ארכיון יומי: 1 בדצמבר 2015


הרב יעקב אביחצירא נינו של רבי יצחק-רבנו רבי יצחק אביחצירא זצוקל"ה

ואתה תחזהברית 31 - תאפילאלת 001

רבי יצחק הי״ד וזצ״ל היה ידוע בכוח קדושתו כמלומד בנימים, וישנם סיפורי מופתים רבים עליו שחלקם הועלו על כתב וחלקם לא. אנו נציין שנים מהמפורסמים שבהם (שהובאו בכמה ספרים), ואשר מעידים על ראייתו הרוחנית הכבירה של רבי יצחק. אחד מתלמידיו הרבים של רבי יצחק, הרב יוסף אמסלם זצ״ל, שנפטר בתש״מ באשקלון, סיפר באחת ההזדמנויות על אשר ראה בעיניו, בסוכתו של רבי יצחק הי״ד.

רבי יצחק נהג לערוך סעודה מיוחדת לכבוד כל אחד מהאושפיזין קדישין, בחג הסוכות, וביום של האושפיזא יצחק אבינו, היה עורך סעודה גדולה מיוחדת בפארה ובשמחה ששרתה בה. באחת מאותן הסעודות, לאחר שהקרואים הרבים נטלו ידיהם, נטל גם רבי יצחק את ידיו, אחז רבי יצחק בפת בשתי ידיו והזמין את האושפיזין קדישין, אך במקום לברך על הפת ולבצוע העלה לפתע בת צחוק על שפתיו, שנמשכה שעה ארוכה לתימהונם של כל המסובים. כל זמן שישב כך, איש לא העז להוציא הגא מפיו, ולמרות שכולם הבינו שמתרחש דבר מיוחד לנגד עיניהם, המתינו בסבלנות לברכת המוציא של הרב.. לאחר דקות ארוכות חזר כאילו רבי יצחק אל עצמו, ובצע על הפת.

מקורביו מיהרו לשאול אותו על מה ולמה ראה לעשות הפסק כה גדול בין הנטילה לבציעה? וענה להם רבי יצחק: "מה אעשה, כשראיתי את שבעת האושפיזין מגיעים לסוכה, ומעלים על שפתותיהם חיוך רחב שהעיד על שביעות רצון מסעודתנו, לא יכולתי שלא להצטרף אליהם ולחייך גם אני, ורק כאשר חדלו לחייך, הפסקתי גם אני וברכתי את ברכת המוציא".

רבי יצחק, כשאר בני המשפחה, ידע גם לנהוג בתקיפות, ולעמוד בפרץ נגד כל סטייה מהיושר והטהרה, ולא נרתע מפני איש, רק האמת היתה נר לרגליו.

פעם, באחת מנסיעותיו, התארח אצל בעל בית חשוב שהחליט לערוך סעודת מצווה לכבוד אורחו הדגול. הוא הזמין לסעודה את כל ידידיו ונכבדי העיירה. בראש המוזמנים היה ראש הקהל, שאיחר משום מה להגיע. רבי יצחק שבתחילה הסכים שימתינו לראש הקהל, קרא לאחר זמן קצר לבעל הבית, וציווה עליו שיתחילו בסעודה, כי אין זה מן הראוי שציבור גדול ימתין, ואפילו לראש הקהל. המארח לא היה יכול לסרב לרבי יצחק, אך הוא הסביר לו שראש הקהל שלהם הוא אדם מאוד קפדן, ובפרט בדבר הנוגע לכבודו, ולא יעבור בשתיקה על פגיעה בכבודו, כאשר בסעודה כל כך חשובה לא הואילו להמתין לו. רבי יצחק פסק שבכל זאת יתחילו בסעודה. לקראת סוף הסעודה, הופיע ראש הקהל. לא היה קשה להבחין בזעם שהצטייר על פניו על ש"נתיניו" העזו לוותר על נוכחותו בראש המסובים. הוא הפנה מבט מאשים לעבר בעל הבית, אך טרם פתח בעל הבית את פיו, קם רבי יצחק והחל לחרף ולגדף את הנכנס ולא חסך ממנו מילים קשות ומעליבות, תוך שהוא מצווה עליו לעזוב מיד את הבית. ראש הקהל, ההמום הפנה את ערפו, ומיהר לעזוב את המקום. כל הנוכחים נבהלו מאוד מהתנהגותו היוצאת דופן של רבי יצחק, וחרדו מאוד מתגובתו החריפה של ראש הקהל, שיהיה בה גם מסתמא משום בזיון לרבי יצחק. אולם רבי יצחק המשיך את הסעודה, כאילו לא אירע דבר.

למחרת, הביע בעל הבית את צערו על התקרית שארעה עם ראש הקהל, וביקש עצה מרבי יצחק איך לפייס אותו. רבי יצחק אמר לו שאין הוא יודע על מה הוא סח, וכי הוא מעולם לא חרף ולא גידף את ראש הקהל שלהם. המארח הופתע מאוד מתגובתו של רבי יצחק. אז אמר לו רבי יצחק, שהוא לא הפנה את כעסו ודבריו כלפי ראש הקהל, שבכלל לא הבחין בו. אלא, הסביר, ראה פתאום איזה מלאך רע ומשחית שנכנס לחדר באותו רגע ממש שהגיע ראש הקהל, ועל כן קם ממקומו והתפרץ כלפיו וגרש אותו

בעל הבית נדהם מדבריו של רבי יצחק, וביקש הסבר. ענה לו רבי יצחק, שכל אדם העובר עבירה, בורא לעצמו קטגור אחד – מלאך משחית, שמטרתו להענישו על העבירה, אלא שהקב״ה שהוא ארך אפים, אינו מרשה לו להרע לבעל העבירה שייברא" אותו, אולי יחזור בתשובה ובכך יבטל את הקטגור המשחית. אם לא יחזור בתשובה, כשיבוא יום הפקודה, אותו משחית שהמשיך ללכת אתו כל חייו עלי אדמות יעניש אותו על אותה עבירה. על כן, סיים רבי יצחק, נראה שראש הקהל שלכם עבר עבירה גדולה אמש, ואותו משחית נוצר מכוח אותה עבירה, וראיתי שהוא עומד להיצמד אליו כל הזמן, לכן קמתי וגירשתי אותו.

