הרב יעקב אביחצירא נינו של רבי יצחק-רבנו רבי יצחק אביחצירא זצוקל"ה

ואתה תחזה

רבי יצחק הי״ד וזצ״ל היה ידוע בכוח קדושתו כמלומד בנימים, וישנם סיפורי מופתים רבים עליו שחלקם הועלו על כתב וחלקם לא. אנו נציין שנים מהמפורסמים שבהם (שהובאו בכמה ספרים), ואשר מעידים על ראייתו הרוחנית הכבירה של רבי יצחק. אחד מתלמידיו הרבים של רבי יצחק, הרב יוסף אמסלם זצ״ל, שנפטר בתש״מ באשקלון, סיפר באחת ההזדמנויות על אשר ראה בעיניו, בסוכתו של רבי יצחק הי״ד.

רבי יצחק נהג לערוך סעודה מיוחדת לכבוד כל אחד מהאושפיזין קדישין, בחג הסוכות, וביום של האושפיזא יצחק אבינו, היה עורך סעודה גדולה מיוחדת בפארה ובשמחה ששרתה בה. באחת מאותן הסעודות, לאחר שהקרואים הרבים נטלו ידיהם, נטל גם רבי יצחק את ידיו, אחז רבי יצחק בפת בשתי ידיו והזמין את האושפיזין קדישין, אך במקום לברך על הפת ולבצוע העלה לפתע בת צחוק על שפתיו, שנמשכה שעה ארוכה לתימהונם של כל המסובים. כל זמן שישב כך, איש לא העז להוציא הגא מפיו, ולמרות שכולם הבינו שמתרחש דבר מיוחד לנגד עיניהם, המתינו בסבלנות לברכת המוציא של הרב.. לאחר דקות ארוכות חזר כאילו רבי יצחק אל עצמו, ובצע על הפת.

מקורביו מיהרו לשאול אותו על מה ולמה ראה לעשות הפסק כה גדול בין הנטילה לבציעה? וענה להם רבי יצחק: "מה אעשה, כשראיתי את שבעת האושפיזין מגיעים לסוכה, ומעלים על שפתותיהם חיוך רחב שהעיד על שביעות רצון מסעודתנו, לא יכולתי שלא להצטרף אליהם ולחייך גם אני, ורק כאשר חדלו לחייך, הפסקתי גם אני וברכתי את ברכת המוציא".

רבי יצחק, כשאר בני המשפחה, ידע גם לנהוג בתקיפות, ולעמוד בפרץ נגד כל סטייה מהיושר והטהרה, ולא נרתע מפני איש, רק האמת היתה נר לרגליו.

פעם, באחת מנסיעותיו, התארח אצל בעל בית חשוב שהחליט לערוך סעודת מצווה לכבוד אורחו הדגול. הוא הזמין לסעודה את כל ידידיו ונכבדי העיירה. בראש המוזמנים היה ראש הקהל, שאיחר משום מה להגיע. רבי יצחק שבתחילה הסכים שימתינו לראש הקהל, קרא לאחר זמן קצר לבעל הבית, וציווה עליו שיתחילו בסעודה, כי אין זה מן הראוי שציבור גדול ימתין, ואפילו לראש הקהל. המארח לא היה יכול לסרב לרבי יצחק, אך הוא הסביר לו שראש הקהל שלהם הוא אדם מאוד קפדן, ובפרט בדבר הנוגע לכבודו, ולא יעבור בשתיקה על פגיעה בכבודו, כאשר בסעודה כל כך חשובה לא הואילו להמתין לו. רבי יצחק פסק שבכל זאת יתחילו בסעודה. לקראת סוף הסעודה, הופיע ראש הקהל. לא היה קשה להבחין בזעם שהצטייר על פניו על ש"נתיניו" העזו לוותר על נוכחותו בראש המסובים. הוא הפנה מבט מאשים לעבר בעל הבית, אך טרם פתח בעל הבית את פיו, קם רבי יצחק והחל לחרף ולגדף את הנכנס ולא חסך ממנו מילים קשות ומעליבות, תוך שהוא מצווה עליו לעזוב מיד את הבית. ראש הקהל, ההמום הפנה את ערפו, ומיהר לעזוב את המקום. כל הנוכחים נבהלו מאוד מהתנהגותו היוצאת דופן של רבי יצחק, וחרדו מאוד מתגובתו החריפה של ראש הקהל, שיהיה בה גם מסתמא משום בזיון לרבי יצחק. אולם רבי יצחק המשיך את הסעודה, כאילו לא אירע דבר.

למחרת, הביע בעל הבית את צערו על התקרית שארעה עם ראש הקהל, וביקש עצה מרבי יצחק איך לפייס אותו. רבי יצחק אמר לו שאין הוא יודע על מה הוא סח, וכי הוא מעולם לא חרף ולא גידף את ראש הקהל שלהם. המארח הופתע מאוד מתגובתו של רבי יצחק. אז אמר לו רבי יצחק, שהוא לא הפנה את כעסו ודבריו כלפי ראש הקהל, שבכלל לא הבחין בו. אלא, הסביר, ראה פתאום איזה מלאך רע ומשחית שנכנס לחדר באותו רגע ממש שהגיע ראש הקהל, ועל כן קם ממקומו והתפרץ כלפיו וגרש אותו

בעל הבית נדהם מדבריו של רבי יצחק, וביקש הסבר. ענה לו רבי יצחק, שכל אדם העובר עבירה, בורא לעצמו קטגור אחד – מלאך משחית, שמטרתו להענישו על העבירה, אלא שהקב״ה שהוא ארך אפים, אינו מרשה לו להרע לבעל העבירה שייברא" אותו, אולי יחזור בתשובה ובכך יבטל את הקטגור המשחית. אם לא יחזור בתשובה, כשיבוא יום הפקודה, אותו משחית שהמשיך ללכת אתו כל חייו עלי אדמות יעניש אותו על אותה עבירה. על כן, סיים רבי יצחק, נראה שראש הקהל שלכם עבר עבירה גדולה אמש, ואותו משחית נוצר מכוח אותה עבירה, וראיתי שהוא עומד להיצמד אליו כל הזמן, לכן קמתי וגירשתי אותו.

לאחר ששמע את ההסבר של רבי יצחק, הלך בעל הבית אל ביתו של ראש הקהל, על מנת להתנצל על מה שאירע. כאשר החל לדבר, הפסיקו ראש הקהל ואמר לו: "אין אתה צריך להתנצל על מה שאמר רבי יצחק, רבי יצחק הוא צדיק וקדוש, והוא כנראה יודע מדוע התפרץ נגדי ואמר מה שאמר, אני לא מקפיד עליו בכלל, וגם איני מקפיד על אף אחד מכם, על שלא המתנתם לבואי להתחלת הסעודה.

נרעש ונפעם, יצא בעל הבית מביתו של ראש הקהל, ופרסם בין ידידיו את אשר נודע לו מרבי יצחק ואת האישור לדברים שקיבל מתגובתו של ראש הקהל. בעקבות מעשה זה גדל כבודו של רבי יצחק בעיניהם של כל בני אותה עיירה, שאף פרסמו את גדולתו וקדושתו, ואת כוח ראייתו הסגולית והטהורה.

זמרת י-ה

ידוע שאצל אבותינו ורבותינו הקדושים עבודת ד׳ האמיתית, הייתה חייבת לעבור דרך מסך של שירה ופיוט, לאל הבוחר בשירי זמרה.

ביהדות מרוקו המעטירה היו צדיקים רבים שחיברו פיוטים, ולכל אחד מהם היה קובץ פיוטים משלו.

רבי יעקב אביחצירא זצ״ל וזרעו אחריו, כתבו פיוטים רבים, וברבות השנים כונסו כל פיוטי רבני משפחת אביחצירא לספר אחד, הלא הוא הספר המפורסם "יגל יעקב". בין הפיוטים שזכו להיות מושרים לרוב הם פיוטיו של רבי יצחק אביחצירא זצ״ל. רבי יצחק חיבר פיוטים רבים לכבוד התורה ולכבוד השכינה, פיוטים על אביו הקדוש והטהור רבי יעקב זצ״ל ועוד.

את פיוטו האחרון "יום השביעי" לכבוד שבת קודש, כתב רגעים אחדים לפני מותו על קידוש ד', וכפי שיסופר בחלק הבא.