21: ״ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה״. פירשו בעלי התוספות: ״לא נכתבה הודאה על לידת הבת״. מצוטט גם על ידי א. באומגרטן, תש״ס, עמי 58. במאה ה־19: בתקנות של ׳חבורת המשניות׳ בעיירות מולדובה בשנת תרמ״ד (1884) נאמר שכל חבר יתרום פראנק לכל לידת בן זכר, וחצי פראנק ללידת בת: י. גלר, תש״ס, עמי רלג, רלה. 2.
בספר על פאס לפני תקופת החסות, כותב המחבר כי אצל היהודים לידת בן גורמת ליתר שמחה מאשר לידת בת: 573 .Le Tourneau 1949, p. על השמחה אצל היהודים בהולדת בן: 149
בתאורירת נהגו לברך את החתן ב״בנים זכרים״: י. שיטרית, תשס״ג, עמי 490. י.. בחיבור מאשכנז מהמאה ה־13 נזכר סימן לאשה בהיותה בהריון אם תלד זכר. ״אם תקדים בלכתה רגל ימנית לשמאלית -1 מעוברת זכר, ואם לאו – מעוברת נקבה״: א. באומגרטן, תש״ס, עמי 73. 4. ר. בן שמחון, תשל״ט, עמי 18 ¡ רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳ דפים יח-כא ע״ב. פרטים נוספים, בפרק א של חיבורי זה. בזכרונות של בת שהוריה עלו ממרוקו ונישאו בארץ, היא ציינה כי אבא שלה היה נוהג לומר: ״טיוב שיש לי רק שתי בנות, [כי] בנות מביאות צרות״: ש. סבן, תש״ן, עמי 66. אין שמחה כשנולדת בת, אלא רק כשנולד בן: בעת התפילה, כשפותחים את ההיכל אומרים ״ותיהב לי בנין דכרין [בנים זכרים] שיכוון על בניו וחתניו״: ע. אביכזר, תשנ״ב, עמי קג. קינה למי שנולדה לו בת: בספר ׳יקרא דשכבי׳ לחברת גומלי חסדים, פאס תרפ״ו.
תקוה לבן זכר. לר׳ דוד אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב היו רק בנות. ובנים שנולדו לו נפטרו בקטנותם ״וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. כך כתב ר׳ יוסף בן נאיים: ׳מלכי רבנן׳, דף כז ע״ב.
בזכות חיבורו יהיו לו בנים. בהסכמה לספרו של ר׳ מאיר קורקוס, ׳בן מאיר׳, ירושלים תרע״ג, כתב הרב יהודה מויאל ״שבזכות זה יפקדהו ה׳ יתברך בבנים זכרים של קיימא״.
כדימוי ללימוד תורה. בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בן אדהאן, ׳דברי יוסף
ברכה בהבעת תודה. בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לספר ׳אהבת הקדמונים/ ירושלים תרמ״ט, בירך את מכלוף אפלאלו ורעיתו שאירחוהו בהיותו שליח ירושלים במרוקו: ״יפקדוהו בזרע של קיימא בבנים״. בברכות לתורמים להדפסת ספרים: ״ישמרהו ויתן לו בנים זכרים של קיימא״. ברכה לתורם להדפסת ספרו של ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, ליוורנו תרמ״ד. בהקדמה לספרו של ר׳ עמרם אלבאז, ׳חיי עמרם׳, מכנאס תש״ט, בירך ר׳ יוסף משאש את התורמים: שיהיו להם ״בנים זכרים של קיימה״. בהקדמה לספרו של ר׳ שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל׳, ירושלים תשי״ט, נכתבה ברכה לתורם שיזכה שבתו תהיה
״אשת חיל ותזכה לבנים ובני בנים״. ברכה כזו נכתבה גם לתורם להדפסת ספרו של ר׳ כלפון משה הכהן, ׳תורה וחיים׳, תשב ״ד.
על פי זכרונות על השכונה היהודית בתוניס, קרובת משפחה של המחברת היתה עקרה. לאחר טיפול על ידי אמה של המחברת נולדו לעקרה חצי תריסר בנים: מ. דואק, תשל״ט, עמי 19-18. בספר על תוניס שראה אור בסוף המאה ה־19 כותב המחבר כי יהודים אינם מתחתנים עם גויים, בגלל האמונה שמהנישואין האלה יוולדו רק בנות. כנראה שזו שמועה ששמע בהיותו בתוניס. המחבר טעה, כי ההתנגדות לנישואין עם נוכרים היא על בסיס דתי, ללא קשר ללידת בת או בן. אבל מכאן ניתן להסיק כמה חשובה לידת בנים: 138 .Vivian, 1899, p.
עצירת הגשמים-דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
פוגרום בפאס
מן האסונות והגזירות שלא פסחו על יהודי מארוקו בכל הדורות היא מכת עצירת הגשמים, שבעקבותיה רעב ויוקר השערים. תופעה זו היתה כה קשה ושכיחה עד שרוב הכרוניקות מעמידים אותה בראש האסונות. העיר היתה כמעט חריבה. ההורים מעלימים עינם מילדיהם ונמלטים על נפשם. מחיר התבואה היה עולה פי כמה מערכו בימים שכתקנם, ורוב התושבים ככולם קצרה ידם לשאתן. לפיכך אתה מוצא שמדגימים את הגזירה בשיעור מחירה של תבואה, אבל לפעמים גם שלשמן, עדשים ותמרים וכיוצא בכך.
בזמנו שלר׳ שאול סירירו, בשנת שס״ד (1604), מתו ברעב אלף ומאתיים יהודים. שנתיים אחר־כך מתו יותר מאלפיים ומאתיים ויותר מחמש מאות יהודים השתמדו. הרעב בא, לדעתו, משום חטאיהם של ישראל ולכן במאורעות אלו כתב ר׳ שאול סירירו את תוכחותיו הגדולות.
ליהודים נוספה רעה על רעה. לדעת המוסלמים מפתחות הגשמים נמסרו ליהודים ובגלל חטאם נעצרים השמים. היהודים נתבעו, איפוא, להתפלל ולעשות כל שבכוחם שירדו גשמים. מקור נכבד נמצא בספרו שלר׳ שמואל יפה אשכנזי, ׳יפה קול׳, על שיר השירים רבה:
ואף אנו בעניותנו ורוב עונותינו מפורסם שה׳ קרוב לנו בקראינו אליו להורי׳ גשמים בעתם. ומעשי׳ בכל יום בארצות המערב בעת הצורך בתפלות ותחנות נעשות ע״י חכמי הדור ונעתר להם. וכהנה רבות ספרו לנו חדשים מקרו׳ באו מגלות ירושל׳ אשר בספרד ובצרפת.
הערת המחבר : המקורות המוסלמים בייחוד, תמצאם במאמרו של חיים הירשברג, מפתחות הגשמים, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנא יא – 1944, עמוד 46-54
חכמי הקהל היו מכריזים תעניות, מרבים בתפילה ובתחנונים של יום הכיפורים, קוראים תהילים, אומרים קינות ופסוקי המטר שבמקרא, ומשתטחים על קברי הצדיקים. בפאס היו פוקדים קבריהם של הרוגי שנת רכ״ה.
על הנהגת יהודי מארוקו בעצירות גשמים שהיו בימי ר׳ אברהם אזולאי ממראכיש, כותב תלמידו ר׳ שלום בוזאגלו:
ופעם א׳ היה עצירת גשמים והוציאו ספר תורה, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורינו לא נכון לעשות כן, והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס״ת. ואמר מורינו שלא יכניסו לבית הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר. ושבח לאל מיד נענו. והיה קדוש שמו ית׳ בעולם.
אכן, לא בכדי אמר ר׳ שאול סירירו(בשנת שע״א, 1611): ׳כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה׳. ועל מאורע שע״ג(1613) אמר שגלותם קשה היא מגלות מצרים ובבל. יותר ממאה שנה אחריו, בשנת ת"פ – 1720, אמר חכם אחד ממארוקו :
היהודים ישובי המערב, שלא ראו טובה מיום גלותם מבבל לאלו הארצות ובפרט מהתחלת האלף שעלינו…שאין יום שלא הייתה קללה חרב ודבר ורעב .
יהדות מרוקו שביעת הגזרות, הרדיפות והעינויים בא מועד גאולתה בעלותה כחומה למדינת ישראל ובעשותה בבנייתה.
ספר " דברי הימים של פאס , במכונה בערבית " אלתוואריך ", הוא אוסף של ליקוטים ורשימות היסטוריות לקורות היהודים בפאס. יש בו דברים בעסקי היחסים שבין השלטונות והקהלה היהודית, גזירות, שמדות, מגיפות, רעב, בצורות וכל מאורע, שרושמיו ראו בו מעשה השגחה.
הרשימות נכתבו בידי גדולי חכמי פאס, שהיו עדים למאורעות. מלקט הרשימות, רבי שמואל אבן דנאן הרביעי, נולד בשנת 1668, אסף את הרשימות שכתבו בני משפחתו, צירף אליהם כרוניקה של רבי שאול בר דוד סירירו ורשם גם את קורות זמנו. בראש הספר כתב :
ספר דברי הימים הנקרא אלתאווריך, לקטתיו מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה, הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל זצוקלה"ה, ומכתיבת מר אביו הרב המופלא ישראל סבא דמשפטים הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות זקני הרב המופלא גאון עזינו הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה זצוקלה"ה, ומכתיבות הרב במופלא הדיין המצוין כמוהר"ר שאול סירירו זצוק"ל.
מסורת הייתה בידי משפחת אבן דנאן לרשום את קרות זמנם. הגדיל לעשות רבי סעדיה אבן דנאן השני, שאסף ידיעות היסטוריות מעת התיישבות גולי ספרד בפאס ובואו של רבי סעדיה הראשון, אבי זקנו, לצפון אפריקה בשנת 1492.
רבי סעדיה השני ציווה לבניו להחזיק לבניו להחזיק במסורת זו. בנו, רבי שמואל השלישי, כתב בשנת 1576 : וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי, שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל יתברך. מגמה זו נזכרת גם בדבריהם שלשאר רושמי הזכרונות. רבי מימון השישי,למשל, כותב אף הוא " ולפני שהיה נס עצום רשמתיו ". גם רבי שמואל הרביעי אומר שדבריו נכתבו, לספר נפלאות יתברך, כיוצא בזה כתב רבי יצחק אסאבאג ברשימתו על מאורעות תפ"ח " וחסדי ה' נזכיר….ועשה עמנו הנס הגדול והגלוי…ואמרתי מצוה לפרסם מעשה ה' כי נורא הוא ".
כותבי הקורות ממשפחת אבן דנאן אין רשימותיהם ערוכות בצורת ספר, אלא רשמו כל מאורע בזמנו בדפים או בתוך קונטרסים שונים. מכל מקום זו הייתה צורת הרשימות בזמנו של מלקט. קטעים אחדים שלא היה ברור למי הם, המלקט קבע את מחברם על פי צורת הכתב בסיוע אחרים, ששם המחבר חתום עליהם. גם העובדה, שבכל קטע רושם כל מחבר את שמו, מעידה על דרך זו. גם המלקט נהג כך. על מאורע שקרה בשנת 1706 הוא כותב : " כתבתי זה ביום הנזכר בעצמו " והעתיקו אחר כך בספר בשנת 1724. לעומת זאת אנו מוצאים שמאורע אחד לא נרשם בזמנו אלא לאחר שנה. רבי שמואל אבן דנאן השלישי לא כתב דבר שקרה בשנת 1616 אלא בשנת ע"ז לפ"ק, שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב את כל העובר עלינו. הגיע לידינו קטע כזה מרבי שמואל בר מימון אבן דנאן, הכתוב על גבי עלה יחידי.
הרבה קטעים אבדו במשך הזמנים, על כן אין להתפלא, שמאורעות חשובים מאותן השנים, לא נזכרו בכרוניקות. בשער הראשון שנכתב על ידי רבי סעדיה השני לא נזכר דבר על בצורת קשה שהייתה בפאס בשנת 1561, שמסופר עליה במקורות אחרים, אף על פי כן שהכרוניקות שלנו מרבות לעסוק במקרים של עצירת גשמים. על גזירות ורדיפות שהיו בשנת 1609 מסופר דווקא בספרים אחרים.
אף על פי שהכרוניקות עוסקות בעיקר בקורות היהודים בפאס, נרשמו בהן גם מאורעות אחרים, שקראו בשאר חבלי מרוקו. ספר גדול הוא, אם יש לתלות את השתיקה שבמקורות אלה בענייני השבתאות במרוקו בליקויים שבכתבי היד. והרי מפורסם, שמשהגיעו השמועות למרוקו על הופעתו שח שבתאי צבי נתפסו רבים לאמונה השבתאית, והחזיקו בה גם לאחר ההמרה. מחלוקת גדולה פרצה אז בקהילות, ובדין שנמצא את רישומה במקורות הללו. מן הקטעים החסרים נשתמרו אחדים בכתובי יד אחרים.
הדברים שאמרנו אינם נוגעים לכרוניקה שלר׳ שאול ב״ר דוד סירירו(שער שלישי), שכן הוא נתכוון לחבר ספר מיוחד, ׳דברי הימים׳ של תקופתו. המחבר עצמו מעיד, ש׳רוב הדברים שעברו משנת שס״ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פיס [ועד] זו של ש׳ שצ״ב הלא הם כתובים בס׳ דברי הימים שכתבתי ושחברתי׳. הספר היה בידי ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט, ואם לא בשלימותו, הרי על־כל־פנים, החלק המדבר על השנים שס״ד-שע״ד: ש״פ- שפ״ו. לאחר זמנו של ר׳ שמואל אבן דנאן הועתק הספר בידי ר׳ עמנואל ב״ר יהושע סירירו (נולד תס״ה— 1705), אף הוא חובב היסטוריה, ולדבריו אבדו כמה חלקים שלספר. לפנינו, איפוא, ספר כמו שיצא מידו שלמחבר, אלא שאיננו שלם.
ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט לא סידר את החומר שאסף אלא העתיקו כסדר שהגיע לידו בתוספת ׳אמר הכותב זה מצאתי׳ וכר, וחותם את שמו ותאריך ההעתקה. הרשימות באות בערבוביה. אין דבריו שלמחבר אחד מכונסים במקום אחר ואף לא לפי סדר הזמנים. המוקדם והמואחר באים כרוכים מפני הצד השווה שבהם, עד שקשה לעמוד מתוך הדברים על השתלשלות המאורעות ועל האופי המיוחד שלכל רשימה.
במהדורה זו שינינו את הסדר וכינסנו את דבריו שלכל מחבר ברשימתו לפי סדר הזמנים. וכך יצאו שמונה כרוניקות, שהרציפות ההיסטורית מאחדת אותן. על־ידי־כך הוחוור גם האופי הספרותי שלהן. הכרוניקה שלר׳ סעדיה אבן תאן השני(שער ראשון) כתובה כולה ערבית: הקטעים שלר׳ שלמה אבן תאן כתובים אף הם כולם ערבית (בשער השני) וכן קטעים מרשימותיו שלר׳ סעדיה אבן תאן השלישי (שפ״ז— 1627). שאר הכרוניקות כתובות עברית, חוץ ממילים ערביות יחידות הנמצאות בהן. על־פי־רוב הם ביטויים ערביים שהמחבר לא ידע להביעם בעברית, וכן משלים. ברוב הקטעים רשום שם המחבר. במקום שהמלקט לא מצא את שם המחבר, קבע אותו על־פי השוואת הכתב. בחינת הדבר לפי סדר הזמנים מאשרת את הזיהוי. קטע הכתוב ערבית משנת שי׳׳ח (1558), למשל, שלא נכתב עליו שם מחברו, הוא ודאי שלר׳ סעדיה, שהרי הוא בלבד כתב על אותה תקופה. הדבר מוכח גם מן העובדה, שהקטע כתוב ערבית.
ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי השלים את חיבור הספר וההעתקה בשנת תפ״ד. המאורע האחרון הנזכר בכרוניקה שלו הוא מן השנה הנ״ל. בכל הקטעים שהעתיק מקודמיו הוא מציין את שנת תפד״ה ליצירה כשנת ההעתקה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
בפסוק 153- 155 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב, מצטט:
״הגבעות אל צפא ואל מרווה בקרבת מכה הן מקומות מקודשים לאללה, כל העולה לרגל אל הבית הקדוש במכה או מבקר בו מותר לו לעשות הקפות סביבן כי את המתנדב למעשר טוב אללה יודע ומעריך״.
סוף ציטוט
קורא את הפסוקים הללו בקוראן איננו מאמין בתימוכין הניתנים בגלוי למנהגי עובדי אלילים.
טקס הריצה בין שתי הגבעות אל צפא ואל מרווה המכונה בפי עובדי האלילים ״סעי״ הנו טקס פגני מובהק בן מאות שנים שהיווה פרק במסכת המצוות של העלייה לרגל למכה בימי עובדי האלילים בתקופת הג׳הליה.
עורכי הקוראן כינו את טקס ה״סעי״ כטקס מקודש לאללה בהתעלמות גמורה מן העובדה שטקס זה היה מקודש לעובדי אלילים והיווה אחת מחמש המצוות שקיימו הפגנים בעלייה לרגל למשכן האלילים מאות שנים.
באיזו זכות העתיקו המוסלמים את מנהגי עובדי האלילים לדת האיסלאם ועוד מכתירים אותם בתוארי קדושה?
חובה לזכור שמווזמד עצמו ועוד אלפי תומכיו אימצו במופגן וערכו באדיקות את הטקסים של עובדי האלילים עוד בשנת 629 לספירה בעליה לרגל למכה אחרי הסכם חודיביה.
אז מהו ההבדל המהותי בין האיסלאם לעובדי האלילים? שני המחנות מכבדים ומקיימים את אותם הטקסים ומאמינים באלוהים שבשמיים בואריאציות שונות אף כי בנסיבות דומות.
בפסוק 183- 184 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב, מצטט:
ועליהם לציית לי ולהאמין בי למען תיישר דרככם, בלילות הצום מותר לכם לקרב אל נשותיכם, כי הן משלימות אתכם בלבוש ואתם משלימים אותן בלבוש, אללה ידע שהייתם מקודם מונעים עצמכם מהן וחזר והקל עליכם.
סוף ציטוט
בערב הצום מותר לשכב עם הנשים כי אללה הקל על הצמים, איך קוראים לאללה הזה ומי קיבל ממנו את המסר האדיב?
צום הרמדאן הנו אחד ממנהגי עובדי האלילים שמוחמד אימץ לחיק האיסלאם במקום צום יום הכיפורים ה״אשורה״. מטרת צום הרמדאן בקרב עובדי האלילים היא להסתגף ולהתנזר מתענוגות החיים למען להתנקות מחטאותיהם.
מיהו בר הסמכא בקוראן אשר מתעלם ממהות הכוונה ומהשאיפה להגיע לטהרה בהסתגפות הנפש ומורה למאמיניו להתענג מאוכל ומשתייה כל הלילה ואף מתיר להזדווג עם נשותיהם?
בפסוק 230 בספר הקוראן בשורת הפרה פתוג, מצטט:
במקרה של גירושים סופיים לא יוכל הבעל לחזור בו עוד אלא אם כן תינשא אשתו הגרושה לבעל אחר והלה יגרשנה, רק במקרה כזה לא יחטאו אם יינשאו שוב כדי לקיים את חוקי אללה״.
סוף ציטוט
- איך אפשר לנהוג על פי ההלכה המבישה הזו אשר רומסת את כבודו של האדם ואת טוהר המידות בין זוג אוהבים הרוצים לשוב ולהתאחד שוב בברית הנישואין?
- מדוע האישה שנפשה חפצה לשוב לחיק גרושה בעיקר מטעמי אהבה חייבת לטמא את גופה במשכב עם גבר זר שאינה חפצה בו ומאידך לתקוע חרבות בליבו של הגבר האוהב שאהובתו שוכבת עם גבר אחר?
- איך אפשר לטעון שמסכת עינויים משפילים אלה כרוכים בחוקי אללה?
טעות חמורה לפעול על פי הלכה זו הנוגדת את המוסר, את טוהר המידות ומצלקת את נשמות האוהבים.
על פי השמועות הנפוצות רוב המאמינים הרוצים לשוב אל גרושותיהם נוהגים לפנות אל אנשים עיורים או זקנים חסרי כוח גברא המיועדים למטרה זו ומומלצים על ידי השייחים, כהני הדת. אנשים אלה דורשים הרבה מאוד כסף כדי להימנע מקיום יחסי מין עם הכלה האנוסה ולהסכים להתגרש ממנה לאחר הנישואין ללא תנאים.
בסורת ( המחבר מתכוון לבטח לפסוק-הערה שלי אלי פילו ) 250 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב :
" כאשר ערך שאול את צבאותיו אמר להם אללאה אנסה אותם בנהר, מי שישתה ממימיו לא לי הוא אך מי שלא יטעם ממנו אלא בלקיקה לי הוא : סוף ציטוט
עורך הקוראן שכתב את הסורה 250 טעה טעות חמורה והתבלבל בין שני מנהיגים שונים, בין המלך שאול לבין גדעון מספר השופטים. התיאור המובא בקוראן על שאול במלחמתו נגד גוליית הפלישתי מיוחס לגדעון במלחמתו נגד מדיין כפי שכתוב בספר השופטים פרק ז׳ פסוקים ד׳-ו׳, מצטט:
ויאמר יהיה אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם והיה אשר אומר זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אומר לך זה לא ילך עמך הוא לא ילך: ויורד את העם אל המים ויאמר יהיה אל גדעון כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות: ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים״.
סוף ציטוט
זו לא הטעות היחידה שעורכי הקוראן התבלבלו בין הפסוקים בספר ״ספרים. אולם למרות האמור ישנם עדיין אי אלה מוסלמים תמימים שמאמינים שספר הקוראן יציר כפיו של אלוהים, הייתכן שאלוהים טועה?
בפסוק 30-35 בספר הקוראן בסורת בית עמרם כתוב מצטט :
" אשת עמרם : כאשר ילדה בת אמרה ריבוני ילדתי בת וקראתי את שמה מרים "
סוף ציטוט
מרים בת עמרם נולדה בתקופת פרעה מלך מצריים לפני הולדת משה רבנו והיא אשר הצילה אותו בהביאה את אמו להניקו כילד מאומץ לבת פרעה.
אולם בהמשך בסורה 33 בספר הקוראן בשורת בית עמרם כתוב :
" וריבונה נענה לתפילתה ברצון וחסד ותגדל מרים ברוב טובה בפיקוח קרובה זכריה " סוף ציטוט
יש כאן בלבול בין מרים בת עמרם אחות משה ואהרון שנולדה במצריים בתקופת פרעה לבין מרים אם ישוע הנוצרי שנולדה בירושלים או בבית לחם בתקופת המלך הורדוס ואומצה על ידי זכריה הכהן שאשתו אלישבע הייתה קרובת משפחתה של מרים.
♦ עורכי הקוראן שוב טועים טעות חמורה, וזוהי ההוכחה שאלה שכתבו את הקוראן היו סופרים חובבים בלבד.
בסורה 9 בספר הקוראן בשורת השולחן ובסורה 47 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:
״אם אתם חולים או בנסיעה או אחרי עשיית צרכים או לאחר מגע עם אישה ולא תמצאו מים לרחצה, השתמשו בחול דק ושפשפו בו פניכם וידיכם כי אללה מוחל וסולח״.
סוף ציטוט
מנהג הניקיון בחול הנו חלק ממסורת שוכני המדבר והנוודים עובדי האלילים. הנזקים הנגרמים למשתמשים בחול כגון דלקות בפי הטבעת, בעיניים ובדרכי הנשימה גדולים יותר מתועלתם.
♦ איך עורכי הקוראן אימצו מנהגים פגנים דחויים לחיק האיסלאם ועוד בגיבוי אלוהי?
נשים מוסרות מידע באסלאם-רות רודד
משפטניות
אשה לובשת את השמלה הגדולה
בקרב הנשים המשכילות הרבות המתועדות במילונים הביוגרפיים, מוזכר ידע במשפט האסלאמי בשנים־עשר מקרים בערן, ורק ארבע נשים היו פוסקות הלכה. הנשים המעטות באופן יחסי שלמדו משפט מפוזרות לאורך זמן, מהדורות הראשונים ועד המאה השתים־עשרה/השבע־עשרה, והן פעלו במרכזי לימוד אסלאמיים שונים. מכאן שנשים לא הוצאו לגמרי מתחום המומחיות המשפטית, אולם נראה שהשתתפותן היתה יוצאת דופן.
עאישה, אשתו של הנביא, עמרה בנת עבד אלרחמן, חפצה בנת סירין, ונשים אחרות מהדור הראשון והשני היו ידועות כמשפטניות, והן מתוארות כמי שחרצו דין באופן עצמאי. נכון הוא שמשפטניות אלה קשורות לרוב לתחומים אשר ניתן להגדירם ״ענייני נשים״, והמקרים המועטים שבהם אשה החליטה בנושא שאינו תלוי־מיגדר היוו אתגר למלומדים המוסלמים הקלסיים וממשיכים להוות אתגר לחוקרים המודרניים. בבגדאד, במאה הרביעית/העשירית, שתי נשים פסקו הלכה: אחת מהן היתה אם עיסא בנת אבראהים נפטרה – 328/939 – אמת אלואחד (נפטרה 987/377), בתו של השופט אבו עבדאללה אלחסין אלמחאמלי, למדה עם אביה ועם מורים אחרים. אחרי שלמדה את הקוראן בעל פה הקדישה את עצמה ללימוד המשפט על פי האסכולה השאפעית, לדיני הירושה המסובבים, ולחישוב חלקי היורשים. היא פסקה פסקי הלכה יחד עם פוסק זכר. גם בנה כיהן כשופט, ונשא את השם היוקרתית של משפחת אלמחאמלי; ייתכן שלקח אותו מאמו או אפשר שהיא נישאה לבן דודה מצד אביה. המחבר של קובץ ביוגרפיות של מיסטיקנים ראה את מאמציהן המשפטיים של שתי הנשים הללו כסיבה מוצדקת להכלילן בין הנשים האדוקות ביותר.
מתוך האינטרנט : האסכולה השאפעית (בערבית: المذهب الشافعي, בתעתיק מדויק: "אלמד'הב אלשאפעי") היא אחת מארבע האסכולות ההלכתיות הקיימות במשפט המוסלמי הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם מוחמד אבן אידריס א-שאפעי אשר מת במצרים בשנת 820 לספירה. בפועל עוצבה האסכולה השאפעית על ידי שני תלמידיו של אלשאפעי, אסמאעיל אל-מזני שמת בשנת 877 ואל-רביע אל-מראדי שמת בשנת 883, אשר כתבו את הספרות המשפטית הראשונה של האסכולה אשר עיצבה את שיטת המשפט הרווחת באסכולה. אסכולה זו נחשבת שמרנית ובמיוחד כאשר העדיפה להשתמש בחדית' כמקור עיקרי במשפט המוסלמי והגבילה את השימוש בהיקש ובשיקול הדעת רק לנושאים אשר החדית' לא התייחס אליהם. כמו כן, החדית' ובמיוחד בגלל כמותו הגדולה היה כלי חשוב בידי חכמי ההלכה השאפעים על מנת לבטל את תוקפם המשפטי של פסוקים מתוך הקוראן שנראו סותרים לעמדות הלכתיות שהתחברו בידי חכמי ההלכה, על רקע השינויים החברתיים וההיסטוריים אשר עברה החברה המוסלמית במהלך ימי הביניים ובעת החדשה.
העוצמה שהשיגה אשה בעלת ידע משפטי מודגמת יפה בביוגרפיה של פאטמה מסמרקנד, שחיה בעיר חלב במאה השישית/השתים־עשרה. היא למדה משפט על פי האסכולה החנפית אצל אביה, ולמדה בעל פה את קובץ המסורות שלו: פסקי הלכה יצאו חתומים על ידי שניהם. היא נישאה לתלמידו של אביה, שהיה ידוע בשל חיבורו על חידושים במשפט. אף הביוגרף מספר לנו שהמיומנות המשפטית של פאטמה היתה כזאת, שכאשר בעלה הכין חוות דעת משפטיות, היא היתה מתקנת אותו והוא היה מקבל את דעתה. על אף כל הישגיו של הבעל, שמו נוסף לפסקי ההלכה רק לאחר שמותיהם של פאטמה ואביה. ההשפעה של פאטמה והשימוש שעשתה בבקיאותה במקורות באים לביטוי בסיפור על התנגשות בינה לבין שליט חלב. לאחר לחץ מצידה, החליט בעלה לעזוב את העיר ולחזור לביתם. כאשר השליט ניסה לשכנע אותו להישאר, התברר שהמכשול הינו אשתו, בתו של השיח׳ שלו. הוחלט לשלוח אליה משרת(סריס?) כדי לשכנע אותה להסכים להשאר בחלב, אך היא סירבה לראותו בגלל כללי הצניעות. בתשובתה לבעלה אמרה: ״כיוון שקשריך למשפט הם בדרגה כזו, האינך יודע שאסור למשרת זה לראות אותי? מה ההבדל בינו לבין גברים אחרים מבחינה זו?״. בעקבות זאת המושל ובעלה שלחו אליה אשה שתשכנע אותה, והיא נאותה לבקשתם ונשארה בחלב עד מותה.
במאה השביעית/השלוש־עשרה מוזכרות שתי נשים בגלל הידע המשפטי שלהן. עין אלשמס בנת אחמד מאצפאהאן(נפטרה 1213/610) מתוארת כחכמת הלכה (פקיהָה) אשר היתה האחרונה שמסרה ממוריה. אֻם אלבקאא ח׳דיג׳ה בנת אלחסן (נפטרה 641/1243 מדמשק היתה סגפנית שהקדישה את עצמה למשפט: בן דודה היה שופט ובן אחיין שלה מומחה לחדית׳.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.
א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.
לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.
ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.
עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.
ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים.
[כַּאי יִבְּרְדוּ אוּ יִפְסְדוּ].
תורת הגמול — שכר ועונש-רבי וידאל הצרפתי השני – חיים בנטוב
תורת הגמול — שכר ועונש
אמנם אין בדברי ר׳ וידאל בנושא זה ,משום חידוש, כי הדברים עתיקים. אך דבריו בנדון זה חדורים אופטימיות ותקווה, סובלנות ונועם. אף בעונש, שכל כולו רע הוא, מוצא לנכון להבליט את נקודות האור, את החיובי שבו. שאלה שהטרידה רבים היא שלוות הגויים מול מצבם המושפל של ישראל ״שלום רשעים זה קשה״, ותשובתו היא: ״שטוב הרשע הוא לשלם לו שום צד זכות״, ובסוף הוא יקבל את עונשו. השכר והעונש הם בהשגחתו הפרטית של האל יתברך, כי הקב״ה ״ממלאכת עולמו שבת ולא שבת מהענש הרשעים… אע״פ שיש הנהגה טבעית, העיקר הוא ההשגחיית לשכר הצדיקים ועונש הרשעים, וזה רצון האל. אבל גם בעונש נשאר תפקיד־מה למערכה: ״שהצדיק יענש כפי המערכה בלבד וביום פקדי ופקדתי, אבל הרשע ייענש מיד כפי ההשגחה״. העובדה שהעונש הוא השגחיי מבטיחה שיהיה בו חסד, העונש יחלוף מהר ואחריו תבוא רווחה. בפירושו לפסוק ״עושה צדקות ה׳ ומשפטים לכל עשוקים״ (תחלים קג) הוא מהפך את הפסוק ומפרשו כדי להדגיש את חסד האל יתברך:
אע״פ שעושה משפטים עם כל זה עושה צדקות. ואמרו, שהוא ענין צדיק
ורע לו והודיע שרחום הוא ואינו מביא מהרעה כי אם מעט, וחנון —
שנותן טוב מתנת חינם, ארך אפים — אותו מעט רע שמביא אינו מביא
מהר אלא בהמתן כי ארך אף הוא; והטוב שנותן בחנם אינו כמתנת בשר
ודם, שמתנתם מעוטה, אלא רב חסד וידו מלאה… וביאר… שימצא
בשכר אלקי שהוא תמידי ונצחי וזהו חסד… ונתבאר שהעונש תכליתיי, והשכר בלתי בעל תכלית…
רואים כי מצד אחד מגמת דבריו לעודד האיש המיוסר לבל יתייאש, ומצד אחר ממריצו שיעשה טוב ואז יימצא ראוי לקבל חסד האלוקים. אין לראות בייסורים רק רע, אלא תועלת תצמח מהם. והוא מעמיד את השאלה ״איך אתה אומר לעולם חסדו והלא מביא יסורין לאדם ?״ ומסביר:
אמר שגם זה הוא תועלת כי מהמצר וייסורין סיבה לשוב, ולהכנע. וא״ב אפי׳ זה הוא חסד. וביאר זה יותר במה שאמר ה' לי ׳כעוזרי ועוזר לי בהבאתו עלי צרות ויסורין, ואע״פ שלפנים יראה שהוא שונאי, בהביאו רע לי, אין זה כי אם ליסרני וא״כ תועלת הוא, ויהי לי לישועה יסור יסרני יה. וזהו פתחו לי שערי צדק — כי בזה יפתחו לי שערי׳ להודות לה׳ .
בהביאו את מאמר חז״ל ״חביבין ייסורין כקרבנות דבר אחר חביבין ישראל יותר מן הקרבנות״, מעמיד הוא על שני מעלות שבייסורים:
א. שהם מרצים כי הם כפרה;
ב. שהם מרצין יותר כי הם מעוררין לתשובה.
אף־על־פי־כן אין זה מונע ממנו לראות את סיבת הצרות שמצרים לישראל, באמונה היהודית: ״אינם מצרים אותי אלא על שיש לי אמונה בך״ כלומר, וראויים הם לעונש.
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
קוים לדמותו של ר׳ חיים גאגין ו לחיבור ו ״עץ חיים״
ר׳ חיים גאגין, מהעיר פאס שבמארוקו, הוא היחיד ממשפחת גאגין הידוע לנו ממארוקו. גם עליו אין בידינו פרטים רבים, לבד מהפרטים שהוא מוסר לנו על עצמו בחיבורו ״עץ חיים״, אשר הסתום בהם מרובה לא מצאנו איזכורו במקורות אחרים מתקופה זו ומהתקופה הסמוכה לה. שנת לידתו ופטירתו אינן ידועות, וכן לא ידוע לנו מאומה על הוריו. נראה שהוא נולד בעיר פאס, סביב לשנת הר״ד (1460). בצעירותו היגר מפאס לספרד, כדבריו:
ובימי חרפי טלטלוני הצרות והזמן, ללכת לבקש במלכות קאשטיליא מנוחה למקום תורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדוד כה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה .
המניע להגירתו לספרד אינו ברור — האם לימוד התורה או הצרות והזמן. פתרונה של שאלה זו יקל עלינו להבין שאלה נוספת — האם הוא היגר לבדו או יחד עם הוריו. ואם לבדו— היכן התאכסן בספרד? האם אפשר להסיק מדבריו, ״ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי״, שמדובר במנוחת הגוף והנפש, כלומר שהוא התאכסן בבית רבו, שראש הישיבה דאג לארח ולפרנס את התלמידים הזרים שאינם בני המקום, תופעה זו ידוע לנו ממקורות נוספים על קיומה בספרד בתקופה זו ״. בדורות הסמוכים לגירוש התקיימו בספרד ישיבות רבות, והיא היתה ״ארץ הישיבות והתלמידים ארץ קאשטילייא״. בחלקן הגדול עמדו בראשן תלמידי ר׳ יצחק קנפנטון ותלמידיהם על רובן נודע לנו רק בדורנו, עם גבור ההתעניינות והחקירה בתולדות ישראל בספרד, ופירסום חיבורים ותעודות מהכתובים מתקופה זו. מחיבורנו ״עץ חיים״ אנו לומדים על קיומן של שתי ישיבות: אחת של ר׳ יוסף עוזיאל, והשנייה של ר׳ שם טוב אלקחלי בעיר אלקלעא ״.
הערות פר' עמאר: ב״עץ חיים״ מוזכרים פרטים רבים על נושאים שונים. מלכתחילה חשבתי לדון בהרחבה במבוא על כל הנקודות המוזכרות, כגון: מצב היהודים במארוקו ערב בוא המגורשים, קליטת המגורשים בפאס, תיאור מפורט על ״פולמוס הנפיחה״ בפאם ובמזרח, תפקידו ומעמדו של הנגיד במארוקו בתקופה זו, תרומת המגורשים לתושבים, ועוד. אך מאחר שהשתרעה היריעה והתרחבה, יצאה מכלל מבוא; לכן, בעצת חברי, החלטתי לקבוע לנושאים אלו ברכה לעצמם ואני מקווה בע״ה לפרסם ספר בנושא. במבוא הצטמצמתי רק לתולדות ר׳ חיים גאגין ולאישים המוזכרים בחיבורו, לחיבורו ״עץ חיים״, ולתיאור כתבי־היד.
הערות פר' עמאר:כן נראה מהתואר שנתן לעצמו בפתיחת חיבורו: ״עניו המחלוקת שהיה בין החכם השלם ר׳ חיים גאגין מתושבים קדומים של פאס יע״א עם חכמי קאשטיליא י״ץ״. מסגנון הפתיחה ומלשונה נראה שר׳ חיים הוא שכתב אותה. מהעובדה שלא נודעו לנו במארוקו אישים נוספים ממשפחת גאגין, לא לפני הגירוש ולא לאחריו, ייתכן שניתן לומר שמשפחת גאגין מוצאה מספרד והיגרה למארוקו בדורות הסמוכים לגירוש.
הערות פר' עמאר כי בשנת הרצ״ה כותב הוא על עצמו ״ואני זקנתי ושבתי״ (עץ חיים, פרק ה, ליד ציון הערה 58). ואין לפרש ״זקנתי ושבתי״ כלשון מליצית, מעין הנאמר בשמואל א׳ יב ב, וכל חיי שמואל היו חמשים ושתים שנה. שכן ר״ח גאגין נסע בנערותו לספרד ללמוד, ובשנת רנ״ג חזר לפאס עם המגורשים ; מהגירוש עד שנת רצ״ה חלפו ארבעים ושתים שנה.
בגירוש ספרד חזר ר׳ חיים עם המגורשים אשר באו למארוקו. הוא הגיע לפאס בערב יום הכיפורים שנת רנ״ג (1492). אין ידועים עליו פרטים מתקופת שהותו בספרד. מצעירותו חלה במחלת הנזילה וסמוך לגירוש לקה בעיניו, דבר שהביא במשך הזמן לעוורונו. בפאס התמנה כרב התושבים; אמנם, אין ידועה שנת המינוי, אך הוא כיהן במשרה זו בשנים רפ״ו—רצ״ה, שנות ״פולמוס הנפיחה״ ״. הוא העמיד תלמידים אשר עמדו לימינו בפולמוס זה, המתואר על ידו בחיבורו ״עץ חיים״. מחיבורו זה משתקפת גדולתו בתורה, בולטת יראת חטאו, קנאותו הלוהטת ואמונתו התמימה והטהורה ללא דרישה וחקירה׳. אמנם, מסגנון לשונו ומהספרים שהוא מצטט מהם נראה כי היתה לו ידיעה מעמיקה בתחומי ההגות, כמו רוב חכמי ספרד בימיו. על הפולמוס ועל דמותו ואישיותו של ר׳ חיים כפי שהיא משתקפת מתוכו נדון להלן.
על בני משפחתו של ר׳ חיים לא נודע לנו מאומה, לבד מאימרתו בחדש אדר הרצ״ה (1535) : ״ובני בעונותי אינם איתי״ . ייתכן שבניו עזבו את פאס עם אלה מהמגורשים אשר המשיכו בנדודיהם למזרח לאחר שהייה בפאם. בתקופה זו נמצאו בשאלוניקי מבני משפחת גאגין, כמו ר׳ אברהם הרופא, אשר היה מראשי קהל ליסבון כן ישב שם הרופא הישיש ר׳ דניאל גאגין ״, שהיה בעל מעשים טובים, עסקן ציבור מראשי קהל איבורא, שנפטר שם בשנת של״ג; לדברי עמנואל היה אחיו של ר׳ אברהם. ועוד ישב שם ״הגביר ונבון כה״ר משה גאגין״, שנפטר שם בשנת השט״ו. ייתכן שאלה היו צאצאיו. השערה זו מוצאת לה תימוכין במסורת הקיימת על משפחת גאגין הירושלמית, שמוצאה מן המזרח. משפחה זו מתייחסת על ר׳ חיים גאגין ״.
הערות פר' עמאר בתו דונה אויזבואה נפטרה בכ״ב שבט הש״ב, ראה נוסח מצבתה אצל י״ש עמנואל, מצבות שאלוניקי, ירושלים תשכ״ג (להלן: עמנואל, מצבות), א, מס׳ 215, עמי 100 ; מ׳ מולכו, בית העלמין של יהודי שאלוניקי, תל־אביב תשל״ה (להלן: מולנו, בית העלמין), סימן 299. בשו״ת מהר״י בן לב, א, נלל ד סימן ל(נו), מוזנר ני בשנת ש״ג נתבקש אברהם גאגי עם רופאים נוספים לבדוק את יוסף ברוך, אם אנן הוא חולה בצרעת, נפי טענת אשתו, ובשו״ת דברי ריבות, סאדיקלאב תקע״ב, סימן נט, מוזכר ר׳ אברהם קאגין, מראשי קהל לישבונה בשאלוניקי; י״ש עמנואל, גדולי שאלוניקי לדורותיהם, תל־אביב תרצ״ו, עמי ט, מזהה אותו עם ר׳ אברהם גאגין הרופא