לאחר ששמע את ההסבר של רבי יצחק, הלך בעל הבית אל ביתו של ראש הקהל, על מנת להתנצל על מה שאירע. כאשר החל לדבר, הפסיקו ראש הקהל ואמר לו: "אין אתה צריך להתנצל על מה שאמר רבי יצחק, רבי יצחק הוא צדיק וקדוש, והוא כנראה יודע מדוע התפרץ נגדי ואמר מה שאמר, אני לא מקפיד עליו בכלל, וגם איני מקפיד על אף אחד מכם, על שלא המתנתם לבואי להתחלת הסעודה.

נרעש ונפעם, יצא בעל הבית מביתו של ראש הקהל, ופרסם בין ידידיו את אשר נודע לו מרבי יצחק ואת האישור לדברים שקיבל מתגובתו של ראש הקהל. בעקבות מעשה זה גדל כבודו של רבי יצחק בעיניהם של כל בני אותה עיירה, שאף פרסמו את גדולתו וקדושתו, ואת כוח ראייתו הסגולית והטהורה.

זמרת י-ה

ידוע שאצל אבותינו ורבותינו הקדושים עבודת ד׳ האמיתית, הייתה חייבת לעבור דרך מסך של שירה ופיוט, לאל הבוחר בשירי זמרה.

ביהדות מרוקו המעטירה היו צדיקים רבים שחיברו פיוטים, ולכל אחד מהם היה קובץ פיוטים משלו.

רבי יעקב אביחצירא זצ״ל וזרעו אחריו, כתבו פיוטים רבים, וברבות השנים כונסו כל פיוטי רבני משפחת אביחצירא לספר אחד, הלא הוא הספר המפורסם "יגל יעקב". בין הפיוטים שזכו להיות מושרים לרוב הם פיוטיו של רבי יצחק אביחצירא זצ״ל. רבי יצחק חיבר פיוטים רבים לכבוד התורה ולכבוד השכינה, פיוטים על אביו הקדוש והטהור רבי יעקב זצ״ל ועוד.

את פיוטו האחרון "יום השביעי" לכבוד שבת קודש, כתב רגעים אחדים לפני מותו על קידוש ד', וכפי שיסופר בחלק הבא.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-פאס אל- באלי.

עזבתי את פאס החדשה ופניתי אל העיר העתיקה. אדם הרגיל לתכנית השגרתית של המדינה המרוקנית, חוויה מיוחדת במינה לו לטייל בגנים ובפרקים המקיפים את פאס הקדומה ומפרידים בינם ובין פאס החדשה. דומה כאילו מבחינה זו נבדלת פאס משאר ערי הארץ. יובלי מים, מזרקות מים לנוי, שדרות מטופחות, כרי דשא, ספסלים למנוחה, אף על פי שעליהם מיושבות נשים רעולות עם עגלות ילדים, משווים לגנים משהו לא ערבי.

הכניסה המקובלת על הזר לפאס העתיקה היא דרך שער " בו- ג'לוד. דקה אחת מכאן בית הרוס למחצה עם שלושת-עשר פעמוני ארד התלויים בגזוזטרה. איש אינו יודע לשם מה שימשו פעמונים אלה וכיצד הופעלו. לפי המסורת גר בבית זה רבי משה בן מימון בזמן שהותו הקצרה בפאס, בבורחו מספרד.

כאן מראים גם את חדר מגוריו, את הכיסא ואת השולחן שלידו ישב. הוגד לי, כי מן הסתם אין היהודים באים למדינה, לא לחדשה ובמיוחד לא לעתיקה. אבל בית זה משמש מטרת ביקורים בשביל יהודיות הפונות אליו, כדי להפיל את תחינתן לפני הרמב"ם, שיהא מליץ יושר עבורן לפני כיסא הכבוד.

ממול לבית הרמב"ם, באלכסון, המדרשה הקדומה " בו- ענאניה " המפורסמת בשל סגנונה ועיטוריה העדינים. אולם לא באתי לספר את גדולתם של בנייני פאס העתיקה, ואין תועלת לנסות את כוחי בתיאורים של מלאכת המחשבת, שהושקעה בקישוטים, המפרים את המסגדים, הצריחים, המדרשות, אפילו חדרי השירות והרחצה שלידיהם.

שלוש פעמים ביקרתי בפאס העתיקה ונתרשמתי מפגישותיי המקריות עם אנשיה. לא האמנתי לרושם הראשון ולכן חזרתי ושילשתי לבקר באותם המקומות. באותן סמטאות והחנויות ובתי המלאכה, כדי לבדוק היטב אם לא טעיתי. בראשונה הלכתי עם מספר צעירים מבני פאס, אבל נמלכתי בדעתי, שמוטב שאשוטט ביחידות.

יהודים כמעט אין רואים בפאס העתיקה, חוץ מצורפי זהב אחדים, שהקימו כאן את חנויותיהם. בשכונה, שבה הם ישבו לפני חמש מאות שנה, לא נותר כל זכר להם, לא בית כנסת שהפך למסגד ולא לבית פרטי, רק השם " פונדק היהודים מזכיר את העבר.

תפארתה של פאס על מסגד ה " קרווין ", כלומר של אנשי קירואן, הגדול, הישיבה הגדולה, שבה לומדים מאות בחורים ומתכוננים לתפקידיהם של " קאדים " , ומורי הוראה. אין זן אוניברסיטה דתית כדוגמת ה " אזהאר " אשר בקאהיר. הלימודים מתנהלין לפי השיטות הישנות נושנות, ועדיין אין כל ניסיון להתאימם לרוח הזמן ולתנאים החדשים, כפי שנעשה הדבר במצרים.

לזר אסורה הכניסה למסגד זה, ולכן צריך להסתפק במראה מבחוץ ומלמעלה. ליד ה " קרווין " נמצאת מדרשת " עטארין ", אחד מצעצועי האמונות הספרדית מוסלמית מתקופת בני מרין. מן הגג של אותה מדרשה, המשמשת כיום רק כבית מגורים לבחורים הלומדים ב " קרויין ", אפשר לצפות כל מה שנעשה בשכונות. הכניסה למדרשה היא בתשלום, ומאחר שהיו אתי רק שטרות גדולים, ולא היה בידי המשגיח המעות לתת לי עודף, הרשה לי להיכנס, מתוך הנחה שאביא לו בוודאי לאחר מכן את דמי הכניסה.

הקומה הראשונה של המדרשה עם מסדרונות הכניסה, הפרוזדורים ואולמי ההרצאות המרווחים שוממה וריקה, ואפשר בשקט ובהתרכזות להסתכל בקירות המקושטים ובעמודים המעוטרים. בקומה השנייה חדרי מגורים קטנים לתלמידים. עליתי על הגג, שממנו משתרע מראה נפלא על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, ובעיקר על חצרות מסגד ה " קרוויין " השכן.

הייתי יחידי על הגג. כעבור זמן מה עלה אחד התלמידים, בחור כבן שמונה-עשרה, ובלי שנתבקש התחיל להצביע על בניינים ומקומות חשובים ולהסביר לי את חלוקת השכונות והרבעים. על שאלתי, שהשתדלתי להביעה בצורה תמימה ביותר, הראה לי גם את ביתו של עבד אל-חי אל-כיתאני בשכונת סידי בו-ג'ידא, הקרובה מאוד בקו האוויר. שאלתיו, אולי יש באפשרותו לפרוט לי שטר כסף, כדי לשלם למפקח את דמי הכניסה. גם הוא לא היה, עשיר במעות קטנות, לקח את השטר, ירד לרחוב וחזר מיד עם פרוטות.

נזדמנתי עם אותו בחור בשנית ליד שער בו- ג'לוד לפנות ערב. ביקשתי מונית שתסיעני לאחת השכונות הרחוקות, לפגישה חשובה, אבל בשעה זו לא מצאתי כאן מונית פנויה. ציפיתי במתיחות, שמא אאחר, לפתע ניגש אלי הבחור ממדרשת " עטארין . בראשונה לא ידעתי מי הוא. אבל הכרתיו מיד כשששאלני אם זקוק אני למשהו, שאולי יוכל לעזור לי בהשגתו. פנה לאחת הסמטאות וכעבור דקה חזר עם מונית, ואף הסביר לנהג באיזו דרך ללכת וגם התמקח אתו בתוקף, שלא ידרוש יותר מאשר מגיע לו.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין תמונה

ככל שהתמיד במלאכה, כן שוכנע גרניקר שזהו החומר האנושי הטוב ביותר המתאים לעבודת אדמה ולהתיישבות בישראל. יהודים אלה ידעו את מלאכתם, המעבר לחיי חקלאות בארץ לא יהווה עבורם משום זעזוע – הם מסתפקים במועט, ועל כן גם קליטתם לא תעורר בעיות.

הם יוכלו להתיישב בהר או בנגב – אף כי – כמובן, יהיה צורך ללמדם להשתמש בכלי עבודה מודרניים. היהודים שחיו באטלס הגבוה – הצפוני, היו ברובם חקלאים ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס – הדרומי – רק חלקם היו עובדי אדמה ויתרם עסקו במלאכות שונות.

המעבר מכפר לכפר לא היה פשוט. כך, למשל, בכפר איית בוגמאז לא ניתן לגרניקר אפילו להיכנס, למרות שהיה בידו אישור ממפקד המחוז – הקאדי -. גרניקר עשה את דרכו ברגל, או על גבי פרידה. לרוב היו עמו 2 -3 מלווים יהודים, בני הכפרים שבהם ביקר.

הדרך הייתה קשה ורבת מכשולים. כך, למשל בדרך לאחד הכפרים היה עליהם לחצות נהר חמש פעמים. בפעם הראשונה הם חצו את הנחל כשכולם רכובים על חמור אחד. בפעם השנייה – הנחל גאה על גדותיו והחמור מיאן להיכנס למים. לכן צלחו את הנהר ברגל.

בפעם השלישית חצה גרניקר את הנחל יחד עם שניים ממלוויו – רפאל ושמעון דרעי. דרעי חזר לגדה השנייה, על מנת לעזור למלווה נוסף – ועקנין – אך שניהם כמעט טבעו במים. שלושת המלווים לא רצו להמשיך עוד ברגל. על כן בבואם לכפר הראשון, הם שכרו שתי פרידות, שבעזרתן הן חצו את הנהר פעמיים נוספות, עד שהגיעו למחוז חפצם.

כפר טיפוסי בהרי האטלס, היה מורכב מחושות חימר שהוקמו סביב חצרות משותפות. בכל חושה התגוררה המשפחה שמנתה, בדרך כלל, 8 – 10 נפשות. פתח החושה – צר, התקרה נמוכה וב " חדר " לא היה אוורור.

מפאת הצפיפות הגדולה, לא היו בחדר רהיטים ובני הבית אכלו וישנו על הרצפה, או על גבי מחצלת או שטיח קטן וזול. בחצר ליד כל פתח, עמד מכל מים – לרוב כד מחרס אך לעתים גם מפח, או אפילו מעור. במרכז החצר עמד " תנור " – ששימש את כל הדיירים לאפיית לחם ולבישול.

הגברים היהודים בכפר לבשו תחתונים קצרים עשויים מפשתן וכותונת שאותה לבשו והחליפו אחת לכמה שבועות. ברחוב הם עטו על שכמם גלימת צמר – ג' אבה – ארוכה בצבע שחור – להבדילם מהמוסלמים שעטו ג'לאבה לבנה או אפורה.

בחורף ישנו כשהם עטופים בגלימתם, כדי להגן עליהם מפני הקור. לבושן של הנשים היה פשוט אף הוא. גם הן עטו גלימה, את ראשן כיסו במטפחות ומעליהן קשרו צעיף שחור, שכיסה את הקודקוד ואת המצח. גם הילדים והילדות עטו גלימה ורק כאשר התבגרו – הם לבשו מתחתיה תחתונים.

ברוב שעות היום הסתובבו הילדים באפס מעשה. בכפר לא היה בית ספר ולשדה לא נהגו לצאת. חדר קטן שימש כ " תלמוד תודה " ובו למדו לשנן את התפילות בעל פה. לעתים נהג הרב לאסוף את הילדים וניסה ללמד אותם לקרוא תורה ותפילות.

אך ברוב הכפרים היו הילדים בורים ועמי ארצות. מזונם של היהודים היה דל. ביום, הם טבלו את פיתם בשמן ובמלח ורק בערב אכלו בשר, בהיותו מצרך עממי וזול, האב היה ראש המשפחה ועל פיו  נשק כל דבר.

העבודה בשדה, פיגרה אחרי החקלאות בישראל, כדי 100 שנה. כוחות המשיכה שהיו נהוגים בעונת הזריעה, היו צמדים של שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכו…..למרות שפע המים, מעטים מאוד היו גידולי השלחין. – מילון אבן שושן – (ז') השקיה מלאכותית, תעלות השקיה, תעלות הרוויה, מערכת השקיה מעשה ידי אדם

העבודה בשדה התחילה למחרת היורה. בחורף – זרעו תבואות חורף ובאביב – את תשובות הקיץ. הקציר נעשה בעזרת המגל וגם החריש נשעה בשיטות פרימיטיביות. בניגוד לנשים בערים הגדולות, היו הנשים היהודיות בכפרי האטלס משתפות עצמן בעבודת השדה, בעיקר בתקופת הקציר וזאת, כמובן, נוסף על עבודת הבית.

בקיץ – הן היו קוצרות. מעמרות ובעיקר מלקטות, יען כי הלקט כולו " שלהבן " ואין לבעל חלק בו. לחקלאים ה " מבוססים " היו גם כמה עופות שהטילו ביצים וכן הייתה להם עז או פרה דלה וצנומה, שנתנה מעט חלב.

לקראת סוף 1954, גבר גל הטרור במרוקו ועקב זאת גבר גם הלחץ היהודי לעלייה. מחשש לפגיעות בהם, תבעו היהודים לבטל את חוקי הסלקציה ובמקרים מסוימים אף היכו את שליחי העלייה, על כי מנעו עלייתה של משפחה זו או אחרת.

במטרה להקל את עלייתם של בני הכפרים, קבע ד"ר מתן, ב – 27 באוקטובר 1954, כי הוא סומך על שיקוליו של גרניקר וכי בביקוריו בכפרים, עוד לפני החורף, ידאג גרניקר לבחירת מועמדים להתיישבות, אך גם ימליץ על מועמדים המתאימים לעלייה, במסגרת הכללית.

הלכות ומנהגיי חנוכה אצל יהודי מרוקו

כב

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

ג. באולמות או בכינוסי רחוב, אחר אמירת דברי תורה, מדליקים נרות בברכה.
כתב הגר״ש משאש זצ״ל שנוהג להדליק בברכה בהדלקת החנוכיה ברחובה של עיר המאורגן על ידי חב״ד, כמובא בשו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן לג), וז״ל תמיד אני מוזמן על ידם (חב״ד), להדליק ולומר דברי תורה על הקהל, וגם אני מדליק בברכה, ואני אומר להם קודם שכל מי שאין לו חנוכה בביתו שיכוון לצאת בברכתי, ויש הרבה מדור החדש שאין להם חנוכה לגמרי. גם יש בזה כל הטעמים הנאמרים בביהכ״נ שכתב מר״ן ז״ל להדליק בברכה. א. משום אורחים, וכמ״ש בב״י. וגם משום פרסומי ניסא כמ״ש מר״ן בשו״ע. וגם זכר למקדש עולמים לפרסם הנס שהכל מתקבצים שם, כמ״ש הליכות עולם וכוי, וגם כאן מתקבץ קהל גדול הרבה יותר ויותר מביהכ״נ ד׳ והי פעמים וברוב עם הדרת מלך עי״ש.
ד. מי שאנוס ויוצא מביתו עם אשתו, קודם הפלג, ויחזור מאוחר, כיצד ינהג? (א) אם הוא מדליק בתוך ביתו, שיחזור ידליק.
(כ) אם מדליק בחוץ, ידליק בלא ברכה ויוסיף יותר שמן שיעור שיידלק מחצית השעה אחר צאת הכוכבים.
(ג) אם יוצא מביתו מפלג המנחה עם אשתו לא יברך מפני שיש מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל

(א) מי שנוסע עם אשתו מהעיר קודם פלג המנחה להתארח אעל הוריו, וחוזר מאוחר ומדליק בפנים אזי זמן הדלקה כל הלילה ולא עד שתכלה רגל מן השוק, כי העיקר בשביל בני הבית שיראו הנרות דולקים ואם כן ראוי להדליק אחר שיחזור לביתו מאוחר ולא ידליק קודם פלג המנחה שהוא יום גמור, ראה שו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן נו אות זי).

(כ) כך כתב בשו״ת שמש ומגן (ח״ד בהשמטות אות וי), שראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהדליק בחוץ.

(ג) כתב הרב בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן לא), ואם הדליק קודם עה״כ לדעת מר״ן ז״ל, לא יועא ידי חובה וממילא הוי ברכתו לבטלה, זולת אם הוא טרוד, ובסוף התשובה כתב הרב לענין הברכה, אזי הוי מחלוקת הפוסקים אם יברך או לא, עיין ברכי יוסף וכף החיים דחולקים בזה !מפלג המנחה{, וספק ברכות להקל וזהו להלכה ולמעשה.

ה. המנהג שהמדליק בבית הכנסת היה רב הקהילה החזן או השמש.

כ״כ בספר כתר שם טוב שכן המנהג בלונדון ואמשטרדם (הולנד). ובמרוקו היו נוהגים שהשמש מדליקם. וכנראה שכך נהגו ברוב המקומות. וכ״כ בקורבן מנחה לר״ב אסבאג זע״ל (פרק ס״א סעי׳ ו), וכך אמר לנו הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א שכל מקום שנהג ברבנות במרוקו הוא התכבד בהדלקה.

ו. אין מנהגנו להדליק את החנוכייה בשחרית בבית הכנסת.

כך מובא בספר נהגו העם (חנוכה אות ג). וכן נהגו בכמה ערים במרוקו ובהם צפרו, ראבט, סאפי, מראכש, שלא להדליק בשחרית (הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א שכיהן רב בערים אלו). וכן בעיר פאס, ותפילאלת (מהגאון הרב יוסף שרביט שליט״א). אומנם יש שנהגו להדליק נר חנוכה בשחרית בלא ברכה. כך נהגו יהודי תוניס. וכך גם המנהג של יהודי לוב להדליק גם בשחרית משום פרסומי ניסא (הגאון רבי ציון בוארון שליט״א). וכתב בספר זה השולחן (ח״א עמוד פב), שאין מנהגם בערב להדליק חנוכייה בבית הכנסת אלא בתפלת השחר בלי ברכה. ונהגו כן על פי הרמב״ם (פ״ג מתמידין ומוסיפין).

שמנים ופתילות הכשרים להדלקה

א. המנהג שבכל ערב, הנשים טוות בידם צמר גפן להדלקת הנרות.

כך כתב הכלבו (סימן מד), נהגו לחדש הפתילות בכל לילה זכר למקדש שהיו מחדשים אותם בכל לילה אל מנורת המאור עכ״ל. ראה בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן קמה), וכן נהגו באולדמנצור (מפי בתו של רבי כליפה אלמליח), וכן המנהג במראכש (הגר״מ אוחנונא שליט״א). ולשיטתנו שמחליפים כל יום הפתילות

א״א להגיע למכשול שכתבו האחרונים, דיש חשש שיתבלבל וידליק בפתילה של נר החיוב את הנר של ההידור ביום שאחריו, שבכך מוריד במצוה.

ב. כל השמנים והפתילות כשרים להדלקת נר חנוכה. ומנהגנו להדליק בשמן זית בלבד שהוא מצוה מן המובחר.

כדאיתא במסכת שבת (דף כג.), א״ר יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר ודאי משך נהוריה טפי, כתבו התוספות דנראה דנר חנוכה קאי וכ״כ המרדכי, המאירי (שם), וכתב מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרע״ג סעי׳ א), דכל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה וכוי. וכתב שם מור״ם (בשם המרדכי, כל בו, והמהרי״ל). ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר וכוי, עי״ש. וכ״כ הגר״י משאש זצ״ל בספרו מנחת יוסף עה״ת (חלק א׳ פרשת וישב עמי 177), דכל השמנים כשרים, ומ״מ שמן זית מצוה מן המובחר זכר לנס שנעשה בשמן זית. ועי״ע בנר מצוה (עמי ס׳ אות די). וכתב ר׳ ברוך אסבאג זצ״ל בספרו קרבן מנחה (הוצאה בערבית עמי פג׳ פרק ס׳ סעי׳ גי), שאם הוא עני ואין לו כסף לקנות שמן זית לכל הימים, יקנה ליום הראשון שמן זית ולשאר הימים ידליק נר חובה בשמן זית ושאר נרות בשמנים אחרים זולים יותר. וטעם לדבר אמרינן בגמרא (שבת כג:), הרגיל בנר חנוכה ונר שבת הויין ליה בנים תלמידי חכמים ופירש רש״י דכתיב (משלי ו, כג), כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת ודחנוכה בא אור התורה.

סדר ההדלקה והברכות

א. נוסח הברכה הוא ״להדליק נר חנוכה״, ובמרוקו יש שנהגנו לברך ״נר של חנוכה״.

ידוע ומפורסם המחלוקת בדין ברכת הנרות בחנוכה. וגירסת מרן השו״ע (סיי תרע״ו), היא ״להדליק נר חנוכה״. ויש בזה טעם בסוד שהם ר״ת שם קדוש נח״ל, וגם יוצא י״ג תיבות כנגד י״ג מידות מכילן רחמי. ועי״ע בפרי חדש ובברכי יוסף שהזכיר זאת בשם האר״י ז״ל הקדוש ראה שם. וראה גם בספר מנורת המאור אלנקאווה (פ״ב תפלה עמוד קעו), וכ״כ רי ברוך אסבאג זע״ל בספרו קורבן מנחה (פרק סי סעי הי), שיברך ״להדליק נר חנוכה״ בלי מילת ״של״ כמו שפסק מרן בשו״ע. וכך נוהג כמוהר״ר רי יהושוע מאמאן שליט״א. וכן מנהג יהודי אלגייר. אך יש שנהגנו לומר ״נר של חנוכה״. והיא גרסת הגמרא (שבת כג ע״א), וכן גרסת הרי״ף, הרמב״ם (חנוכה פ״ג ה״ד) והטור. וכן הנוסח מובא במחזור ארם עובה. ורי יוסף משאש פסק שיכול לברך איך שירעה, עיי נר מעוה (עמי ל ועמי סאי) ובמנחת יוסף (פרשת וישב עמוד 180).

ב.   מנהגנו אחר הברכה הראשונה מדליק ואז גומר שאר ברכות.

כך כתב בספר מנחת יוסף משאש (פרשת וישב עמוד 181), וז״ל ואחר שהדליק נר אי של חובת היום, בעודו מדליק הנרות האחרים, אומר הנרות הללו אנו מדליקין וכוי.

וי״א ז׳ פעמים ויהי נועם וכוי. וכך כתב בספר כתר שם טוב (ח״ב עמוד תקכב), בארץ ישראל, סוריה, תורכיה, מערים, וערי המערב. המנהג להדליק אחר שבירך להדליק נר של חנוכה, ובעוד שהולך ומדליק מברך הברכות האחרונות. וכ״כ בספר דברי שלום ואמת (אות ק), שכך הוא מנהג בית אל. ובספר עלי הדס (עמוד 688), עיין שכן נהגו חלק מהקהל בתוניס, והביא את המאירי שבת (עמוד כג ע״א), יש מדקדקים לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה ניסים באחרונה, בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק, ואיני רואה הכרח בכך, ומ״מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחילתו מטעם עובר לעשייתן. ובאמת שברכה ראשונה עבור ההדלקה, וברכות הנוספות שהחיינו ושעשה ניסים גם אדם שאנוס ולא הדליק יכול לברך ברכות אלו אפילו בראיה הנרות של אחר.

ג. נהגו יהודי לוב וחלב להדליק שני שמשים.

והטעם היות וכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, ואם כן בחנוכה לא היה כל היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד משום כך הדליקו שני שמשים. ועוד טעם משום זוגות. דרך ארץ (מנהגי חלב עמוד קמג), וכן נהגו יהודי לוב ראה בספר נחלת אבות (עמוד קנו).

 

 

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה

מתוך רשימה ניכרת של הופעות לפני בית־הדין נמנה כאן את וידוייהם של אנוסים עצמם, עליהם ועל אחרים. ב־9 באוקטובר הופיעה מריה גונסאלים פאנפאנה ומסרה הודעה והתוודעה לפני חוקרי בית־הדין. ב־10 באוקטובר הופיעה קטלינה גומס, אשת חואן וי פיס, ומסרה הודעה והתוודעה, ולמחרת הופיע בעלה עצמו והתודה. ב־14 באוקטובר הופיע חואן גונסאלים פינטאדו, מזכירם לשעבר של חואן השני ואנריקי הרביעי ורחידור במועצת העיר, ומסר הודעה. הוא לא התדוה, והופעתו זו נראית כאילו בא בעצמו לפני האינקויזיציה כדי למלא את חובתו כנוצרי. אך הוא לא שיעד שהעידו נגדו, ועל כך עתיד היה לתת את הדין. אבל מכל הימים הללו נראה ש־3 בנובמבר היה יום שבו נתאפשר להם לשופטי בית־הדין לחדור אל נבכיה של עדת אנוסי סיאודד ריאל. אותו יום הופיע פרנאן פאלקון, בנו של הואן פאלקון הזקן, והתודה בעצמו ומסר הודעה שהסגירה את כל אנוסי המקום. מסתבר שכבר באותו יום נפל הפור, והוא נבחר לשמש את האינקויזיציה כעד ראשי בכל משפטיה שעתידה היתה לערוך נגד אנוסי סיאודד ריאל וסביבתה. וביום האחרון לימי־החסד התודתה ליאונור די לה אוליבה, בתו של חואן מרטינס די לום אוליבוס, אף הוא מחשובי אנוסיה של העיד שעצמותיו נשרפו ב־15 במרס.1485 הרשמה זו על־פי יומן העוויות והויוויים נראית כמאלפת לאותם שני חודשי החסד״ לתיאור תחושת האוירה שנשתררה בעיר אחת בקסטיליה, אוירה שעתידה היתה לחזור כל־ אימת שפתחה האינקויזיציה בפעולה או חזרה לביקור של שיגרה באותו מקום לאחר שסיימה שלב בסדרת פעולותיה.

את פעולתה של האינקויזיציה, שפתחה במשפטיה ב־14 בנובמבר 1483, ביקש דלגאדו מרצ׳אן לחלק מבחינת ההליכים לשתי תקופות. האחת, עד לסוף שנת 1483 ! ליתר דיוק: 29 בנובמבר, שעה שבית־הדין בסיאודד ריאל פעל בלא שהיו לפניו הוראות־פרוצידורה קבועות! השניה, תקופת הפעולה עד למאי שנת 1485, המבוססת על הוראות־הקבע של כינוסי האינקויזיטורים. אם בוחנים אנו את פעולתו של בית־הדין לאור הפרוצידורה המשפטית נמצא שאין למעשה שום הבדל בין שתי התקופות שעל־פיהן הציע דלגאדו מרצ׳אן לבנות את פעולת בית־הדין. ההבדל היחיד שביניהן הוא בנוסחאות של הצהרות התובע על דרכו בתביעה (שאין היא נעשית מתוך שנאה לנאשם) ובכמה פעולות־פרוצידורה אחרות. דרך השיפוט של שנת 1483 וראשית שנת 1484 היא אותה כבימים שלאחר־מכן, והדעת נותנת שאותה פרוצידורה שימשה את בית־דין האינקויזיציה בספרד מראשית פעולתה בסביליה בשנת 1481. ההוראות שנקבעו בכינוסיהם הראשונים של האינקויזיטורים בסביליה באו בעיקר כדי להסדיר ענינים שבאדמיניסטרציה משפטית! במיעוטם עסקו בהם בענינים שבפרוצידורה ממש, שכידוע מושתתת היתה על עקרונות המשפט הספרדי החילוני. משום סיבות אלה נראה שיש לדחות את הצעתו על דרך פעולתו של בית־ הדין בסיאודד ריאל.

קרוב יותר לחלק את פעולת האינקויזיציה בסיאודד ריאל לשתי תקופות אחדות ועל־פי קריטריון שונה בתכלית מזה של דלגאדו מרצ׳אן. תקופה ראשונה-עד ל־24 בפברואר 1484; תקופה שניה-עד ל־15 במרס 1485. הבחנה זו היא על־פי סוגיהם של הנידונים עצמם, שהם הקריטריון שלנו לחלוקה זו. עד פברואר 1484 נידונו כמעט רק אנוסים שנשפטו בפניהם או בורחים שנשפטו שלא בפניהם. משסיימה האינקוי־ זיציה את משפטיה עם החיים נפנתה בתקופתה השניה לדון את הנפטרים. נדמה שאין אנו צריכים להאריך כאן בהבאת טעמים! הדברים מובנים מאליהם: שעתה של האינקויזיציה תהא עמה תמיד לדון נפטרים. לכן באה בתחילה לחסל את פרשת האנוסים החשודים בכפירה, החיים והמצויים בעירו של בית־הדין. סדר זה יש בו להעמידנו על דבר נוסף. דינם של הנידונים בפניהם אף להם סדר קבוע. ראשונה נידונו מחשובי עדת האנוסים, כדי שמשפטיהם, שנעשה להם פומבי גדול, ישמשו לקח לכל ציבור האנוסים. ונמצא אף בכך דדך של קבע: פתיחה בפרשתם של שני בורחים חשובים ממדרגה ראשונה בעדת אנוסי סיאודד ריאל, שהיו ראשים וראשונים לקיום מצוות, סנצ׳ו די סיאודד וביתו, ומרי דיאס, המכונה סרירה. פתיחה זו היתה ב־14 בנובמבר 1483 בהכרזה פומבית במגרש העיר ולפני שערי בתיהם ובכנסיה הפארויכיאלית של שכונת סךפדרו אשר אליה נשתייכו, שיבואו ויעמדו לדין על מעשי התיהדות. אחר־כך פתחו במשפטיהם של אנוסים, שאמנם גם מעשיהם היהודיים גדולים הם, אלא שלגבי קהל עדת אנוסי סיאודד ריאל אולי תופסים הם מקום מרכזי פחות משני הראשונים. לאחר־מכן נראה כי שני שיקולים אלה, כלל המעשים היהודיים ומעמדם של הנידונים בעדת האנוסים, מכריעים הם בסדר פתיחתם של המשפטים, ופשוטי אמוני ישראל נידונו בין האחרונים. ואם נראה על־פי שיטה זו את סדר משפטיהם של הנידונים לאחר מותם, נינכח שגם ביניהם הפרידו והקדימו את דיניהם של החשובים שבהם, עד שלבסוף ראתה האינקויזיציה פתח למשפט ולפסק־דין כולל, בדונה, למעשה, 42 נאשמים לפי כתב־אשמה אחד ובהוציאה פסק־דין כולל ואחד לכולם.

להבנת מערכו של הדין עלינו לתת דעתנו לקצב הגשת התביעה לפני השופטים. כידוע, ועוד יסופר על כך להלן, היה תובע יחיד בבית־הדין של סיאודד ריאל, ולפי הקצב והתכיפות שהוא הגיש את תביעותיו כך התחילו משפטיהם של אנוסים. לכן נמצא שלא בכל יום נפתח משפטו של אנוס. אך כנגד זה יש להדגיש שלעתים הגיש תביעה במשפט אחד ומסר הודעות פרוצידודליות שונות במשפטים אחדים. קצב זה תלוי היה בקצב עבודתם של נוטריוני בית־הדין ובכשרם להעלות על הכתב את דברי התובע שהם המסמך החשוב לראשיתו של הדין. כאן חשוב לנו לזכור שקצב זה הלך וגבר לקראת התקרבותם של ימים כגון ימי אוטו־די־פי, שכפי הנראה נקבעו מראש, על סמך שיקולים משפטיים והערכת תנאי המקום. אבל בדרו־כלל יש לומר שבכל ימי שבתו של בית־הדין בסיאודד ריאל לא נתקיימה פגרה של בית־הדין אלא ביום הראשון (וגם בו נערכו לעתים אוטו־די־פי) ובימי חגיה של הכנסיה. ידי בית־ הדין וחבר הנמנים עליו היו מלאות עבודה עד כדי כך, שלא היה לעתים סיפק בידיהם להשלים העתקת עדויות, פסקי־דין, וכיוצא בהם. בית־הדין עמד בלי הרף על משמרת הדין, והיה בזה כדי להוסיף חומרה על חומרת דרכו ולהשפיע על הציבור כולו.

רבים היו ימי הפעולה הקדחתנית בבית־הדין, אך נדמה שבכל ימי פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל לא אירע בו מאורע כזה שנתארו להלן. מאורע זה בכל חומרתו מלמדנו הרבה על אוירת אותם ימים. ב־9 באוגוסט 1484 מסר התובע הודעה לפני בית-הדין שחואנה גונסאליס, אשת חואן קאלויליו/ סנדלר, איבדה עצמה לדעת בהיותה נתונה במאסר האינקויזיציה. היא לא הובאה לדין עד לאותו תאריך מחמת גילה המופלג וחָליה שלקתה בו בבית־הסוהר. מעשה זה עשתה האשה עוד ב־28 בנובמבר 1483, 4 שעות אחר חצות.

אמנם טען עליה התובע שהיתה יהודיה לכל דבר וקיימה את דיני תורת משה, ועל שום שרצתה למות כיהודיה הטילה עצמה לתוך הבאר שבחצר בית הסוהר של האינקויזיציה ואיבדה עצמה לדעת. דעתו נתקבלה על דעת בית־הדין והיא נידונה לשריפה לאחר מותה.

למעלה משמונה חדשים עברו מיום ההתאבדות עד ליום הודעתו של התובע, וקשה למצוא למעשה־העלמה זה הצדקה כלשהי. כלום ייתכן שלא היה ידוע לחברי בית־ הדין ? ואולי דוקא מכך יש להסיק על גודל רשמו של המעשה אף על חברי בית־ הדין ? ואכן זהו מקרה מיוחד שלא מצאנו כדוגמתו, והוא מורה על עוז־רוחה של אשה אנוסה מופלגת בגילה. עם זאת מעיד הוא גם על מבוכתו הרבה של בית־הדין שלא

עלה בידו למנוע מעשה זה, אף־על־פי שמבחינת הדין אין לגביו הבדל אף אם. נידונה לאחר מותה. נראים הדברים שהאינקויזיציה ביקשה להעלים את המקרה מידיעת הציבור.

למעשה לא נשתנה בית הדין בסיאודד ריאל בהרכבו בכל ימי שבתו באותו מקום. אותם אינקויזיטורים, הליסנסיאדו פרו דיאס די לה קוסטאנה, קנוניקוס של בורגוס, ודוקטור פרנציסקו סנצ׳יס די לה פואֶנטי, קנוניקוס בדיאוסיסה של סמורה, ולימים הגמון של אוילה ושל קורדובה, שימשו בעיר זו עד להעברת בית־הדין לטולידו. מבחינת מעמדם שוים הם שני האינקויזיטורים, חוץ מהבדל מעמדם בכנסיה. עמם שימש כתובע פרנאן רודריגס דיל בארקו, קפֶליאן של המלך, שהוסיף לשמש בתפקיד זה בטולידו עד שנתמנה אינקויזיטור בבית־הדין המרכזי שבעיר זו. לידם ישב כאסיסור הליסנסיאדו חואן גוטיארס די באלטאנאס, הנזכר כבר במשפטים הראשונים שנערכו בסיאודד ריאל.

לפי תפקידו הוא היועץ המשפטי או המדריך המשפטי, שהתוה את קו־הפעולה בכל משפט ויעץ לשופטים ולתביעה כאחת. לידם פעלו ארבעה גובי־עדויות: חואן רואיס די קורדובה, חואן מרטינס די ויליאריאל, חואן די הוסיס וחואן גונסאליס. הם הם שגבו את העדויות בתקופת־החסד וגם לאחר־מכן במהלך המשפט. לעתים נתחלקו לשתי קבוצות של גובי עדויות, אחת עסקה בעדי־התביעה ושניה בעדי־הסניגוריה. מקבל־הנכסים היה חואן די אורֵיאָה חואן אלפארו היה האלגואסיל הראשי! חואן רידונדו שימש פורטֶרו! ולידם פעלו פמיליארים רבים, נוטריונים ורשמים. מכל אלה ניכרת ביותר רשימת הפמיליארים, והדעת נותנת,

וכך מסתבר גם ממשפטים רבים, שהיו ביניהם אנוסים רבים.  כאן נציין שנים החשובים שבהם, האחים הבאצ׳יליר גונסאלו מוניוס והליסנסיאדו חופרי די לואסה ששימשו בבית־הדין גם כפרוקוראדורים וגם כמומחים לענינים יהודיים, והרי לא תשוער פעולת בית־הדין בלא סיוע מומחים לענינים אלה. ולידם סייעו תיאוליגים ואנשי־משפט שישבו בהתיעצות על פסק־הדין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר