ארכיון יומי: 7 בדצמבר 2015


שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

כפי שניווכח בהמשך, יוזמותיהם של ארבעת גיבורי הספר הן אך מעט מזער מכלל הפעילות המגוונת של פולחני הקדושים התוססת בישראל בשלושים השנים האחרונות. אף אין לראות בארבעה מדגם מייצג של מי שאני מכנה ׳שושביני הקדושים׳— קבוצה קטנה של גברים ונשים שחידשו בארץ, בדרך כלל בעקבות התגלות בחלום, מסורת פולחנית הקשורה לצדיק ממרוקו או לצדיק מקומי. עם זאת, אפשר למצוא היגיון בבחירה בנתיבי מחקר המסתעפים, ישירות או בעקיפין, מאתר מרכזי אחד. בייחוד כשהמקרים הנחקרים מתחלקים שווה בשווה בין גברים לנשים ובין מסורות מיובאות (הכורכות העברה של צדיק ממרוקו לישראל) למסורות מקומיות (הכורכות צדיק ארץ־ישראלי). פריסתם הגיאוגרפית של האתרים רחבה למדי, אף ששניים מהם מצויים באותו יישוב, בית שאן: מן הגליל העליון דרך בקעת הירדן אל מרכז הנגב. חשיבותם של הנחקרים חורגת מעבר למספרם הזעיר, משום שמדובר ביזמים תרבותיים מובהקים, שאתריהם היו במרוצת השנים אבן שואבת לאלפי מאמינים מן השורה.

אמנם היוזמות האלה אינן יכולות להתחרות בכוח המשיכה של אתרי פולחן מרכזיים כמו קבר רבי שמעון בר־יוהאי במירון, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, או קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה. אולם הפופולריות של אתרים מרכזיים אלה נובעת ממסורות מבוססות היטב ומתמיכה מוסדית מסועפת שמקורה ברשויות ציבוריות: ואילו ארבעת שושביני הצדיקים המובאים כאן מייצגים מסורות חדשות או מתחדשות, הנישאות באופן בלעדי על כתפיהם של יזמים פרטיים. לעניות דעתי, הערך המרכזי של ספר זה טמון בסיפורי החיים המפורטים ובעולם החוויות העשיר של גיבוריו, שנחשפו והלכו במהלך ראיונות עומק לא מעטים ועל סמך יחסי האמון שנטוו בהדרגה ביני, החוקר, ליזמים. כל סיפור כזה הוא עולם ומלואו, אף שניתן למצוא דפוסים משותפים במסלולי החיים של הארבעה ובנסיבות ההתגלות שחוו.

כל ארבעת המקרים המוצגים כאן היו קשורים באתרים פעילים, שזכו להכרה בקהילות שצצו בהן. עם זאת, במהלך עבודת השדה בשנות השמונים נגלו לעיני הבדלים ברורים בכוח המשיכה שלהם. אנתרופולוגים חוטאים לעתים ברטוריקה ובסגנון כתיבה, וממקמים את מושא חקירתם ב׳הווה אתנוגרפי׳ משולל הקשר היסטורי. אולם בהיסטוריה של מקומות קדושים בארץ ובעולם ידועים אתרים לא מעטים שנעלמו מן המפה באותה מהירות שבה הופיעו. ככל שהקמתו של אתר קדוש קשה ומאומצת, דומה שקיומו וטיפוחו לאורך זמן קשים ותובעניים אף יותר. משום כך לא היה בהצלחתם הראשונית של היזמים משום ערובה לקיום מתמשך של האתרים שזה מקרוב נתכוננו. המודעות ל׳חיי המדף׳ הקצרים של אתרים רבים במפת המקומות הקדושים בישראל רוויית המחלוקות והתמורות, הניעה אותי לחזור ולבקר בארבעת האתרים כעשרים שנים לאחר ביקורי הראשונים, ולבדוק מה עלה בגורלם. המידע שאספתי בביקורים אלה, שנערכו בסוף 2001 ובסוף 2002, יוסיף להתבוננות באתרים ממד דיאכרוני, גם אם העומק ההיסטורי שהושג הוא בן שני עשורים בלבד.

השאלה אם להציג את ארבעת היזמים בשמם המפורש או לנסות להסוות את זהותם עוררה בי התלבטויות ממושכות. המגמה המקובלת להסוות את שמותיהם ואת נסיבות חייהם של הנחקרים, הנסמכת על נימוקים אתיים כבדי משקל, נראתה לי קשה מאוד ליישום במקרים שלפנינו, ואולי גם לא נחוצה. הפקפוק שלי בנחיצות ההסוואה — ׳פרה קדושה׳ בכתיבה האתנוגרפיה — עלול להיראות כרציונליזציה גרידא, אולם הוא נובע בחלקו מהתגובות שקיבלתי ממידענים, שאת זהותם הסוויתי באופן שיטתי בספר קודם שלי(בילו תשנ״ג). הסתבר לי להפתעתי, כי מה שנראה בעיני כניסיון ראוי להערכה להגן על פרטיותם, נתפס בעיני אחדים מהם כמעשה מיותר ואף מעליב, ששלל מהם, ללא התייעצות או בדיקה, את נוכחותם בספר. מכל מקום, הייחודיות של ארבעת המקרים המתוארים כאן לא איפשרה לתת להם חיסיון מוחלט מבלי לשנות לחלוטין את כל פרטיהם האישיים ואת מהלך חייהם. שינוי מקיף כזה היה מרדד את ההבנות ואת המשמעויות שאפשר להפיק מהחומר שאספתי. בסופו של דבר, עבודתי עוסקת בדמויות בעלות זהות מוגדרת, הפועלות בנסיבות חיים אישיות וחברתיות מיוחדות, בהקשר היסטורי נתון, במקומות ידועים ובתאריכים נקובים. הניסיון לפרש את סיפורי החיים של היזמים — המערכים המלכדים את כל העובדות האלה לרצף עלילתי — ולהקנות להם משמעות, כרוך לבלי הפרד במארג הספציפי של אסוציאציות לנתונים הקונקרטיים האלה, ולא לאחרים.

אני מודע לאחריות שמטילה עלי ההחלטה להציג את סיפוריהם של אברהם, יעיש, עלו ואסתר ללא חציצה. אמנם, במוקד הסיפורים עומדת התגלותו של צדיק נערץ — חוויית שיא רוחנית, המעצימה את המספרים והמעניקה להם תחושת התחדשות וביטחון בייעודם, אולם הזיקה המוכרת בין סיפורי התגלות דתית והארה מיסטית לבין מצבים של מצוקה, מחלה וסבל לא נעדרה גם מהמקרים שלפנינו. כל היזמים, גברים כנשים, שיתפו אותי גם באירועי שפל בחייהם, טראומות ומשברים שהצגתם ברשות הרבים אינה קלה, אך התעלמות מהם הייתה מעקרת את ההתגלות מן הכוח המניע שביסודה. בסופו של דבר, המבחן האמיתי של הדילמה שאני מציג כאן הוא ביכולת להציג את עולם החוויות הפנימי של גיבורי הספר, כמו גם את המציאות החברתית ואת ההקשר התרבותי שהם פועלים בהם, מתוך גישה אמפתית ומכבדת ומבלי להזיק להם. אני מקווה שעמדתי במבחן זה.

השאלות החברתיות והפוליטיות שחידוש פולחני הקדושים מעלה בנוגע לפניה של החברה הישראלית, הן מורכבות למדי. אך ברמה האישית לא יכולתי שלא להתפעל מהעוצמה הטמונה בחוויות ההתגלות של אנשים פשוטים, מעוטי השכלה רשמית ואמצעים כלכליים, החיים בפריפריה העירונית של המדינה, עוצמה שאיפשרה להם לטעון את חייהם במשמעויות רוחניות, לרפא באמצעותן את מצוקותיהם, ואף לכונן אתרים מקודשים שנועדו לרפא אחרים. לחוויות אלה ברצוני לתת קול, וכן גם להשתמעויות האישיות והקיבוציות שלהן ולתמורות שחוללו

ש"ס דליטא – יעקב לופו

שס דליטא

בין הפליטים הרבים שהגיעו לצרפת ממזרח אירופה היו גם רבנים ותלמידי ישיבות גדולות מפולין וליטא. באמצעות ״ועד ההצלה״ של אגודת הרבנים בארצות־הברית בראשותם של הרב אהרון קוטלר והרב קלמנוביץ ובסיוע הג׳ויינט, התארגנו רבנים ידועי שם והפכו את צרפת, ובעיקר את ה״פלאצל״ (הגיטו היהודי הישן) בפאריז, למרכז ארגוני לקליטה ולטיפול באלפי הפליטים ובילדים יתומים. במספר עיירות ברחבי צרפת נקנו או נשכרו אחוזות ששימשו כאכסניות לקליטת הפליטים וסייעו להם לחזור לחיים נורמליים. במקומות כמו אקס לה בן, פפינרי (Pepiniere) ליד ורסאי, סן ז׳רמן און לייSaint Germin En Lay,  פובליענס ובמקומות נוספים התקבצו תלמידי ישיבות ומוריהם. בפפינרי התקבצו למשל תלמידים מהישיבות המפורסמות בליטא – סלובודקה, קמניץ, וטלזה – בהנהגתו של הרב יצחק בצלאל אורלנסקי; ובעיירה פובליענס נאספו תלמידים בהנהגתו של הרב גרשון ליבמאן, ממשיך זרם ומסורת נוברדהוק. ארגונים אלו השקיעו כספים, גייסו מורים, ואף נתנו מענה כולל ליתומים – מחיה, מגורים ולימודים.

מרבית הארגונים שצצו על אדמת צרפת לאחר המלחמה לא האריכו ימים, כיוון שרוב הניצולים ממזרח אירופה לא השתקעו בצרפת אלא היגרו לארצות־הברית ולארץ־ישראל. אולם המאמצים הרבים שהושקעו בצרפת בהקמת המוסדות והאכסניות הניחו תשתית מוצקה למספר מרכזים תורניים אשר התבססו בה, כגון ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן, וישיבת ״אור יוסף״ בפובליענס.

תהליך העברת התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות התרחש במקביל לתהליך שיקומו של החינוך המסורתי במרוקו ותוך אינטראקציה עמו. ״עולם התורה״ המשתקם, והקמתן ופריחתן של הישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה וטנג׳יר, התאפשר רק על ידי גיוס תלמידים ממרוקו וקליטתם בתוך עולם זה. אולם העברתם עמדה בסתירה לצרכי החינוך היהודי המקומי, שהיה זקוק לצוות חינוכי שיוכל לענות על הצרכים הדחופים בשל התפתחותו המואצת.

לנגד עיניהם של הרבנים הליטאים עמדה הצלת שארית הפליטה מכליה רוחנית במובן הרחב. לדידם מדובר היה לא רק בתלמידים אלא בהצלת העם היהודי כולו ובכללו יהדות מרוקו, ששולבה בתפיסת ״ההצלה״ הכוללת. הרב קלמנוביץ ביטא זאת בלשונו המיוחדת: …ומאז עד היום כותבים לי המצב הרוחני יורד מיום אל יום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא שם מנהל חולני ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. ואין איש שם על לב. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו…

מששמע הרב ליבמאן(ניצול שואה) כי בצפון אפריקה חיים עוד כחצי מיליון יהודים מיהר לנסוע לשם, ללא ידיעת השפה הצרפתית או הערבית, כדי לאסוף כמה עשרות תלמידים לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס. כבר בשנת 1945 קשר הרב חייקין, מישיבת אקס לה בן, קשרים עם יהודי מרוקו ועם הרב ידידיה מונסינגו רבה של פאז, וקלט בישיבתו תלמידים ממרוקו מייד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. באנגליה, למשל, לא יכול היה הרב וולטנר למצוא מועמדים מבני המקום או מהפליטים שהגיעו ממזרח אירופה לישיבתו. על כן נסע למרוקו בשנת 1950 ואסף תלמידים לחיזוק ישיבתו באנגליה. מאוחר יותר החליט לעקור מאנגליה, השתקע במרוקו והקים בה ישיבה.

הרב סמיאטיצקי מישיבת ״תורת אמת״(שניידר) בלונדון מספר שהרב וולטנר ״הביא עמו פנינים יקרים מתוככי מרוקו המעטירה, תלמידים אלו מפורסמים כיום בין מרביצי התורה בעולם הישיבות״.

אך לא רק הצלת ״שבט בנימין״ עמדה לנגד עיניהם של הרבנים, אלא גם, ואולי בעיקר, הצלת הישיבות ומסורות הלימוד והמוסר שלהן שאותם רצו לשמר. כיוון שהמוסדות באירופה התרוקנו ממרבית הפליטים שכן אלה המשיכו דרכם לישראל ולארצות־הברית ויצאו מתחום סמכותם של הרבנים, גילו האחרונים את הפוטנציאל האדיר הטמון ביהדות מרוקו הדתית ביסודה. האפשרות שיימצאו בקרבה, ללא קושי, בני תורה שימלאו את הישיבות הריקות ויפיחו חיים חדשים בעולם התורה הליטאי, היוותה ללא ספק את המוטיב המרכזי של פעולתם במרוקו.

לאחר שובו של הרב קלמנוביץ לארצות־הברית בשנת 1947, בתום סיורו המשותף עם הרב עבו בקהילות היהודיות במרוקו, החלה ביניהם התכתבות בעניין הוצאת התלמידים ממרוקו. ההתכתבות מאופיינת בלחץ, בבהילות ובתחושה שהשעה דוחקת, לא בעניין הנחת התשתית לרשת ״אוצר התורה״ במרוקו(שלשמה נשלח הרב עבו למרוקו), אלא לגבי העברת בני תורה ממרוקו ללימודים בישיבות אירופה: כי נחוץ לזרז את התלמידים הראשונים למהר לבוא תיכף ומיד על ידי אוירון אייר פראנס… ואין לחכות אף רגע אחד… כי מי יודע מה ילד יום וכל יום הולך וקשה בעניינים אלו… והנני מצווה ומבקש בכל לשון של בקשה שימהרו לשלוח את הבחורים ואל יאחרו ואל יעכבו אף רגע, וימהרו לשלחם במוקדם האפשרי… ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא פשוטים. וגם רק צעירים מגיל שמונה עשרה או תשע עשרה או עשרים.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

דעת נשים ועצתן.פתגמים

 

302 –  אל־מרא, שאוורהא, ולא תעמל ב־ראייהא.

אשה, התייעץ איתה, ואל תעשה כעצתה.

שאל עצת נשים, ועשה הפכן. (מגן אבות כד בי) טול עצה מאשתך, ועשה את היפוכה. (פתגמים ומכתמים, לחנניה רייבמן)

 

303 –  אלי סמע ל־ראיי מרארנו, עבאה אל וואד.

השומע לעצת אשתו, נגיר עם זרם הנחל

כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום. (בבא מציעה

      אץלו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשתו.

(משנה ראשונים לקלצקין)

 

304 – ראיי אל מרא מעאה כ'סארא

עצת אישה הפסד בצדה

עצת אשה יקרה יותר מדי, או זולה יותר מדי. (אלברטנו מברשיה)

אדם חכם אינו מגלה סודו לאשתו. (פתגם צרפתי)

 אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר. (בני׳ל)

 

אלמנות.

305 – אל־מרא אלי מא תערפש תנווח,

כ׳סארא ימות ראג׳להא.

אשה שאינה יודעת לקונן, חבל על מות בעלה

      כבוד העוף בקנו. (רש״י, קמחי, שקל הקודש)

 

306 – אוגיהו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית.

דמותו בבית, ולא מנורת שמן-זית.

 

307 – מא תעבי אל הג׳אלא וואכ׳א כ׳דהא מסמום;

אנתי תחבהא והייא תקול

אלאה ירחמ אלמרחום.          

אל תשא אלמנה גם אם לחייה זר פרחים הם,

 אתה תאהב אותה והיא תאמר:

 האל ירחם המרוחם.

 

אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמהו ( עבודה זרה יח' )

רבי אברהם ב״ר יהונתן מאנסאנו

רבי אברהם ב״ר יהונתן מאנסאנוארזי הלבנון

מרבני פאס שבמרוקו והוא חי בק׳ החמשית וששית ונתבש״מ ביום ד׳ ט׳ אלול תקמ״א [1781], והוא למד תורה אצל הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל. שכן כתב בספר דרושים שלו בזה הלשון: דרוש שדרשתי בפקידת השנה של רבקה אשת מו״ר החכם השלם הדו״מ הרב המובהק כמוהר״ר שמואל בן אלבאז זלה״ה, ואחר כך כשנשא מוהרש״א הנזכר עול הצבור על שכמו מסר כל התלמידים להרה״ג מוהר״ר חיים אבן עטר זצ״ל, וגם מהר״א הנזכר למד עמהם לפני מהר״ח, ומהר״ח היה קורא לו תפוח כי מאנסאנו היא לע״ז תפוח, הרב הנזכר היה מקובל ומליץ גדול ודרשן נפלא, והניח אחריו הרבה חבורים אשר יתמה האדם ויתפלא שאפילו אם היו ימיו מאתים שנה אי אפשר לגומרם גם בהעתקה, ורוב חיבוריו הנם תחת ידי מסודרים ומועתקים על נכון כדפוס ממש, וכולם עשה להם הקדמות בלשון צח, ויש מהם שנת ישן כתב שלהם עד שכמעט נמחקו האותיות.

ואלו הם חיבוריו:

א]. ספר ״ברית אבות״ דרושים על סדר הפרשיות בלשון צח להפליא מכיל בקרבו ש׳ דפים גדולים, והעתקה הספר הנזכר היתה על ידי תלמידו כהה״ר אברהם בן נחמני ז״ל בשנת תקכ״ג וכמה מיושר כתב ידו ברוך שככה לו בעולמו, ועשה לספר הנזכר מפתחות לרוב גודל הספר הנזכר ילאה האדם למצוא מבוקשו.

ב]. ספר ״זרע אברהם״ פירוש חמשה חומשי תורה מכיל תע״א דפים.

 ג]. ספר ״צלצלי תרועה״ פירוש תהלים מכיל ר״מ דפים.

ד]. ספר ״כנור נעים״ פירוש תהלים מכיל ר״ח דפים גדולים וחסר בסוף הספר חבל על דאבדין.

ה]. ספר ״תוכחות מוסר״ ביאור איוב ק״ה דפים.

 ו]. ספר ״עזרת השבטים״ דרושים ביאור י״א תפלות שהתפלל.אביר הרועים על השבטים קי״ד דפים.

 ז]. ספר ״נופת צופים״ ביאור משלי מכיל ק״ס דפים.

 ח]. ספר ״עושה שלום״ ט״ו דרושים למעלת השלום.

 ט]. ספר ״דברי אמת״ ביאור מגילת קהלת

י]. ספר ״בית פרץ״ ביאור מגילות רות.

יא]. ספר ״מקור דמעה״ ביאור מגילת איכה.

 יב]. ספר אחר ביאור מגילת איכה על דרך האמת ואת שם הספר לא ידעתי כי נאבד ממנו דף הראשון דוקא אבל הספר יש לו הקדמה ובסופו נמצא קונטרס אחד ביאור איזה מזמור תהלים על דרך האמת.

 יג]. ספר ״פתחי עולם״ ספר גדול דרושים בדרך מוסר יש בו ש״ס דפים.

 יד]. ספר דרושים על הניפטרים ולעצירת גשמים ולשבת כלה וכוי ועל סדר הפרשיות והוא כרך גדול ואת שמו לא ידעתי.

טו]. ספר ״דרך צדיקים״ כ״ו דרושים.

 טז]. ספר ״מאה שערים״ והוא קובץ גדול דרושים ויש בו ק׳ דרושים מכיל שע״ז דפים גדולים. ועוד נמצאים ספרים אחרים ממנו והמה בבית עק׳ד הספרים של הרב מוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל שהוא אמר לי בחיים חייתו, ובע״ה אזכה לראותם בקרוב. זכיתי וראיתי ספר אחד מהם והוא כרך גדול פירוש על התורה ויש בו קפ״א דפים גדולים ושמו

יז]. ״תורת השם״ ויש בו הקדמה ומפתחות.

ושמעתי משם מהר״ר רפאל יהושע ציון סירירו זצ״ל שהיה מספר על הרב הנזכר ששמע מן הראשונים שהרב הנזכר באיזה זמן כהו עיניו מראות, ויום אחר היה עובר בשוק והיה גוי אחד רוכב על גבי בהמה והבהמה הכתה ברגלה במצחו של הרב הנזכר, ויצא דם ממצחו תכף ויאורו עיניו ובאו יהודים לתפוס בגוי בעל הבהמה ואמר להם הרב הנזכר הניחו אותו מן השמים שלחו אותו לבוא תרופה על ידו. הרב הנזכר שקידתו בתורה היתה להפליא וזכה לב׳ שולחנות תורה ועושר והיו רוצים קצת מהקהל לתובעו לפרוע המס כשאר העשירים וכל חכמי המערב כתבו פסק דין לפוטרו כדין ת״ח. בכאן אעתיק נוסח קבלת עדות שהיתה ביד הרב הנזכר שעליה יסדו פסק דין וזה הנוסח:

במותב ג׳ כחדא הוינא כד אחא קדמנא כהה״ר אהרן הכהן והגיד בתע״ג שמיום בואו להכא פיס יע״א זה כמו יו״ד שנים ויותר והוא יושב בין ברכי החה״ש כהה״ר אברהם מאנסאנו נר״ו בכהה״ר אחרים שהיו לומדים אצל החכם הנזכר ובמשך הזמן הנזכר היה החכם הנזכר שקוד ללמוד וללמד וידיו רב לו במלחמתה של תורה לחבר חיבורים כיד ה׳ הטובה עליו לא ימיש מתוך האהל זולת לסעוד ולקנות מה שיצטרך לו ולאנשי ביתו ואף אם היה בא אליו לבית המדרש שום אדם על איזה עסק לא היה פונה מעסק התורה, ואפילו באותה שעה הספר נשאר לפניו פתוח עד שמדבר עמו בקצרה וחוזר ללמודו, ה׳ אמת במשך כל זמן הנזכר הלך החכם הנזכר פעמים שלש לפאס אלבאלי ולמכנאס יע״א ולא ידע על איזה ענין הלך. בא״מ העיד לפנינו כהה״ר מאיר בן מרגי בתע״ג שמשנת התק״ה ליצירה שבא מעירו להכא ועד היום הוא עד וראה וידע ידיעה ברורה כל מה שהעיד העד הנזכר על החכם הנזכר, באותו מצב העיד כהה״ר אברהם אבן דנאן שמיום שהתחיל ללמוד אצל החכם הנזכר ידע בו ידיעה נאמנה שהוא יושב שוקד על לימודו לא ימיש מתוך האהל מן בקר עד ערב ובכל הכתוב לעיל. בא״מ העידו לפנינו החכם כה״ר אליהו הכהן וכה״ר יעקב בן אבגי וכה״ר יעקב ן׳ נאיים וכה״ר יוסף אצבאג וכה״ר יוסף צרפתי והגידו בתע״ג ככל הכתוב על ספר ומהם שבררו שלא ראו בעיר הזאת שקדן וזריז על לימודו כמוהו ע״כ סתמו עדותן העדים הנזכר וקבלנוה במותב ג׳ כחדא ולראיה שכך העידו לפנינו העדים הנזכר בחדש ניסן בשנת התקט״ו ליצירה ח״פ תמ״ת פה פאס יע״א וקיים, וחתומים כה׳׳ר מימון בכה״ר יוסף בוסידאן וכה״ר מימון בכה״ר יוסף בוסידאן וכה״ר אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וס״ל נמ״ך שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם כה״ר אברהם בן סוסאן וכה״ר משה בן סמחון והגידו בתע״ג ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו בלב אלא שהוא מהנה ת״ח מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן בסתר, ולראיה שכך העידו העדים הנזכר בפנינו בזמן הנ״ל ח״פ תמ״ת פה פאס יע״א וקיים וחתומים כה״ר מימון בוסידאן וכה״ר מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כהה״ר שמואל בן מלכא וכה״ר יוסף אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראית האמת ח״פ תמ״ת וקיים, וחתומים כהה״ר אברהם הלוי אלפאצינא וכה״ר יהודה הלוי בר יוסף ז״ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנז׳ בדרוש שדרש לעצירת גשמים וז״ל להיות שבשנת תקט״ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק״ם לפ״ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ם ג״ם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחוה״מ בעונות ולא נענינו עד ערב ז׳ של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב׳ שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך ב״ם ד״ת א״ת לרטל, תמרים ב״ם לרטל אגוזים א״ם למאה, שקדים ב״ם ד״ת, דבש ב״ם ה׳ לרטל, וכן כל דבר ודבר ורבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעונות ה׳ ירח על עמי הארץ כי״ר, ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חשך ולא אור. דרך קשתו ויציבני כמטרה לח״ץ בשנת ח״ץ במאה החמשית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק״ם תקם פעמים צרה וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות, כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרר מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרה כי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכוי, ושם נמי דרוש ב׳ לעצירת גשמים שדרשתי בב״ה הי״ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל ופקודי בשנת תקמ״א לפ״ק להיות בעונות קוינו לשלם ־תטיס לסך י״ם ה״ם למו״ד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין ־ז ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעונות מן הדת ומכת המו' מתחלואי רעב כבדה עד מאד ונשפו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה׳ יאמר לצרותינו די והתחלנו לצום יום ג׳ י״ז לאדר.

ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזה הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו לענית יום ב׳ ס׳ ויקרא שהוא היה ער״ח ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד גם תפלת שחרית בב״ה הי״ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום, ובלילה ליל ר״ח דדן ״זיה ניסן עשה ה׳ נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בברקים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה׳ שנת טובתו והלכנו לב״ה הי״ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה׳ בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל הודאות ועשו כל הקהל שם שמחה גדול שמחה ומשתה ויו״ט, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור ש״ז מכל דבר רע ויסיר חרפת רעב מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גואל בב״א כי״ר, ובכ״י מוהר״ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת״י ליצי׳ בכסלו עשה תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר״ר אברהם הנזכר זיע״א.

מלכי רבנן, אות א, עמודם ה-ט

הלכות ומנהגים אצל יהודי מרוקו-הרב אברהם אסולין הי"ו

ג. מנהג מרוקו בימי החנוכה בתפילת שחרית לדלג על אמירת בית יעקב ושירו של יום ואומרים את מזמור החג בלבד.

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

כך מובא בסידור תפילת החודש וזכור לאברהם. כ״כ בשו״ת שושנים לדוד עבאח (חאו״ח סיי א דף סחי עמי א). וכתב הגאון רבי שלום משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד או״ח סימן כג), וז״ל וגם לא נכון לומר שני המזמורים ולכפול שיר היום בי פעמים שזה לא יתכן מדינא דגמרא. וכמ״ש החקרי לב (סימן לב), וכן הוכיח הפרי חדש (סימן תרפ״ד), וכן מהירושלמי (סוף שקלים), ומנהגנו מיוסד על אדני פז וכוי. וכ״כ הרב נוהג בחוכמה (עמי רכז). ועיי בסידור אשל אברהם חפוטא (עמי תקלזי). וכן מנהג יהודי לוב כמובא בסידור עוד אבינו חי (עמוד תל). וכן מנהג יהודי תוניס כמובא בספר עלי הדס (פרק ז אות טז), ובספר ברית כהונה חנוכה (אות מערכת ח אות ד), שמדלגים על אמירת בית יעקב ומזמור של יום, ואומרים מזמור לחנוכה.

וכן מנהג יהודי אלגייר. וכתב בספר בן איש חי (ש״א פרשת כי תשא אות יז),

שבבגדאד היה מנהג קדמון שבכל יום שאומרים מזמור השייך לאותו יום. כמו בחנוכה ופורים ובימי תענית ציבור, לא היו נוהגים לומר ״בית יעקב לכו ונלכה״, עם המזמור של אותו יום הקבוע לאומרו בימות השבוע, אלא רק המזמור השייך למאורע של אותו יום בלבד וכוי. וכתב מרן פאר הדור הגרע״י זצוק״ל בספרו הליכות עולם (פי כי תשא ש״א ה״ז עמי רמ״ו) יש נוהגים שלא לומר שיר של יום בימים אלו כלל, ואומרים במקומו את המזמור המיוחד לאותו יום, ובכל מקום יעשו כמנהגם.

מנהגי אבילות בחנוכה

א. מנהגנו לומר בחנוכה בבית האבל את ההלל, מכיוון שאמירתו חובה ולא צד מנהג.

ראה בשו״ת כרם חמר לר״א אנקוואה זצוק״ל(או״ח סימן יב), כ״כ בקיצוש״ע טולידאנו זצ״ל (סיי תרכ״ד ס״ג). וכך כתב הבן איש חי (ש״ב פרשת ויקרא הלכה טו). ועי״ע בקונטרס פסקי רבותינו מן המערב לרי שאול עזריאל שליט״א (עמי 67 דיני אבלות בחנוכה סעיי גי הערה 99), והארכנו עוד בזה בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי סאי וסדי) עי״ש 

ב. (א) יש נהגו לעלות לבית עלמין ביום פקודה, (יום השבעה, יום השלושים, יום השנה), גם בימי חנוכה, חוה״מ פסח, וסוכות.

(ב) ויש שנהגו שלא לעלות כלל לבית העלמין בימים אלו מלבד לקברי צדיקים.

(א)  כך כתב הרב שמש ומגן (ח״ד אור״ח סימן סו). והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר צפרו. (אבלות אות מד). והגאון הרב יהושע מאמאן שליט״א בעל שו״ת עמק יהושע מורה שמי שיעלה לבית עלמין ללא בכי יכול לעלות בימי חנוכה וכדומה. (מפי בנו הרה״ג רבי רפאל מאמאן).

(ב)  כן הוא המנהג בע״ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא של צדיק. (הערות למגן אבות יו״ד עמוד שצז אות מג). וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית עלמין. (הרה״ג יחיאל בוחבוט). וכן המנהג בעיר פאס לא ביקרו בבית החיים העלמין בחול המועד כמובא בספר מגן אבות (עמוד תס״ד אות כא). וכן מנהג יהודי אלגייר (לקץ הימין, חסד ואמת. עמוד 36). וכן כתב בספר מועד לכל חי (סימן זך אות יא), וכ״כ הרב בן איש חי (ש״ר וישב אות כב), בשם משנה כסף שלא עולים לבית הקברות בחנוכה ימי שיש לו יארצייט ילך לפני חנוכה. ועיי באורך בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי עהי).

א. המנהג בחנוכה לאכול מאכלים הנעשים עם שמן זכר לנס ולכן נהגו לאכול סופגנין המטוגנים בשמן הנקראים ״ספינג׳״ בלע״ז.

עיי רבי יהודה ב״ר מאיר טולידאנו זצ״ל, וזה לשונו מצאתי כת״י רבנו מימון בן יוסף (הוא אבי הרמב״ם), בחיבורו על התפלות בלשון ערבי בפירושו על חנוכה. אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה הי יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבית אלספינגי והם הצפיחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין, משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב רבנו נסים במגילת סתרים וז״ל כי בכל מנהגי האומה באלו מנהגות כמו זו, והראש בראש השנה, והחלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה, ואותם המנהגים אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרם נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא עליו השלום ״ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב״. כך גם מובא בקובץ שריד ופליט הובאו דבריו בספר מנהג ישראל (ח״ב עמוד רפח). כ״כ בספר עדן מקדם לרמ״א אלבז זצוק״ל (עמי ר״ח ערך מנהג) בשם כמוה״ר דוד הסבעוני זצ״ל שאין להקל בשום מנהג ואפילו קל שבקלים וכוי, עיין שם באורך. כ״כ בספר נר מצוה (עמי 11). וכתב רבנו יוסף חיים זצ״ל בספרו ידי חיים (עמוד קכז), וז״ל מצוה בשמן זית כי אמרו רז״ל אכילת זיתים גורמת שכחה, אך השמן עושה זכירה, ועשו סימן לזה ״אב משכח בן מפקח״. והיוונים רצו לשכחם מן התורה, כמ״ש בהודאה ״כשעמדה מלכות יון הרשעה לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״.

אך ישראל גברו ולא שלטה בהם השכחה שהיא קשורה בזית, אלא שלטה בהם הזכירה שהיא קשורה בשמן זית, לכן מדליקין בשמן זית.

וראיתי מנהג קדמון בתפילאלת היה לאכול את הספינגי בראש חודש טבת, וכך נהג הרה״ג רבי אליהו זיני זע״ל מזכירו ויד ימינו של סבא דמשפטים העדיק רבי יעקב אבוחעירא זע״ל, מכיוון שהיות ומנהג המערב להדליק נר העשוי משמן זית בכל ראש חודש וכאן הנס נעשה בפך השמן זית, לכן נהגו לאכול את הספינגי בראש חודש. (מפי הרה״ג רבי אליהו זיני ר״י אור וישועה).

ב. יש שנהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה ליהודית שהאכילה את האויב בחלב.

כ״כ מור״ם (או״ח סיי תר״ע סעיי בי), י״א שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור״ן). וכתב המשנה ברורה (שם סעי״ק יי ד״ה שהאכילה יהודית), וזה לשונו היא (יהודית) היתה ביתו של יוחנן כהן גדול והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחילה והאכילה לראש העוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם, עכ״ל. וכ״כ בספר עוף דבש (דף כא.) לרי וידאל הערפתי זע״ל והוסיף שהריגתו של אותו רשע החלה את המלחמה כנגד היוונים, 

ונמצא א״כ שלאכילת חלב ישנו חלק מרכזי בנס. עי״ע בלקח טוב לרי יוסף פינטו זצ״ל (פרשת וישב עמי קכי). ובקיצוש״ע טולידאנו (סיי תרי״ב סעיי טי).

ג. יש שנהגו להדליק נר בראש חודש טבת בבית הכנסת.

כמובא בספר קצור שולחן ערוך טולדאנו (סימן תריא ס״ז). וכן מדליקים נר אחד בכל ראש חודש שיהא ניכר לכבוד היום. וכתב החיד״א במחזיק ברכה (סימן תיט), יש מקומות שמרבים נרות לר״ח כמו בשבת ויו״ט… והמנהג הנכון הוא לעשות שינוי בהדלקה משבת ויו״ט, דהדלקה בר״ח מנהג וגם אינו אלא במקצת מקומות. וכן מנהג יהודי מרוקו. וכ״כ בספר עלי הדס (פ״ז ה״ו), שכך הוא מנהג תוניס. וכך הוא מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (עמוד קיד אות ח), נהגו להדליק נר מיוחד לכבוד ראש חודש, והוא דולק והולך מערב עד בוקר. וכן הוא מנהג תימן כמו שכתב בספר כתר שם טוב (ח״א עמוד תצט בהערה), ואנשי תימן נוהגים להדליק נרות בליל ר״ח בבית הכנסת. וכתב הבן איש חי (ש״ש ויקרא אות יא), ובספר תוצאות חיים (לבעל ראשית חכמה אות מה), ושמעתי שיש מקום במערב נוהגים לכבדו בלילה להדליק נרות כמו בשבת 

סגולות לחנוכה

א. נהגו לקחת שאריות השמן הנותר לשמור לעת הצורך למשיחה במקום כאב

ובפרט לשושנה ברגלו. אבל יתנה שמה שישאר מהשמן אינה חלק ממצות הדלקה. והרב אברהם מוגרבי ראה בקודש אצל סדנא בבא סאלי זצוק״ל שנהג כן. וכך מנהג הרשל״צ הגר״מ אליהו זצוק״ל

ב.  אחר החנוכה לוקחים את הפתילות ושורפים אותם ומדלגים מעל גבי העשן

הרווקים והרווקות וראו בכך סגולה לשלום בית ושמעתי מהרה״ג רבי פנחס עובדיה שליט״א שכן מנהג העיר צפרו וכן נהגו במשפחה. וכן כתב בספר נוהג בחכמה. (חנוכה)

ג. נהגו שמי שנולד בימי חנוכה לבנים קוראים ניסים או מתתיהו, ולבנות קוראים על שם יהודית.

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-ד"ר מאיר נזרי – תאפילאלת

תאפילאלתקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

מסוף המאה ה־13 ועד למאה ה־16 אין ידיעות על הקהילה היהודית באזור סג׳למאסא. מכאן ואילך אזור זה ידוע בשם תאפילאלת. על קהילה יהודית בתאפילאלת יש ידיעות מהמאה ה־17. מקור לכך הוא קינה המתארת את חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה, שפרצה בה בשנת התל׳׳ט/1679 וחיסלה תוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו 4600 נפש. יחד עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ־5000 נפש. קהילה בגודל זה – יש להניח, שהייתה קיימת הרבה לפני כן. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה: ר׳ סלימאן בן חמו, ר׳ דוד בן יחיא ור׳ אברהם בן דוד החסיד. החל במאה ה־17 מתפתחות כמה קהילות יהודיות כתיאורו של שלום בר־אשר. הקהילה בגריס היא גולמימא במאה ה־17, קצר א־סוק במאה ה־18 וכפריה: לקצירה ומוסקלאל; בודניב הידועה מן המאה ה־19 וקהילות תאפילאלת במאות ה־19 וה־20, שהמשיכו את היישוב היהודי באזור סג׳למאסא לפנים.

קהילת גריס פעלה בהנהגת חכמי משפחת דהאן ובראשם ר׳ מסעוד ובנו ר׳ שלמה, מחבר הספר ׳נאות דשא׳ שנדפס לראשונה בשנת תצ״ה/1735, ואחריהם חכמים ממשפחות בן סמחון ואביכזר. קהילת קצר א־סוק הונהגה על ידי חכמי משפחת לעסרי לדורותיה, קהילת בודניב פעלה בהנהגת חכמי משפחת ילוז ואחריהם משפחת שניאור, וקהילת תאפילאלת פעלה בהנהגת משפחת אביחצירא ובראשם ראש השושלת, ר׳ יעקב.

בתחילת המאה ה־20 צומחות שתי קהילות חדשות, שרוב מניינן מבני תאפילאלת:

בצאר שנוסדה ב־1903, וארפוד שנוסדה ב־1915. בתחילת מאה זו מתחדשת ביזמתם של הצרפתים הבנייה מחדש של היישובים, כמו מלאח קצר א־סוק הישן, שנחרב בשנת 1908 ונבנה מחדש ב־1927; גולמימא ב־1920, ויישובים אחרים צומחים מתוך גרעינים של כפרי הסביבה, כמו תאלסינת וגוראמה ב־1912.

קהילות גריס וקצר א־סוק, שנתקיימו לפני הופעתו של ר׳ יעקב אביחצירא באזור, סמוכות היו על בתי הדין בצפרו, בפאס ובמכנאס, ובכל דבר קשה הם פנו לחכמיהם. עדות לכך הן שאלות בהלכה, שהופנו לר׳ שלום ישועה אביטבול מצפרו (תצ׳׳ט/1739-תקס׳׳ה/1809) המופיעות בספרו ׳אבני שיש׳, ולר׳ יקותיאל ברדוגו ובנו ר׳ יעקב (תקמ״ו/1786-תר׳׳ג/1843) המופיעות בספרו ׳שופריה דיעקב׳ ממכנאס. גם קהילת מידלת בפאתי תאפילאלת סמוכה הייתה על המרכזים בפאס ובמכנאס.

החל מן העשור השלישי של המאה ה־20 נשענו כל הקהילות של תאפילאלת על ההגמוניה של חכמי אביחצירא. בקהילת מידלת כיהן ר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא כדיין ומורה צדק במשך שבע שנים מתש״ה/1945 ועד תשי״א/1951. קהילת תאפילאלת בדרום, הידועה במאה ה־20 בשם למלאח/ריסאני, היא המטרופולין של שאר קהילות הפריפריה הכפריות הקטנות העתיקות הסמוכות לה ושל הקהילות הגדולות העירוניות באזור. בארפוד ובבצאר התרכזו הקהילות הגדולות ביותר של תאפילאלת במאה ה־20, שמנו יחד בשנותיהן הטובות כ־8000 תושבים יהודים. הקהילה היהודית בארפוד מנתה בשנות החמישים של המאה ה־20 כ־3000 נפש, וקהילת בצאר מנתה ב־1948 4500 נפש וב־1958 4300 נפש.

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: שוחטים מוהלים וחזנים, הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא או אף לפניה, עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בראשות בנו ר׳ מאיר, שהיו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד, שהיה מוכר על ידי השלטון הצרפתי ואחר כך גם על ידי השלטון הערבי כבית הדין המרכזי של כל אזור תאפילאלת. כל קהילות תאפילאלת היו נתונות למרותם, והכול נעשה על פיהם. עשרות מכתבים נשלחו על ידי ר׳ מאיר אביחצירא לחכמי הקהילות בקצר א־סוק ואגפיהן, ורבים מהם יועדו לר׳ אברהם לעסרי, מרא דאתרא של הקהילה בקצר א־סוק, ובהם הוראה והדרכה בעניינים הקשורים להנהגת הקהילה ובמעשי בית דין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר